לדלג לתוכן

ניקולאי גוגול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניקולאי גוגול
Микола Васильович Гоголь-Яновський гербу Яструбець
לידה 20 במרץ 1809 (יוליאני)
Velyki Sorochyntsi, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 בפברואר 1852 (יוליאני) (בגיל 42)
מוסקבה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Микола Васильович Яновський עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות נובודוויצ'יה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט В. Алов, Г. Янов, N. N., ОООО, П. Глечик, Н. Г., *** עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה הקיסרית של סנקט פטרבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה רוסית, אוקראינית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה דרמה, פרוזה עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות נשמות מתות, שידוכים, רביזור, טאראס בולבה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1827–1852 (כ־25 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ Ekaterina Mikhailovna Khomyakova, אלכסנדר פושקין, תומאס דה קווינסי, א.ת.א. הופמן עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ניקולאי גוגול

ניקולאי וסילייביץ' גוגול (ברוסית: Никола́й Васи́льевич Го́голь;‏ 1 באפריל[1] 1809 – 4 במרץ[2]‏ 1852) היה סופר ומחזאי רוסי, יליד אוקראינה. מן המשפיעים והבולטים שבאמני הסיפורת של המאה ה-19. לימים, זכה למעמד כאחד מגדולי יוצרי ואמני הפרוזה בתולדותיה של הספרות הרוסית, ואף בזו של הספרות העולמית כולה. כן נודעו לתהילה סיפוריו הקצרים, ובמיוחד 'האדרת' ו'האף'. ולצידם רומן המופת 'נפשות מתות'.

תולדות חייו ויצירתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עטיפת הספר "נפשות מתות", הוצאה ראשונה, 1842
ניקולאי גוגול, איור מאת עמנואל דמיטרייב-ממונוב
אנדרטה לניקולאי גוגול בשדרת גוגול (אנ') במוסקבה

ניקולאי ואסילייביץ גוגול נולד בכפר סורוצ'ינצי (Сорочинцы) שבסביבת העיר מירגורוד (Миргород), בדרום מערב האימפריה הרוסית (לימים במחוז פולטבה שבאוקראינה). אביו, אציל רוסי בעל אחוזה קטנה, בילה את מרבית חייו בכפר. ביתו היה בית פטריארכלי, ובהשפעתו היה בגוגול מילדותו רגש דתי עמוק. כנער היה גוגול ילד חולני ושונה מחבריו, וכל בני משפחתו חרדו לשלומו ונהגו לפנקו לעיתים תכופות מתוך חשש תמידי לחייו, ולבסוף נטעו בו את אותה הפקפקנות שגרמה לו לאחר זמן מה לייסורים רבים. בהיותו שרוי לבדו בגן ביתו היה שומע קולות, ושעות של אימה וביעותים היו באות עליו. עם זאת, היה קולט בקרבו את רשמי הטבע של אוקראינה, את תכונות עמו וסביבתו, ורשומים אלו הטביעו חותמם על כל יצירתו.

משפחתו של גוגול התגוררה בפינה נידחת, הרחק ממרכזי התרבות הרוסית של הימים ההם, והאנשים הקרובים לגוגול לא היו נאורים, המתעניינים בהשכלה ובמדע. אביו היה אדם מוכשר, אשר כתב בנקל חרוזי שירה, צייר והשתתף בהצגות שנערכו בחוג המשפחה, והוריש אחריו כמה וכמה קומדיות אוקראיניות. נוסף על ההשפעה שהשפיע עליו אביו מצא לו גוגול הנער מקור יניקה גם בביתו של אחד השועים בדימוס, שגר בקרבת מקום, ולו בית ספרים גדול ותיאטרון פרטי נאה.

בשנת 1821 נשלח גוגול הצעיר ללמוד בגימנסיה בעיר ניז'ין, שבה בילה שבע שנים תמימות כשהוא חוזר לבית הוריו רק בימות הפגרה. שיטת ההוראה בגימנסיה הייתה לקויה ביותר, והלימודים לא משכו את לבו. גוגול לא מצא עניין אלא בספרות ובציור. כמה מן התלמידים ייסדו מעין חוג להשתלמות. הם הוציאו לאור כתב עת והעלו מחזות על הבימה, ובשני הדברים גם יחד נהג גוגול להשתתף בהצלחה רבה. גוגול פרסם כמה וכמה מאמרים בכתב העת, ביים כמה מחזות, אף שיחק בהם בעצמו וצייר את התפאורות.

