מקאם (מבנה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
מקאם אל ח'אדר בכפר ההרוס אל-בסה, בגליל המערבי

מקאם (בערבית: مقام) הוא מבנה שנבנה באתר הקשור לקדוש מוסלמי או דמות מקומית, לעיתים הקבר שלו, לעיתים המבנה הוא רק נקודת ציון (מבני המקאם מכונים גם "קבר שייח"). בדרך כלל המבנה הוא בית תפילה מרובע קטן ועליו כיפה, ולידו עץ עבות או חורשה קטנה ובור מים. מבני המקאם בארץ ישראל היו מוקד דתי, תרבותי וקהילתי מארגן במרחב הכפרי של ערבי ארץ ישראל[1].

אל המקאם והחורשות הקדושות שהקיפו אותו היו הפלסטינים עולים לרגל בימי חג ומועד לתפילה, לטקסים ולפולחנים דתיים, וכן לחגיגות משפחתיות, כמו חתונות, תספורת ראשונה לבן (מנהג החלאקה) ובילוי בחיק הטבע[2]. קברי הקדושים המוסלמים הם מהאתרים הנפוצים והאופייניים ביותר לנוף ארץ ישראל. הם מצויים ממורדות החרמון בצפון ועד לסיני בדרום, וממדבר יהודה ובקעת הירדן ממזרח ועד למישור החוף במערב. רובם בנויים במקום גבוה יחסית, ונראים למרחקים ומשמשים נקודת תצפית על סביבתם[2].

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערבית משמעות המילה היא כפשוטו "מקום", אך בהקשר למבנה משמש לציון "מקום קודש", כגון מבנה להנצחה או קבר ממש. משמעותו יכולה להיות מוגבלת רק למבנים בנויים שניתן להיכנס אליהם. המשמעות המילולית של מקאם היא "המקום בו עומדים". שם זה לקבר קדוש משמש בעיקר בערבית פלסטינית ובערבית סורית[3].

קברי הקדושים עצמם ידועים בשמות שונים "נבי", "סידנא", "ולי", "שייח'" בנוסף ל"מקאם". בשם "נבי" (נביא) משתמשים כשמדובר בציון דמויות היסטוריות רבות השפעה, על פי רוב מתקופות קדומות; "סידנא" (אדוננו) הוא כינוי לאבות קדומים או לקדושים מוסלמים חשובים, ה"וואלי" ("החביב", או "הקדוש") מתייחס בדרך כלל למבנה הקבר עצמו. שימוש במילה "שייח'" בתוספת שם הקדוש הוא הרווח ביותר, והוא מציין את מקום קבורתו של מנהיג רוחני או אישיות רמת יחס. שהמבנה אינו תמיד מקום קבורה, אלא ציון לנקבר[3].

בכתבי הנוסעים האירופאים בארץ ישראל במאה ה-19, נעשה שימוש במילה מקאם אך גם במילים כמו "ולי" (ערבית: ويلي), מזר ((אנ')), או משהד. בשל צורת הקוביה שלהם, לעיתים נעשה שימוש גם במילה קובאה (Qubba), בדומה למילה כעבה שבמכה. במגרב קברים דומים מכונים מורבע'ת (Marabout), במדינות מוסלמיות דוברות טורקית בשם עזיז או טרוב (Türbe) ובמדינות דוברות פרסית דארגה (Dargah).

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוג הפופולרי ביותר של מקאמים הוא בניין מרובע של חדר אחד ועליו כיפה עגולה לבנה, שעליה מתנוסס חצי סהר, שבמרכזה לעיתים נמצא גם אבן מצבה, אף שגופותיהם של הקודשים עצמם, אם נקברו במקום, נקברו מתחת לפני הקרקע. הכיפה ממוקמת לעיתים קרובות על ידי חרוב או עץ אלון עתיק או בור מים מעיין או סלע. מיקומם של מקאמים על או בסמוך למאפיינים טבעיים אלה נתפס כמעיד על נוהלי פולחן קדומים שהותאמו על ידי האוכלוסייה המקומית לקדושים מוסלמים או מקומיים. שורשי פולחן זה הן בדתות שמיות קדומות. דוגמת פולחן עצים קדושים של האשרה[4], או פולחן של אבנים קדושות ומצבות[5].

