לידה פעילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כלי קרמיקה מפרו המראה אשה יולדת בתנוחה זקופה עם תמיכה מאחור

לידה פעילה היא השם שטבעה ג'נט בלאסקאס (אנ') לתהליך בו האישה היולדת לוקחת חלק פעיל בלידה. זו מהווה אלטרנטיבה לתנוחת הלידה הפסיבית – שכיבה על הגב ברגליים מורמות – הנהוגה בשנות האלפיים ברוב בתי החולים בעולם.

בלידה פעילה היולדת היא המנחה את תהליך הלידה, במקום להיות משתתפת סבילה בלידה המנוהלת על ידי צוות רפואי. היולדת מקבלת תמיכה לנהוג כרצונה, לבחור תנוחות בהן היא רוצה לשהות ולנוע בחופשיות, נהנית מחוויה אינטימית ומעצימה, ונתמכת בצורה המיטבית.

הביטוי לידה פעילה משמש היום לתאר לידה בה היולדת ומלוויה פעילים בקבלת ההחלטות ובעשייה בלידה. זו לידה שאינה מנוהלת מבחוץ אלא קשובה לפנים – לגופה, רצונה ונפשה של היולדת. לידה פעילה יכולה להתרחש בין כתלי בית החולים, בחדרי לידה הטבעיים או הרגילים, במרכזי לידה או בבית. היא איננה דורשת תפאורה מסוימת או ריהוט כלשהו. מאידך התכוננות ללידה פעילה דורשת כוונה וידע אשר ניתן היום לרכוש בקורסי הכנה ללידה, שיחות עם נשות מקצוע וכן באתרים ורשתות חברתיות.

לידה פעילה – הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'נט בלאסקאס כתבה את הספר 'לידה פעילה' בשנת 1992 וחוללה מהפכה. לאחר חוויות אישיות ומחקר ארוך ורחב שערכה בלאסקאס היא מסבירה כי לידה פעילה היא לידה טבעית, שבמהלכה אישה בלידה נענית לאינסטינקטים הטבעיים שלה ולהיגיון הפיזיולוגי של גופה. הספר שכתבה מציע לקהל היולדות, מלוויהן ואנשי המקצוע מידע עדכני, ייחודי ומקיף, תוך התייחסות למציאות הקיימת בישראל, לאפשרויות ליישום לידה פעילה בארץ (כולל מרכזים, קורסים ואתרי אינטרנט) ולמחקרים עכשוויים. בנוסף מציע הספר הסברים על היתרונות והחסרונות של ההתערבויות הרפואיות המקובלות בלידה, עצות ליצירת סביבה נוחה ותומכת ללידה, בבית החולים או בבית, הצעות לתנוחות שיסייעו להתקדמות הלידה ולהתמודדות טובה יותר עם הכאב, ומידע על אמצעי טיפול הוליסטיים להיריון וללידה.[1]

רקע לצמיחתו של המושג לידה פעילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל עץ מהמאה השמינית המראה אשה יולדת בתנוחה זקופה עם תמיכה

ישנן עדויות ללידות בימי קדם בהן נשים ילדו בתנוחות זקופות, נתמכות על ידי נשות מקצוע ובנות משפחתן. מתגליפים ופסלים אלו ניתן לראות כי נשים נהגו ללדת בתנוחות זקופות תוך שימוש בכוח הכובד ובתנועה. בעדויות מתרבויות שונות נשים בלידה נראות נתמכות בנשים נוספות סביבן, ונתגלו עדויות לפולחנים שמעידים על תפיסה חיובית של מעגל הפוריות הנשי, ובשיאו הלידה.[2] עם התרחקות האדם מהאדמה והשבטיות, וכניסתה של המודרנה ההתייחסות ללידה ולנשים בכלל החלה להשתנות. התיעוש ההולך וגובר, והתפתחות הכלכלה הקפיטליסטית חוללו שינויים מרחיקי לכת במשפחה הגרעינית ובחברה המסורתית.[3]

לידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לידה

תהליך פיזיולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובר בן 9 חודשים ברחם אימו

תהליך הלידה מבחינה פיזיולוגית מתואר לרוב בחלוקה לשלושה שלבים:

  • שלב ראשון מתחיל כאשר הרחם מתחיל להתכווץ עד לפתיחת צוואר הרחם לקוטר של כ-10 ס"מ. זהו בדרך כלל השלב הארוך ביותר בלידה.
  • שלב שני מתחיל כאשר צוואר הרחם כבר נפתח לפתיחה מלאה והוא מחוק לגמרי כך שאין שוליים והוא מסתיים בצאת התינוק דרך צוואר הרחם ואל הנרתיק. זהו בדרך כלל שלב קצר יותר מהשלב הראשון.
  • שלב שלישי מתחיל סמוך לאחר הלידה, כאשר התינוק כבר יצא לאוויר העולם ומסתיים בהתנתקות השלייה מרירית הרחם.[4]

תהליך הורמונלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים רבים מצביעים על כך שתהליך הלידה מעורר ומווסת על ידי פעילות גומלין הורמונלית, בגופם של האם והתינוק גם יחד. הורמונים אלו משדרים אותות כימיים אשר מגרים את פעילות הרחם ומקיימים אותה לאורך הלידה כולה. אותם הורמונים השולטים בפעילות הרחם בעת הלידה ומקדמים אותה, הם שמעוררים את התנהגותה האימהית של האישה לאחר הלידה. במהלך הלידה ולאחריה מציפים את האם והתינוק כמויות גדולות של הורמון האוקסיטוצין. אותו הורמון אשר מווסת את כיווצי הרחם, מופרש בהנקה ובעונג מיני, ומשפיע על ההתאהבות הראשונית בין אם לתינוק.[5]

תהליך רגשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד מערכות הגוף השונות אשר עובדות בניהן בתיאום במהלך הלידה, ישנן התרחשויות פנימיות בעולם הרגש אשר משפיעות על התהליך. לידה היא אירוע אחד ברצף של אירועים ההופכים אשה לאם. במהלך ההיריון, לקראת צאתו של תינוק אל העולם, עולמות פנימיים מתעוררים. מגוון עצום של רגשות יכול להתגלות – פחד, התרגשות, שמחה, עצב, ציפייה, חשש ואף חרדה. כל רגש שעולה מבקש התייחסות ויש לו מקום בתהליך. הפרשת ההורמונים מקדמי הלידה תלויה, בין היתר, בתחושותיה של האישה. באם תרגיש בטוחה ונתמכת תהיה חופשיה לשחרר את המתח בגופה ולאפשר לו להפריש את ההורמונים הדרושים.[4] קרוב לוודאי שאישה תחוש בעת הלידה טלטלה של רגשות עזים – מייסורים לאקסטזה, מייאוש וחולשה לאומץ ועצמה, מתשישות לכוחות שלא ייאמנו. הלידה היא תהליך של התרוקנות והתמלאות ועל כן המקצבים הטבעיים של הגוף נעים יחד עם גלי הרגשות. ישנה חשיבות עצומה לתמיכה והכרה ברגשות אלו.[1] פרטיות וסביבת לידה שלווה הכרחיים כדי לאפשר לאם לייצר באופן טבעי רמות גבוהות של הורמונים החיוניים הן לצירים יעילים והתקדמות הלידה, והן ליצירת הקשר הראשוני החזק בין אם לתינוק מיד לאחר הלידה.[5]

היסטוריה של כאב ופחד בלידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשה יולדת על כיסא לידה. מספרי המיילדות הראשונים (1513)

בראשית ימיה של הרפואה, אבות הרפואה המערבית ביוון העתיקה – היפוקרטס ואריסטו, לא ציינו כאב וסבל בתצפיות שלהם על נשים בהריון ובלידה. הם הדגישו את החיבור בין גוף לנפש, חשיבות ההרפיה העמוקה במהלך הלידה ונוכחותם המועילה של תומכי ותומכות לידה אשר מטפלים ביולדת. מאה שנים לפני הולדת ישו, הרופא היווני סוראנוס (אנ') איגד את כל כתביהם של אריסטו והיפוקרטס.

