זיכרון השואה בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף זיכרון השואה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זיכרון השואה בישראל מתייחס לדרך שבה מוצאת השואה את ביטויה בשיח החברתי והתרבותי במדינת ישראל. הכוונה היא בראש ובראשונה להנצחה, אך גם לביטוייה השונים של השואה ולמקומה באתוס הישראלי. בחינת מקומה של השואה בזיכרון הציבורי הישראלי משלבת דיונים היסטוריים, סוציולוגיים, אנתרופולוגיים ותרבותיים. לאופיו של זיכרון השואה השלכה חשובה גם לסוגיות תאולוגיות, כמו אמונה דתית בזמן השואה ואחריה ועוד.

זיכרון השואה המתואר להלן מתייחס לדרך שבה נתפסת השואה באתוס הישראלי החילוני הציוני, ובמידה רבה גם אצל הציבור הדתי לאומי. השואה נתפסת באופן שונה למדי אצל הציבור החרדי, כמו גם אצל ערביי ישראל (על השפעת השואה על גיבוש הזהות הישראלית ראו בערך נפרד).

בסקירה ראשונית, ניתן לראות כמה שינויים שחלו עם השנים בזיכרון השואה: השינוי הבולט ביותר הוא המעבר מהתייחסות קולקטיבית להתייחסות פרטנית-אישית, כאשר המונחים "העם היהודי" ו"שישה מיליון" פינו את מקומם לסיפורים אישיים של ניצולים ולמפעל "לכל איש יש שם" להנצחת שמות הנספים; כך מצד הקורבנות, אך גם מצד התוקפים, הנאצים שתוארו כמפלצות לא אנושיות קיבלו שמות ופנים. ההתייחסות אליהם הפסיקה להיות כאל מעין אסון טבע שנפל על האנושות, אלא כאל האנושות באופייה המרושע ביותר.

שינוי נוסף שניתן להצביע עליו הוא הפיכתם של הקורבנות לגיבורים. דמות הצבר הארצישראלי הלוחם לא הצליחה להזדהות עם קורבנות השואה, כפי שיפורט להלן. בשנותיה הראשונות של המדינה נהוג היה לאזכר רק את מורדי הגטאות והלוחמים הפרטיזנים שלא הלכו "כצאן לטבח". עם השנים, הוגדרה מחדש הגבורה בשואה כך שכללה גם עמידה, כלומר גם להחזיק מעמד עד כלות הכוחות פירושו גבורה. כך, למשל, פחת מעמדו של מרד גטו ורשה לעומת עמידה לא אלימה, כמו הברחת לחם ולמידת תורה בסתר (בנושא זה ראו גם קביעת התאריך של יום השואה).

היבט חשוב של זיכרון השואה שלא יתואר בערך זה הוא השינוי בהיבט העיצובי; ביטוי אחד לשינויים הרבים הוא ההבדל בין המוזיאון הישן והמוזיאון החדש ביד ושם.

מקום המדינה עד משפט אייכמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הממלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה שרווחה בשנותיה הראשונות של המדינה מוגדרת "הגישה הממלכתית" על ידי חוקרים[1], המזהים את מקורה בבית מדרשו של דוד בן-גוריון. גישה זו עמדה על כמה עקרונות:

  • מדינת ישראל היא מרכזו של העם היהודי, מרכז לנאמנותו ולהזדהותו ומוקד לגיבוש זהותו ולשמירה על קיומו.
  • שלילת הגלות: מדינת ישראל מסמלת את ההפך של הקיום הסביל והכפוף של יהודי הגלות; אזרח מדינת ישראל הוא יהודי גאה, בטוח בעצמו וחופשי. מורשתו של היהודי הישראלי אינה נשענת על הגולה, אלא ההיסטוריה שלו בזמנים קדומים יותר, כאשר אכן היה בן חורין.
  • השתלבות במשפחת העמים: בעלי גישת הממלכתיות שואפים לשלב את מדינת ישראל במשפחת העמים כמדינה שווה בין שוות. תודעת הקורבן הגלותית פסולה, מכיוון שהיא מונעת השתלבות זו, ולכן יש לשלול את הגלות ומורשתה. האנטישמיות אינה אלא תולדה של קיומו הלא-טבעי של עם ישראל בגלות; כאשר יהיה ליהודים קיום נורמלי, במדינה ככל המדינות, תימחק האנטישמיות.