בקיר הדרומי של המקאם, מול מכה, יש בדרך כלל מחראב קטן מעוטר בכתובות וקישוט פרחוני. הכניסה לחדר היא בעיקר בקיר הצפוני. בקירות המקושתים האחרים יש בדרך כלל חלונות קטנים. פנים המבנה היה מעוטר לעיתים לרוחבו בפסי צבע מקבילים (אפריז). עיטור נפוץ אחר הוא חמסה (לפי האמונה המוסלמית העממית, היד היא ידה של פאטמה, בתו של מוחמד, והיא סגולה לברכה ( במסורת הנוצרית זו ידה של מרים). מקומה, בדרך כלל, מעל למשקוף הדלת, כלפי פנים וכלפי חוץ, וכן על קירות המבנה, בעיקר סביב גומחת התפילה. עיטור כפות התמרים נפוץ אף הוא. כפות תמרים נישאות בלוויות אישים רמי יחס או אמידים, כסמל לחיי נצח. האמונה המוסלמית העממית גורסת, כי מקורו של עץ התמר בעפר שממנו נוצר אדם הראשון. עיטורים אחרים במבני הקבר כוללים ציורי נחשים המסמלים אריכות ימים וצריחי מסגדים, פרחים, כוכבים, חצי סהר, אוניות ומוטיבים גאומטריים, שנועדו לעיטור בלבד.

במקרים אחדים צמודים למבנה חדר או חדרים נוספים המשמשים כמטבח, מדאפה (אולם אירוח), ולעיתים רחוקות יותר ככיתת לימוד. באתרים מרכזיים, קבר הקדוש מוקף בשורה של חדרים, שנועדו לאכסון ולשהות עולי הרגל. הללו מבקרים במקום, בדרך כלל, רק אחת לשנה, ושוהים בו מספר ימים. במקרים רבים בניין מעין זה מתנשא לגובה שתי קומות או יותר. בקומה התחתונה מצויים מחסנים, מטבח, אורוות וכדומה, בעוד שהקומה העליונה משמשת לאירוח.

הקדושים והפולחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברי קדושים והפעילות הפולחנית שהתפתחה סביבם, הם ביטוי לדת עממית. בניגוד לריחוק בין האל למאמיניו במסגרת הדת הממוסדת באסלאם. הטקסים והפולחן במקאם באים לענות על ציפיות המאמין הפשוט המבקש את קרבת האל בדרך בלתי אמצעית, כדי שיעתיר עליו את ברכתו ויענה על מבוקשו, בחיי היומיום. כמעט בכל כפר מוסלמי ניתן למצוא מקאם של נביא או איש קדוש, המשמש מוקד לטקסים ולעליה לרגל. מקום הפתוח לביקורים בכל עת. הטקסים הקשורים בו נועדו למשוך את תשומת ליבו של הקדוש, שיעשה כדי להיענות לתחינותיו של המבקר[6].

בנוסף לקדושים מקומיים, אישים רבים מהמקרא ומהברית החדשה גם זכו למבני מקאם, ולעיתים מספר מבנים ואתרים מיוחסים לאותה דמות. אישים אלו תופסים מקום חשוב גם במסורת המוסלמית וחלקים נרחבים בקוראן מוקדשים להם. הנוסח המקראי של הסיפורים אודתם, המובא בקוראן, מעורב עם אגדות יהודיות מאוחרות, מסורות נוצריות ומסורות מזרחיות ומקומיות. הם מתוארים בקוראן כמוסלמים לכל דבר, ומכונים בקוראן נביאים (נבי), אף שלא היו כאלה במקרא. לצד הנביאים המקראיים מציין הקוראן ארבעה נביאים ערבים, או כאלה שנשלחו במיוחד אל הערבים : ד'ו אלכפל, הוד, שועיב וצאלח[7].

