דמות מקראית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דבורה הנביאה, "עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל", ציור של גוסטב דורה

דמות מקראית היא דמות (לרבות אדם היסטורי) המוצגת במקרא.

אפיון ספרותי של הדמויות המקראיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מספרי המקרא הם בעלי אופי של סיפורת או שירה וניתן לאפיין בהם את הדמויות באופן המקובל ביצירות כאלה.

בהתייחס אל דמויות בני האדם במקרא כאל דמויות ספרותיות, הדמויות הראשיות בספרי המקרא הן דמויות עגולות. דהיינו הן מורכבת ובעלת תכונות רבות, בעלות התפתחות של האופי במשך זמן העלילה ובעלות סתירות פנימיות וחסרונות. היותן של הדמויות עגולות ובעלות חסרונות באה בקנה אחד עם תפיסת האל האחד שרק הוא יכול להיות מושלם.

בניגוד לספרי קודש של דתות אחרות, במקרא, אין כמעט דמויות של אנשים קדושים ושל חצאי אלים. דמות האל היחידית היא דמותו של אלוהים ודמויות המלאכים הן דמויות משניות ביותר ובעלות שימוש נדיר (יוצא דופן אחד הוא המלאך שנאבק ביעקב). עם זאת, אצל מעט דמויות יש פן מיסטי, בהן חנוך ואליהו הנביא. בעניין זה המקרא עומד בניגוד לברית החדשה המציגה את כל מעשיו של ישו כנשגבים, לקוראן שבו מוחמד מוגן מטעות ומחטא, או לעלילות גילגמש, שבהן גילגמש, שהיה שני-שליש אל פשוט לא טעה מעולם. המיתולוגיה היוונית לעומת כתבים אלה מתארת דמויות רבות של אלים, אולם דמויות אלים ילדותיות וקטנוניות לעתים תכופות.

ממצאים מחקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארכאולוגיה מקראית

בראי המחקר, דמויות רבות בספרי המקרא הראשונים נתפסות כדמויות מיתולוגיות. כך למשל, סיפורי האבות נחשבים כיום על ידי מרבית החוקרים למשוללי בסיס היסטורי.[1] עם זאת יש שהצביעו על ממצאים ארכיאולוגיים מהעיר אֶבְּלָה, בהם נמצאו השמות עבר-אום (עבר?), אב-ר-אום (=אברם/אברהם?), איס-ר-איל(-ום) (=ישראל?) וא-ס-או (=עשו?). כמו כן נעשו ניסיונות לזהות אישים המוזכרים בכתבים ממצרים העתיקה עם דמויות מקראיות מתקופה זו, כמו יוסף ופרעה.

ספרי המקרא המספרים על תקופות מאוחרות יותר נחשבים מהימנים יותר מבחינה היסטורית. למשל, מהמאה ה-9 לפנה"ס ואילך מתקבלת חפיפה כמעט מלאה לשמות המלכים המוזכרים במקרא עם השמות המוזכרים בכרוניקות האשוריות של המאה ה-9 עד המאה ה-6 לפנה"ס, כמו גם מצבת מישע המואבית וכתובת תל דן הארמית המאששים את קיומם של אישים ואירועים מקראיים.

נביאים במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבות מהדמויות הראשיות במקרא הם נביאים. במשך תקופה של מאות שנים התנ"ך מתאר שרשרת של נביאים ובני נביאים שמשתלבים בהנהגה של ישראל באופן כזה או אחר. משה נחשב לגדול נביאי ישראל, שכמותו לא קם עוד, ובנוסף היה מייסד עם, מחוקק ומנהיג פוליטי. מבין שאר הנביאים, ישנם מכתירי מלכים כמו שמואל, ישנם שופטים כמו דבורה, יש שיועצים למלכים כמו חולדה הנביאה, יש המוכיחים בשער כמו אליהו, אלישע ועמוס, ויש החוזים את החורבן כמו ישעיהו וירמיהו. הנביאים האחרונים היו חגי, זכריה ומלאכי. רוב הנביאים הקדומים יותר לא השאירו נבואות בכתב, אך האחרונים הותירו כתבים שנשתמרו ונכנסו לתוך התנ"ך כספרי נבואה, ונבואותיהם מכונות הנבואה הקלאסית בישראל.

נשים במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעמד האישה ביהדות

בתקופת המקרא מיעטו הנשים להחזיק בתפקידים משמעותיים במרחב הציבורי. על הנשים המעטות המוזכרות במקרא נמנות ארבע האמהות (שרה, רבקה, רחל ולאה), בנות לוט, בנות צלפחד, יוכבד אם משה, מרים הנביאה, דבורה הנביאה, חולדה הנביאה, עתליה המלכה, איזבל המלכה, רות המואבייה, אביגיל אשת דוד המלך, מיכל ומרב בנות המלך שאול ואסתר המלכה. מתוך רשימה זו, חולדה הנביאה אומנם ניבאה לבכירי העם, אך היחידות שמסופר כי שימשו בתפקידים ציבוריים משמעותיים הן עתליה - המתוארת בתנ"ך כ"מרשעת" שתפסה את השלטון ביהודה בכוח, תוך הרג משפחת המלוכה - ודבורה הנביאה, ששימשה כשופטת - והתנ"ך אינו מרחיב עליה בפרטים. אישה חשובה נוספת המוזכרת במקרא היא מלכת שבא, שביקרה את המלך שלמה בשביל להתרשם מחכמתו, ונתנה לו ממון רב.

מאפיין מינני בולט במיוחד במקרא הוא השמטת הנשים מרשימות ייחוס משפחתיות ('בתי אב'). במקרים שבהם הן מוזכרות, אזכורן צדדי ואסימטרי. במקרים רבים משמיט התנ"ך את שמות הנשים המוזכרות בסיפוריו, כמו אשתו ובנותיו של לוט, אם סיסרא, בת יפתח, אשת מנוח, האישה החכמה מתקוע, האישה החכמה מאבל בית מעכה, אשת ירבעם, ואשת איוב. אמנם התנ"ך משמיט לעתים גם את שמות הגברים המוזכרים בסיפוריו (כמו במקרה של רחב והמרגלים ו"פלוני אלמוני" שסירב לגאול את רות המואבייה), אך לדברי אוריאל סימון הנשים חסרות השם בסיפורי המקרא מרובות לאין ערוך מהגברים חסרי השם.[2] חוקרת המקרא האמריקאית קרלה בומבך מציינת שיש שהציעו שהאנונימיות של דמויות מקראיות משמשת לסיוע לקורא להזדהות עימן, או להפך, למניעת הזדהות ותהילה מוגזמת, להדגשת תפקידן המשפחתי או המקצועי, ולמיקוד תשומת הלב בדמויות בעלות השם. לדבריה יש לבחון כל מקרה לגופו.[3]

דמויות המקרא במקורות מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנ"ך#אופן הצגת סיפורי התנ"ך

מדרשי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל והדרשנים שבאו בעקבותיהם, מצאו בסיפורי התנ"ך כר נרחב להעברת מסריהם התאולוגיים או המוסריים, ביצירתם האגדית. מסרים אלו כללו את ביסוס תדמיתם של דמויות מקראיות מסוימות כדמויות מופת, ולפיכך במקום בו המקרא עשויי להתפרש כמעיד על ליקוי חמור בהתנהגותם, נטו הדרשנים, שהניחו שפירוש זה אינו אפשרי, לפרשו באופן אחר. אמנם במקרים אחרים פירשו הדרשנים את המקרא דווקא באופן שיש בו גנאי לדמות המופת, מתוך הנחה שאף היא אינה חפה מטעויות וממגבלות אנושיות. בהתייחסם לדמויות מקראיות שנתפסו בעיניהם כשליליות, נהגו הדרשנים להכפישה כדי לחדד את רשעותה, לעתים על סמך 'עוגן' לשוני קלוש. כפי הנראה מטרת הדרשנים לא הייתה הצגת פרשנות מציאותית לטקסט, אלא חידוד רעיונותיהם ומסריהם באמצעות פרשנות מרחיבה שלו.

על פי משה דוד הר: "חכמים לא היו מעוניינים כלל ועיקר בדמויות ההיסטוריות הריאליות שבמקרא, אלא בלקח שאישיות מפורסמת עשויה או עלולה ללמד את בני הדורות הבאים... לא דוד ושאול, אף לא לאה ודינה ההיסטוריים הם שעמדו במרכז עניינם של החכמים, הללו כבר מתו – "מאי דהוה – הוה" (מה שהיה - היה) – ... הרבה יותר חשוב היה לחכמים לתאר את דמויותיהם בצורה שיהא בה כדי לאלף, ואין זה מעלה או מוריד מי ומה באמת היו.".[4]

קדמוניות היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו, בספרו קדמוניות היהודים, שאף להציג את אבותיו הקדומים ואת מורשתו התרבותית באור חיובי ככל הניתן, ולשם כך הציג טקסט תנ"כי "נקי וזך" ברוח אפולוגטית, זאת לעתים גם על חשבון דיוק בפרטים כפי שהם מוצגים בתנ"ך.[5] כך למשל בתארו את סיפור ירידת אברם ושרי למצרים, שם מוצג אברם כאיש אמת, שרק "העמיד פנים כאילו הוא אחיה" של שרי, לעומת התיאור התנ"כי, ממנו משתמע שאברם אף שיקר למלך מצרים וטען בפניו כי שרי אחותו. יוסף גם שילב בסיפרו פרשנות מרחיבה של התנ"ך, לפיה אברם מוצג כאיש משכיל, המלמד את המצרים את תורת החשבון ושאר חכמות, וכן כבעל יושר אינטלקטואלי, שמחמתו יצא נגד התרבות האלילית שהכיר, ומכוחו מוכן לקבל כל רעיון, אם יוכח כנכון. אברהם מוכרז על ידו כראשון המונותיאיסטים, "שהעז להכריז שקיים אל אחד יוצר כל" – איש אמיץ ובעל חשיבה עמוקה.

יוספוס ביקש להציג בפני הקורא הזר חיבור מתוקן, הכתוב ברוח המקום והזמן, ולכן שיווה לו אופי הלניסטי-רומי מבוהק, הכולל תיאור פסיכולוגי של הנפשות הפועלות (רגשותיהן, מחשבותיהן וכו'), או ציטוט נאומים חוצבי להבות מפי גיבורים, המושתתים על מיטב הרטוריקה הרומית. דבר זה בא לידי ביטוי, למשל, במילים ששם בפי יהודה בעמדו לפני יוסף, או בספרו מלחמת היהודים, שם ציטט כביכול את נאומו של אלעזר בן יאיר על המצדה.[6] כמו כן, לפי אברהם שליט, יוספוס "התאכזר ממש לצורה העברית של שמות המקרא, ושיווה להם צורה יוונית במידת האפשר והבלתי אפשר, והכניסם במיטת סדום של הנטייה היוונית בלי יוצא מן הכלל".

פרשנות אורתודוקסית מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך "מהפכת התנ"ך" שהתרחש בבתי המדרש של הציונות הדתית הביא למחלוקות בנוגע להתייחסות אל דמויות המקרא. "רדיפת הפשט" של השיטה, אשר כללה גם פחות קבלת פרשנות חז"ל כפשט, גררה גם לעתים התייחסות אל אישי המקרא כאל אנשים רגילים, אשר להם יצרים וחטאים, גם אם אישיותם גדולה ביותר.

