שמש בגבעון דום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

שמש בגבעון דום הוא שמו של סיפור מקראי על נס שאירע לבני ישראל על ידי יהושע בן נון בעת מלחמת מלכי הדרום. המקרה מופיע בפרק י' בספר יהושע. השם נגזר מפסוק י"ב בפרק, בו נאמר "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן". על פי הכתוב יהושע פנה אל ה' וציווה על השמש והירח להיעצר ולהפסיק את תנועתם, מה שמיד התרחש.

לעומת הפירוש המסורתי, לפיו השמש אכן עמדה מלכתה זמן מסוים, ישנם פרשנים שדחו אפשרות זאת, ופירשו את הפסוקים המתארים את הנס באופן שונה.

הביטוי "שמש בגבעון דום" הפך למטבע לשון מוכר[1].

בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסופר בספר יהושע, פרק י', מלכי ירושלים, חברון, ירמות, לכיש ועגלון כרתו ברית (נקרא : "ברית הדרום") נגד גבעון, בת בריתה של ישראל, ויצאו נגדה למלחמה. ישראל ובראשם יהושע יצאו לעזרת גבעון, הביסו את צבאות הדרום והרגו את מלכיהם. הנס קרה במהלך המרדף אחר הצבאות הנסוגים, כשיהושע גרם לשמש לעמוד במקומה[2], כדי לאפשר לעם ישראל למקסם את הניצחון במערכה, ולהמשיך במרדף אחר האמוריים.

תיאור הנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק י' פסוקים י"ב - י"ד: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיהוָה ... וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן: וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים: וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ יְהוָה בְּקוֹל אִישׁ כִּי יְהוָה נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל:".

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל[3] הבינו את הנס כפשט המקראות: השמש עצרה את מהלכה בפקודת יהושע. חז"ל סוברים כי השמש עמדה פעמיים באותו יום, בחצות ("בחצי השמים"), ובשקיעה ("ולא אץ לבוא" - לשקוע), אך נחלקו כמה זמן עמדה בכל פעם.

דעת ר' יהושע בן לוי היא שהשמש עמדה 6 שעות בחצות, ועוד 6 שעות בזמן השקיעה. ר' אלעזר סובר שהשמש עמדה 12 שעות בחצות ו-12 שעות בשקיעה, ולדעת ר' שמואל בר נחמני היא עמדה 12 שעות בחצות ו-24 שעות בשקיעה. לפי גרסה נוספת שם, דעת ר' יהושע היא שעמדה 12 ו12, דעת ר' אלעזר שעמדה 12 בחצות ו-24 בשקיעה, ולפי ר' שמואל עמדה 24 ו-24.

בפרקי דר' אלעזר[4] מובא, שהשמש וכן שאר הכוכבים עמדו 36 שעות כדי למנוע את חילול השבת מהלוחמים, וייתכן שדעתו כדעת ר' שמואל (בגרסה הראשונה).

בספרות הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת התפיסה המסורתית של חז"ל, ישנם פרשנים שלא קיבלו את משמעות הפסוקים כפשוטם. אחת השאלות בה התקשו הפרשנים היא כיצד ייתכן שעל ידי יהושע נעשה נס גדול יותר מהמופתים שעשה משה, שהרי על משה נאמר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"[5].

לדעת הרלב"ג[6], כוונת הפסוקים היא שהניצחון במערכה היה כה מהיר, שללוחמים בשדה הקרב נראה היה כי השמש נעמדה במקומה. יש להדגיש כי לדעת הרלב"ג גם חז"ל הבינו שהנס היה בהצלחת מלחמת ישראל ולא בעצירת הגרמים השמימיים[7].

גם רבי חסדאי קרשקש התקשה לקבל את הנס כפשוטו. לפי הרב קרשקש השמש לא נעצרה, אלא הואטה לזמן קצר[8]. ראייתו לפירושו היא המילים :"ולא אץ", מהן נשמע שהשמש הואטה אך לא נעצרה כליל. רבי חסדאי מסביר כי קיצור הנס ומיעוט המרגישים בו הם הסיבה ללשון המרומזת והנסתרת שבה נכתב סיפור המעשה[9].