קין הבל ושת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת המוסלמית מצביעה על קברי קין, הבל ושת באזור חברון. דרומית מזרחית לחברון נמצא מקאם "נבי קין", שאגדות רבות נרקמו אודותיו. מסורת מאוחרת יותר מיחסת אותו לאברהם, במקום מראים סלע, שעליו כביכול התפלל אברהם, וסמוך לו סלע אחר עם סימני עקבותיו של לוט (במתחם "נבי לוט"). מוג'יר א-דין הזכיר בשנת 1495 את המקום בשם "מסג'יד אל יקיף", ואומר שפה עמד אברהם והביט על מהפכת סדום ועמורה וקרא: "הדה הוא אל חק אל יקיף" - זו היא האמת הנכונה. את קברו של שת מזהים במספר מקומות: בכפר ההרוס בשית בין גדרה לקיבוץ יבנה, בכפר נבי א-שית באזור הבקאע בלבנון ובקבר שת ליד טבריה. את קברו של הבל מזהים עם נבי הביל, שמצפון לחרמון, בשטח סוריה. בשלושה אתרים שונים בארץ ישראל וסביבתה מצביעים על קבר נח, ב"נבי נוח" בעיירה דורא, בכפר כרכ נוח בלבנון ובעיר כרכ שבירדן.

בני ובנות יעקב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברי בני יעקב נערצים על המוסלמים, הנוהגים לעיתים להדגיש קדושתו של קבר המזוהה עם אחד מבניו של יעקב במילים: הדא מן ואלד סידנא יעקוב — זהו מילדי אדוננו יעקב. קברו של נבי רובין (ראובן), היה אחד המקומות הקדושים ביותר לערבים בארץ ישראל. מדי שנה בסוף הקיץ הייתה נערכת במקום חגיגה המונית, סביבת קבר נבי רובין נתקדשה במסורת המוסלמית, ומקומות רבים באזור נקראים בשמו. קבר זבולון מזוהה בשני מקומות בנבי סבלאן בגליל העליון וב"נבי צידה" ליד צידון. קבר דן מזוהה עם "מקאם א-נבי דאן" שהיה בכפר דאניאל ועם "נבי דניאל" שהיה בכפר בעל אותו שם ליד בית לחם. קבר גד בן יעקב, היה מזוהה עם מקאם "נבי גנדה" שהיה בכפר אל-קובייבה (היום כפר גבירול). לפי המסורת המוסלמית קברו של יהודה בן יעקב (נבי הודה אבן סידנא יעקוב) הוא בכפר יהודייה (עבאסייה), קבר אשר כ-3 ק"מ מצפון מזרח לו ב"נבי ת'ארי" (חורבת שארי) וקבר בנימין מצפון להם בנבי ימין[7].

לפי המסורת המוסלמית, היו ליעקב בנות רבות (בניגוד למסורת היהודית, המספרת על בת אחת, דינה). חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן מתאר בסמוך לגשר בנות יעקב, את "קבר בנות יעקב", בו ביקר ב-1870, הוא כתב: "...הגעתי לקבוצה של אלות, עצי תאנה ותות. הם מצויים על קבר עגול, בנוי מאבן בזלת, שלפי מסורת מוסלמית קבורות בו בנות יעקב...בקרבתו כרויות ממגורות שהבדווים משמרים בהן את הבר כאילו בחסות הקבר הקדוש. גבעה סמוכה מכוסה קברים ערביים ובהם ניכר קבר שייח' שהונחו עליו מטליות כאותות נדרים"". קבר בנות יעקב מצוי גם בכפר ההרוס ספוריה בגליל התחתון[8], וכן סמוך לטול כרם, בכפר אירתאח, בו יש מבנה הידוע בשם "מקאם בנאת יעקוב". ליד כפר חנניה יש עץ הידוע בשם שג'רת בנאת אל יעקוב (העץ של בנות יעקב). חוקר הפולקלור ג'יימס ג'ורג' פרייזר כתב ש"רבים מחורשות העצים בגליל נחשבות כמקומות מושבן של רוחות הנקראות בשם בנות יעקב... נראה שזה שריד עבודה אלילית שהמוסלמים מנסים לעוקרו אך אי אפשר לשרש אותו מלב ההמונים"[9].

קברו של יהושע בן נון גם מזוהה על ידי המוסלמים במקומות שונים. בכפר כיפל חארת' (בכפר זה נקבר, לפי מסורת, גם נבי נון, הוא אביו של יהושע), ב"נבי ינון" שבכפר יאנון שליד שכם ונבי יושע בגליל העליון.

