מנזר השתקנים

מנזר השתקנים
מידע כללי
סוג	מנזר
כתובת	לטרון
מיקום	מועצה אזורית מטה בנימין
מדינה	ישראל
קואורדינטות	31°49′53″N 34°58′59″E / 31.8315°N 34.9831°E
	(למפת השפלה רגילה) מנזר השתקנים

מנזר גְבירתנו של שבעת המכאובים, הידוע יותר בשם מנזר לַטרוּן או מנזר השתקנים, הוא מנזר גברים בנדיקטיני-ציסטרציאני-טראפיסטי, השוכן בלטרון בקצהו הדרום-מזרחי של עמק איילון.

היסטוריה

בשנת 1879, ולפי מקור אחר ב-1875,^[1] רכשו נזירות כרמליתיות שטחים חקלאיים מן הכפר הערבי עמואס ששכן מצפון ללטרון. באותה עת לערך, בשנים 1876–1877, הקימו שני יזמים – אלכסנדר האוורד (במקור היה שמו איסכנדר עוואד), נוצרי בן העדה המרונית שמשפחתו הגיעה ממלטה, והמקומי אמיל בטאט – בית מלון למרגלות גבעת לטרון שעליה שוכנים שרידיו של מבצר לטרון הצלבני. המלון נשא את השם "מלון המכבים", ושירת את הנוסעים מיפו לירושלים, מסע שנמשך באותן שנים כיומיים. בשנת 1892 נחנך קו הרכבת בין יפו לירושלים, נוסעי הכרכרות התמעטו והמלון נמכר.

שמו של מבצר לטרון – "לֶה טוֹרוֹן דֶה שֶבַליֶיה" (Le toron des chevaliers; 'מגדל האבירים') – שובש עם השנים ל"לטרון"; הדבר הביא להתפתחות מסורת נוצרית שלפיה דיסמס, "הגנב הטוב" שנצלב לצד ישו (בלטינית "boni latronis"), נולד במקום.

בשנת 1887 הגיע לארץ ישראל נזיר טראפיסטי במטרה להקים בלטרון מנזר. הנזיר, לואי וילה, רכש את בית המלון והתגורר במקום בגפו. ההחלטה להקים את המנזר דווקא באזור זה התקבלה בשל קרבתו לאמאוס ניקופוליס, עיר רומית-ביזנטית עתיקה ששכנה ברכס לטרון, ושהמסורת הנוצרית מזהה כאחד המקומות שבהם התגלה ישו לשניים מתלמידיו לאחר שקם לתחייה.

המנזר נוסד לאחר שלוש שנים, ב-31 באוקטובר 1890, בידי 17 נזירים צרפתיים.^[2] הנזירים קיבלו מן הנזירות הכרמליתיות שלא עסקו בחקלאות חלק מן הקרקע החקלאית שבבעלותן, והחלו להכשירה. הם נטעו בה עצי זית, כרמים, שדות דגנים וגינת ירקות, ובשטחים שלא כשרו לחקלאות ניטעו עצי אורן וברוש. הנזירים נתקלו בבעיה קשה של מחסור במים. כמו כן הם נאלצו להתמודד עם יחס עוין מצד ערביי הכפרים הסמוכים. עם הזמן השתפר יחסם של הערבים בין היתר בזכות מרפאה שהוקמה במנזר. הפטריארך הלטיני של ירושלים העניק למנזר את אוסף ספריו, והם היו בסיס לספריית המנזר.

במלחמת העולם הראשונה גירשו הטורקים את הנזירים שהיו נתיני צרפת, וחלקם גויסו לצבא ואף נהרגו בקרבות. המנזר הפך למחנה צבאי של הצבא העות'מאני ונגרם לו נזק כבד. הוא נבזז והספרייה הושמדה. הנזירים שבו אל המנזר החל בשנת 1919. בשנת 1926 החלה הרחבת מבנה המנזר בסגנון שהנזירים הגדירו "סגנון רומנסקי-ביזנטי", ואט אט הוא לבש את דמותו המוכרת כיום. מלאכת הבנייה הסתיימה בשנת 1960, אך הכנסייה קודשה רק בשנת 1999. בשנים 1948–1967 נשלט המנזר בידי ירדן, והוא שכן על גבולו של שטח ההפקר שבין ירדן וישראל.

ב-4 בספטמבר 2012 הוצתה דלת הכניסה של כנסיית המנזר, ועל קירותיו רוססו שמות מאחזים ביהודה והשומרון, לצד הכיתוב "ערבות הדדית" (כינוי לפעולת תג מחיר) וכתובות בגנות ישו. האירוע גרר תגובות חריפות מצד ראשי הכנסיות הנוצריות בארץ, בהם פיירבטיסטה פיצבאלה, הקוסטוס של משמורת ארץ הקודש, הפטריארך הלטיני של ירושלים פואד טוואל והארכיבישוף המרוני.^[3] חבר הבישופים הקתולים בארץ הקודש פרסם גילוי דעת חריף בגנות האירוע.^[4]

אורח החיים במנזר

למנזר רשאים להתקבל רק גברים שמלאו להם 21 שנים, והם חייבים לעמוד בתקופת מבחן בת שש שנים. במנזר מתגוררים כיום כשבעה עשר נזירים בני לאומים שונים, ומספרם של הנזירים מעולם לא עלה על 35. הנזירים מתאפיינים במיעוט בדיבור, ומכאן השם "שתקנים". בעבר נהגו לקיים שיחה רק בעת התפילה עצמה, אך כיום שוב אין הגבלה על הדיאלוג בין הנזירים. עם זאת הם ממשיכים להמעיט בדיבור בעיקר עם זרים שמגיעים למקום.