השואה נתפסה כהפך המוחלט לגישה הממלכתית, גישה של ביטחון עצמי, חוזק וכבוד לאומי; הגישה הממלכתית לא הייתה יכולה להישען על היסטוריה של תבוסה והשפלה, וגם לא על גבורתם של מורדי הגטאות בגלל תבוסתם הסופית. הגישה הממלכתית לא הייתה יכולה לקבל הזדהות עם השואה בתהליך עיצוב דמותו של הישראלי החדש. זאת ועוד, גישה זו גרסה שצורת הקיום הגלותית נחותה מהקיום העצמאי במדינה ריבונית, עד כדי אפיון הגלותיות כמחלה.

שני גורמים אלו הביאו לכך שהשואה לא הייתה יכולה להיות חלק מהותי בזיכרון הלאומי שניסתה הגישה הממלכתית לבנות. אומנם השואה הוזכרה בטקסים רשמיים (אירוני וסמלי שאת קבורת כדי האפר של יהודי אוסטריה - טקס הזיכרון הראשון לנספי השואה בישראל (יוני 1949) שנשא אופי ממלכתי, יזם שמעון ויזנטל, יהודי אוסטרי, אז עדיין אלמוני, ממקום שבתו בעיר לינץ שבאוסטריה), אבל רק כהוכחה לניצחונה של הגישה הממלכתית, בבחינת ראו מה קרה לעם היהודי באין מדינה. ומכאן שלא היה מקום לשואה כגורם מרכזי בעיצוב הזהות הישראלית. מעבר לכך, העמדת השואה כגורם מרכזי בשיח הישראלי הייתה עלולה ליצור רגשות של שנאת זרים, הסתגרות ותפיסת עולם של "עם לבדד ישכון" – ההפך ממטרתה של הממלכתיות.

זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה בחצר בית הכנסת "קדושי נובוסוליצה" ברמת השרון
רחוב קדושי השואה בהרצליה פיתוח

התמונה העולה מתיאור זה היא שהייתה תודעת שואה מוצנעת ומושתקת, וכמעט שלא התקיים דיון ציבורי בנושאים הקשורים בשואה. ההיסטוריונית אניטה שפירא[2] מדגישה שאכן כך היה המצב, מבחינות מסוימות, מחד; אך מאידך, נושא השואה היה נושא לדיון ציבורי מרכזי באותן שנים: מבחינה פיזית, ניטע "יער הקדושים", הוקמו אנדרטאות זיכרון, נקבעו ימי זיכרון, והוקמו מוזיאונים, כמו יד ושם ובית לוחמי הגטאות. במבני ציבור שלא נועדו ישירות להנצחת זכר השואה, ניכרת הנצחה בעיקר בשמותיהם של בתי כנסת. מהם שעשו זאת במעורפל, ונקראו "זיכרון קדושים" ומהם שהיו מפורשים יותר, ונקראו "קדושי השואה". יש שנקראו על שם קהילות שחרבו, למשל "קדושי נובוסליץ", ואחד, בית כנסת הקיים בבאר שבע, בחר בשם שכולו כאב: "קדושי אושוויץ".המאפיין בתי כנסת אלו הם לוחות זיכרון גדולים בהם חרוטים שמות נספים בשואה וכן ימי זיכרון לחורבנה של קהילה זו או אחרת שבניה יסדו את בית הכנסת.

משוררים רבים עסקו בשואה, מפעלי תיעוד היסטורי החלו באותו עשור, ועוד. מעבר לכך, שנות החמישים התאפיינו ברצף של סערות ציבוריות סביב נושאים הקשורים קשר ישיר לשואה. בשתי פרשיות בולטות היה הוויכוח הציבורי סוער עד אלימות: הסכם השילומים ומשפט קסטנר. בפרשיות אלו זכתה השואה לפוליטיזציה רבה, כאשר סיעות וקבוצות שונות מפרשות את זכר השואה בדרך הנראית להם.

