כפר אוריה
 מבט על הכפר מהגבעות הסמוכות. | |
| מדינה |  ישראל |
| מחוז | ירושלים |
| מועצה אזורית | מטה יהודה |
| גובה ממוצע[1] | 199 מטר |
| תאריך ייסוד | 1944 |
| השתייכות ארגונית | תנועת המושבים |
| סוג יישוב | מושב |
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2024[2] | |
| - אוכלוסייה | 817 תושבים |
| - מתוכם, תושבי ישראל | 806 תושבי ישראל |
| - שינוי בגודל האוכלוסייה | -2.2% בשנה[3] |
(למפת שפלת יהודה רגילה)   כפר אוריה  | |
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021[4] |
8 מתוך 10 |
כפר אוריה הוא מושב של תנועת המושבים השייך למועצה אזורית מטה יהודה. המושב נמצא בשפלת יהודה, מחוז ירושלים וממוקם צפון מערב לעיר בית שמש, ומערבה לעיר ירושלים.
שם המושב
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקום נקרא במקור "קריית משה", על שמו של משה מרדכי מניסביץ', מראשי אגודת ביאליסטוק, אך שונה ל"כפר אוריה" בעקבות דמיון הצלילים לשמה של ח'רבת כַּפְרוּרְיֶה,[5] חורבה הממוקמת מדרום-מערב למושב, ובה גת חצובה, רצפת פסיפס ומערות קבורה.[6] משמעות השם בערבית הוא "חורבת כפיר האריות"; במקום, על פי מסורת מקומית, שיסע שמשון את האריה בדרכו להוריו בתמנה. ערביי הסביבה מכנים את ח'רבת כפרוריה גם בשם ח'רבת אַל-אַסַד, כלומר "חורבת האריה".
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית ההתיישבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדצמבר 1912 התפרסם בהצפירה שעִסקה לרכישת המקום אושרה על ידי הפחה, למרות האיסור על היהודים לרכוש קרקעות, מכיוון שהרכישה נעשתה על ידי מנשה מאירוביץ ואחרים מראשון לציון, רחובות וגדרה, שעל פי הפחה הם איכרים אמיתיים, שעליהם האיסור אינו חל.[7] המקום, בשטח של כ-5000 דונם, נרכש משלושה אחים נוצריים. הוא תואר כ:[8][9]
- "מחציתו אדמת מישור ובקעות פוריות, בין הררי יהודה המוכשרות מאוד לזריעת תבואה, ומחציתו אדמת טרשים המסוגלת למטעי זיתים ושקדים. בכפר זה יש גם מעיינות מים, שאפשר להשקות במימיהם שדות מספוא ולהתעסק עי"ז בגידול בקר. נמצאים בו גם בניינים אחדים המוקפים עצי זית ושקדים ומינים אחרים במספר איזה מאות".
בפועל, המקום נרכש על ידי חברת גאולה.[10] על פי המתואר על ידי שמואל דיין, הרכישה התבצעה קודם לכן, ובמשך זמן מה הוחכרו השדות לערביי הסביבה.[11]
בתחילת שנת 1913 הזמין מאיר רוטברג את "חבורת סג'רה", שכללה 13 חברים ושלוש חברות,[12] לבוא וליישב את המקום תחת הנהלה ציבורית של המשרד הא"י.[11][13] החבורה התגוררה בחאן כפר אוריה ושהתה בו קרוב לשנה וב-2 בנובמבר 1913, עזבו את המקום עקב העברת השטח לניהול פרטי.[14]
באמצע 1913 נמכר המקום לשלושים משפחות של יהודי ביאליסטוק[15] שרכשו אותו בעזרת החברה הברלינית ליישוב ארץ ישראל (איק"א).[16] בעקבות זאת מונה אליעזר קרסנר למנהל המקום והוא הביא פועלים להקמת משקים עבור הבעלים. קבוצה ראשונה של פועלים עזבה את המקום בטענה שקרסנר אינו יודע לנהל ובמקום זאת עוסק בכפייה דתית.[17][18] במקומם הובאו פועלים דתיים.[19] בפברואר 1914 סבל המקום מהתקפה של ערביי הסביבה.[20] במאי 1914 פוטר אליעזר קרסנר[21] ובמקומו הובאה משפחת משגיחים.[22] ביולי 1914 עבדו בחווה 25 פועלים יהודים ו-20 פועלים ערביים.[23]
לאחר מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעה למקום קבוצת עבודה של לוי אשכול[24] ששהתה במקום במשך כשנתיים. בראשית 1920 שהתה במקום קבוצה של 14 פועלים.[25] בשנת 1920 הם עברו לדגניה ב' לרגל התיישבות בעלי הקרקע במקום.[26]