אליהו - אל ח'אדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליהו (אליאס) תופס מקום חשוב במסורת האסלאם, לפי הקוראן (בסורת א-צאפאת) אליהו היה אחד השליחים שנשלחו אל בני עמם כדי לשדלם לחדול מלסגור לאל בעל ולעבוד את אללה. קורותיו של אליהו, הנושאים אופי דרמטי, היו נושא חביב לאגדות רבות במסורת המוסלמית ולרוב נקרא בערבית "אל ח'דר", הירוק, בן האלמוות. לאליהו אין מקום קבורה, שכן לפי המסורת הוא עלה השמימה, אך לזכרו יש בארץ ישראל מקומות שונים. על מורד הר הכרמל, מערת אליהו שהיא מקום קדוש ליהודים, מוסלמים ודרוזים. מדרום לבית לחם מצוי הכפר אל-ח'דר ובו כנסייה המוקדשת לגאורגיוס הקדוש (סנט ג'ורג') המזוהה אף הוא עם אל ח'דר. אל ח'אדר מזוהה לעיתים גם עם הנביא אדריס והוא הקדוש הפופולרי ביותר בארץ ישראל. תושבי לוד המוסלמים נוהגו לשאול בלעג: "כיצד הנוצרים מצביעים על קברו בכנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון בלוד, כאשר אלח'אדר הוא נצחי ולא מת מעולם". פולחנו של אל ח'אדר נפוץ בעיקר ליד מעיינות ומקורות מים, במקום שישנה צמחייה עשירה וחורשות מוריקות. עשרות מקומות בארץ ישראל, ירדן, סוריה ולבנון, מוקדשים לאל ח'אדר, מהם שמוקדשים לו בלבד ואחרים ביחד עם אליהו גאורגיוס. בין המקומות: הכפר נבי אליאס ליד קלקליה, מנזר מאר אליאס בדרום ירושלים, קתדרלת אליהו הנביא בחיפה, הכנסייה בכפר ג'יפנה, מקאם אל ח'אדר בכפר ההרוס אל-בסה, ארבעה אתרים שונים בהר הבית ושלוש כנסיות בירושלים[10].

נבי יונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקומות שונים מזהים את קברו של יונה (נבי יונס). נביא שזכה להערצה במסורת הערבית. מקום הולדתו מזוהה עם הכפר משהד הסמוך לנצרת, במקום גם מזהים את קברו. גם אב הכנסייה הירונימוס ונוסעים מימי הביניים מזכירים בכפר זה את קברו של יונה[11]. בעיירה חלחול שמצפון לחברון, ישנו קבר אחר של נבי יונס. קבר יונה מזוהה גם שישה ק"מ מדרום ליפו ואף מצוין במפת מידבא. קבר בשם נבי יונס, שהיה קדוש לערביי הסביבה, מתנוסס על גבעת יונה שבסמוך לנמל באשדוד. מקום קבורתו מיוחס גם לקבר בעיר נינוה בעיראק, ולקבר בעיר צור בלבנון.

נבי צאלח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסגד הלבן ברמלה ומקאם נבי צאלח (מבנה בן חדר בפינת המתחם, סמוך לכביש)

הנביא צַאלִח הוא אחד מנביאי האסלאם שקדמו למוחמד, על פי המסורת המוסלמית. הוא מקושר במסורת האסלאמית עם העיר הנבטית החצובה בסלע, מדאאן סאלח שבצפון-מערב חצי האי ערב (בשטחה של ערב הסעודית של ימינו). על פי הקוראן, הנביא צַאלִח הפך סלע לנאקה לבקשת אנשי מדאאן סאלח להוכחת האלוהות של אללה[12]. בארץ ישראל מצויים תשעה מקומות הקשורים בשמו של נבי צאלח: בעכו, במעלול שליד נצרת, בא-שג'רה, באזור טול כרם, בנבי סאלח ליד רמאללה, ברמלה, בבית דראס ובבית עפא, שניהם בסביבות עזה, ובאידנא באזור חברון[13].

קבר נבי צאלח בעכו נמצא בבית הקברות המוסלמי מזרחית לחומות עכו, סמוך למגדל בשם "בורג' נבי צלאח" במרכזה של החומה המזרחית. במקום מבנה כיפתי המחולק לשני אגפים. החלק הצפוני שבו נמצא הקבר, מכוסה בבדים צבעוניים. בחלק הדרומי פרושים מחצלות ושטיחים שתרמו המבקרים במקום, ומשמשים את המאמינים הפוקדים את הקבר[13].

