התקוממויות הפדאיון הפלסטיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
9 באפריל 1956, שוטרים ישראליים לצד גופות חמישה פדאיון שחוסלו ליד ניר גלים

התקוממויות הפדאיון הפלסטיני מתייחסת לסכסוך המזוין חוצה הגבולות שהגיע לשיאו בין השנים 1949 ל-1956 והיו מעורבים בו ישראל וחמושים פלסטינים שיצאו בעיקר מרצועת עזה, שהפכה למוקד פעילות הפדאיון הפלסטיני.[1] הסכסוך אירע במקביל לתופעת ההסתננות של פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל. מאות נהרגו במהלך העימות, אשר דעך לאחר מלחמת סיני ב-1956.

מתוך הפליטים הפלסטינים שנמלטו או גורשו מכפריהם במלחמת העצמאות ב-1948, באמצע שנות ה-50 החל הפדאיון לבצע פעולות שונות כאשר חדרו לישראל מסוריה, מצרים וירדן. ההסתננות המוקדמת ביותר נעשתה לעיתים קרובות במטרה לגנוב בהמות ממשקים חקלאיים ישראלים אותם הפלסטינים איבדו במהלך המלחמה, ורק בהמשך עברה ההתמקדות של הפדאיון להתקפת יעדים צבאיים ואזרחיים ישראליים. התקפות הפדאיון יצאו בעיקר מרצועת עזה וסיני. כתוצאה מהתקפות הפדאיון ישראל ביצעה מספר פעולות התגמול שכוונו נגד הפדאיון, אשר לעיתים גם גרמו לנפגעים באזרחי המדינות המארחות שלהם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסתננויות הפלסטיניות היו מקרים בהם לאחר מלחמת העצמאות פלסטינים רבים חדרו לישראל בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. רוב המסתניים היו פליטים שניסו לשוב לבתיהם, לקחו חזרה לרשותם את החפצים שנותרו מאחור בזמן המלחמה וקטפו יבולים משדותיהם ופרדסיהם לשעבר בתוך מדינת ישראל החדשה.[2] בין 30,000 ל-90,000 פליטים פלסטינים חזרו לישראל כתוצאה מכך. מירון בניבסטי מציין כי העובדה שה"מסתננים" היו ברובם תושבי ארץ ישראל לשעבר החוזרים מסיבות אישיות, כלכליות וסנטימנטליות, נדחקה בישראל משום שחששה שהדבר עלול להוביל להבנת המניעים שלהם ולהצדקת מעשיהם.

ציר הזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקפות מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי יהושפט הרכבי, אשר כיהן כראש אמ"ן בשנים 1955–1959, החדירות המוקדמות היו "פשיטות" מוגבלות, שנבעו בתחילה מסיבות כלכליות, כגון פלסטינים שחצו את הגבול לישראל על מנת לקצור יבולים בכפריהם הקודמים. בהדרגה הם התפתחו למעשי שוד אלימים ולהתקפות "טרוריסטיות" מכוונות, כאשר הפדאיון התקיפו אזרחים ישראלים.

המתקפה הראשונה של הפדאיון הפלסטיני הושקה כנראה ב-1951, אם כי רוב ההתקפות בין השנים 1951 ל-1953 הושקו משטח ירדן.[3]

פעולות התגמול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פעולות התגמול

ב-1953 ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון הורה לאריאל שרון, אז מפקד הביטחון של אזור הצפון, להקים יחידת קומנדו חדשה, יחידה 101, שנועדה להגיב על חדירת הפדאיון.[4] לאחר חודש של אימונים, פטרול של היחידה נתקלה בפלסטינים במחנה הפליטים אל-בוריג', הם פתחו באש כדי להציל את עצמם והותירו אחריהם כ-30 הרוגים ועשרות פצועים.[5] בחמשת חודשי קיומה, יחידה 101 הייתה אחראית גם לביצוע פעולת קיביה בליל 14-15 באוקטובר 1953 בכפר הפלסטיני קיביה. פעולות חוצי גבולות של ישראל נערכו הן במצרים והן בירדן במטרה ללמד את המנהיגים הערבים שממשלת ישראל ראתה בהם אחראים לפעולות של הפדאיון הפלסטיני, גם אם הם לא ביצעו אאת אותן הפעולות באופן ישיר. משה דיין חש כי פעולות התגמול של ישראל הן הדרך היחידה לשכנע את מדינות ערב, שלמען ביטחונם של אזרחיהן, עליהם לפעול להפסקת חדירת הפדאיון לישראל. "אנחנו לא יכולים להגן על כל אדם, אבל אנחנו יכולים להוכיח שמחיר הדם היהודי גבוה".

