כנסיית העלייה

כנסיית העלייה
כנסיית העלייה
כיפת הכנסייה
סלע העלייה

כנסיית העלייה, כיפת העלייה או מסגד העלייה הם שמות שונים לכנסייה על הר הזיתים המשמרת את זיכרון עליית ישו השמימה ארבעים יום לאחר תחייתו. מאז הכיבוש המוסלמי של צלאח א-דין נמצאת הכנסייה בידיים מוסלמיות אם כי מאפשרים לנוצרים לבקר במקום ואף לערוך בו פולחן, בהתאם לכללי הסטטוס קוו.

חג העלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חג העלייה התגבש כחג נפרד לקראת סוף המאה ה-4 וקיבל תאריך קבוע: ארבעים יום אחרי חג הפסחא, רק בתחילת המאה ה-5. תהליך קביעת המקום המדויק של העלייה הוא תהליך מקביל לזה של קביעת מועד מדויק לחג העלייה. עד לתקופה הקונסטנטינית הסתפקו הנוצרים במיקום העלייה במערת אלאונה אשר שימשה גם למקום מאורעות אחרים.

הכנסייה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתר בו נבנתה הכנסייה נמצא בקרבתה המיידית של כנסיית האלאונה ועד 348 בערך היה "תפוס" על ידי מסורת הההשתנות. המקום הבלעדי לעלייה נקבע בתקופה שבין 348 - 381 לערך, זמן ביקורה של הצליינית אגריה בירושלים, המייחסת את מסורת העלייה לשמים למקום זה. אגריה מכנה את המקום Inbomon. "אינבומון" הוא שיבוש של המלים היווניות "אן בומו" :"על במת ההר". המסורת הייתה כבר כל כך חזקה שמיד אחרי עזיבת אגריה את ירושלים נבנתה במקום זה כנסייה מיוחדת המוקדשת אך ורק לעלייה לשמים על ידי אישה רומאית אצילה ועשירה בשם פומניה Pomenia שהגיעה לארץ ישראל בסוף המאה ה-4 לאחר גירושיה מאציל איטלקי.

הכנסייה נבנתה בצורת קפלת זיכרון עגולה המורכבת משלושה מעגלים קונצנטריים. במעגל הפנימי היה מעקה שהגן על האבק שיצר באופן פלאי את סימני כפות רגליו של ישו. מעל לחלק הזה הגג נפתח לשמים[1]. הקפלה נהרסה על ידי הפרסים ב-614 ונבנתה מחדש על ידי האב מודסטוס (Modestus) שהפך מאוחר יותר לפטריארך של ירושלים.

התיאור השלם הראשון של כנסיית העלייה הוא של ארקולף, בישוף גאליה אשר עלה לרגל לארץ ישראל ב-670. הוא שהה בירושלים כ-9 חודשים לפי חישוביו של ד"ר טובלר. ארקולף שביקר בארץ הקודש ושרטט את התוכנית של קפלת העלייה, תיאר כי שמונה מנורות דלקו במקום כל ערב וניתן היה לראותן דרך עמק הקדרון מירושלים. ארקולף מזכיר גם שתי טביעות רגל של ישו. כיום יש רק טביעת כף רגל אחת והדעות חלוקות לגבי מקום הימצאה של השנייה. יש אומרים כי היא נעקרה והועברה ללונדון או לרומא ויש אומרים שהיא חבויה במסגד אל-אקצא על הר הבית. אחרים סוברים כי דורות של עולי רגל פוררו ממנה פיסות קטנות למזכרת וכך גרמו להיעלמותה.

הכנסייה הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביר להניח שהכנסייה הביזנטית נהרסה על ידי אל-חאכם ב-1009. כשהגיעו הצלבנים לירושלים הם מצאו מקום בו נשמר זכר העלייה על ידי האבן הנושאת את כפות רגליו של ישו ואולי גם על ידי מזבח ושרידים של כנסייה ביזנטית. דאגתם הראשונה הייתה לבצר את המזבח ושנים מעטות לאחר מכן הם החלו לבנות את הכנסייה.

הקפלה נבנתה מחדש הפעם בצורה מתומנת, המורכבת משמונה עמודי תווך. עדיין ניתן לראות את בסיסי העמודים של האכסדרה או ארקדה שהקיפה את הקפלה בחצר. במערב, בצפון-מערב ובצפון נראות בבירור ובשלמות שלוש מצלעות האוקטגון עליו בנויה בחלקה החומה החיצונית של היום. החומה החיצונית מורכבת מסוגי אבן שונים, ביניהם בולטות האבנים הביזנטיות הגדולות אשר נמצאות בעיקר בחלקיה התחתונים בעיקר בצלע הצפוני והדרומי. נעשה בהם שימוש משנה בתקופה הצלבנית והדבר ניכר היטב באותן מקומות בהם משובצים בין האבנים האלה בסיסי עמודים מן המאה ה-12. נותרו רק ארבעה בסיסים של חצאי עמודים בארבע פינות פנימיות של האוקוטוגון. יש לשער שהיו שמונה עמודים.

יש דמיון רב בתוכנית ובפרופורציות שיש בין כנסייה זו לבין כנסיית הקבר וכיפת הסלע. הצורה המתומנת היא כנראה פרי התקופה הצלבנית אולי בהשפעת המבנה המונומנטלי של כיפת הסלע ולא מבוססת על התוכנית מהתקופה הביזנטית שהייתה מעוגלת. החצר הייתה מקורה אך גגה הרוס כיום. בקיר המזרחי של החצר יש שלושה מזבחות ואחד נוסף מדרום להם. ביום העלייה האורתודוקסי הסורים, הארמנים, הקופטים והיוונים מקימים במקום סכך כדי להגן על המזבחות הזמניים המוקמים לכבוד החג. במבנה ובגדר קבועות טבעות שבעזרתן העדות מקימות אוהלים, העושים את החצר לקבוצת קפלות עשויות בד. הלטיניים גם חוגגים את יום העלייה בתוך המבנה בהתאם לתאריך שלהם. האדיקולה הצלבנית הייתה פתוחה כלפי השמים במטרה להדגיש את הקשר שבין מקום עמידתו של ישו על הסלע לבין השמיים (העלייה). בתוך הכנסייה כותרות צלבניות עם כפות תמר או צמח קוצני וכותרות עם גריפונים ובעלי חיים וציפורים מתגוששים. הכותרות גולפו בשנות הארבעים של [המאה ה-12] וכיוון שהן מזכירות מאוד כנסיות במערב צרפת כנראה גולפו על ידי מסונים צרפתיים.

לאחר הכיבוש המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבושו של צלאח א-דין ב-1187, המוסלמים, שהאמינו גם כן בעלייתו של ישו לשמים, החלו לקיים פולחן במקום. סביב שנת 1200 שוקם מה שהיה עתה למקום פולחן מוסלמי: הגג הפתוח הוחלף בכיפה, הקשתות נאטמו באבנים, הסלע הוזז ממרכז האדיקולה לעבר המחרב שנבנה בקיר הדרומי, וחומה בצורת משושה נבנתה סביב האתר.[2] ב-1480 חלק גדול מהקומפלקס המבני של הכנסייה הסובבת את האדיקולה נהרס, אך הקפלה קיבלה יחס מיוחד מצד המוסלמים.

יש מספר סממנים מעניינים להשוואה בין אתר העלייה לשמים של ישו לבין הר הבית המוסלמי. כמו כיפת העלייה המשמרת תחת מבנה קונצנטרי סלע ועליו עקבת רגלו של ישו, כך כיפת הסלע מהווה מבנה קונצנטרי המגן על סלע ובו עקבת רגלו של מוחמד שעלה ממנו לשמים. כמו כן, ליד כיפת הסלע בהר הבית יש מבנה קטן עם כיפה הנקרא "קוּבַּת אל-מִעראג'", שנראה כמשכפל את קפלת העלייה. רבות מהכותרות כמעט זהות. עדיין לא ברור אם המבנה נבנה על ידי הצלבנים או בזמנו של צלאח א-דין.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלי שילר, הר הזיתים, 1978.
  • אלי שילר, מדריך לאתרים נוצריים בישראל, הוצאת ספרים אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, אפריל 1992, חוברת 85 - 87
  • ביאנקה קוחנל, כנסית העלייה לשמים של ישו בהר הזיתים, עבודת גמר בחוג לתולדות האומנות, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1975.
  • נחמה שפרן, "במורד מעלה הזיתים", ירושלים וכל נתיבותיה, יד בן צבי, 1996.
  • אהרון לירון, הנצרות וארץ הקודש, 1997.
  • Sarah Kochav, Mount of Olives, Yad Ben Zvi, 2000.
  • Denys Pringle, The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem, Cambridge University Press: Uk, 2007, pp. 72 - 87

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו סרטון שחזור תלת-ממדי.
  2. ^ Wilbrand of Oldenburg, ch, II, p, 2-6; in: IHC, vol. III, p. 242

לחצו כדי להקטין חזרה
הר הזיתיםהר הזיתיםמנזר כרמליתיות אבינו שבשמיםכנסיית אבינו שבשמיםהמנזר הבנדיקטיני בהר הזיתיםכנסיית דומינוס פלוויטכנסיית מריה מגדלנהכנסיית העלייה הרוסיתקפלת העלייהמלון שבע הקשתותבית פגי (יוונית-אורתודוקסית)בית פגי (קתולית)א-טורבית הקברות הקתולי בנחל קדרוןהר הביתנחל קדרוןמנזר סטפנוס הקדושקבר מריםמערת הבגידהוירי גלילאיגת שמניםכנסיית כל העמים