כביש הגבורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גדוד נהגי הפרדות של צה"ל בחנוכת כביש הגבורה, 7 בדצמבר 1948

"כביש הגבורה", שכונה בראשיתו "דרך הגבורה", הוא כביש עוקף לטרון שנסלל במלחמת העצמאות כדי לאפשר תנועת כלי רכב בין ירושלים לשפלה ומישור החוף, לאחר שהכביש הראשי לירושלים נחסם באזור לטרון שנשלט על ידי הלגיון הערבי.

שם הכביש והיקפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "כביש הגבורה" ניתן בטקס הפתיחה הרשמי של הכביש בדצמבר 1948. בעת נתינתו הוא ציין את הדרך ממזכרת בתיה ועד הקסטל דרך כביש 411, קטע קצר מכביש 3, כביש 44 וכביש 395. עד אז, ניתנו לכביש כינויים שונים כמו דרך בורמה החדש וכביש מאלאיה.

בפועל, מכיוון שהתנועה לירושלים עברה דרך שער הגיא במזרח ובכביש 44 מצומת נחשון לרמלה במערב, הצטמצם השימוש בשם "כביש הגבורה" לציון הקטע מצומת חולדה עד "צומת שמשון"[1]. כביש 395 כונה במעריב "כביש מאלאיה" המחבר את הקאסטל עם כביש הגבורה[2]. השם "כביש הגבורה" הודבק גם לקטע מרמלה לצומת נחשון[3].

תולדות כביש הגבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד מלחמת העצמאות עברה הדרך הראשית לירושלים מרמלה הערבית ללטרון בכביש 424. עם פרוץ מלחמת העצמאות, נחסם המעבר ברמלה ליהודים והתנועה לירושלים הוסטה דרך רחובות וחולדה[4]. אולם מלטרון עד קריית ענבים לא הייתה דרך חלופית והתנועה עברה מחולדה לירושלים בשיירות. בסוף חודש מרץ 1948 אירע קרב שיירת חולדה, ובעקבותיה פתחה ההגנה במבצע נחשון. לאחריה התקיימו מבצע הראל ומבצע מכבי שנועדו להבטיח את הדרך לירושלים. אך עד שהצליחו כוחות ההגנה לפתוח את החלק המזרחי של הדרך, משער הגיא מזרחה, נכנס הלגיון הערבי ללטרון ב-18 במאי 1948 וחסם את הכביש הראשי לירושלים. ניסיון לכבוש את לטרון במבצע בן נון א' כשל והדרך נותרה חסומה. בתחילת יוני 1948 נפתחה דרך בורמה כדרך גישה לירושלים, אך זו הייתה דרך משובשת ומסוכנת ולא הותר בה מעבר חופשי של אזרחים[5].

לאחר שניסיונות חטיבת הראל לכבוש מחדש את לטרון במבצע דני במהלך קרבות עשרת הימים (9 עד ה-18 ביולי 1948) נכשלו, נעשו ניסיונות לאפשר מעבר אזרחים בשיירות דרך לטרון. אולם הניסיון הראשון להעביר שיירה אזרחית ב-12 באוגוסט 1948 כשל[6] ואז פורסמה[7] הכוונה לסלול כביש קבוע במקביל לדרך בורמה בתוואי דרומי ממנו (כיום כביש 44) באזור המוסתר מעיני הלגיון, מדרום לרכס המפריד בין עמק איילון לכביש הר טוב[8].

הכביש נסלל מ-4 בספטמבר 1948 עד 30 באוקטובר 1948 במשך קרוב לשמונה שבועות[9]. פקודת המבצע הייתה לסיים את סלילת הכביש לפני בוא הגשמים וחיל ההנדסה עמד במשימה. אורך הכביש הוא 40.5 קילומטר והוא נסלל בקצב של 5 קילומטר לשבוע. רוחב הכביש היה ברוב המקומות 5 מטר, רוחב שנחשב אז סביר לתנועה דו כיוונית[10]. הסלילה החפוזה לא לקחה בחשבון את הצורך בניקוז והכביש התקלקל ברובו בגשמי החורף. בקיץ של 1949 נסלל הכביש מחדש והוספו לו תעלות ניקוז[11].

באמצע שנת 1949 הוחל בסלילת כביש שיחבר את צומת נחשון לרמלה[12] ויחסוך את המעבר דרך חולדה ורחובות. קטע זה של הכביש, באורך 12.5 קילומטר ורוחב 6.5 מטר, מתוכם 5 מטר מכוסים באספלט, נפתח לתנועה בספטמבר 1950[13]. כביש זה כונה לעתים גם הוא "כביש הגבורה". התנועה לירושלים בחלקו המרכזי של כביש הגבורה (כביש 44 מצומת נחשון עד צומת שמשון) נמשכה עד למלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה חודשה התנועה בכביש 424 ועיקר התנועה לירושלים עבר בכביש זה, עד פתיחת כביש 1.