תמונת מצב זו סותרת, לכאורה, את המגמה הממלכתית שהוזכרה לעיל. אניטה שפירא מציעה חלוקה בין "זיכרון פרטי" ו"זיכרון ציבורי". השואה הייתה מרכזית בתפיסת העולם הקולקטיבית, הציבורית, של מדינת ישראל. השואה שימשה כדגם לאיום הקיומי על מדינת ישראל, שממנו נגזרה מדיניותה; כדגם מובהק ליהדות הגלותית, שמדינת ישראל שאפה לשנות; וכביטוי קיצוני לאנטישמיות שמדינת ישראל תוכל למנוע. לכן הייתה השואה "שייכת" רק למדינת ישראל; מדינת ישראל דרשה שזיכרון השואה יישמר באופן בלעדי במדינת ישראל, כיורשת היחידה של זכר המיליונים. אך בדרך זו הפך זכר השואה לזיכרון אנונימי, עצום, ולכן לא ניתן להפנמה ולתפישה. השואה הייתה מיתוס נורא, חלק מההיסטוריה; הסיפור הפרטי, האישי נדחק ונעלם, ולא מצא את מקומו בתקופה זו בתוך הזיכרון הקולקטיבי.

ניתן לציין כמה גורמים שדחקו את הסיפור האישי הצידה:

  • המאמץ העצום שהיה כרוך בהקמת המדינה, עם מלחמת העצמאות וההתאוששות שאחריה;
  • תרבות האבל המקובלת באותה תקופה, שעל פיה נחשב אבל כעניין פרטי, וביטויו הציבורי היה רק כחלק מהאבל הכללי;
  • העובדה שהטראומה הייתה קרובה כל כך, ולכן קשה כל כך לנגיעה, לטיפול ולשיח.

תרבות השיח של שנות ה–50 כללה, למעשה, התעלמות מהחוויה האישית, הפרטית, וייחוס הכול למיתוס הענק של השואה, המיתוס הכלל-יהודי, הלאומי. בהתאם, לא היה מקום לשיח האישי; לא היה רצון, ולא הייתה יכולת, לשמוע את החוויה האישית, שחרגה מאוד מהמיתוס הכללי, כפי שטופח עד אז.

על גורלם של ניצולי השואה בתרבות זו עמד הסופר אהרן אפלפלד:

לפני שנים לא רבות היו מטרידים את ניצולי השואה (אם לא לומר מציקים להם) בכל מיני קושיות סרק: למה לא התקוממתם ולמה הובלתם כצאן לטבח. היו מביאים אל בתי הספר ואל קיני תנועות הנוער ניצולים-עדים ומפילים עליהם את השאלות הללו. הניצולים עמדו כנאשמים וניסו להתגונן, אך התגוננותם לא עמדה להם. הצעירים דשו את בשרם בציטטות שקיבצו מעיתונים ומספרים, ולא פעם היו הניצולים יוצאים כאשמים.

אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 152

ממשפט אייכמן עד שנות ה-80 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייכמן בבית המשפט - קובץ וידאו (לעזרה להפעלת הקובץ)

שחיקת הגישה הממלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת עולם זו החלה להישחק עם השנים. ישנן כמה נקודות זמן בולטות בתהליך זה:

  • משפט אייכמן - העדויות שנשמעו בו חשפו בפעם הראשונה את השואה לציבור הישראלי, ובכך נפרץ מחסום חוסר הידע;
  • תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, חשפה את הציבור הישראלי למצב של חוסר ישע, תחושה של ערב השמדה – התודעה הישראלית חשה לראשונה זהות גורל עם היהודי הגלותי החשוף להשמדה;
  • מלחמת יום הכיפורים הכניסה לזהות הישראלית הקולקטיבית תחושות של חולשה, השפלה, שבי, וכדומה, ושברה את המיתוס הבלתי-מנוצח של הצבר; אלו היו תחושות שעד אז היו שייכות באופן מלא ליהודי הגלותי, האנטי-תזה, כאמור, לצבר.
  • "המהפך", שחל ב–1977, נתן לגיטימציה לקבוצות שעד אז לא היו במרכז החברה הישראלית, ושינוי האליטה נתן מקום גם לזהות שונה מהזהות ה"צברית" שהייתה עד אז. מצב זה איפשר שינוי בדפוסי הזיכרון הקיימים, שעוצבו עד אז בידי המנהיגות ארוכת השנים של תנועת העבודה, ומכאן שגם איפשר תודעת שואה שונה.

מדובר בתהליך ארוך ולא פשוט, שאלו הן רק הנקודות החריפות והדרמטיות שבו. מרד גטו ורשה, שעד אז נתפס כדגם להתנהגות ה"ראויה" בשואה (להבדיל מרוב הקורבנות שהלכו "כצאן לטבח") מבחינת האתוס הציוני מתחיל להידחק הצידה, וההזדהות עם הקורבנות גוברת. זיכרון השואה נותן לגיטימציה ל"ביטחוניזם" ולתחושת "העולם כולו נגדנו". קיומה של מדינת ישראל החל להיות מובן יותר ויותר, ואיום ההשמדה נעלם לאיטו; עובדות אלו אפשרו עיסוק גדל והולך בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל. מישור הדיון מתחיל לעבור מהדגש הקולקטיבי שאפיין אותו עד אז, למישור הפרטי, האינדיבידואלי.