בשנת 1920 עלו למקום נציגים של 5 משפחות מיהודי ביאליסטוק[27] וב-1921 היו במקום שמונה משפחות מתוך 30 איש שהחזיקו בבעלות על האדמה במקום. 11 נוספים מבעלי האדמות היו בארץ ישראל אך לא בכפר והשאר היו בחוץ לארץ. מצב זה גרם לכך שהצטברו חובות מיסים על האדמות שלא עובדו.[28] ניסיונות למצוא חוכרים יהודים לאדמות כדי לשלם את המס לא צלחו והייתה כוונה להחכיר את האדמות לערבים.[29]
בשנת 1922 החליטו התושבים להעביר חלק מהאדמות לקרן הקיימת כדי שיביאו למקום מתיישבים נוספים.[30] למקום הובאה קבוצה לא דתית, למורת רוח תושבי המקום. לאחר זמן מה הוחלט להחליפם באנשי המזרחי.[31] בשנים 1923–1927 שהתה במקום קבוצה של פועלים של הפועל המזרחי אולם הם נאלצו לעזוב בהוראת המוסדות המיישבים ועברו לכפר חסידים.[32]
בשנת 1929 התגוררו בכפר שש משפחות שכללו 15 נפש. לקראת מאורעות תרפ"ט, הגיע ערבי מליפתא לאחד המתיישבים, והודיע לו על הכוונה של הערבים לפרוע בתושבי הכפר. התושבים עזבו את הכפר אל ביתו של שייח' איסמעין שבגבעה ממול הכפר, שהבטיח להם שיגן עליהם.[33] כ-300 ערבים התנפלו על הכפר שדדו את תכולתו ושרפו את בתיו. למחרת הועברו אנשי המקום בכלי רכב לרחובות ואחד האנשים שנשכח במקום הלך ברגל מחופש לערבי לחולדה.[34] לאחר כשבועיים יצאו שניים מתושבי הכפר בלויית אנשי משטרה לסיור בכפרים לזהות רכוש שדוד ופורעים שהשתתפו בהתנפלות על הכפר.[35] על הכפרים מהם יצאו מחריבי כפר אוריה, בהם בית ג'יז ובית סוסין הוטל קנס קיבוצי של 1650 לירות.[36] הכפר נותר בשממונו והאדמות הוחכרו לערבים לעיבוד. ניסיונות לחדש את היישוב במקום לא צלחו משום שהאדמות היו פרטיות, ולא בחזקת הקרן הקיימת לישראל, ולכן קיבוצים כמו קריית ענבים סירבו להשקיע במקום.[37]
משנות ה-40 ואילך
[עריכת קוד מקור | עריכה]המושב הוקם מחדש על חורבות המושב הישן ב־1944 על ידי יהודים דתיים יוצאי כורדיסטן,[38][39] והפעם כמושב עובדים. המקום הוקם בסיוע של יהודי ארגנטינה דרך חברת בנים לגבולם והמזרחי שסייע בבניית בית כנסת ומקווה.[40]
במרץ 1947 נהרג רועה ערבי מיריות נוטרי כפר אוריה לאחר שהרועים עלו על שדות הכפר עם עדריהם והמון מבית ג'יז איים על הנוטרים.[41] ב-10 בינואר 1948 הותקפה שיירת של אנשי החי"ש שנסעו מן הכפר לעבר חולדה, שניים מן המגינים שבשיירה נהרגו מאש שנפתחה לעברם מח'רבת בית פאר. למחרת, ב-11 בינואר, הותקף הכפר על ידי המון ערבים. מגיני כפר אוריה יצאו למתקפת נגד על הערבים בח'רבת בית פאר והעלו באש את בתיה. במהלך התקפת הערבים נהרגו שלושה ממגיני המקום ושניים נפצעו. על פי ההערכות נהרגו 25 תוקפים, בהם אנשי הלגיון הערבי ונוטרים ערבים.[42] מתקפת הנגד של מגיני כפר אוריה זכתה לתשבחות ביישוב היהודי כדרך הנכונה להתמודד עם התוקפים.[43] במהלך מלחמת השחרור היה המושב נתון במצור במשך 5 חודשים, והאספקה הייתה מוצנחת שלוש פעמים בשבוע ממטוס. לאחר הכרזת העצמאות פונו לכפר אוריה אנשי המושבה הרטוב (בפעולה בפיקוד שלמה להט), אך בהמשך מלחמת העצמאות ננטש המושב, ו-30 המשפחות הועברו למחנה צבאי בריטי נטוש, "מחנה יעקב" בנתניה. בקשתם לחזור לכפר אוריה לא נענתה.[44]