סוראנוס הדגיש את חשיבות ההקשבה לתחושותיהן וצורכיהן של נשים יולדות ולא הזכיר שום נוכחות לכאב.

בסוף המאה השנייה לספירה התחזקו תופעות של שנאה והדרת נשים. נשים מרפאות, אשר בעבר היו חלק כה מהותי בחברה, הוצאו להורג בשל יכולות הריפוי שלהן אשר נחשבו ככישוף שטני. המיילדות, הנשים החכמות בעלות הידע המסורתי והמרפאות הוחרמו, הוקעו והפכו למוקד של שנאה יוקדת. ספריו של סוראנוס, ואתם רעיון הלידה הטבעית, הנתמכת ונטולת הכאב, הוחרמו איתן. מעתה ואילך נשים הופרדו בעת הלידה, הוכרזו כחוטאות בתאוות הבשר ונמנעה מהן כל עזרה ותמיכה. מקצוע המיילדות הוכחד, הנשים התומכות הועלמו והלידה הייתה נתונה לחסדיהם של כמרים ונזירים אשר הותירו את היולדות מבודדות. מכאן קצרה הדרך להפוך את הלידה לחוויה של פחד, כאב וייסורים. חוקרים מצביעים על כך שבספרי הנביאים אין אזכור לכאב בתיאורי הלידה וכי בספר בראשית מטיל אלוהים על אדם וחווה את אותה קללה. רק בתרגומים החדשים לתנ"ך, לאור התנאים שסבבו את הלידה, הופנתה קללה נפרדת לחווה. מעתה היה על הנשים לשלם את מחיר החטא הקדמון לבדם בכאב הלידה.

בתחילת המאה השש עשרה נמצאו כתביו של סוראנוס ושבו אל עולם הרפואה. ספר המיילדות הראשון נכתב והמיילדות חזרה להיות מקצוע, אולם נתפסה כעיסוק מביש. עם גילוי הכלורופורם עלתה האפשרות לתת אותו בעת ביצוע תהליכים רפואיים כדי להקל על הכאב אך השימוש בו נאסר עבור נשים בלידה. התפיסה שהכאב בלידה הוא מטרת חייהן של נשים הובילה לפחד ומתח קיצוני אצל נשים לפני לידה והן חוו סבל רב.

באמצע המאה השמונה עשרה הורשו רופאים לטפל בנשים בלידה, אך רבים מהם הסתייגו בשל תדמית שלילית שהוצמדה לגברים שעסקו בכך. כך אירע שהרופאים שעסקו בלידה היו אלו הפחות מנוסים ופחות מקצועיים ונדרשו למצבים שלא בהכרח ידעו להתמודד אתם.

באמצע המאה התשע עשרה התעקשה המלכה ויקטוריה לקבל כלורופורם בעת הלידה ופתחה את הפתח לשימוש במשככי כאבים והרדמה עבור נשים בלידה. מאחר שתנאי הבית לא היו מתאימים לניטור תהליך ההרדמה הדבר הוביל למעבר מן הבית לבית החולים. נשים שביקשו הרדמה בלידה היו חייבות לצאת מבתיהן וללדת בבית החולים. למשפחה ולבני הזוג הייתה מעט מאוד שליטה במתרחש והלידה הפכה לאירוע רפואי.

המעבר מהבית לבתי החולים, ומתמיכת מיילדות לשליטה רפואית הפגיש יולדות עם גורל מר. מחלקות היולדות בבתי החולים היו מטונפות, ההיגיינה הייתה לקויה ותמותת האמהות והתינוקת הרקיעה שחקים. כיוון שהסבל והמוות במהלך לידה עדיין נתפסו כגזרה משמים שיעור התמותה הגבוה התקבל ללא תהיות, על אף שבקרב נשים שילד בבית שיעור תמותת האמהות והתינוקות היה נמוך בהרבה. המיתות בבתי החולים נגרמו בשל תנאי היגיינה לקויים וחשיפה למחלות של חולים סמוכים, ולא בשל סכנות או סיבוכים בלידה עצמה. הפחד מהמוות נהיה מזוהה עם הלידה.

נשים באותה תקופה למדו לפחד מהלידה. לידה כואבת ורווית סבל, עם סכנת חיים בצידה, הייתה העונש שנגזר על נשים לשאת.

בשנת 1860 הקימה פלורנס נייטינגייל מחדש את בתי הספר למיילדות. היא התעקשה שמחלקות היולדות בבתי החולים יאמצו את תקני הניקיון וההיגיינה שהיו נהוגים במחלקות אחרות בבתי החולים ודאגה שנשים יקבלו טיפול תומך ואדיב בהגיען ללדת. אך מרגע שהרדמה בלידה הייתה זמינה השתנתה הגישה הרווחת ללידות. מאי פיקוח וטיפול לקוי בידי רופאים רשלניים לשימוש יתר בתרופות ובפרוצדורות רפואיות. המדיקליזציה השתלטה על הלידה. נשים הפכו תלויות בהחלטות רפואיות ובהתערבויות. ההקלה האפשרית על כאבן של היולדות ונחיצותו ההכרחית של הצוות הרפואי הפכו למרכז העניין בתהליך הלידה.

מאז ועד היום הגישה השלטת ברוב העולם המערבי היא כי מוטב ללידה להתנהל בבתי החולים תחת השגחה רפואית. נהוג לחשוב כי הדרך הטובה ביותר שאשה יכולה לסייע לעצמה בהתמודדות עם הכאב היא לסמוך יותר על הנחיות הצוות הרפואי ופחות על הנחיות גופה שלה.[2]

מדיקליזציה של הלידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם התברגות תינוק באגן

החל במאה ה-19 עם המהפכה התעשייתית וההתקדמות הטכנולוגיות, הרפואה המודרנית לוקחת חזקה על המדע ומכאן על האפשרות לקבוע מה נכון ומה לא נכון ולהכתיב נהלים ופרוטוקולים. במאמרו "הרפואה כמוסד לפיקוח חברתי" (1972) אירווינג זולה טען כי, רוב ענייני היום יום המהווים את הקיום האנושי הפכו לבעלי עניין רפואי וכפופים בשל כך להגדרות רפואיות המחלקות בעזרת פרמטרים נתונים מהו "בריא" ומהו "חולה". חלוקה זו מעבירה את השליטה בתהליך המדיקליזציה מידיו של האדם הפרטי אל הממסד הרפואי. במאמר זה, זולה מחזק את התפישה כי על ידי מחקר וטיפול בפרט בידי הממסד הרפואי בלבד נשללות ממנו אפשרויות אלטרנטיביות להתמודדות עם מצבו ולטיפול בו.[6]

הממסד הרפואי, אשר הורכב ברובו מגברים והונחה על ידי תפיסות סקסיסטיות, נטה להתעלם מקולן של נשים ומביקורת פמיניסטית. רק כאשר כוחן הצרכני של נשים הפך לאיום החל שינוי. התעשייה הרפואית הבינה שהמוני נשים ישתמשו בכוחן הצרכני ויעברו לקבל טיפול במרכזים רפואיים המספקים את הדאגה, הנוחות והכבוד לגופן וחרדה להכנסותיה. כל השינויים החיוביים שחלו בגישת הממסד הרפואי כלפי הגוף הנשי, וכלפי הטיפול בנשים,הם תוצאה ישירה של מאבק פמיניסטי ארוך. גם היום, כאשר מדובר בטיפול רפואי לנשים, זהו אחד המקומות היחידים בהם המאבק הפמיניסטי ממשיך לצבור תאוצה ותמיכה גם מנשים שאינן מתייחסות לעצמן כפמיניסטיות.[7]

ד"ר כריסטיאן נורת'רופ (Christiane Northrup) כותבת בספרה "גופה של אישה, תבונתה של אישה" (Women’s Bodies, Women’s Wisdom) כי בתי חולים ערוכים לקבל לידות רק בהפיכתם לאירוע רפואי. מנהגי הלידה בבתי חולים משקפים הערצה תרבותית לטכנולוגיה ולעליונות הטכנולוגיה על תבונתו של הגוף. נורת'רופ מציינת כי אנו חיים בתרבות הבוטחת ביכולות הרפואית ליילד יותר מאשר ביכולתה של אישה ללדת ובתועלתה של תמיכה אנושית. אמונה זו כה משכנעת עד כי גם נשים המגיעות חזקות ברצונן ובגופן מסיימות את התהליך בהתערבות רפואית כלשהי.[8]

בספרה "לידה פעילה" טוענת ג'נט בלאסקאס כי כאשר מאפשרים לנשים למצוא את תנוחת הלידה הנכונה להן מאפשרים להן לעבור ממצב של מטופלות סבילות ליולדות פעילות. זוהי גישה שונה במהותה מן הגישה הרפואית השלטת להיריון ולידה, גישה שאינה רואה בהיריון מחלה ובלידה אירוע רפואי. גישה זו שמה דגש על מספר דברים: לכל אישה יש אינסטינקט טבעי בזמן הלידה ועליה להיות קשובה לעצמה ולהנחות את מהלך הלידה. בזמן מהלך הצירים והלידה עצמה, מדגישה גישת לידה פעילה שימוש בתנוחות המאונכות לקרקע בזמן דחיפת התינוק מטה בתעלת הלידה – עד הגעת הראש אל פתח הנרתיק, ועל ידי כך העזרות בכוח הכובד. השימוש בתנוחות מאונכות בזמן הצירים והלידה מעודד זרימת דם טובה יותר אל השלייה והתינוק ומאפשר לתינוק להתקדם באופן הטוב ביותר במורד תעלת הלידה. בנוסף תנוחות זקופות בעת הלידה מגדיל בשליש את נפח חלל האגן, יחסית לנפחו בעת לידה פסיבית.[1]

יתרונות לידה טבעית ולידה פעילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידה פעילה היא תהליך פיזיולוגי טבעי, שבמסגרתו רצף שלבי הלידה, מתפתח באופן ספונטני וללא הפרעות. לידה המתרחשת באופן כזה מובילה בדרך כלל לאם ותינוק בריאים, להנקה מוצלחת ולקשר קרוב בין האם לתינוק מהרגעים הראשונים אחרי הלידה. בלידה פעילה קטנים הסיכויים לסיבוכים והתערבויות, וגדלים הסיכויים לתוצאות טובות, במישורים פיזיים רגשיים, גם לטווח הארוך.[1]

בתחילת המאה העשרים התוודע רופא מיילד אנגלי בשם ד"ר גרנטלי דיק-ריד (אנ') לנשים שילדו בצורה שונה מהדרך שהכיר. הוא פגש נשים באזורים דלים ומוכי עוני בלונדון עצמה וכן בשדה הקרב בו לחם במלחמת העולם הראשונה. הנשים פשוטות העם שראה בעת צירי הלידה שלהן לא היו מעוניינות בשיכוך הכאבים שהציע והביאו ללידותיהן פשטות ומשהו שנראה לד"ר דיק-ריד כחוסר בכאב. הרופא המשכיל שב לחקור את חוויות הלידה של נשים לונדוניות עתירות ממון וראה כיצד הן חוות ייסורים וסבל בציריהן ומבקשות סיוע רפואי לשיכוך כאבים. מתוך התנסויות אלו פיתח דיק-ריד תאוריה שלפיה, כאשר הפחד אינו נוכח בלידה – גם הכאב אינו נוכח. הפחד גורם לעורקים המובילים אל הרחם להתכווץ ולהימתח ובכך מייצר כאב. כאשר הפחד אינו נוכח, כפי שראה בלידותיהן של הנשים הכפריות הפשוטות, השירים נרגעים ומתגמשים בעוד הגוף פועם, נפתח ומקדם לידה. דיק-ריד פרסם מאמר פורץ דרך והציע הנחת יסוד לפיה הפחד הוא שגורם למתח בגוף, בעיקר ברחם, בולם את תהליכי הלידה הטבעיים אשר מתחוללים בגוף, מאריך את הלידה וגורם לכאב. הוא טבע את השם סינדרום פחד-מתח-כאב (FTP). בספרו "לידה טבעית" שהתפרסם בשנת 1933 הציג דיק-ריד את הרעיון כי הגוף מצויד בכל שדרוש על מנת להפחית אי נוחות וכאב בלידה אם יניחו לו.[9]

לידה פעילה מפחיתה את הסיכוי להתערבויות כגון לידה מכשירנית, ניתוח קיסרי, וחתך חיץ (אנ'). בלידה פעילה נשים מרגישות מחוזקות יותר ביכולת הבחירה שלהן וחשופות פחות להתערבויות ולאלימות מיילדותית, וחשוב לא פחות- הגעתו של התינוק לעולם וחיבורו לאם נעשים בצורה המיטבית עבור האם והתינוק. ד"ר מישל אודן (אנ') כותב במבוא לספר "לידה פעילה" : "היום שבו טבעה ג'נט בלאסקאס את הביטוי 'לידה פעילה' הוא היום החשוב ביותר בתולדות הלידה באירופה, מאז השתלט הרופא הצרפתי מוריסו במאה השבע עשרה על תהליך הלידה, והשכיב את האישה היולדת על גבה."[1]

התמודדות עם כאב בלידה פעילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחריט רומי עתיק של מיילדת

לידה מלווה לרוב בצורך להתמודד לאורך זמן עם כאב הצירים. ישנן גישות להכנה ללידה המלמדות נשים ובני/ בנות זוגות טכניקות שונות להקלה על הכאב. חלק מהיולדות מבקשות להקל את הכאבים על ידי תרופות מאלחשות כגון אלחוש אפידורלי המאלץ שכיבה על הגב, או שימוש בגז צחוק המטשטש ומפחית את הכאב.

בלידה פעילה ישנן דרכים שונות ומגוונות להתמודדות עם הכאב המעודדות את הגוף להיעזר במנגנוני הפחתת הכאב הטבעיים המועברים במערכת ההורמונלית. ההורמונים מקיימים מנגנון תקשורת בגוף. תהליכים שונים בהריון ובלידה תלויים בתזמון מדויק ומתואם של תהליכים הורמונליים שונים. באמצעות זרם הדם מועברים ההורמונים לכל חלקי הגוף ומגיעים אל איבר המטרה. מערכת של ויסות ובקרה מתאמת בין התהליכים האלה, ומורכבת משתי מערכות הפועלות יחד – המערכת ההורמונלית והמערכת העצבית.[10]

מבנה גוף האישה נועד להתמודד עם כאבי הלידה. מערכת השרירים והשלד עובדים בתיאום עם המוח שמפריש הורמונים לפי דרישה. אוקסיטוצינים מקדמי לידה (המכונה גם הורמון האהבה או ההורמון הביישן ), ואנדרופינים שהם משככי הכאב הטבעיים. אנדרופינים מופרשים בלידה בצורה המיטבית כאשר מאפשרים לגוף להרפות ולאשה להתכנס פנימה לתוך עצמה. ישנן דרכים טבעיות לתמוך בהרפיה זו ובהפרשת האנדורפינים תוך כדי הלידה.[4]

  • נשימה – נשימות עמוקות ואיטיות מעודדות חילוף חומרים בגוף ומשרות רוגע. נשימה עמוקה תחמצן את גוף היולדת וגוף התינוק שבבטן, תעודד הפרשת אנדרופינים ותקל על התכנסות פנימה והתמסרות לתהליך הלידה[4]
  • תנועה – בזמן צירי הלידה תנועה יכולה להקהות את תחושת הכאב. באותו זמן יסייע כוח המשיכה לרחם להמשיך לעבוד ביעילות ולתינוק להתברג נכונה בתעלת הלידה. תנועה ותנוחות זקופות עוזרים למערכת השרירים לעבוד בצורה יעילה. לעומת זאת חוסר תנועה ותנוחות מאוזנות עלולים להאט את התקדמות הלידה, משום שהשכיבה מונעת מהתינוק להילחץ מטה עם הצירים לכיוון צוואר הרחם.[11]
  • תמיכת בן או בת הזוג – אשר יכולים להפוך לשותפים פעילים ובעלי ידע על מתן תמיכה פיזית ורגשית. הם יכולים להוות משענת משמעותית ולסייע להרפות, לנוע, ואף להגן על תוכנית הלידה אשר טוו יחד מפני התערבויות מיותרות. חשוב לעבור יחד סוג כלשהו של הכנה ללידה כדי לברר את הרצונות המשותפים ולדעת כיצד ניתן לתמוך ביולדת בשלבים השונים של הלידה. תמיכה חיובית של בן או בת זוג יאפשרו לאשה היולדת להיזכר בכוחותיה, להרגיש בטוחה ונתמכת, ולהיעזר במגע ובעיסוי הנכונים לה. תמיכה כזו מכירה בנוכחותו של הכאב ונותנת תוקף ותמיכה לחוויה של האישה.[11]
  • טבילה במים – יש נשים המבלות זמן רב במקלחת או באמבטיה ומוצאות שזה מקל עליהן לעבוד עם, ולא כנגד, הצירים. זרם מים על הגב התחתון או על הבטן התחתונה יכול להקל על הכאב ולשחרר את השרירים המכווצים. על המים להיות חמימים אך לא חמים מידי ועמוקים ככל האפשר על מנת לאפשר שינוי תנוחות.[4]
  • דמיון מודרך – לעתים השימוש בדמיון מודרך, בצורה עצמית או בהנחיה, תורמים ליכולת להרשות לראש להרפות. שימוש בדמיון ובמשפטים חיוביים לפני ותוך כדי לידה מחזק את אמונתה של היולדת ביכולתה להתמודד עם כאבי הצירים ולהתכנס לתוך בועת האוקסיטוצין אשר נדרשת לקידום הלידה.
  • תומכת לידה (דולה) – מחקרים מראים כי נוכחות של אישה תומכת ומנוסה בלידות לצד אישה היולדת מפחיתה את אורכה הממוצע של לידה, מסייעת בהתמודדות עם כאבי הצירים ותורמת לחוויה טובה יותר של האישה.[8]
  • עיסוי ומגע – מגע מעודד הפרשת אנדרופינים ויכול לעזור בהתמודדות עם כאב הצירים. מגע בגב התחתון, בייחוד באזור הסקרום ידוע כמקל ותומך באישה בעת הלידה.
  • שינוי תנוחות – ההתמודדות עם כאב תוך כדי תנועה ושינוי תנוחות קלה יותר מן ההתמודדות עם הכאב בלידה המתנהלת בשכיבה ללא שינויי תנוחה. כריעה זקופה או הליכה ושינוי זווית במפרקי האגן מכוונים את התינוק טוב יותר לכיוון האגן, התכווצויות הרחם אפקטיביות יותר והלידה עשויה להתקדם מהר יותר.[12]