הגישה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יד זיכרון לשואה בראשון לציון עם להבת אש התמיד

הגישה החדשה שהלכה ונוצרה ביטאה את התפישות הבאות:

  • השואה היוותה ביטוי שיא לאנטישמיות הנצחית כלפי העם היהודי, אנטישמיות שכעת מופנית כלפי מדינת ישראל.
  • השואה היא תמרור אזהרה, שנועד לקרוא לאחדות יהודית נגד השנאה העולמית.
  • יש להדגיש את זכר השואה ולהעמידו במקום מרכזי, כלימוד לקח, כיצירת רגשות אשם בעולם ומחויבות כלפי מדינת ישראל, וכהסבר וצידוק לפעולות שונות.
  • יש דמיון בין השואה לבין הסכסוך הערבי-ישראלי העכשווי: לקח השואה הוא חוסר האמון בעולם שמסביב והעוינות ליהודים, מחד, והצורך לחזק את הקשר בין חלקי העם היהודי ואת הקשר עם מורשתו, מאידך.
  • הגישה החדשה שמה דגש על המרטיריות, על קידוש השם, ועל גבורתם של כל היהודים שנספו בשואה.

זהו ניגוד ברור וחד לגישת הממלכתיות. אופני הביטוי של הזיכרון ומקומו בשיח הישראלי משתנים מאוד לאור גישה זו.

ביקורת על הגישה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה החדשה זוהתה עם חוגי הימין וזרם הציונות הדתית. גישה זו ספגה ביקורת לא מועטה, שלהלן הנקודות העיקריות שבה:

  • הגישה החדשה מדגישה את שנאת היהודים על ידי הגויים;
  • זיכרון השואה מקבל אוריינטציה של כוח, לאמור: הלקח העיקרי מן השואה הוא השקעת מאמץ מסיבי בחיזוקה של מדינת ישראל, ומניעת כל ויתור או פשרה ביחסה עם שכנותיה ועם אומות אחרות;
  • הגישה החדשה מעלימה את הלקח האוניברסלי של השואה, ויוצרת האלהה של כוח ושל אלימות.

משנות ה-90 של המאה ה-20 עד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזיכרון המופרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי דני גוטויין[3], שתי תקופות אלו הובילו לתקופה שלישית של זיכרון השואה, תקופה שיש לכנות "תקופת הזיכרון המופרט". תקופה זו מתאפיינת בכמה נקודות:

  • תחילתה במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה הראשונה;
  • אפיון של תקופה זו הוא בתחושה האישית של אזרחי מדינת ישראל: ערעור הקונצנזוס הלאומי, עלייתו של אתוס המימוש האישי על חשבון האתוס הקולקטיבי, וערעור הביטחון האישי;
  • אפיון שלישי וחשוב של תקופה זו הוא בעלייתם של הלכי רוח פוסט-ציוניים, מימין ומשמאל.
  • הפרטת הזיכרון מתבטאת בהתייחסות לשואה דרך הפריזמה של היחידים בה: מבצע "לכל איש יש שם" מאפיין בצורה ברורה את הלך הרוח הזה.

סוגי ההתייחסות לשואה היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעשה ישנם היום שלושה סוגים עיקריים של התייחסות לזיכרון השואה.

  • ההתייחסות הרשמית, הממלכתית: השואה היא מרכיב בסיסי בזהות הקולקטיבית הישראלית והיהודית, בישראל ובגולה.
  • ההתייחסות הפרטית, הסיפור האישי הבודד, שאותו מנסים ניצולי השואה וגם בני הדור השני (ואף השלישי) להעביר הלאה.
  • "אנטי-סיפר", כהגדרתה של שפירא, נרטיב השואף לנתק את השואה מזיקתה הישראלית והיהודית, ושואף לקבע אותה בדגם אוניברסלי ושונה מהדגם הממסדי הקיים. תפיסת עולם זו רואה בזיכרון השואה המולאם (הגישה השנייה) תפיסה שהצדיקה דיכוי של קבוצות מיעוט שונות, ומטילה ספק בלגיטימיות של זיכרון זה ובתכניו.