בכפר נבי סאלח נמצא מבנה קבר: "מאקם א-נבי סאלח", המיוחס לצאלח. אף כי מסורות אחרות מציינות את קברו גם ברמלה או בסיני[14]. מתחם הקבר הוא אתר רב שכבות מתקופות היסטוריות שונות. המבנה הנוכחי הוקם בתקופה העות'מאנית; הוא שוכן על שרידיו של מבנה צלבני, אשר נבנה על גבי שרידי כנסייה ביזנטית; אשר נמצאים מאחורי מתחם הקבר. המתחם כולל ציון מקומו, חדר תפילה, בית בד, באר מים, חדר לימוד, אולם, חצר ושתי מרפסות.

חגיגות עממיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור מבני המקאם היו מוקד לחגיגות עממיות "מואסם" (או מוסם), חלקם מקומיות וחלקם רבות משתתפים, בעיקר חגיגות בתקופת האביב. החגיגות הגדולות והמפורסמות ביותר היו: חגיגות נבי מוסא במתחם נבי מוסא במדבר יהודה. חגיגות נבי רובין, וחגיגות נבי צלאח שנערכו במקאם נבי צאלח ליד המסגד הלבן ברמלה[15]. עם זאת מוסלמים אדוקים התנגדו לחגיגות אלו, שלא היו חלק מהמסורת המוסלמית[16]. רוב מסורות החגיגות נפסקו עם הקמת מדינת ישראל ועוד קודם. חגיגות נבי צלאח, חודשו לזמן מה בשנות ה-60 של המאה ה-20[17].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסלאם הקדום הסתייג מהסגידה לאנשים קדושים ומקומות קבורתם, ורואה בכך סוג של עבודת אלילים. אך השיעים הם שהחלו לבנות קברים מפוארים עבור מנהיגיהם שנפטרו - אימאמים ושייחים, והפכו את הקברים לאובייקטים דתיים. עד מהרה סונים הלכו בעקבותיהם. המטיילים והגאוגרפים הערבים עלי אל-חרווי, יאקות אל-חמאווי ואחרים תיארו במאמריהם מקומות קדושים רבים לנוצרים ומוסלמים בסוריה, בפלסטין ובמצרים.

לאחר התקופה הצלבנית חלה בארץ התעוררות דתית בקרב המוסלמים, שהקימו ושיקמו מבני דת רבים. החשש מפלישה מחודשת של הצלבנים הניע את השליטים לרכז כוחות גדולים בתקופות החגים בכל השנה, ולהבטיח את הימצאותם ביישובים ובמקומות מרכזיים. מטרה זו הושגה בחלקה על ידי ייסוד מבני דת מוסלמיים שבמרכזם היו קברי קדושים נודעים, שאליהם עלו לרגל במועדים קבועים. שאלת האותנטיות של ה"מקומות הקדושים" החדשים לא הטרידה במיוחד את השליטים. ההמונים נקראו להביע את הערצתם לקברי הקדושים ולקחת חלק בחגיגות ובאירועים שהוקדשו להם. במשך השנים הן הפכו לחגיגות עממיות לכל דבר, והשתתפו בהן גם נשים וילדים. הקברים הקדושים הוקמו, בדרך כלל, במקומות אסטרטגיים חשובים. לא כולם הוקמו מן היסוד, אך קברים או אתרים רבים, שהיו חסרי חשיבות וזנוחים, זכו עתה לתחיה מחודשת. כך "נבנו" קבר נבי מוסא במדבר יהודה וברמלה, קבר נבי צאלח (שקברו זוהה במקומות נוספים). מאחר שתקופת השנה המתוחה ביותר הייתה בחג הפסחא הנוצרי, כאשר רבבות צליינים נוצרים נהרו לירושלים, נקבע מועד העלייה לרגל של המוסלמים שבוע קודם . כך נקבצו סביב ירושלים המוני מוסלמים, שעלו במספרם על הנוצרים[3].

בהתקופה הממלוכית בארץ ישראל נבנו קברים מונומנטליים לקודשים מוסלמים, מדענים ותאולוגים, חלק מהקברים הללו שרדו מאז. חלקם נמצא במצרים, וחלקם נמצאים גם בסוריה ובפלסטין. בתקופת האימפריה העות'מאנית נבנו מקאמים בכל מקום, ומבנים ישנים שוקמו. מבנים חדשים לא היו מונומנטליים ומפוארים כמו בעבר. המקאמים היו בעלי מבנה פשוט וכמעט ללא עיצוב אדריכלי[3].