הזכות לבחור[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לכל אדם יש את הזכות לחיים, לחירות ולביטחון אישי" כך נכתב בשנת 1948 בהכרזה המתארת את זכויות האדם היסודיות שצריכות לחול בכל מדינות האו"ם. הזכות לחיים ולביטחון, שנהגתה על ידי ג'ון לוק, קובעת כי לכל אדם יש זכות להגנה מפני פגיעה גופנית או התעללות נפשית, זאת היא זכות בסיסית וראשונית של האדם המאפשרת לו לחיות את חייו בכבוד ואי השפלה, ואת מימוש כל שאר זכויותיו וחירויותיו הנובעות מעצם היותו אדם.

במדינת ישראל מגן חוק יסוד כבוד האדם וחירותו על הזכות לחיים, לחירות ולביטחון אישי, שבו נאמר: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" וכן כי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו".

אשה לקראת לידה, מעצם היותה אדם, זכאית לחירות, פרטיות וחופש בחירה. זכות זו נכונה לגבי הבחירה במקום הלידה, תנוחת הלידה, ההתערבויות הרפואיות אשר יופעלו על האישה ועל התינוק, וסגנון הלידה הרצוי. בכל שלב והליך בהריון ובלידה יש לאשה היולדת זכות לבחור. עליה לבחון סיכונים יחסיים לצד יתרונות יחסיים של הברירות השונות, ולבחור מתוך ידע ועצמה ולא מתוך חוסר ברירה.[11]

בישראל קיימת מודעות הולכת וגוברת לזכויות היולדת. ישנן קבוצות ברשתות החברתיות המעודדות בחירה מושכלת במקום הלידה, בצורת הלידה וכן בחשיפת נשים בהריונות הנחשבים בסיכון (תאומים, לאחר קיסרי, מנח עכוז ) לאפשרויות העומדות בפניהן. בבתי חולים ברחבי הארץ נפתחות מחלקות המעודדות לידה טבעית ופעילה וכן מחלקות התומכות בהנקה ובאפס הפרדה לאחר הלידה בין האם לתינוק. ישנו מאבק ציבורי התומך בקידום זכויות הביטוח הלאומי של יולדות הבוחרות בלידת בית. ארגוני נשים כגון עמותת נשים לגופן ועמותת נשים קוראות ללדת הפועלות לקידום זכויות נשים בשיח הציבורי בכלל, וזכויות נשים בהריון ובלידה בפרט, תופסים תאוצה, אך יש עוד עבודה רבה שצריכה להיעשות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 ג'נט בלאסקאס, לידה פעילה, אלטרנטיבות, 2004
  2. ^ 2.0 2.1 מארי פ. פונגן, היפנוברת'ינג, פשוט ללדת, 2015
  3. ^ יובל נוח הרריקיצור תולדות האנושות, דביר, 2011
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 ז'אנט באלאסקאס וד"ר יהודי גורדון, אנציקלופדיה להריון ולידה, שבא, 1989
  5. ^ 5.0 5.1 מישל אודן, האהבה כמדע, דיאדה, 1999
  6. ^ Zola, I. K., Medicine as an institution of social control, The Sociological Review, 1972
  7. ^ בל הוקס, פמיניזם זה לכולם, פרדס, 2002
  8. ^ 8.0 8.1 כריסטיאן נורת'רופ, גופה של אישה, תבונתה של אישה, אור-עם, 2000
  9. ^ מארי פ. מונגן, היפנוברת'ינג, פשוט ללדת, 2015
  10. ^ אורה כהנא, רבייה באדם, בבעלי חיים ובצמחים, האוניברסיטה העברית, תשמ"ט
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 קיצינגר, שילה, כתר, 1988
  12. ^ גילה רונאל, מירה ארצי-פדן ועלמה כהן-ורדי, טבעי ללדת, כתר, 2002