הוראת השואה במערכת החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכל השמות ביד ושם.

גם בדרכי הוראת השואה חלו שינויים, בהתאם[4]. מקוּם המדינה ועד משפט אייכמן לא היה, למעשה, כל עיסוק בחינוך הפורמלי בהוראת השואה. השואה הייתה אירוע פרטי ואישי. עיקר ההנצחה הייתה סביב המורדים והפרטיזנים, ומי שלא היה חלק ממורשת זו נדחק הצידה ממעגל ההנצחה, ואף לא ניסה להשתלב בו. יחד עם זאת, ההדחקה גם גרמה לכך שכאשר היו אירועים שהייתה בהם זיקה לשואה – וכבר ציינו כמה דוגמאות בולטות ומסעירות, כמו משפט קסטנר והשילומים מגרמניה – פרצו סערות רגשות אדירות. ואולם, גם סערות אלו לא גרמו לשינוי במערכת החינוך, ולאחר ששככו נעלמו, ללא השפעה. נוכחותה של השואה בבתי הספר הייתה בעיקר בטקסי זיכרון, וכדומה, כלומר ברמה הרגשית-חווייתית-חברתית.

הקמתו של "יד ושם" ציינה את תחילתה של עבודה אקדמית מסודרת בנושא, ואולם בשנים הראשונות רחוק היה "יד ושם" מלהיות בעל יכולת לממש את שהוטל עליו.

משפט אייכמן החל תהליכי מחשבה בנושא, למרות שכולם היו תחת צילה של השאלה "מדוע הלכו כצאן לטבח", ומרביתן של התוכניות היו אפולוגטיות בטבען. הזעזוע שהביא משפט אייכמן עדיין לא שינה את תוכניות מערכת החינוך. המחקר ההיסטורי לא היה מגובש עדיין דיו כדי להתמודד עם הנושא, ובמערכת החינוך עוד לא הייתה בשלות כדי להתמודד עם הנושא.

סמוך למלחמת ששת הימים התבסס "יד ושם" כמוסד רשמי המייצג את העמדה הישראלית בפני מבקרים מחו"ל, אך מערכת החינוך עדיין ראתה את השואה כנושא שיש לעסוק בו רק סמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.

השינוי החל רק בשנות השבעים, כתוצאה משינויים כלליים במערכת החינוך הישראלית, שעיקרם שינוי מבנה בתי הספר ויישום האינטגרציה. שינוי זה הביא גם לחשיבה מחודשת על תוכני הלימוד, ונושא השואה הוגדר כאחד מתוך 26 נושאי בחירה, שמתוכם היה על המורה להיסטוריה לבחור שלושה (להבדיל מנושאי החובה, שהיו אמורים להילמד בהעמקה רבה יותר). לאחר החלטה זו התפתח דיון ציבורי, בשני צירים: האחד, דיון פוליטי, שמטרתו הייתה להפוך את השואה לאחד מנושאי החובה; והשני, דיון חינוכי, לגבי מטרות הוראת השואה, תכניה והדגשותיה – האם יש ללמד את השואה כהוראת תפיסה היסטורית ומחקרית בלבד, או גם ככלי להעברת מסר חינוכי.

הדיון הראשון הסתיים בשנת 1979, בהחלטת המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך והפיקוח על לימודי ההיסטוריה להקצות להוראת השואה שליש יחידת לימוד, מעבר ללימודי המאה ה-20 ולהוראת תולדות עם ישראל בדורות האחרונים. שנה לאחר מכן התקבלה החלטת הכנסת על תיקון לחוק חינוך ממלכתי, שעל פיו נוספה מטרה נוספת למטרות החינוך בישראל – חינוך ל"תודעת השואה והגבורה".

מאז שנות השמונים קיימות שתי מגמות. המגמה האחת, שעל פיה מונחלת השואה במערכת החינוך כיום, מציגה את השואה על פי הסיפר הציוני. מגמה זו מדגישה את הממד הרגשי, החווייתי בשואה, תוך העמדת הסיפור הציוני והיהודי במרכז, ואף מנתקת אותו מן ההיסטוריה של המאה ה–20, ולמעשה מנתקת אותו מן הממד ההיסטורי והאקדמי. שצקר[5] מכנה גישה זו "קיומית". גישה זו פונה אל הרגש באמצעים שונים, ובהם מסעות בני נוער לפולין, כאשר המטרה היא העמדה של השואה במרכז הדיון, ויצירת הזדהות עמוקה של התלמידים עם קורבנותיה. המגמה השנייה היא המגמה האקדמית, שראייתה אוניברסלית ובסיסה ומוקדה הוא במחקר האקדמי, גם במחיר של התנגשות עם המגמה הקודמת.