מסגדים היו נדירים בכפרים הפלסטיניים עד סוף המאה ה-19, אך כמעט בכל כפר היה לפחות מקאם אחד ששימש כאתרי פולחן עממי פלסטיני שהיה פופולרי באזור הכפרי במשך מאות שנים. נוצרים ויהודים גם ראו בחלק מהמקאמים כקדושים, דוגמת נבי סמואל. בתקופת השלטון העות'מאני, ברוב האתרים הללו ביקרו באופן קולקטיבי בני שלוש הדתות שלעיתים קרובות נסעו יחד עם אספקה למסע רב-ימים; בתקופת המנדט, פוליטיזציה הובילה להפרדה. מקאמים מסוימים, כמו נבי רובין ונבי מוסא, היו גם המוקד לפסטיבלים עונתיים (מווסים) אליהם יש אלפים להגיע מדי שנה.

מבני מקאם מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם על שם מיקום קואורדינטות תמונה
מקאם אבו הורירה מיוחס לאבו הוריירה, אף שלפי כותבים ערבים רבים הוא נקבר באל-מדינה. יאקות אל-חמאווי מציע, בנוסף לאפשרות שזהו קברו של אבו הוריירה, את האפשרות שמדובר בקברו של עבד אללה בן סעד (אנ'), מושל מצרים. כותב אנונימי מציע שמדובר בקבר בנו של אבו הוריירה. במבנה שתי כתובות, האחת משנת 1274 מספרת שהפורטיקו נבנה בידי בייברס, והשנייה משנת 1293 מספרת שהמאוזוליאום נבנה בידי אל-מליכ אל-אשרף. יהודים זיהו את המקום עם קברו של רבן גמליאל, אף על פי שהקבר המוסלמי מאוחר יותר. הקבר נחשב לרוב כאחת הדוגמאות הנאות למאוזוליאום כיפתי בארץ ישראל[18] יבנא 31°52′49″N 34°47′23″E / 31.880292°N 34.789733°E / 31.880292; 34.789733 Yavne 599.jpg
נבי רובין מיוחס לראובן בנו של יעקב, כנראה מקום פולחן קדום אך המבנה עצמו נבנה סביב 1430, על כתובת החקוקה בטבלת שיש מעל פתח המבנה כתוב: "...ציווה לבנות הקבר המבורך הזה, הוד מעלתו הנעלה סייף א דין תמראז אלמודי אלאשרפי, מושל מחוז עזה" נבי רובין 31°55′46″N 34°44′02″E / 31.92944°N 34.73389°E / 31.92944; 34.73389 קבר נבי רובין ו אדר א תרצב 1932 - iחיים ברגרi btm11359.jpeg
נבי יושע מיוחס ליהושע, האתר היה מקודש עבור המתואלים, השיעים בלבנון. עד 1948 הם נהגו לעלות אליו לרגל ולערוך חגיגות במקום (בארבעת הימים האחרונים של חודש הרמדאן ). הגאוגרף מוקדסי כתב בשנת 985 על החגיגות שנערכו במקום לכבוד נבי יושע, ומציין שהרי נפתלי מקודשים משום כך לשיעים. בני משפחת ע'ול השיעית היו אחראים על בניין הקבר, והם התגוררו בחדרים שנבנו ממזרח וממערב. בתקופה העות'מאנית הם היו פטורים ממסים, לרבות האדמות החקלאיות שהיו ברשותם, שכן נחשבו להקדש מוסלמי. האתר כולל שני חדרי תפילה וחדרי מגורים ממזרח וממערב ששימשו את הממונה על המקום ומשפחתו והאורחים[19]. נבי יושע 33°6′55″N 35°33′22″E / 33.11528°N 35.55611°E / 33.11528; 35.55611 Al-Nbi Yusha Mosque.JPG
מקאם אבן ג'בל מיוחס למועאד' אבן ג'בל, אחד ממפקדי הצבא המוסלמי שכבש את האזור במאה ה-7, מת ממגפה שפרצה במחנה הצבאי באמאוס בשנת 639. על פי כתובת עתיקה במקום, המבנה הוקם בידי מנכורש המושל הממלוכי של ירושלים בשנת 1288. נקרא גם שיח' מוּעָלָה עמואס 31°50′08″N 34°59′30″E / 31.83556°N 34.99167°E / 31.83556; 34.99167 Ibn-Jebal-9834.jpg
א-נבי עניר אתר הקרוי על שם שייח' מקומי הכולל מבנה מקאם, מעיינות, מבנה תפילה עתיק, מערת קבורה חצובה, חלקות מעובדות ועצים עתיקים ח'רבת נבי ענר ליד ראס כרכר 31°57′20″N 35°06′27″E / 31.95556°N 35.10750°E / 31.95556; 35.10750 Nabi Anir 01.jpg
מקאם עלי אל-מונטר אתר המקודש בעיקר לבדואים מהאזור, הממוקם בפרברי עזה, מיוחס לעלי אל מנטאר, אחד מהצחאבה, בני לווייתו של מוחמד על פי גרסה אחרת הוא נקרא, שיח "אל מן טאר" השייח המעופף, על פי אגדה מקומית[20]. עלי מונטר 31°29′22″N 34°28′25″E / 31.48944°N 34.47361°E / 31.48944; 34.47361
מקאם שייח' עבדאללה מקאם על שם קדוש מקומי על פסגה מדרום לדורא אל-קרע דורא אל-קרע 31°56′57″N 35°13′55″E / 31.94917°N 35.23194°E / 31.94917; 35.23194 Jacob's Dream Elef Milim (10).jpg
שייח' עבדאללה אל סהלי מקאם על שם שייח' דרווישי, איש דת סופי שחי בתחילת המאה ה-16 בלד א-שייח' 32°46′18″N 35°02′33″E / 32.77167°N 35.04250°E / 32.77167; 35.04250 Tel Hanan 20.3.2010 068.JPG

