היסטוריה של ארגנטינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ההיסטוריה של ארגנטינה נחלקה על ידי היסטוריונים לארבע תקופות עיקריות: ההיסטוריה המוקדמת (עד למאה ה-16). התקופה הקולוניאלית הספרדית (1810 - 1530). תקופת יצירת האומה הארגנטינאית (1880 - 1810) וההיסטוריה של ארגנטינה המודרנית (בערך משנת 1880).

התיישבות האדם בשטחי רפובליקת ארגנטינה של זמננו, החלה לפני כ-13 אלף שנה בחלק הדרומי של פטגוניה. התיעוד הראשון של החיים באזור החל עם הגעתם של ראשוני המתיישבים הספרדים לריו דה לה פלטה במסעו של חואן דיאס דה סוליס בשנת 1516. אירוע שסימן את תחילת השליטה הספרדית באזור.

בשנת 1776 הקימה ממלכת ספרד את מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה באזור בו נמצאות כיום ארגנטינה, אורוגוואי, פראגוואי ובוליביה. בירת מלכות המשנה שכנה בבואנוס איירס. במהפכת מאי, בשנת 1810, מרדו התושבים באימפריה הספרדית ובשנת 1816 הכריזו על הקמת הרפובליקה המאוחדת של ריו דה לה פלטה. הספרדים הובסו בשנת 1824, ובין השנים 1861 - 1853 הוקמה הרפובליקה הפדרלית של ארגנטינה.

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיישבות האדם בשטחי רפובליקת ארגנטינה של זמננו, החלה כפי הנראה לפני כ-13 אלף שנה. השריד העתיק ביותר המוכר של התיישבות אנושית בארגנטינה הוא מערת הידיים הנמצאת בפטגוניה באזור פריטו מורנו, ובה ציורי קיר והטבעות של טביעות ידיים מלפני אלפי שנים. הציור העתיק ביותר ביניהם הוא כנראה בן יותר מ-9,000 שנה. התרבויות הקדומות ביותר באזור שפיתחו שימוש בכלים נמצאו בצפון-מערב ארגנטינה על מורדות הרי האנדים, במאה ה-18 לפני הספירה.

לכ-56% מהאוכלוסייה האינדיאנית בארגנטינה הנוכחית יש שורשים לאבות קדומים מהיישובים המקוריים.

תקופת שלטון האינקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אינקה

עד הקולוניאליזם האירופאי. ילידי דרום אמריקה (או בשמם המקומי: דִיאָגִיטָה-קָאלָאצָ'אקִי) בצפון ארגנטינה חיו על גבולות אימפריית האינקה המתרחבת.

האזורים, שהיום שולטת בהם מדינת ארגנטינה היו מאוכלסים בידי שבטים אינדיאנים שונים מצפון לדרום, כאשר בין הבולטים בהם היו התיישבויות של שבטי דייגים באזור ארץ האש, שבטים נודדים שחיו במה שיודע היום כשטחי הפמפס והפטגוניה, שבטים הרריים דוגמת האראוקן (Araucan) או המפוצ'ה (Mapuche) שחיו בדרום אנדים, הגווארני באזורי הג'ונגלים שבגבול פרגוואי, ובאזור הצפון שבט הקילמס (Quilmes). במרבית השטחים הייתה ההתיישבות דלילה ביותר, כאשר הרמה הטכנולוגית הפשוטה של שבטים אלה לא אפשרה להם פיתוח אינטנסיבי של מקורות המזון שלהם שיאפשר התרבות גדולה של האוכלוסייה.

יוצאי דופן בתמונה הזאת היו ההתיישבויות של אימפריית הטיהואנקו והיורשת שלה, אימפריית האינקה, שחדרו אל גבולות האזור המוכר כיום כארגנטינה מצד הגבול הבוליביאני שמצפון. הם לא הקימו מרכזי התיישבות גדולים ועל פי המחקרים הארכיאולוגיים נראה שהם הסתפקו בהקמת מוצבי חוץ לשמירת גבולות הממלכה ולגביית מס עובד מהשבטים המקומיים.