זיכרון השואה בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחת "עדים במדים" באושוויץ

כהמשך למערכת החינוך, מודגשת גם בפני חיילי צה"ל מרכזיותה של השואה בתולדות העם היהודי בעת החדשה, מתוך נאמנות לציווי "לעולם לא עוד" ומתוך למידת לקח שעמידה איתנה, צבא חזק ויכולת לפעולה עצמאית, חיוניים למניעת הישנותה של שואה[6][7][8].

חיילי צה"ל מבקרים דרך שגרה ביד ושם, בבית לוחמי הגטאות, במשואה ובמרכזים אחרים לחקר השואה. בנוסף, מפעיל צה"ל את תוכנית "עדים במדים", במסגרתה מבקרים חיילי צה"ל במדים במחנות ההשמדה בפולין, בליווי עדים ניצולי שואה. העמידה הגאה עם דגל ישראל ובמדים באתרי השמדת העם היהודי מתוארת פעמים רבות כחוויה מרכזית בגיבוש הזהות היהודית והציונית[9].

קשר מיוחד נרקם מאז 1995 בין חיילי צה"ל לניצולי השואה, במסגרת פרויקט "פרח לניצול"[10].

בספטמבר 2003 התקיים מטס של שלושה מטוסי חיל האוויר מעל אושוויץ, במקביל לטקס "עדים במדים" של החיל על הקרקע. תמונת המטס נתלתה מאז בלשכות בכירות רבות בצבא.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P La Liberte.png

פורטל היסטוריה הוא שער לחקר ההיסטוריה ומדע ההיסטוריוגרפיה. הפורטל פורש תמונה של אירועים ותהליכים היסטוריים בפרספקטיבה רחבה ומציג את המחקר המדעי העדכני והשתקפותו בערכי ויקיפדיה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Don-Yehiya, Eliezer: Memory and Political Culture: Israeli Society and the Holocaust. Studies in Contemporary Jewry, IX (1993)
  2. ^ שפירא, אניטה: השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי. יהודים חדשים, יהודים ישנים. ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, תל אביב תשנ"ז, 1997
  3. ^ גוטויין, דניאל: הפרטת השואה: פוליטיקה, זיכרון והיסטוריוגרפיה. דפים לחקר השואה, הוצאת המכון לחקר תקופת השואה, אוניברסיטת חיפה ובית לוחמי הגטאות. מאסף ט"ו, תשנ"ט–1998
  4. ^ קרן, נילי: נושא השואה בחברה הישראלית ובמערכת החינוך בשנים 1948 – 1981. ילקוט מורשת, 1986 – 1987
  5. ^ שצקר, חיים: הוראת השואה במבחן הזמן. ילקוט מורשת
  6. ^ רותם פסו, אתר צה"ל, ‏בש.ג של ההיסטוריה: חיילי הדור הרביעי ממשיכים לשמור גחלת הזיכרון, באתר צה"ל, 7 באפריל 2013
  7. ^ דובר צה“ל בטור מיוחד ממשלחת צה“ל לפולין
  8. ^ הרמטכ“ל: עדיין במערכה מתמשכת על חייו וביטחונו של עם ישראל. רא“ל בני גנץ באגרת מיוחדת למפקדי וחיילי צה“ל ליום השואה והגבורה
  9. ^ ריכוז יומני המסע של "עדים במדים". נקודה זו נמצאת כמעט בכולם
  10. ^ "פרח לניצול": הרמטכ“ל גנץ נפגש עם ניצולת השואה שאמו הצילה


השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
Yellow star Jude Jew.svg
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
מודעות ותגובות לשואה
תגובת העולם לשואהתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודיתרודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץספר עדותסחורה תמורת דםהצלה בשואהחסידי אומות העולם
בעקבות השואה
הפליטיםמשפטי נירנברגמשפט אייכמןפוגרום קיילצהזיכרון השואה: זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואההסכם השילומיםהשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןהכחשת השואההנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואהפרויקט הנצחת השואה
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל