כנסיית פטרוס הקדוש (טבריה)
 | |
| כנסיית פטרוס הקדוש בטבריה - מראה מבחוץ | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
כנסייה  |
| על שם |
פטרוס |
| מיקום |
טבריה |
| מדינה |
ישראל |
| קואורדינטות | 32°47′17″N 35°32′33″E / 32.78814°N 35.54251°E |
| אתר רשמי | |
|
(למפת הגליל העליון רגילה)   כנסיית פטרוס הקדוש | |
  | |
כנסיית פטרוס הקדוש (הקרויה גם כנסיית פטרוס (שמעון כיפא) הקדוש) היא כנסייה קתולית ולצידה מנזר בטבריה. הכנסייה קרויה על שמו של פטרוס הקדוש, ובנויה בסמוך לכנרת בה היה פטרוס דייג.
הכנסייה נבנתה לציין את נס הדייג (הראשון) של ישו, כאשר ישו הורה לפטרוס לצאת ללב הכנרת (ים-גניסר) ולפרוש רשתות דייג (מכמורות). פטרוס הספקן, שידע שאין דגים באזור אמר לישו "כל הלילה יגענו ולא אחזנו מאומה" (לוקס פרק ה)[1] אולם בכל זאת פרש רשת, אל תוך הרשת נכנסו דגים כה רבים עד שהרשת נקרעה ובשלל הצליחו למלא שתי סירות דיג.
היסטוריה של הכנסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכנסייה נוסדה בתחילת המאה ה-12 על ידי הצלבנים. עם כיבוש טבריה על ידי המוסלמים לאחר מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין בשנת 1187 הפכה הכנסייה למסגד.
במהלך המאה ה-18 התחדש עניינם של אנשי המסדר הפרנציסקני בכנסייה, והם החלו לבקר בה, בתחילה בציון יום פטרוס הקדוש, ולאחר מכן דרך קבע. במהלך מאה זו זכו הפרנציסקנים לקבל לרשותם את הכנסייה. בשנת 1833 הובא למקום העתק מדויק של פסלו של פטרוס הקדוש מאת ארנולפו די קמביו המוצב דרך קבע בבזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן, ובשנת 1847 הקימו ליד הכנסייה מנזר. בשנת 1870 נבנתה החזית הנוכחית של הכנסייה. לאחר מלחמת העולם השנייה הוקם במקום קיר זיכרון המתאר מוטיבים שונים הקשורים בכנסייה הקתולית בפולין ובמרכזם דמותה של המדונה השחורה מצ'נסטוחובה.
מבנה הכנסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בכנסייה מוטיבים רבים הקשורים בדמותו של פטרוס, ובדימויי הדייג והרועה האופייניים לנצרות, וכן בהבטחתו של ישוע לפטרוס המופיעה בספר הבשורה על-פי מתי ט“ז 18 - "על הצור הזה אבנה את קהילתי ושערי שאול לא יגברו עליה"[2], פסוק החקוק בלטינית מעל המזבח שבקדמת הכנסייה. צורתה של הכנסייה עצמה היא כצורת ספינה, כאשר האפסיס הוא חרטומה. מעל האפסיס ציור של פטרוס הקדוש בתוך ספינה על הכנרת.
האפסיס בכנסיית פטרוס בטבריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האפסיס בכנסיית פטרוס בטבריה מעוטר בציור קיר וטכניקות פסיפס ומהווה מוקד חזותי ותאולוגי בכנסייה. היצירה עוסקת בדמותו של פטרוס הקדוש ובאיקונוגרפיה נוצרית עשירה, ומשקפת את חידוש פני הכנסייה שנערך בשנות הארבעים של המאה ה-20. העיטור נעשה בידי האמן אמיל ריץ’ (Emil Rieter), ומשלב יסודות סמליים מהברית החדשה, סמלי האוונגליסטים ומוטיבים חזותיים המזוהים עם נס הלחם והדגים.[3]
במרכז האפסיס מצויר צלב גדול מונח על ענן, שבצלעותיו מופיעים זוג דגים וארבע כיכרות לחם. במרכז הצלב חרוטות האותיות היווניות אלפא ואומגה – האות הראשונה והאחרונה באלפבית היווני – אשר שימשו מאז המאה הרביעית כסמל לנצחיותו ולאלוהותו של ישו, בהשראת ספר ההתגלות, שבו הוא מתואר כ"ראשון והאחרון" ו"ההתחלה והסוף"[4]. סביב הצלב ארבעה מדליונים עם סמלי האוונגליסטים: ישוע, שור, נשר ואריה.