בשנת 1825, בהיות גוגול בן 16, מת אביו, ובבת אחת הוטל הנער לתחום הבגרות; גוגול ראה את עצמו כראש המשפחה, שיתף את עצמו בדאגותיה של אמו, ונהג להרהר על העתיד הצפוי לו. מובטח היה לו בתוך-תוכו כי נועד למעשה רב שאין לעשותו אלא בבירתה הגדולה של רוסיה, ובשנת 1828 נשא רגליו לסנקט פטרבורג. הבירה קיבלה את פניו בחומרה רבה: יוקר החיים, חוסר העבודה, ומצוקה שלא הורגל בה קיבלו את פניו; אך בעקשנות רבה, זו שהצטיין בה כל ימיו, ביקש לפתור את בעיותיו. הוא השקיף על סביבותיו וראה כי החברה שבסנקט פטרבורג מוצאת עניין בכל הנוגע לאוקראינה, ולפיכך גמר אומר להשתמש באמצעי זה על מנת להתקדם ולהתפתח.

פסל של גוגול בווילה בורגזה

בראשית שנת 1829 פרסם גוגול תחת שם בדוי את הפואמה "האנס קיכלגארטן". הפואמה התקבלה בפנים זעומות, והמחבר מיהר לעבור בחנויות, קנה את כל טופסי הפואמה ושרף אותם. מרוב עוגמת נפש נטל את כספו המועט ששלחה לו אימו ונמלט לגרמניה, אך חזר כעבור שבועות מספר. רק בסוף החורף זכה למשרה קטנה במשרד הפנים הרוסי. בו בזמן קשר קשרים ראשונים עם החוג הספרותי שבסנקט פטרבורג, תרגם מאמרים בשביל כתבי עת (בהם, בפרט, "ליטרטורניה גזטה") וכתב סיפורים בודדים. בשנת 1831 התחיל המזל להאיר לו פנים; הוא עזב את משרתו, שנמאסה עליו, והחל עוסק בהוראה. הוא התוודע אל וסילי ז'וקובסקי ואל פושקין, ובתקופה ההיא אף מסר לדפוס את ספר הביכורים הראשון "ערבים בחווה ליד דיקאנקה", אף הוא תחת שם בדוי. הספר זכה להצלחה עצומה והוציא למחברו מוניטין, ופושקין – גדול הספרות הרוסית – נתן דעתו על הסופר הצעיר להדריכו ולסייע בידו.

באביב שנת 1832 עזב את סנקט פטרבורג ושב למקום הולדתו, ובסתיו שב לסנקט פטרבורג ובידו כתב היד של חלק ב' של "הערבים בחווה ליד דיקאנקה". ועדיין דימה גוגול בלבו כי יעודו בחייו אינו צפון בספרות; מאחר שעסק בהתלהבות בפולקלור של אוקראינה, עשה מאמצים לקבל קתדרה באוניברסיטת קייב, כדי לעסוק שם בדברי ימיה של מאלורוסיה. את הקתדרה בקייב לא קיבל; תחת זה הוזמן בשנת 1834 לשמש פרופסור שלא מן המניין להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת סנקט פטרבורג, והחל בהתלהבות בעבודתו זו. הרצאותיו הראשונות היו מזהירות והילכו קסם על שומעיו, אך חוסר השכלה שיטתית נתן בו את אותותיו, ולאחר שנה וחצי עזב את עבודתו באוניברסיטה ואת מלאכת ההוראה בכלל. מכאן ואילך שיקע עצמו בספרות בלבד. בימים ההם סיים את הקומדיה "רביזור", והחל רוקם את פאר יצירתו: "נפשות מתות". בראשית שנת 1836 הועלה "רביזור" על הבימה, לאחר תקלות מרובות מצד הצנזורה, אשר הביאו לכישלונה החרוץ של הקומדיה. מחמת אכזבות מרות כאלו שהיו מנת חלקו במשך השנים לא עצר גוגול כוח ונמלט שנית לחוץ לארץ. הוא בילה שלוש שנים בפריז, בשווייץ, ולבסוף נשתקע ברומא, בה המשיך ושקד על "נפשות מתות", למד איטלקית, ארכאולוגיה וספרות תאולוגית, ושם הגיעה אליו השמועה על מות ידידו ומדריכו, פושקין.