מבני מקאם שנהרסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תיאור מיקום קואורדינטות תמונה
משהד נבי חוסיין מבנה עתיק שהוקם בסוף המאה ה-11 ובו, לפי המסורת, נטמן ראשו חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד, שמותו בקרב בכרבלא שבעיראק סימן את הקרע בין שיעים לסונים בעולם המוסלמי. עולי רגל מוסלמים, לאו דווקא שיעים, נהגו לפקוד את המקום באביב ל"חגיגות נבי חוסיין"[21]. ביולי 1950 פוצץ צה"ל את נבי חוסיין[22]. אל-מג'דל (אשקלון) 31°39′49″N 34°33′31″E / 31.663694°N 34.558574°E / 31.663694; 34.558574
א-נבי דאניאל מבנה מקאם שהיה על גבעה במרכז הכפר דאניאל (ראה מפה). נהרס ב-1949 ובמקום הוקם המושב כפר דניאל דאניאל 31°55′52″N 34°55′45″E / 31.931042°N 34.929167°E / 31.931042; 34.929167
Jimzu 1942.jpg
מקאם שייח' עלי (שער הגיא) מבנה מקאם שהיה ממוקם במרכז שער הגיא, צמוד לכביש ירושלים-תל אביב. בשנות ה-70 נסלל מסלול נוסף בכביש מצידו השני והוא הפך לאי תנועה. בשנת 2015 נהרס המבנה במסגרת פרויקט שדרוג הכביש, כאשר תוואי הכביש הוגבה בכ-2 מטר, בנקודה בו היה ממוקם המבנה שער הגיא 31°48′14″N 35°02′58″E / 31.803931°N 35.049493°E / 31.803931; 35.049493
Imam Ali 04217u cropped.jpg
א-נבי סמית מבנה מקאם שהיה על גבעה מעל הכפר סרעה. נהרס ב-1949 ובמקום הוקם המושב תרום סרעה 31°46′31″N 34°59′06″E / 31.775278°N 34.985°E / 31.775278; 34.985
SaraPalestine.jpg
א-נבי בולוס מבנה מקאם ואתר ארכאולוגי שרובו הרוס. במקום הוקמה רמת בית שמש בית שמש 31°42′51″N 34°58′51″E / 31.714167°N 34.980833°E / 31.714167; 34.980833
Nabi Bulus 02 north.jpg
מקאם שייח' נוראן מבנה מקאם שהפך לעמדת שמירה של קיבוץ מגן קיבוץ מגן 31°17′59″N 34°25′37″E / 31.299773°N 34.426976°E / 31.299773; 34.426976
PikiWiki Israel 7533 sheikh nuran grave.jpg
מקאם אל ח'אדר מבנה מקאם בכפר ההרוס אל-בסה, בגליל המערבי, הכפר הפך לאזור התעשייה של העיירה שלומי. התמונה צולמה בשנת 2008, מאז המבנה קרס אל-בסה 33°04′41″N 35°08′36″E / 33.078056°N 35.143333°E / 33.078056; 35.143333
Bassa al-Khidr 01.jpg
מקאם שייח' מוחמד אל-גאזאלי מבנה מקאם שהיה ממוקם בראש תל גזר, המתוארך למאה ה-14. תל גזר 33°04′41″N 35°08′36″E / 33.078056°N 35.143333°E / 33.078056; 35.143333 Sheiksh's Tomb8823.JPG
שייח חוסין (חאן סורסוק) מבנה מקאם שהיה ממוקם במתחם החאן של משפחת סורסוק, רק קיר אחד של המבנה שרד חורבת געתון 33°00′45″N 35°11′38″E / 33.01244°N 35.1938°E / 33.01244; 35.1938 Hussein sheikh, Jaitun 02.jpg
מקאם אל עג'מי מבנה מקאם שהיה ממוקם במרכז הכפר בית מחסיר בהרי ירושלים בית מחסיר 31°47′40″N 35°02′05″E / 31.794361°N 35.034653°E / 31.794361; 35.034653 Beit-Meir-Hamasrek-412.jpg