תקופת הקולוניאליזם הספרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בואנוס איירס בשנותיה הראשונות

האירופאים הגיעו לאזור בשנת 1502 עם מסעו של אמריגו וספוצ'י. אף הנווט הספרדי חוּאָן דִיאָס דֶה סוֹלִיס הגיע לאזור, , לנהר הריו דה לה פלטה, בשנת 1516. בשנת 1536 הקימו הספרדים התיישבות קטנה וארעית וב-1580 הקימה ספרד התיישבות קבועה - בואנוס איירס שנכללה באזורי השליטה של מלכות המשנה של פרו.

השימוש בנמל הטבעי בשפכו של נהר הריו דה לה פלטה היה בלתי אפשרי מפני שכל עורקי התחבורה והמסחר הימיים בדרום אמריקה אמורים היו לעבור דרך נמל לימה, בפרו, מה שהפך את ההברחות לסוג המסחר העיקרי בערים כגון בואנוס איירס, אסונסיון ובמונטווידאו.

הספרדים העלו את סטטוס האזור על ידי הקמת מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה (Virreinato del Río de la Plata) ב-1776. מלכות משנה הכילה שטחים גדולים ונרחבים שכללו את שטחי ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי וחלקים מבוליביה אך הייתה קיימת רק שנים מעטות. קודם לכן היה האזור תחת שיפוטה של מלכות המשנה של פרו.

במשך תקופה זו, נמל בואנוס איירס פרח ושגשג לאחר הקמת משנה המלכות של ריו דה לה פלטה מסיבות רבות כמו למשל ההכנסות מפוטוסי, העלייה בפעילות הימית עם טוּבִין (ופחות עם מתכות אצילות), גידול בקר לשם ייצוא בשביל תעשיית העור ולעוד מוצרים, ומעוד סיבות פוליטיות שהפכו את בואנוס איירס לאחד ממרכזי המסחר החשובים של האזור.

אך מלכות משנה זו פורקה במהרה בעקבות התמיכה הספרדית הדועכת שנפסקה כמעט לחלוטין, וכשנפולאון תקף את ספרד והפיל את המונרכיה שם, שימש צעד זה כאמתלה בידי תושבי בואנוס איירס להתנתק מספרד.

קודם לכן, ב-1806 וב-1807, התקיימו שני נסיונות כושלים של הבריטים להשתלט על נהר הריו דה לה פלטה, כחלק מהמגמה שלהם לבנות מאחזים צבאיים ומסחריים לאורך נתיבי הים העולמיים, וכחלק ממלחמתם בנפוליאון (בשלב זה ספרד עדיין הייתה בעלת ברית שלו). ניסיונות אלו נתקלו בהתנגדות עיקשת של המתיישבים שכללה מתקפת נגד במקרה הראשון ולחימה ברחבות ומבית לבית במקרה השני עד שנכנע צבא הפלישה הבריטי ונסוג מהעיר. אירועים אלו נחרטו בזיכרון ההיסטורי הארגנטינאי כאירועים אשר בהם המתיישבים התנגדו ועמדו על שלהם מול אחת ממעצמות העל (באותו הזמן) מבלי לקבל כל סיוע מספרד.

עצמאות ארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העצמאות של ארגנטינה

שמעה של המהפכה הצרפתית ושל המלחמה המהפכנית בארצות הברית הביאו רעיונות ותנועות ליברליות לאמריקה הלטינית. אחרי שצרפת השתלטה על ספרד, המתיישבים בבואנוס-איירס הקימו חוּ‏נְטָ‏ה משלהם ב-25 במאי 1810 והזמינו את שאר הפרובינציות להצטרף אליהם. המתיישבים השתמשו בהדחתו של מלך ספרד בידי נפוליאון כאמתלה כדי לא להצטייר כמי שמורדים בו, וההכרזה הרשמית על עצמאות המדינה נדחתה עד לשובו לכס השלטון - משלא נותרה בידיהם ברירה אחרת. ובינתיים אף פרגוואי, המדינה השכנה הכריזה עצמאות ב-1811.

בין השנים 1814 ל-1817 הוביל הגנרל חוסה דה סן מרטין מסעות צבאיים בחלקה הדרום מערבי של דרום אמריקה. הארגנטינאים רואים בסן מרטין, שלחם בארגנטינה, צ'ילה, אקוודור ופרו, את המשחרר הלאומי שלהם. ב-9 ביולי 1816 הכריז הקונגרס שהתכנס בעיר טוקומן שבצפון ארגנטינה באופן רשמי על עצמאות מהספרדים. בוליביה הכריזה את עצמאותה ב1825, ולאחר מלחמת ארגנטינה-ברזיל גם אורוגוואי עשתה זאת.

ב-2 בפברואר 1825, חתמה הממלכה המאוחדת ברית ידידות וקשרי מסחר ושיט עם ארגנטינה ובכך הייתה לראשונה שהכירה בה כמדינה עצמאית.

לאחר הפסד הספרדים, התחולל מאבק בין המאחדים (unitarios) לבין הפדרליסטים על אופי המדינה החדשה, ומלחמות אזרחים שיסעו את המדינה במשך רוב המאה ה-19. במחצית הראשונה של המאה ה-19 כמעט ולא התקיים שלטון מרכזי בארגנטינה, והיא הייתה למעשה אוסף של פרובינציות. הדמות הדומיננטית בתקופה זאת הוא הפדרליסט חואן מנואל דה רוסאס, שנחשב לרוב דיקטטור. הוא שלט בפרובינציית בואנוס איירס מ-1829 עד 1852, תוך שהוא פועל כאחראי על יחסי החוץ של המדינה כולה, בהיעדר שלטון פדרלי אחר; מונע את איחודן של הפרובינציות, ומושך בחוטים מאחורי הקלעים כדי להשפיע עליהן. רוסאס עסק הרבה יותר בהשתלטות על בואנוס איירס מאשר בפדרליזם עקרוני. הוא הקים משטרה חשאית למחצה משלו, ה"מסורקה" (La Mazorca) ששימשה אותו לביסוס שלטונו בבואנוס איירס בדרך של טרור.

לאחר הפיכה של הגנרל חוסטו חוסה דה אורקיסה, פדרליסט מורד שנתמך בידי אורוגוואי וברזיל, התבססה אחדותה הלאומית של ארגנטינה מבחינה רשמית, וב-1853 אושרה חוקה.

בתקופה זו, ארגנטינה הייתה בעיקר מדינה של מהגרים ספרדיים וצאצאיהם, שחלקם מתגוררים בבואנוס איירס ובערים אחרות, וחלקם חיים בפאמפאס כגאוצ'וס. הייתה גם אוכלוסייה משמעותית של צאצאיהם של עבדים אפריקאיים, שרובם לא שמרו על זהות ייחודית והתמזגו באוכלוסייה. ילידים התגוררו בעיקר באזור הצפון-מערבי ההררי ובאזורים הדרומיים.

הכלכלה הכפרית בתקופה זו הייתה מבוססת כמעט לגמרי על מרעה (בקר וצאן). למרות שהקרקע הפורייה התאימה מאוד לגידול תבואה, לא היה מספיק כח אדם כדי לנצל את המשאב הזה. לפיכך, פעילות כלכלית שצורכת הון רב אך יחסית מעט כח אדם היא שהייתה דומיננטית בכלכלה. הילידים עדיין איימו על אזורי הספר הדרומיים של המדינה מכיוון פטגוניה.

בריטניה השקיעה הון רב בפיתוחה של ארגנטינה, תוך שהיא מנצלת את מעמדה כמעצמה הימית הגדולה לקידום המסחר בינה לאירופה. בורחס כתב שארגנטינה השיגה עצמאות מספרד, אך הכיבוש הספרדי של ארגנטינה עדיין לא הושלם. מבחינה כלכלית, כפי שכתב פרנן ברודל, השלטון הספרדי הוחלף בתלות בהון האנגלי שהושקע בה.

התפתחותה של ארגנטינה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוז התושבים שלא נולדו בארגנטינה על פי שנים

שני כוחות עיקריים השפיעו על התפתחותה של המדינה הארגנטינאית המודרנית בסוף המאה ה-19: טכניקות חקלאיות מודרניות והשתלבותה של ארגנטינה בכלכלה העולמית. השקעה זרה והגירה מאירופה סייעה למהפכה הכלכלית. בתחומים כמו רכבות ונמלים הושקע הון זר, בעיקר אנגלי, אשר השאיר את חוצמו בתחומי פעילות שונים, כאשר עד היום נהוגה בארגנטינה מערכת רכבות על פי הסטנדרטים הבריטיים, למרות ששאר התחבורה היא במודל האירופאי. השקעות אלו יצרו לעתים חיכוך מול האוכלוסייה המקומית היות שהבעלים הזרים ציפו לשלוט בהשקעותיהם ובדרך המימוש הכלכלית שהשפיעה על אורח חייהם של העובדים והתושבים באזור. המהגרים שפיתחו את משאביה של ארגנטינה (בעיקר בפמפס הדרומיים) הגיעו מכל אירופה, בדומה להגירה לארצות הברית, כאשר מקורות ההגירה העיקריים היו איטליה (ובמיוחד ממחוזותיה הדרומיים), ספרד, אירלנד, צרפת וווילס.