לטענתו של סיימון קרלינסקי, פרופסור לספרות באוניברסיטת קליפורניה בברקלי אשר כתב ספר על חיי המין של גוגול, ברומא התאהב גוגול באציל ג'וזף וילהורסקי (Iosif Vielhorsky), והשניים החלו במערכת יחסים רומנטית.[3] לטענתו של אותו חוקר, רומן זה הוא מערכת היחסים המתועדת היחידה בחייו של גוגול.[4] חוקרים אחרים מתנגדים לתאוריה זו בטענה כי גוגול היה א-מיני מובהק. או בלשונה של נילי מירסקי, המתרגמת הנודעת של גוגול לעברית, "על חיי האהבה שלו לא ידוע אלא שלא היו לו חיי אהבה. גוגול היה יצור א-מיני לחלוטין."[5]

עם מותו של פושקין התגברה בגוגול ההרגשה שקיננה בו מנעוריו, כי יעוד גדול נכון לו בחיים, ומכיוון שנפטר המשורר הגדול, שומה עליו, על תלמידו, להמשיך את פועלו בבחינת אמן-נביא. בקיץ 1839 חזר גוגול לרוסיה, מלא כולו לכאורה חיים ורעננות. בסנקט פטרבורג ובמוסקבה קרא בחוג ידידים פרקים מתוך החלק הראשון של "נפשות מתות" שעוררו התלהבות רבה. אף על פי כן היסס למסור את הספר לדפוס. באביב 1840 יצא שוב בדרכו לאיטליה האהובה עליו, אך בדרך תקפה אותו מחלה קשה וממארת. מחלה זו, ככל חוליו האחרים, הגבירה בו את ההרגשה כי אל לו למות בטרם ישלים את "פועלו" הגדול. ברומא המשיך בכתיבת "נפשות מתות", ובתוכו הסיפור "טאראס בולבה", וסיים את סיפור "האדרת". בסתיו השלים את החלק הראשון של "נפשות מתות" ונסע לרוסיה כדי לפרסמו בדפוס אך שוב נתקל בקשיים רבים מצד הצנזורה, שפסלה פרקים שלמים, ובעיקר את ה"מעשה בקפיטן קופייקין", ואף התנגדה לעצם השם "נפשות מתות", שהרי לטענתם הנפש אינה בת תמותה, ופה נמצא כי המחבר מטיף לכפירה בהישארות הנפש. מרוב ייסורים שב גוגול ונמלט מארצו למשך שש שנים תמימות. בתקופה זו הוא עבד לאטו, וטרח על הכרך השני של "נפשות מתות", אלא שבתוך כך נקלע לתככים קטנים כאשר ידידיו שבמוסקבה ובסנקט פטרבורג משכו אותו איש איש לעברוֹ. רבים גינו אותו על שום חיבתו לאיטליה. נוסף על כך התקבלו ידיעות על המצוקה ששרויה בה משפחתו ועל כי אין בידו לעזור להם. מנסיבות אלו התגבש בנפשו אותו תהליך שנרקם בו לאמיתו של דבר במשך כל חייו. ידידיו התחילו חשים בו נטייה מוגברת למיסטיציזם מעורפל. לפי התוכניות שתכנן לעצמו התעתד גוגול לכתוב את הפואמה שלו "נפשות מתות" בצורת "הקומדיה האלוהית" של דנטה, היינו, בשלושה חלקים: "תופת", "פורגאטוריון" (כור המצרף) ו"גן העדן". הוא הכין עצמו ליעוד חייו הגדול בתענית ובתפילה, ואף נהג להרהר הרהורי נזירות. הלך רוח זה שיתק בו מעט מעט את כוחו האמנותי הרענן, ובשנת 1846 פרסם במפתיע ספר בשם "מבחר אגרות לידידים", החדור כולו ביעותי מסתורין ואמונה נלהבת בייעודו הנבואי בקרב עמו. הספר הדהים את ידידיו, ואילו גוגול תלה את כישלון הספר בחטאיו שלו ובטומאת נפשו. גוגול עמד וגזר על עצמו אורח חיים סגפני ביותר שמוטט את גופו החלוש בלאו הכי. בראשית שנת 1848 הוא עלה לרגל למקומות הקדושים בארץ ישראל, מתוך אמונה שזו הדרך לכפר על חטאיו. אבל בהגיעו מצא נוף חרב, ערים מדכאות מלאות קבצנים, ואתרי קודש מוזנחים. הוא לא מצא את התשובה המיסטית שביקש וחזר מהמסע מעורער כליל[6]. מכאן ואילך הייתה נטושה בקרבו ללא הפוגה מלחמה עזה בין יצר האמנות לבין המסתורין הדתי. באחת משעות החשכוּת של נפשו קם, בחצות לילה (אור ל-11 בפברואר 1852), העיר את נערו וציווה עליו לצרור את כתבי היד של החלק השני של "נפשות מתות" ולהטילם לאש. הנער כרע ברך לפניו והתחנן בדמעות שליש לבל יעשה מעשה שאין להשיבו. אך גוגול המעונה, הנתון כולו לייסורי נפש ורוח, לא שמע בקולו. הוא שרף את כתב היד וחזר ושכב על מיטתו שממנה לא קם עוד (מן החלק השני נותרו טיוטות של חמישה פרקים). הוא שקע באותה רוח רעה שבעתה אותו כל שנותיו האחרונות, וב-21 בפברואר, 10 ימים לאחר שהעלה באש את יצירתו הגדולה, נפטר מן העולם.