שיטה זו ספגה ביקורת בעיקר מרבני החרדים לאומיים. לטענת המתנגדים לשיטה ההסתכלות על התנ"ך צריכה להיות בחרדת קודש וללא התייחסות המדעית, שאינה שייכת לענייני קודש. כן נמתחת ביקורת על ההתנתקות מחז"ל, אשר לפיהם צריכים להנחות את הלומד גם ביחסו לפשט. בפרט קמה סערה סביב היחס לאישי המקרא, כאשר המתנגדים כינו את גישת בעלי השיטה החדשה "תנ"ך בגובה העיניים", ויצאו לפולמוס נרחב בנושא. מנושאי הדגל של המתנגדים ניתן למנות את הרבנים אביגדר נבנצל, צבי ישראל טאו, שלמה אבינר, צבי קוסטינר, משה בלייכר, ורבנים נוספים, בעיקר מזרם "הר המור", המכונה גם ישיבות הקו.

לעומתם, רוב בעלי הגישה סוברים כי אין מדובר בהמעטת דמותם של אישי המקרא, אלא בהערכת דמותם הגדולה מתוך הבנה שהם התפתחו אליה דרך הניסיונות שיש לכל אדם בארץ.

אילן יוחסין של דמויות מקראיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמרבית הרשומות והספרים של העת העתיקה, עוסק חלק גדול מהמקרא בפירוט שושלת היחס של עם ישראל ושל הדמויות הקשורות לו. רבים מדמויות אלו מהוות עניין רב במסורת היהודית וזכו לעניין רב בכתביה לאורך הדורות.

תרשים זה מכיל כמה מן הדמויות המקראיות העיקריות הנכללות באילן היוחסין מתקופת תרח ועד שלמה המלך, ללא קשרים משפחתיים הידועים רק דרך המדרש.

תרח
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הגר
 
אברהם
 
שרה
 
הרן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לוט
 
מילכה
 
נחור
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בתואל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישמעאל יצחק
 
רבקה לבן הארמי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בשמת
 
עשיו
 
יעקב
 
לאה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רחל
 
בלהה
 
זלפה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לוי יהודה
 
תמר
 
 
ראובן
 
 
יוסף
 
 
דן
 
 
גד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גרשון
 
קהת
 
מררי
 
פרץ
 
זרח
 
 
שמעון
 
 
בנימין
 
 
נפתלי
 
 
אשר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חצרון
 
 
יששכר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רם
 
 
זבולון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יוכבד
 
 
 
עמרם עמינדב
 
 
דינה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מרים
 
משה
 
אהרן
 
אלישבע
 
נחשון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גרשום
 
אליעזר
 
 
נדב
 
שלמון
 
 
 
 
 
 
 
אביהוא
 
בעז
 
רות
 
 
 
 
 
 
 
קיש
 
 
אלעזר עובד
 
 
 
 
 
 
 
שאול
 
 
איתמר ישי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
איש בושת
 
יהונתן
 
מיכל
 
דוד
 
בת שבע
 
חגית
 
מעכה צרויה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלמה
 
אדוניה
 
אבשלום
 
יואב
 
אבישי
 
עשהאל


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אביגדור שנאן, מקרא אחד ותרגומים הרבה, תל אביב:הילל בן חיים-הקיבוץ המאוחד, 2011. בתוך הפרק השני, הרחבת דבריה של דמות מקראית והכנסת דברים לפיה של דמות מקראית . ע"מ 49–98.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דמות מקראית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ William G. Dever, What Did the Biblical Writers Know and When Did They Know It? What Archaeology Can Tell Us about the Reality of Ancient Israel, Grand Rapids, MI: Eerdmans, 2001, p. 98
  2. ^ וילך מנוח אחרי אשתו - מקום האישה בחברה המקראית, באתר דעת
  3. ^
  4. ^ מ"ד הר, 'תפיסת ההיסטוריה אצל חז"ל', דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, כרך ב', ירושלים תשל"ז, עמ' 141 ו-138
  5. ^ פרופ' אברהם שליט, ההקדמה למהדורה העברית עמ' L, LXI ו-LXIII
  6. ^ שם, עמ' L, LXI , ו-LXIII