סדר היום במנזר נפתח בשעה 03:00, והשעות הראשונות עד הזריחה מוקדשות לתפילה אישית וציבורית, וללימוד. בסך הכול הנזירים מתפללים שבע תפילות ביום.^[5] בשעות הבוקר מתפנים הנזירים לעבודה, ושעות אחר הצוהרים מוקדשות שוב לתפילה, ללימוד ולעבודה, וכן למדיטציה.

במנזר פועל מטבח צמחוני, שכן אכילת בשר, דגים וביצים אסורה. הצעירים עובדים בחקלאות בשטחי המנזר המשתרעים על פני 400 דונם. בכניסה למנזר יש חנות המוכרת את תוצרת המנזר – יינות, דבש, שמן זית וזיתים, וכן מזכרות וספרים. במנזר פועלת אכסניה המשמשת מתנדבים צעירים מצרפת ומגרמניה, אך פתוחה לכל אדם.

היקב

במנזר פועל "יקב לטרון'" שבו מיוצרים "יינות לטרון" ומשקאות חריפים (ברנדי, ערק וליקרים שונים). את היקב הקימו 17 נזירים צרפתיים, לאחר שנטעו כרמים בשנת 1890. מבנה היקב חצוב בסלע ומחובר למנזר במנהרה תת-קרקעית. היקב מייצר כ-300,000 בקבוקים בשנה והם מיועדים ברובם לייצוא.^[6] היינן האחראי הוא אב המנזר רנה (Rene).

האתר

כנסיית המנזר בנויה מספינה בודדת, והיא צרה ומוארכת. תקרתה הגבוהה נישאת על גבי קשתות שביניהן קמרונות צולבים, ומצבה מדורדר. חלל הכנסייה חף מעיטורים כמעט לחלוטין, בהתאם לתקנון הנזירים הטראפיסטים המחייב צניעות והסתפקות במועט. עובדה זו ממקדת את תשומת הלב אל פסל מרים האוחזת בידיה את ישו התינוק, ומעניקה לו צלב. הפסל הניצב בגומחה באפסיס שבצידה המזרחי של הכנסייה, הוזמן בשנת 1954 מפסל באיטליה ומשקלו שלוש טונות. עוד נראים באולם הכנסייה עוגב הניצב מימין לכניסה^[7] וציון תחנות דרך הייסורים של ישו. מחוץ לכנסייה, מעל דלת הכניסה אליה, קבועה לונטה שבה נראה ישו סועד עם שני תלמידיו באמאוס הסמוכה, לאחר קומו מן המתים.

בחצר המנזר מוצג אוסף ארכאולוגי ובו פריטים מאזור לטרון. בפריטי האוסף גלוסקמאות, שברי עמודים מעוטרים וכתובת קבר של חייל מהלגיון החמישי מקדוניקה.

ליד הכניסה למנזר, בגן הנקרא "גן האחווה", נמצאת אנדרטה גבוהה מגולפת בעץ בצורת טוטם, והמכונה בשם "איש באמונתו יחיה". האנדרטה מציגה שלוש דמויות מן המאה ה-12, בני שלוש הדתות המייצגות לדעת אב המנזר את הסובלנות. הפסל הוצב במקום בדצמבר 2006. ואלה הדמויות :

רש"י – גדול מפרשי התנ"ך והתלמוד, על פי דרשתו "ליבי נוטה אחרי המתירים לסלוח".
ברנאר מקלרבו – אבי מסדר הטרפיסטים: למרות היותו בתומכים במסעות הצלב, התנגד לפגיעה ביהודים ואמר כי "לפגוע ביהודים זה כמו לפגוע בבבת עיניו של ישו".
צלאח א דין – לאחר קרב קרני חיטין גילה נדיבות רבה ואִפשר לתושבי כל מבצר ועיר צלבנית שנכנעו, לעוזבם בשלום.

חזית הכנסייה
דלת הכנסייה
אולם הכנסייה
פסל "איש באמונתו יחיה"
האגף שמצפון לכנסייה
חוֹתָם וסמל מנזר השתקנים המוטבע על כל מוצרי המנזר – שמן זית, חומץ ומוצרי יקב לטרון (יין, ברנדי, ערק וליקרים שונים)^[8].
הכיתוב בצרפתית "Domaine de l'abbaye Trappiste de Latroun" משמעותו "מתחם מנזר השתקנים של לטרון" (מִתְחָם או תְּחוּם או מֶרְחָב שליטה או אֲתָר)
תצוגה ביקב מנזר השתקנים