בשנים 1865-1870 התרחשה מלחמת הברית המשולשת, בין ארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי לבין פראגוואי. בעשור הבא, הגנרל חוליו ארחנטינו רוקה ביסס את השליטה של בואנוס איירס על הפאמפאס ואת הניצחון של האוניטריוס על הפדרליסטים; ב-1880, רוקה היה לנשיא.

בשנים 1880 עד 1929 כלכלתה של ארגנטינה התפתחה, בעיקר בצמיחה של היצוא. הכלכלה הייתה מכוונת יותר ויותר ליצוא של מוצרים חקלאיים, בייחוד בשר וחיטה, ואילו הצמיחה של התעשייה המקומית נפגעה מיבוא של מוצרים תעשייתיים זולים. חשוב לא פחות מהביקוש למוצרים חקלאיים ארגנטינאים הייתה ההשקעה של הון זר.

בשנת 1884 הועבר חוק שהבטיח חינוך כללי, חופשי ולא דתי לכל ילד.

ממשלתו של רוקה וגם הממשלות האחרות פעלו בהתאם לאינטרסים של בעלי הקרקעות הגדולים. מתחילת המאה ה-20 בערך, הלאומיות הארגנטינאית החלה לזהות את ארגנטינה עם אירופה וארצות הברית, במקום הזדהות עם שאר דרום אמריקה. השמרנים שלטו בפוליטיקה הארגנטינאית, עד שב-1916 יריביהם הרדיקלים השתלטו על הממשלה. הרדיקלים, שהדגישו את הבחירות החופשיות והמוסדות הדמוקרטיים, פתחו את הדרך בפני המעמד הבינוני הגדל של ארגנטינה.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות הצמיחה הכלכלית הסתיימו עם המשבר הכלכלי של 1929 והשפל הגדול בשנים שלאחר מכן. הצבא הארגנטינאי הפיל את איפוליטו איריגוז'ן מהשלטון ב-1930, והביא לעשור נוסף של שלטון שמרני.

בעקבות התמוטטות המסחר הבינלאומי, הצמיחה התעשייתית התרכזה בייצור תחליפי יבוא, דבר שהוביל לעצמאות כלכלית רבה יותר (אם כי נפט עדיין הגיע מחברות זרות, בעיקר אמריקאיות). עם הזמן השתפר המצב הכלכלי בעיקר עקב השיפור בסחר הכלל עולמי לנובכח ההתאוששות הכלכלית של גרמניה תחת שלטונו של היטלר, ושל ארצות הברית בעקבות מדיניות הניו דיל של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. האווירה הפוליטית בארגנטינה התחממה על רקע השפעה מהתנועות האידאולוגיות מימין ומשמאל בארצות אירופה של אותה תקופה, ארצות המקור של חלקים גדולים מהאוכלוסייה הארגנטינאית, והתנגשויות בין רדיקליים שמאלנים לפשיסטים ימניים התקיימו לעתים קרובות. בבחירות 1937 ניצח רוברטו אורטיס, ובעקבות בריאותו הרופפת החליפו רמון קסטיז'ו, סגן הנשיא באופן רשמי ב-1942 (ובאופן מעשי, כבר ב-1940).

בתקופה זאת פרצה מלחמת העולם השנייה. רשמית, ארגנטינה, שהייתה חצויה בין ימין לשמאל, נותרה נייטרלית בלחימה; הציבור בכללו היה חלוק בנאמנותו בין מדינות הציר ובעלות הברית כאשר תושבים רבים בחרות צד על פי המשטר במדינות המקור שלהם, כאשר באופן טבעי עיקר התומכים בהצטרפות אל מדינות הציר היו יוצאי איטליה וגרמניה. הממשלות הצבאיות ששלטו בין 1943 ל-1946 העדיפו את מדינות הציר, אך הנייטרליות נשמרה ולקראת סוף המלחמה, כאשר היה ברור שימיו של בציר ספורים, ארגנטינה אף הצטרפה לצד בעלות הברית.