חנוכת הכביש והאנדרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת כביש הגבורה
דמויות תש"ח לצד כביש הגבורה

טקס חנוכת הכביש והנחת אבן הפנה לאנדרטה נערך ב-7 בדצמבר 1948[14] במעמד ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל רא"ל יעקב דורי, ובהשתתפות הלוחמים על הדרך והעובדים שסללו את הכביש.

בכביש שאנו חונכים היום גלום שיא מאמץ מלחמתנו על מולדת ועצמאות, כי בו קשורה מערכת הגבורה הטרגית ביותר והמפוארת ביותר מאז הוכרחנו לעמוד בשער בפני אויבינו המרובים - המערכה על ירושלים.

מערכה זו מהווה נקודת-המוקד של מלחמת השחרור לישראל שנטשה זה יותר משנה בכל הארץ. מערכה זו התנהלה ומתנהלת לא רק בעיר העולמים שלנו ובסביבתה הקרובה, אלא בעיקר על הדרך לירושלים. בה, בגורל דרך זו, תלוי גורל בירת הארץ… משפרצה מלחמת השחרור ואויבינו בארץ ובארצות השכנות קמו עלינו לכלותנו – נחשפה סכנת-המוות של ירושלים, ומכל המהלומות הכבדות שירדו על ישובינו במשך המלחמה נטלה ירושלים בלבד תשעה קבין. האויב ידע שהמכה האנושה ביותר וגם הקלה ביותר שהוא יכול להנחית על ראש ישראל היא הכנעת ירושלים היהודית והריסתה… כביש זה הוא גל-עד לגבורת המלחמה והעבודה העברית – שניצחה ותנצח".

מדברי דוד בן-גוריון בטקס חנוכת כביש הגבורה

על אם הדרך, עיצב הפסל משה ציפר את אנדרטת כביש הגבורה לציון הבקעת הדרך לירושלים במלחמת העצמאות. האנדרטה ממוקמת בסמוך למשמר דוד. לקראת יום הזיכרון ה'תש"ם (1980) הנפיק השירות הבולאי בול ועליו תמונת האנדרטה. החל בשנת 1982, הגלעד ולוח האבן המקוריים, וקירות הזיכרון עליהם נחקקו שמות הנופלים מתש"ח ואילך, שנוספו סביבם מאוחר יותר, הם אתר ההנצחה של חיל ההנדסה. לאורך כביש הגבורה מוצבים פסלים בדמות לוחמי תש"ח. במספר ערים בארץ נקראו רחובות על שם "דרך הגבורה".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אפרים תלמי, מה ומי לכסיקון מלחמת העצמאות, הוצאת "דבר", 1964 "כביש-הגבורה" הוא קטע הכביש לירושלים מ"צומת הגבורה" - צומת חולדה עד צומת הר-טוב - צומת שמשון
  2. ^ המעברה בהרי ירושלים, מעריב, 23 במאי 1950
  3. ^ עבודת ניקוז נסיונית בכביש הראשי ירושלים-תל אביב, חרות, 21 בנובמבר 1955
  4. ^ טיולים לחג, דבר, 30 בספטמבר 1974
  5. ^ ירושלים, אין מקבלים בקשות חדשות לנסיעה, הצופה, 12 באוגוסט 1948
  6. ^ שיירה ראשונה דרך לטרון - עוכבה, הצופה, 12 באוגוסט 1948
  7. ^ סוללים דרך חדשה לירושלים, מעריב, 13 באוגוסט 1948
  8. ^ שלמה שמיר, בכל מחיר - לירושלים, הוצאת מערכות, תל אביב 1994 עמ' 451
  9. ^ מבורמה עד כביש הגבורה, מעריב, 7 בדצמבר 1948
  10. ^ כביש הגבורה יפתח היום, הצופה, 7 בדצמבר 1948
  11. ^ הודק הקשר בין ירושלים והשפלה, הצופה, 20 באוקטובר 1949
  12. ^ מערכת כבישים חדשה תקצר את המרחקים, על המשמר, 20 באוקטובר 1949
  13. ^ כביש רמלה - הגבורה ייפתח לתנועה ביום ו', דבר, 30 באוגוסט 1950
  14. ^ 'דרך בורמה', מאת יהודה זיו