משמאל ומימין לצלב מופיעות דמויות מלאכים בעלי כנפיים מקופלות, המתוארים כאוחזים סמלי ברכה – האחד מחזיק אשכול ענבים, והשני חמישה שיבולי חיטה מוזהבת. לבושם חגיגי, בגוני זהב וכחול, ופניהם שלוות ונינוחות. סביב ראשם מופיעות הילות – סמל מקובל לקדושה.
דימוי המלאכים משתלב במסורת הייצוג החזותי הנוצרי, שבה מלאכים מוצגים כשליחים שמימיים וככוחות מגוננים סביב דמויות מקודשות. מיקומם באפסיס (האזור המרכזי והקדוש בכנסייה) מבטא את התפקיד הסמלי שלהם כתומכים רוחניים בפטרוס. העמידה על עננים, סמלי השפע שבידיהם, והבעת הפנים הרגועה יוצרים חזות של שפע שמימי, הגנה והדרכה. בכך מדגישים את קדושת המקום ואת המסר האוניברסלי של הישועה והאמונה.[5]
בראש האפסיס הקשת מופיעה דמותו של השליח פטרוס, על גבי המפרש נמצאים מפתחות– סמל למפתחות מלכות השמיים שנתנן לו ישו (מתי ט”ז, 18-19), כובעו שנדמה בצורת כתר האפיפיור מכונה טיארה (Tiara) ומסמל את היותו האפיפיור הראשון. מעל הקשת נכתב בלטינית: “ET PORTAE INFERI” וממשיך בקשת האפסיס במשפט ״ PRAEVALEBUNT ADVERSUS EAM ״ – ״וגם שערי שאול לא יגברו עליה ״. ציטוט מהברית החדשה המבטא את הרעיון שהכנסייה תעמוד בפני כל איום רוחני או פיזי. הפתגם מתוחם ב-2 דגים.[6]
עיטור קירות הכנסייה בוצע בשנים 1944–1945 כחלק ממבצע נרחב יותר של חפירה ארכאולוגית, שיפוץ ושימור המבנה. בשנת 1944 הוזמן האמן אמיל ריץ (Emil Rieter) לעטר את הכנסייה ברוח המודרנית. בראש האפסיס יצר ריץ ציור קיר בטכניקת סגרפיטו, טכניקת חריטה על מספר שכבות צבע בעומקים שונים, בשילוב אבני פסיפס מוזהבות[6]. עקרון הפעולה המרכזי של טכניקת הסגריפטו נשען על יצירת דימויים או תבניות באמצעות פעולת גירוד מכוונת. מבחינה טכנית, התהליך כרוך בהכנת משטח בסיסי, ציפויו בשכבה עליונה נוספת, וגירוד סלקטיבי של שכבה זו. פעולה זו חושפת את הצבע או החומר של השכבה התחתונה, ובכך יוצרת ניגוד ויזואלי המעצב את הדימוי הרצוי. ביישומיה בציורי קיר, טכניקת הסגרפיטו מבוצעת באופן ספציפי על ידי מריחת שתי שכבות טיח בעלות גוונים שונים, כאשר הגירוד של השכבה החיצונית חושף את הגוון המנוגד של שכבת הטיח התחתונה[7].