לאורך תקופת המלחמה היו משאבי המדינות הלוחמות מגויסים למען הלחימה, ובאותו זמן הפגיעה המלחמתית באוכלוסייה ומרכזי חקלאות ותעשייה הורידו את היכולת לענות על צרכי האומות והצבאות. שטחי החקלאות העצומים של ארגנטינה הפכו למבוקשים מאוד והיא ניצלה את עליית מחירי המזון על מנת למכור בשר ודגנים ברווחים גדולים לכל הצדדים המעורבים בלחימה. עם תום המלחמה נהנה האוצר הארגנטינאי מעודפים עצומים של זהב ומטבע חוץ.

עלייתו של חואן פרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חואן פרון בבגדי נשיאות

על רקע המשבר הכלכלי העולמי, שהשפיע גם על כלכלת ארגנטינה, גדילת האוכלוסייה, עליית רמת ההשכלה שלה והצטרפות מהגרים רבים הממשלות של שנות ה-30 של המאה ה-20 ניסו לשמור על שלטונן למרות השינויים הכלכליים והפוליטיים שהתרחשו בשנים אלה, ושהובילו לבסוף לעלייתו של חואן דומינגו פרון. כוחות פוליטיים וחברתיים חדשים ניסו להשיג עצמה פוליטית, בין השאר - תנועות פועלים מודרניות שצמחו מתוך המעמד העובד העירוני הגדל.

ב-1943 הצבא הדיח את הממשלה החוקתית של ארגנטינה. חואן דומינגו פרון, אז קולונל, היה חלק מהמשטר שהוקם על ידי הצבא. הוא קיבל בתחילה תקפידים משניים אך לנוכח הצלחותיו והפופולאריות שלה הוא זכה הוא קודם במהירות לתפקידי מפתח והתמנה לבסוף לשר המלחמה.

פרון, שנשלח קודם לכן כנציג לאיטליה והושפע ממה שלמד מהשלטון הפשיסטי של מוסוליני, פעל במודל זה בארנטינה. הוא התמקד בפעילותו בשליטה באיגודי עובדים, ביצירת אוירה של תקוה בקרב ההמונים ומתן הבטחות לשיפור כלכלי חברתי, בהופעות שעצרות המוניות ושליטה בעיתונים. החונטה הצבאית חשה מאוימת מהפופולריות הגוברת שלו בקרב ההמונים, והוא נעצר ונכלא ללא משפט. הפגנות המונים ב-1945, המובלות בידי איגודי העובדים, הביאו לבסוף לשחרורו. בחירות הבאות הוא הציג את מועמדותו לנשיאות, ובכך למעשה השתחרר מהתלות שלו בצמרת הצבא ובנה לעצמו מקור כוח עצמאי.

הוא ניצח בבחירות ב-20 בפברואר 1946. המדיניות שלו כנשיא המשיכה את הקו שבו הוא נקט כבר קודם לכן בתפקידיו הקודמים ואת הדוגמה שלו מתנועות הימים באירופה ובעיקר התנועה הפשיסטית. הוא חתר באופן אגרסיבי להענקת כוח פוליטי וכלכלי למעמד העובד כאשר השליטה בכוח זה מרוכזת בידיו, והוא הרחיב מאוד את מספרם של העובדים המאוגדים. הוא המשיך להופיע בעצרות המוניות ובכלי התקשורת, יזם מפעלים של דאגה לעבוד שמומנו פעמים רבות מכספים שהוא אילץ את ראשי ההון במדינה "לתרום", מפעלים אשר היו ממוקדים בדרך כלל ביצירת הד ציבורי והעלאת הפופולריות שלו יותר מאשר יצירת בסיס חברתי וכלכלי בר קיימא לאורך זמן. ב-1947, פרון הודיע על תוכנית חומש ראשונה, המבוססת על צמיחת התעשיות הלאומיות. אשתו הפעילה של פרון, אווה פרון, הידועה כ"אוויטה", שהייתה בעברה שחקנית ומוצאה היה מהמעמדות העובדים, השתתפה בפעילות התקשורתית שלו כאשר היא נואמת בעצרות ומצטלמת כשהיא מעניקה מזון וכסף לעניים וחונכת מוסדות ציבור לרווחת המעמדות הנמוכים שבהם הייתה מרוכזת התמיכה בו. היא עזרה לבעלה לצבור כוח פוליטי בקרב הפועלים וקבוצות נשים. בעקבות השפעתה, נשים זכו לזכות בחירה ב-1947. עם מותה מסרטן ב-1952, איבד פרון בעל ברית פוליטי ותקשורתי חשוב.

על פי החוק הארגנטינאי היה עליו לפרוש לאחר כהונה אחת כנשיא אך ב-1949 פרון הביא לאישור תיקון לחוקה שאפשר לו להתמודד בפעם השנייה, והוא זכה בבחירות ב-1952. בתקופה זו החלה התמיכה בו לשקוע. ברקע הדברים עמד האבדן של אויטה שהייתה בסיס שוב לפופולריות שלו, עימותים שלו עם הכנסייה שנהנתה מהשפעה רבה על הרוב הקתולי של אוכלוסיית המדינה, בעיות ממשל וניהול שהופיעו לנוכח ההתנהלות הפופוליסטית אך הבלתי יעילה שלו, וידיעות שהחלו להתפשט אודות השחיתות שלו ושל המקורבים אליו: אוצר המדינה, שנהנה מעודפי מטבע חוץ וזהב בכמויות אדירות בסוף מלחמת העולם השנייה, החל לסבול מגרעון עקב הוצאות עצומות על מפעלים שנועדו להביא תמיכת אנשי השכבות הנמוכות אך שהיו חסרי בסיס כלכלי, ועקב גנבות בממדים אדירים של כספים שהופקדו מחוץ לגבולות המדינה בידיו ובידי מקורבים לו.

הפיכה צבאית בהובלת אדוארדו לונארדי הדיחה אותו ב-1955. הוא הוגלה, ובסופו של דבר התיישב בספרד שהייתה אז תחת שלטונו של פרנקו. גם בגלות, הוא נותר פופולרי מאוד בקרב ההמונים בארגנטינה.

השלטון הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המשטר הצבאי בארגנטינה (1976 - 1983)

בעשורים הבאים ידעה ארגטינה שנים רבות של שלטון רודני צבאי ושנים מועטות של שלטון אזרחי נבחר. החונטה הצבאית שהתחלפה מדי פעם במשטרים דמוקרטיים מושחתים גרמה לבעיות כלכליות קשות. ברקע לכך הלכה וגברה הפופולריות של פרון ששהה באותן שנים בספרד ושכניסתו לארגנטינה נאסרה על ידי השלטון.

בשנת 1973 נאלץ השלטון הצבאי להכריז על בחירות שבהן יעבור השלטון לידי מוסדות נבחרים. בבחירות שנערכו ניצחה מפלגת תומכיו של פרון: המפלגה הפרוניסטית ובראשה הקטור חוסה קמפורה. שלטונו נתפס על ידי אנשי המפלגה ותומכיה כשלב ביניים שיאפשר את שובו של המנהיג הגולה, ואכן הוא מיהר להסיר את האיסור על שובו של פרון וזה שב לאחר מספר חודשים וקיבל את השלטון לידיו.

כהונה זאת של פרון כבר לא נהנתה מפופולריות כפי שהיה בכהונה הראשונה. אשתו החדשה, איסבל פרון, לא הייתה כריזמטית כמו אויטה המנוחה, הגיל השפיע על הכריזמטיות שלו, הוא לא נהנה עוד מתמיכה אוטומטית של האיגודים והגנרלים והקושי התגבר עקב הקשיים הכלכליים שאתם הוא לא התמודד בהצלחה. הוא נפטר במהלך כהונתו ואת מקומו תפסה אשתו. השלטון שלה היה בעייתי עוד יותר, הפופולריות שלה שקעה לרמות אפסיות, הבעיות עלו ואיתן גם ידיעות אודות שחיתות שלה ושל מקורביה ובסופו של דבר היא הורדה מהשלטון בשנת 1976 בהפיכה צבאית בידי קבוצת גנרלים שבראשם חורחה רפאל וידלה.