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מקאם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השתלטות ישראל על אתרי מורשת ודת פלסטיניים בגדה המערבית,
  2. ^ 1 2 אלי שילר , דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1996, עמוד: 5
  3. ^ 1 2 3 4 תאופיק כנעאן, קברי קדושים מוסלמים בארץ ישראל, בתוך: "דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל", עורך: אלי שילר ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1996, עמודים 23–35
  4. ^ כרמית מזרחי, אשרה: האלה האם של ארץ כנען, באתר "כישופים: הקדרה המבעבעת", 14 באוגוסט 2004
  5. ^ רן שפירא, במדבר, עבודת האל קדמה לעבודת האדמה והמרעה, באתר הארץ, 5 באפריל 2015
    רועי גלילי, שתיקת האבנים, ספטמבר 2016
  6. ^ משה שרון, סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, , 1976, עמוד: 12
  7. ^ 1 2 אלי שילר, קברי הנביאים באסלאם בתוך: "דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל", ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1996, עמודים 59—69
  8. ^ נחמן אביגד, 'קבר בנות יעקב שליד ציפורי', ארץ־ישראל, יא, [ספר דונייבסקי], 1973, עמ' 41‑44
  9. ^ אמוץ דפני, עצים מקודשים בישראל, רעננה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמוד: 61
  10. ^ אלי שילר, אלח'אדר — הקדוש הנצחי ופולחנו בארץ ישראל, בתוך: דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1996, עמודים 76-78
  11. ^ צביקה צוק, צפורי וסביבתה, (אריאל 109), ירושלים, 1995, עמוד 85
  12. ^ (She-Camel of God)
  13. ^ 1 2 שוקרי עראף, קברי קדושים מוסלמים בגליל ובצפון הארץ, בתוך: דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, ירושלים, הוצאת אריאל, 1996, עמוד: 99
  14. ^ עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ ישראל, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2001, עמ?
  15. ^ חג נבי צאלח ברמלה, הארץ, 19 באפריל 1931
    זאב וילנאי, חגיגת נבי סאלח ברמלה, דבר, 16 באפריל 1936
    חגיגת נבי צאלח בנוכחות הנציב העליון ופקידים בריטיים, דבר, 23 באפריל 1933
  16. ^ מושלמי מואס בחג נבי צאלח, דבר, 16 במאי 1929
  17. ^ אלפי מוסלמים בחגיגות "נבי סאלח" ברמלה, למרחב, 28 באפריל 1968
  18. ^ Andrew Petersen, Bones of Contention: Muslim Shrines in Palestine, Palgrave Macmillan, 2018, p. 58-59
  19. ^ שילר עמוד 105
  20. ^ צבי אילן, גבעת הקודש המעופף בעזה, דבר, 24 בנובמבר 1972
  21. ^ גם חגיגת נבי חוסיין בוטלה, דבר, 18 באפריל 1938
  22. ^ מירון רפופורטהמבצע לפיצוץ המסגדים, באתר הארץ, 4 ביולי 2007