האפסיס פועל לא רק כעיטור אסתטי אלא ככלי תאולוגי-תרבותי. הציור מתאר את פטרוס הקדוש מפליג בסירה בעלת מפרש משולש, כאשר מעל הילתו, סמל הוותיקן, מרחפת יונה המייצגת את רוח הקודש. סירתו של פטרוס שטה בבטחה במים סוערים, ובכך מסמלת את התקדמותו הרוחנית – מדייג פשוט בכנרת, שאליו מתאספים הדגים המייצגים את המאמינים ההולכים אחר ישוע האל, ועד הפיכתו לאפיפיור הראשון בהשראת רוח הקודש. ייצוג זה נושא מסר תאולוגי-פוליטי הקורא לקבלת הדת הנוצרית וסמכותה. הכיתוב “ET PORTAE INFERI… PRAEVALEBUNT ADVERSUS EAM” – “וגם שערי שאול לא יגברו עליה” – מחזק את הקו האידאולוגי ומייצג את עמידות הכנסייה בפני רדיפות ומשברים היסטוריים. ביטוי זה מעוגן במסורת הקתולית כביטחון בהישרדות הכנסייה ובניצחון האמונה הנוצרית על כוחות הרוע. הוא מקשר את הכנסייה המקומית בטבריה אל הליבה של התרבות הנוצרית בכל העולם, מקיום מוסד הכנסייה דרך פטרוס, דרך החיבור הישיר לכנרת ולנס הלחם והדגים, ועד למסר האוניברסלי של תקווה, הדרכה רוחנית וסמכות. כך, האמנות הדתית באפסיס הכנסייה הופכת לכלי מחנך ומעצב תודעה עבור מאמינים וצליינים המבקרים במקום.[3]
הרחבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ציורי הקיר בכנסיית פטרוס הקדוש בטבריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על קירות החלל המרכזי בכנסייה מופיעים שני ציורי קיר המתארים את ישו וחסידיו בשני אירועים שהתרחשו בכנרת. היצירות נעשו בטכניקת פרסקו על טיח סיד לח, עם שימוש בפיגמנטים טבעיים ובזהב ליצירת הילות. הם מתארים את האירועים בהתבסס על תיאורים דומים בציור האירופאי יחד עם מידה מסוימת של הפשטה.
הרגעת הסערה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ציור נמצא בקיר הדרומי ומתאר את נס "הרגעת הסערה" מתוך הברית החדשה (מתי ח', מרקוס ד', לוקס ח'). במרכז הסצנה מצוירת ספינת דיג גדולה שטה על פני ים הכנרת הסוער, כשגלים עזים מאיימים להטביעה. בתוך הסירה נראים תלמידיו של ישו אחוזי בהלה, פונים אליו בתחינה בעודו ישן בירכתיים. הדמויות מצוירות בריאליזם יחסי, בקומפוזיציה שממחישה את המאמץ הפיזי וההתרגשות כשברקע נראים קווי חוף נראים קו החוף ומבנה בסגנון רומי. היצירה מתארת את שיאו של האירוע, לפני שישו מתעורר ובמאמר פיו הסערה שוקטת.
יצירה זו מתארת את אחת מהגרסאות לנס בו נראה ישו מהלך על המים אל עבר תלמידיו. הבשורה על-פי מתי (י"ד, 22–33) מדגישה את קטנות האמונה של פטרוס שביקש מישו להוכיח לו שהוא האדון. ישו מציע לפטרוס לבוא לקראתו אך זה נבהל מהרוח והגלים ומתחיל לטבוע. במרכז התמונה נראית דמותו של ישו, עטויה בגלימה אדמדמה ובעלת הילה מוזהבת, מושיטה יד בעדינות אך בנחישות כדי לאחוז בפטרוס השקוע במים, שידו מושטת כלפי מעלה בתחינה. פטרוס נראה מבוהל אך מלא תקווה, ומבע פניו ממחיש את המאבק בין האמונה לפחד.
שני הציורים ממחישים את האמונה, הציות וההתגלות כמוטיבים מרכזיי באמונה בישו.
הקשר ההיסטורי-דתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ציורי הקיר בכנסיית פטרוס הקדוש משקפים מסורת אמנותית נוצרית שמקורה באירופה ובביזנטיון, אשר שולבה בארץ ישראל על ידי מסדרים נוצריים שפעלו בה. הציורים, שנוצרו בראשית המאה ה־20, משלבים אסתטיקה אירופית עם תיאורי נוף מקומיים, ובכך יוצרים חיבור בין איקונוגרפיה נוצרית לבין סביבת הארץ־ישראלית. [1] האיקונוגרפיה הקתולית המודגשת בציורים נועדה להעביר תחושות של חסד, יראה ושליחות – ערכים מרכזיים במסורת הקשורה לדמותו של פטרוס
ציורי הקיר בכנסיית פטרוס הקדוש שייכים למסורת אמנותית נוצרית שהתפתחה באירופה ובביזנטיון והוטמעה בארץ הקודש בהתאם לזרמים ולמסדרים שהקימו בישראל כנסיות. בציורים אלו משתקפת אסתטיקה אירופית מתחילת המאה העשרים, משלבת את הנוף הארץ-ישראלי דרך שימוש בסמלים דימויים כגון עצי דקל והרי הגולן. אלה יוצרים חיבור בין הדימויים הנוצריים לבין דימויים המזכירים את החי והצומח באזור. הדימויים שאובים מהאיקונוגרפיה הקתולית ושואפים להעביר רגש של חסד, יראה ושליחות – מוטיבים מרכזיים בשליחות פטרוס.[2]
חידוש העיטור בכנסייה בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים מהווה אקט של נוכחות נוצרית-קתולית בארץ הקודש תחת שלטון עות’מאני. בתקופה זו המעצמות האירופיות התחרו על השפעתן במרחב על ידי תמיכה בבנייה ושימור של אתרים נוצרים, שבהם האמנות הכנסייתית מילאה תפקיד בהדגשת סמכות רוחנית וריבונות תרבותית. בכנסייה זו מופיעות כתובות ביוונית לצד הדמויות. מחקרים מצביעים על כך שהשילוב של כתובות בשפה זו לצד ציורי הקיר נועד למלא מספר תפקידים מרכזיים. ראשית, הכתובות פנו ישירות לדוברי היוונית, בעוד הקהילה הקתולית חיזקה את תחושת השייכות והזהות הדתית שלה. [3] בנוסף, הימצאות הכתובות אפשרה העברת מסרים תאולוגיים בדיוק רב.[4] לבסוף, ההופעה המחודשת של הכתובות בתקופה העות’מאנית המאוחרת תרמה להצהרה על נוכחות נוצרית-קתולית באזור, שכן השפה והכתיבה סימנו באופן ברור את זהות האוכלוסייה והקהילה הדתית.
גלריית תמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסלו של פטרוס בחצר הכנסייה, המהווה העתק מדויק של פסלו של ארנולפו די קמביו המוצב בוותיקן
אתר ההנצחה לחיילים הפולנים בחצר הכנסייה
חלון מעוטר בסמלי הכתר והמפתחות האופייניים לפטרוס מעל דלת היציאה לחצר הכנסייה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של כנסיית פטרוס הקדוש
- יגאל צור, כנסיות בגליל: דופקים בדלת ומחכים, באתר ynet, 8 בינואר 2006
- דנצ'וּ ארנון, חגו של פטרוס בטבריה, בבלוג "עונג שבת", 28 בפברואר 2022
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יעקב בן־דור, אמנות ביזנטית סביב הכנרת, הוצאת בר־אילן, 2018.
- דבורה גל, דת ואמנות במרחב הצפוני של ישראל, כתב העת ארכאולוגיה, 2020.
- אריאל, “הכנרת וסביבתה במסורת הנוצרית”, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, תש"ס (1999).
- נורית כנען-קדר, יצירה עלומה: פרקים באמנות הנוצרית בארץ הקודש, 1741–1969, תל אביב: רסלינג, 2014.
- גרינברג, ת', “סמלים מקומיים באמנות דתית” 2020, כתב העת לאמנות והקשר תרבותי, גיליון 14, עמ' 41-59.
- כנען-קדר, נ', יצירה עלומה: פרקים באמנות הנוצרית בארץ, 2014, עמ' 134–140
- ישראל, ד', אמנות ציבורית במבנים דתיים, 2017 אמנות בישראל: כתב עת למחקר חזותי, עמ' 112-115.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ הבשורה על פי לוקאס פרק ה – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
- ↑ s:הבשורה על פי מתי פרק טז
- 1 2 שלו-כליפא, נ', כנסיית פטרוס בטבריה, הגלילה 49, 2021, עמ' 13
- ↑ Alpha and Omega, אתר האנציקלופדיה הקתולית
- ↑ Angel (religion), Encyclopaedia Britannica
- 1 2 שלו-כליפא, נ', כנסיית פטרוס בטבריה ועיטוריה, אריאל, 2014
- ↑ Tickanen, A, sgraffito, Encyclopaedia Britannica