האברבנאל[10] תוקף דעות אלו וסובר כדעת חז"ל, כלומר, השמש נעצרה מהילוכה. האברבנאל פורך את השאלה מעיקרה: לטעמו נביא עושה ניסים לפי צורך השעה, ולכן אין הניסים מהווים הוכחה לגדולת הנביא שעשאם. משה הוא הנביא הגדול ביותר מכל הנביאים לא בגלל גודל הניסים שעשה אלא בקרבתו המיוחדת לאלהים: "אשר ידעו ה' פנים אל פנים"[11]. עוד מזכיר אברבנאל שהשאלה בין כה אינה קשה, מאחר שלפי חז"ל גם משה עצר את השמש מהילוכה[12].

דעת הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו הדעות בהבנת דעת הרמב"ם, שהתקשה אף הוא בהבנת הנס. לשון הרמב"ם:[13]

"ולא יטעך מה שבא מעמידת אור השמש ליהושע השעות ההם...ואמנם אמרתי לך השעות...כאלו אמר שהיום ההוא היה אצלם בגבעון כגדול שבימי הקיץ שם"

היו שטענו כי דעת הרמב"ם כדעת הרלב"ג[14]. אחרים הוכיחו ממילותיו "עמידת אור השמש" כי לדעתו היה נס מקומי בשדה הקרב כאשר "האיר להם גשם מאיר שעות ידועות"[15] – כלומר, אמנם השמש לא נעצרה, אך הנס לא היה רק פסיכולוגי, אלא אור אחר האיר להם בציווי יהושע[16]. לעומתם רבי יצחק עראמה[17] דוחה פירושים אלו ברמב"ם, ולשיטתו הרמב"ם התכוון לעמידת השמש כפשוטה, אך צמצם את זמן עמידתה כך שהנס האריך את היום "כגדול שבימי הקיץ"[18][19].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "דרך ארץ: שמש בגבעון דום, וטיול בעמק איילון". ynet (בעברית). 23 בדצמבר 2010. בדיקה אחרונה ב-31 באוקטובר 2016. 
  2. ^ לפי רוב הפרשנים, כוונת הנביא היא שכל הגרמים השמימיים נעמדו אף הם במקביל, שלא לפגוע בסדר היקום.
  3. ^ מסכת עבודה זרה, כה, א.
  4. ^ פרק נ"ב.
  5. ^ ספר דברים,לד,י.
  6. ^ בפירושו ליהושע,שם.
  7. ^ מלחמות ה',מאמר ו, חלק ב, פרק 12.
  8. ^ "ואולי שלא נשתהה חצי שעה".
  9. ^ אור ה',מאמר ב, כלל ד, פרק ג.
  10. ^ מפעלות אלהים, מאמר י, פרק ט.
  11. ^ ספר דברים,שם.
  12. ^ מסכת תענית, עמוד כ,א.
  13. ^ מורה נבוכים, חלק שני, פרק לה, תרגום אבן תיבון.
  14. ^ ראו פירוש האפודי על מורה נבוכים, שם. וכן באברבנאל, מפעלות אלהים, מאמר י, תחילת פרק ט.
  15. ^ פירוש הנרבוני על הרמב"ם, שם, מהדורת גולדנטאל, עמוד מב, ב.
  16. ^ אברבנאל על מורה נבוכים,שם.
  17. ^ "עקידת יצחק", שער 13, מהדורת פרעססבורג, עמוד צז, ב.
  18. ^ וכן בקרשקש על מורה נבוכים, שם.
  19. ^ הוכחה לדבריו ניתן להביא מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (אבות, ה, ו: "ויום רביעי כשנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד זמן פלוני בדבר יהושע אליו".