מדיווחים של האו"ם עולה כי בין 1949 ל -1956 השיקה ישראל מעל ל-17 פשיטות בשטח מצרים ו-31 פשיטות ביישובים ערביים או בכוחות צבא ערביים.[6]

התקוממויות בחסות מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנאי הסכם שביתת הנשק הגבילו את כמות הכוחות הצבא ברצועת עזה. בהתאם למגבלה זו הפתרון של ממשלת מצרים היה להקים כוח משטרה פרה-צבאי פלסטיני. משטרת הגבולות הפלסטינית הוקמה בדצמבר 1952. משטרת הגבולות הייתה תחת פיקודו של עבד אל-מנאמי עבד אל-ראוף, לשעבר מפקד חטיבת האוויר המצרי, חבר האחים המוסלמים וחבר המועצה המהפכנית. 250 מתנדבים פלסטינים החלו לקחת חלק באימונים של משטרת הגבולות במרץ 1953, כאשר מתנדבים נוספים הגיעו לאימונים בחודשים מאי ודצמבר 1953.

מסוף שנת 1954 ואילך בוצעו פעולות פדאיון בקנה מידה גדול יותר משטחי מצרים. ממשלת מצרים פיקחה על הקמתן של קבוצות פדאיון רשמיות בעזה ובצפון-מזרח סיני.[7] הגנרל מוסטפא חאפט, מפקד המודיעין הצבאי המצרי, ציין שהוא הקים יחידות פידאין פלסטיניות "על מנת שיבצעו פשיטות טרור בגבול הדרומי של ישראל"[8], כמעט תמיד נגד אזרחים ישראלים.[9] בנאום שנשא ב-31 באוגוסט 1955 אמר נשיא מצרים נאצר:

מצרים החליטה לשלוח את גיבוריה, תלמידי פרעה ובני האסלאם והם ינקו את אדמת פלסטין... לא יהיה שלום בגבול ישראל משום שאנו דורשים נקמה, ונקמה היא השמדתה של ישראל.

[10]

לאחר פשיטה ישראלית על מאחז צבאי מצרי ברצועת עזה בפברואר 1955, אשר במהלכה נהרגו 37 חיילים מצריים, החלה ממשלת מצרים לתמוך באופן פעיל בפשיטות פדאיון בישראל.

ב-1956 נכנסו כוחות צה"ל לח'אן יונס אשר הייתה באזור רצועת עזה שהיה בשליטה מצרית וערכו חיפושים מבית לבית בחיפוש אחר לוחמי פדאיון וכלי נשק.[11] במהלך המבצע נהרגו 275 פלסטינים. 111 פלסטינים נוספים נהרגו בפשיטות ישראליות במחנה הפליטים רפיח.

נפגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מרטין גילברט, בין השנים 1951 ל-1955, נרצחו 967 ישראלים במה שהוא מכנה "התקפות טרור ערביות".

על פי הסוכנות היהודית בין השנים 1951 ל-1956 נרצחו 400 ישראלים ו-900 נפצעו בפיגועי פדאיון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Facts On File, Incorporated. Encyclopedia of the Peoples of Africa and the Middle East.
  2. ^ Benvenisti, Meron (2000): Sacred Landscape: Buried History of the Holy Land Since 1948. Chapter 5: Uprooted and Planted. University of California Press. ISBN 0-520-21154-5
  3. ^ Orna Almog (2003). Britain, Israel, and the United States, 1955-1958: Beyond Suez. Routledge. עמ' 20. ISBN 0-7146-5246-6. 
  4. ^ Alain Gresh; Dominique Vidal (2004). The New A-Z of the Middle East. I.B. Tauris. עמ' 282–283. ISBN 1-86064-326-4. 
  5. ^ Yoav Gelber, 2006, "Sharon's Inheritance" תבנית:Webarchive
  6. ^ Thomas G. Mitchell (2000). Native Vs. Settler: Ethnic Conflict in Israel/Palestine, Northern Ireland, and South Africa. עמ' 133. ISBN 0-313-31357-1. 
  7. ^ Martin Gilbert (2005). The Routledge Atlas of the Arab-Israeli Conflict. Routledge. ISBN 0-415-35901-5. 
  8. ^ Lela Gilbert (23 באוקטובר 2007). "An 'infidel' in Israel". The Jerusalem Post. אורכב מ-המקור ב-2013-07-06. 
  9. ^ Kameel B. Nasr (1 בדצמבר 1996). Arab and Israeli Terrorism: The Causes and Effects of Political Violence, 1936-1993. McFarland. עמ' 40–. ISBN 978-0-7864-3105-2. Fedayeen to attack...almost always against civilians 
  10. ^ "Fedayeen". Jewish Virtual Library. 
  11. ^ Baylis Thomas (1999). How Israel Was Won: A Concise History of the Arab-Israeli Conflict. Lexington Books. עמ' 107. ISBN 0-7391-0064-5.