באפריל 1949 התיישבו במקום עולים מבולגריה, ובמרץ 1950 התגוררו במקום כ-60 משפחות.[45] אליהם הצטרפו משפחות אחדות של יוצאי מרוקו ותימן.[46] בספטמבר 1954, בעקבות דרישת הסוכנות היהודית מהמתיישבים לחתום על חוזים בהם התחייבו להחזיר את חובותיהם כשהם מוצמדים, החל המושב להתפרק.[47] חלק מהתושבים מכרו את רכושם והחלו לעזוב[48] והשדות הוזנחו. בעקבות זאת הוחלט שהמעוניינים בכך יוכלו לעזוב ובמקומם יובאו מתיישבים חדשים, בעיקר עולים מהודו וצפון אפריקה.[49] בסוכנות טענו למתיחות בין ותיקים וחדשים במושב ובעל המשמר טענו שהמתיישבים הועזבו מפני שלא היו נאמנים למפא"י.[50] בראשית 1955 נותרו בכפר אוריה 7 משפחות מיוצאי בולגריה[51] והצטרפו אליהם עולים מצפון אפריקה שחלקם הגיעו ישר מהאונייה.[52] עם השינוי בהרכב האוכלוסייה הונהג גם שינוי בענפי התעסוקה. בניגוד למתיישבים הקודמים שגידלו פרות, המתיישבים החדשים גידלו כבשים.[53] השינויים לא עזרו ושוב ננטש המושב על ידי רוב תושביו ונותרו בו רק 10 משפחות. בתחילת תשי"ט (סתיו 1958) הגיעו אליו מתיישבים חדשים[54] במסגרת התנועה מן העיר אל הכפר, אך מקורות מחייה מספיקים לא היו להם[55][56] והמושב שקע בחובות.[57]
בשנת 1950 נסלל כביש גישה ליישוב[58] וב-1955 חובר המושב לרשת החשמל.[59]
המושב
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2009 החל איוש שכונת הרחבה בכפר אוריה.
במושב פועלת תנועת הצופים.
במושב ישנם כשלושה גני ילדים. רוב תלמידי היסודי לומדים בבית הספר השחר בטל שחר ורוב בני הנוער במושב לומדים בבית הספר "הרטוב" בקיבוץ צרעה. ישנם נערים אשר לומדים גם בבית הספר ״צפית״ אשר נמצא בקיבוץ כפר מנחם.
בשנת 2013 פרצה שרפה בגבעות שליד המושב שכילתה את רובה של הצמחייה עליהן.
ציור קיר מאת אברהם אופק בבית התרבות במושב
החאן בכפר אוריה
מבנה החאן העתיק, 2015
בית העם
פנים החאן
הרחוב הראשי במושב
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כפר אוריה - אתר אודות המושב
- מידע על אתר כפר אוריה, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
- יוסי כץ, מפעל ה'אחוזות' בארץ-ישראל, 1917-1908, קתדרה 22, ינואר 1982
- גל-עד, זכות אבות, הזמן, 13 במרץ 1913
- מיכאל יעקובסון, סיבוב בבית העם עם ציור הקיר והחאן העתיק בכפר אוריה, בבלוג "חלון אחורי", 6 במרץ 2015
כפר אוריה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ לפי טבלת יישובים שנתית של למ"ס נכון לשנת 2024
- ↑ אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות – לפי טבלת אומדן חודשית של למ"ס עבור סוף יולי 2026 (אומדן), בכל יתר היישובים – לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2024.
- ↑ מספר שלילי משמעו הקטנת האוכלוסייה
- ↑ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2021
- ↑ זאב וילנאי, Z. Vilnai, Hebrew Names of Settlements Derived from Arabic / שמות יישובים עברים שיסודם בשמות ערביים, Bulletin of the Israel Exploration Society / ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה יח, 1954, עמ' 272
- ↑ פבלו בצר, כפר אוריה, Hadashot Arkheologiyot: Excavations and Surveys in Israel / חדשות ארכיאולוגיות: חפירות וסקרים בישראל 134, 2022
- ↑ בארץ ישראל, קנית אדמה חדשה, הצפירה, 16 בדצמבר 1912
- ↑ בארץ ישראל, כפר אוריה, הצפירה, 25 בדצמבר 1912
- ↑ ראו גם: גאולת ארצנו, המצפה, 10 בינואר 1913
- ↑ בעולמנו, הצפירה, 7 באוגוסט 1913
- 1 2 שמואל דיין, דמויות בשדות, עמודים 59-61
- ↑ "חבורת סג'רה" כללה, בין היתר, את א. ד. גורדון, נח נפתולסקי, יצחק טבנקין, אווה טבנקין, בן-ציון ישראלי, יוסף זלצמן ויצחק פינרמן.