כתיבתו של גוגול כוללת דמויות המביעות הערות אנטישמיות. דוגמה לדבר ניתן למצוא בפתיחת הסיפור המפורסם "רשימותיו של מטורף": "מי יודע, אולי אצליח להוציא מידי יהודון זה ולו כמה פרוטות של מיקדמה על חשבון המשכורת. גם זה יצור! שיתן לך פעם חודש מראש - ריבונו של עולם, הרי קודם לזה יבוא יום הדין. תתחנן, אפילו תתפקע, אפילו תתענה במצוקתך עד מוות - הוא לא יתן כלום, השד הארור."

מספריו בעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרפיטי של דיוקנו של גוגול, בירושלים

מחזות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • סיפורים אוקראיניים (תרגמה מרוסית והוסיפה אחרית דבר: נילי מירסקי), עם עובד, 1980.
    • "מעשה במריבה שרב איואן איואנוביץ' עם איואן ניקיפורוביץ'"
    • "בעלי אחוזה מן הדור הישן"
    • "וויי"
    • "איואן פיודורוביץ' שפונקה ודודתו"
    • "ערבו של יום איואן קופאלו"
  • סיפורים פטרבורגיים (מרוסית: נילי מירסקי), תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1992.
    • "האף"
    • "האדרת"
    • "רשימותיו של מטורף"
    • "שדירת נייבסקי"
    • "הדיוקן"

ספר לכבודו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: ניקולאי גוגול
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: נפשות מתות
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ניקולאי גוגול

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ כך על פי הלוח הגרגוריאני; על פי הלוח היוליאני: 20 במרץ
  2. ^ על פי הלוח היוליאני:21 בפברואר
  3. ^ "Gogol, Nikolai (1809-1852)", glbtq.com
  4. ^ Karlinsky, S. (1992). The Sexual Labyrinth of Nikolai Gogol. Chicago: University of Chicago Press.
  5. ^ מתוך "סיפורים פטרבורגיים", "הערה ביוגרפית", עמ' 151
  6. ^ GOGOL AND JERUSALEM SYNDROME
  7. ^ הספר : "מעשה במריבה שרב איוואן איוואנוביץ עם איוואן ניקיפורביץ
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ניקולאי_גוגול&oldid=39629754"