תקופת הרודנות הצבאית האחרונה התקיימה בין השנים 1976 ל-1983. ההתנגדות של האוכלוסייה אל השלטון הייתה גבוהה יותר מאשר אי פעם, עקב העלייה ההדרגתית ברמת ההשכלה והמודעות לזכויות אדם והדמוקרטיה. הופיעו תנועות התנגדות על רקע של אידאולוגיה דמוקרטית ושמאלנית אשר זכו לכינוי Montoneros. במקומות רבים התקיימה לחימה, לעתים לחימה אקטיבית ברחובות, בין הצבא למתנגדים לו. הצבא נקט בפעילות אגרסיבית כנגדן כולל מעקב אחר האוכלוסייה האזרחית, חטיפות, רציחות ועינויים שזכו לכינוי "המלחמה המלוכלכת". בשנת 1982, לנוכח המשבר הכלכלי המחריף וההתנגדות ההולכת וגוברת של האוכלוסייה וביקורת אף מתוך הממשל עצמו, פלש צבא ארגנטינה לאיי פוקלנד, השוכנים במרחק של כ-500 ק"מ מחופיה של ארגנטינה ונמצאים בריבונות הממלכה המאוחדת, כצעד שנראה כמהלך פופוליסטי שנועד לאחד את האומה לנוכח איום מן החוץ.

ייתכן וראשי המדינה הימרו כי בריטניה תקבל זאת ותימנע משליחלת חייליה ללחימה במקום נידח המרוחק מהבית אך במקום זה פרצה מלחמה. ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר עמדה על זכותה לקיים את הבעלות הבריטית על האיים שהיו שייכים עד אז לממלכה המאוחדת והציבה בפני השלטון הארגנטינאי אולטימטום לסגת או לעמוד מול הכרזת מלחמה, וכאשר השלטוו סירב להיענות לכך היא שלחה כוח ימי, צבאי ורגלי. הצבא הבריטי המיומן הביס את הצבא הארגנטינאי בתוך שבועות בודדים, כאשר הלחימה חושפת את חוסר המקצועיות של הצבא הארגנטינאי, ואת השחיתות בו שהגיעה אף לגנבת תרומות שנועדו לחיילים המוצבים באיים. התבוסה הצבאית הצורבת הורידה עוד יותר את האמון של הציבור בשלטון הצבאי וזירזה את סיומה של הדיקטטורה הצבאית ב-1983.

שנות ה-80 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטר הדמוקרטי הושב על כנו ב-1983 ובבחירות לנשיאות נבחר מועמד המפלגה הרדיקלית ראול אלפונסין. עם זאת, אלפונסין התקשה להתמודד עם המשבר הכלכלי המתמשך ברפובליקה, וב-1989 הוא התפטר מהנשיאות. במקומו נבחר לנשיאות מועמד המפלגה הפרוניסטית, קרלוס מנם, שכיהן בתפקיד עד 1999. בשנות כהונתו של מנם הושגה יציבות כלכלית ובוצעו תהליכי הפרטה נרחבים של חברות ושירותים ציבוריים. יחד עם זאת מתחת לפני השטח הצטברו לחצים כלכליים שהביאו להתרסקות כלכלית ב-2002. לדוגמה קיבוע שער הפסו לדולר האמריקאי הבטיח יציבות מחירים שהבוחרים אהבו, אבל פגע בתחרותיות של הכלכלה הארגנטינאית (בעיקר לאחר התמוטטות הריאל הברזילאי), גם השחיתות השלטונית בתקופת מנם פגעה בהמשך באמון הציבור בכלכלה.

הנשיא הבא, פרננדו דה לה רואה, נאלץ להתפטר מתפקידו ב-2002 בעיצומו של משבר כלכלי חריף שהביא את ארגנטינה לספה של פשיטת רגל. ההתפטרות עוררה משבר חוקתי במהלכו הוחלפו ארבעה נשיאים בתוך 15 יום, ושבסופו מונה אדוארדו דואלדה לנשיא. בבחירות שהתקיימו שנה אחר כך, ב-2003, נבחר נסטור קירשנר לנשיא. בשנים האחרונות, תחת שלטונו של קירשנר, ולאחר מכן אשתו כריסטינה, שנבחרה להחליפו ב-2007, שבה היציבות הכלכלית לארגנטינה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]