- ↑ כפר אוריה, הצפירה, 8 בינואר 1913
- ↑ כפר אוריה, הפועל הצעיר, 15 באוקטובר 1913
- ↑ העבודה הארצישראלית בשנת תרע"ג, הצפירה, 1 באוקטובר 1913
- ↑ מושבה חדשה בא"י, המצפה, 27 ביוני 1913
- ↑ לענייני השעה, הפועל הצעיר, 26 בדצמבר 1913
- ↑ כפר אוריה, הפועל הצעיר, 26 בדצמבר 1913
- ↑ הפועלים הירושלמים בכפר אוריה, מוריה, 1 בפברואר 1914
- ↑ ההתנפלות על כפר אוריה, מוריה, 6 במרץ 1914
- ↑ השבוע, הפועל הצעיר, 29 במאי 1914
- ↑ כפר אוריה, הפועל הצעיר, 31 ביולי 1914
- ↑ כפר אורייה, הפועל הצעיר, 17 ביולי 1914
- ↑ המועצה החקלאית של "הפועל הצעיר", הפועל הצעיר, 10 ביולי 1919
- ↑ בכפר אוריה, הצפירה, 2 במרץ 1920
- ↑ עבודתנו החקלאית, הפועל הצעיר, 12 בנובמבר 1920
- ↑ המושבה כפר אוריה, הצפירה, 6 ביולי 1920
- ↑ מי יעבד את אדמת כפר אוריה, דבר, 28 בנובמבר 1926
- ↑ כפר אוריה, דבר, 28 בדצמבר 1926
- ↑ לבעלי הנחלאות בכפר אוריה, דואר היום, 13 ביוני 1922
- ↑ דרישות המרכז העולמי של ה"מזדחי", המזרחי, 2 בנובמבר 1922
- ↑ תורה ועבודה בחזון ובמעש, 1985, עמוד 47
- ↑ זאב קולה, כפר אורי במאורעות תרפ"ט, הצופה, 23 בספטמבר 1954
- ↑ שרפת כפר אוריה, דבר, 2 בספטמבר 1929
- ↑ כפר אוריה, דבר, 15 בספטמבר 1929
- ↑ 1650 לא"י על מחריבי כפר אוריה, דבר, 27 במרץ 1930
- ↑ י. צדקוני, כפר אוריה בחורבנו, דבר, 26 באוגוסט 1932
- ↑ לוי אבשלום, נחלת שמשון קמה לתחייה על ידי יהודים הרריים, המשקיף, 22 באוגוסט 1944
- ↑ מלה גיטלין, כפר אוריה, דבר, 6 ביוני 1947
- ↑ בכפר אוריה, הצופה, 21 בנובמבר 1945
- ↑ ערבי נהרג בקטטה, דבר, 28 במרץ 1947
- ↑ נהרגו 25 מתוקפי כפר אוריה, דבר, 13 בינואר 1948
- ↑ ראו למשל נח שטרן, כפר אוריה, דבר, 16 בינואר 1948
- ↑ ג. שרוני, הכורדים השכוחים שגלו מנחלתם, מעריב, 31 באוקטובר 1958
- ↑ כפר אוריה בגלגוליו, דבר, 20 במרץ 1950
ההתיישבות באיזור ההר, הצופה, 29 בדצמבר 1953 - ↑ הבולגרים נעלמו, זמנים, 15 באוקטובר 1954
- ↑ תושבי כפר־אוריה נאלצים לעזוב יישובם, על המשמר, 21 בנובמבר 1954; המשך
- ↑ אסר על מתיישבים להעביר רכושם, על המשמר, 27 באוקטובר 1954
- ↑ כפר אוריה יחליף תושביו, הַבֹּקֶר, 22 בנובמבר 1954
- ↑ קורבנות שיטה נפסדת בהתיישבות, על המשמר, 14 בדצמבר 1954
- ↑ יונתן אמיר, קללת המערות בכפר אוריה, מעריב, 14 בפברואר 1955
- ↑ ירושלים הביאה 953 עולים, הצופה, 27 בינואר 1955
עולים מתיישבים בפקיעין, על המשמר, 7 בפברואר 1955 - ↑ מ. אחידורון, המתיישב הלך למאסר, מעריב, 25 במאי 1956
- ↑ אשכול ישתתף בבירור להסדר בעיית הצרכניות במושבי עולים, דבר, 28 באוקטובר 1958
- ↑ הייכשל כפר אוריה בפעם החמישית?, על המשמר, 2 ביולי 1959
- ↑ המצב בכפר אוריה אינו שפיר, מעריב, 25 באפריל 1960
- ↑ הסוכנות תיחלץ לעזרת המושבים שהסתבכו בחובות, הצופה, 23 באוקטובר 1960
- ↑ כבישים חדשים בסלילתם, דבר, 17 בפברואר 1950
- ↑ חוברו לרשת החשמל ביוני, על המשמר, 21 ביולי 1955
| ||||||||||||||||
