בוורלי סילס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בוורלי סילס ב-1956, צילום של קרל ון וכטן

בוורלי סילסאנגלית: Beverly Sills‏; 25 במאי 1929 - 2 ביולי 2007) הייתה זמרת אופרה יהודייה אמריקאית, אולי הנודעת ביותר בשנות ה-60' וה-70' של המאה ה-20. היא התפרסמה בהופעותיה בתפקידי סופרן קולורטורה באופרות ברחבי העולם ובהקלטות. אחרי שפרשה מן השירה ב-1980, התמנתה למנהלת הכללית של האופרה של ניו יורק. ב-1994 הייתה ליושבת ראש של מרכז לינקולן ואחר, ב-2002, של מטרופוליטן אופרה, עד פרישתה בשנת 2005. סילס נעזרה בתהילתה לקידום פעילותה ההתנדבותית למניעה וטיפול במומים מולדים.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוורלי סילס נולדה בשם בל מרים סילברמן בברוקלין, ניו יורק לאם מוזיקאית ואב סוכן ביטוח. הוריה היו מהגרים יהודים מאודסה, אוקראינה ומבוקרשט, רומניה. היא גדלה בברוקלין, שם נודעה כ"באבלס" סילברמן. בילדותה דיברה יידיש, רוסית, רומנית, צרפתית ואנגלית. נוסף ללימודיה בתיכון בברוקלין, למדה בבית ספר לילדים אמנים מנהטן, אך אביה הוציא אותה מבית הספר במנהטן כדי שתוכל להתרכז בלימודיה בתיכון.

ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל שלוש, זכתה סילס במקום הראשון בתחרות "התינוקת היפה", שבה שרה את "כלולות ג'ק וג'יל". מגיל ארבע הופיעה באופן מקצועי בתוכנית הרדיו של בוקר שבת, "בית הקשת בשמים", בשם "באבלס" סילברמן. בגיל שבע התחילה לקבל שיעורי שירה אצל אסטל ליבלינג וכעבור שנה שרה בסרט הקצר "הדוד סול פותר בעיות" שצולם בשנת 1937 ויצא להקרנה בשנת 1938. בשלב זה החלה להופיע בשם הבמה שסיגלה לה, בוורלי סילס. ליבלינג עודדה אותה לגשת למבחן קול לתוכנית החובבים של רדיו CBS וב-26 באוקטובר 1939, בגיל 10, הגיעה למקום הראשון בתוכנית השבועית הזאת והתבקשה להופיע בתוכנית בידור שבועית לכל המשפחה. הופעתה הראשונה הייתה ב-19 בנובמבר 1939, יום השנה השבעה-עשר לתוכנית, ומאז ואילך הופיעה בה לעתים קרובות.‏[1]

ב-1946 הופיעה סילס לראשונה על הבימה לפני קהל, עם להקה נודדת של גילברט וסאליבן בהפקתו של ג'ייקוב ג'. שוברט, שהופיעה בשתים-עשרה ערים בארצות הברית ובקנדה בשבע אופרות שונות של גילברט וסאליבן. באוטוביוגרפיה שלה משנת 1987 אומרת סילס, שמסע ההופעות הזה עזר לה לפתח את העיתוי הקומי, שהיה תוך זמן קצר לסימן ההיכר שלה: "שיחקתי את התפקיד הראשי ב"Patience" וממש אהבתי את הדמות, מפני שפיישנס היא נערה משעשעת ותמהונית... שיחקתי אותה כבלונדית מטומטמת מהרגע הראשון עד האחרון וממש נהניתי מהתפקיד... פיישנס שלי נעשתה מגושמת יותר ויותר עם כל הצגה ונראה לי שהקהל אהב אותה... גיליתי שיש לי כישרון להומור סלאפסטיק והיה נחמד להביא אותו לביטוי על הבמה."‏[2] סילס המשיכה לשיר באופרה הקלה עוד שנים אחדות.

ב-9 ביולי 1946 השתתפה סילס בתחרות רדיו לאיתור כשרונות צעירים של ארתור גודפרי. היא שרה בשם בדוי, ויקי לין, משום שהייתה קשורה עדיין בחוזה לג'. ג'. שוברט, שלא רצה לאפשר לגודפרי להגיד, שהוא זה שגילה את "בברלי סילס", במקרה שתזכה בתחרות (היא לא זכתה). סילס שרה את "חיי צוענים" מתוך "מגדת העתידות" של ויקטור הרברט.

ב-1946 הופיעה לראשונה על בימת האופרה בתפקיד הצועניה הספרדית פראסקיטה בכרמן של ביזה, עם האופרה העירונית של פילדלפיה. היא סיירה בצפון אמריקה עם להקת האופרה של צ'ארלס וגנר, שם שרה ב-1951 ויולטה בלה טרוויאטה ובסתיו 1952 את מיכאלה ב"כרמן". ב-15 בספטמבר 1953 הופיעה לראשונה באופרה של סן פרנסיסקו בתפקיד הלנה מטרויה ב"מפיסטופלה" של אריגו בויטו ובאותה עונה שרה גם את אלווירה בדון ג'ובאני. ב-29 באוקטובר 1955 הופיעה בפעם הראשונה עם האופרה של ניו יורק בתפקיד רוזלינד ב"העטלף" של יוהאן שטראוס הבן, ביצוע שזכה לשבחי הביקורת. ב-1956 הופיעה לפני קהל של 13,000 צופים באצטדיון לואיסון, עם מנצח האופרה הנודע אלפרדו אנטוניני, באריה מתוך "הפוריטנים" של בליני.‏[3] לעליית המוניטין שלה תרמה הופעתה בתפקיד הראשי שלThe Ballad of Baby Doe מאת דאגלס סטיוארט מור בשנת 1958.

ב-17 בנובמבר 1956 נישאה סילס לעיתונאי מקליבלנד, אוהיו ועברה לחיות שם. מנישואים אלה נולדו לזוג שני ילדים פגועים - בת חרשת ובן בעל פיגור שכלי קשה. סילס הגבילה את הופעותיה כדי לטפל בילדים.

ב-1960 עברה סילס עם משפחתה למילטון, מסאצ'וסטס, סמוך לבוסטון. ב-1962 שרה בתפקיד הראשי ב"מאנון" של מאסנה עם להקת האופרה של בוסטון, הראשון בתפקידים רבים לבמאית האופרה שרה קלדוול. מאנון הייתה לאחד מתפקידיה העיקריים של סילס במשך רוב קריירת השירה שלו. בינואר 1964 שרה בפעם הראשונה את מלכת הלילה בחליל הקסם של מוצרט בהפקה של קלדוול. על אף השבחים שקצרה על טכניקת הקולורטורה שלה ועל שירתה בתפקיד, לא נטתה חיבה לתפקיד מלכת הלילה. לדבריה, קרה לא פעם, שהעבירה את הזמן בין שתי האריות לפינאלה בהכנת כרטיסי ברכה לחג למשלוח.‏[4]

שנות השיא של שירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966 החזירה האופרה של ניו יורק לרפרטואר את האופרה של הנדל, "יוליוס קיסר", שנשכחה מלב למשך שנים רבות. נורמן טרייגל היה קיסר והופעתה של סילס בתפקיד קלאופטרה עשתה אותה לכוכבת אופרה בינלאומית. סילס שרה גם בהופעה ראשונה, "בלתי רשמית", עם המטרופוליטן בתוכנית "אופרה בפארקים" שלה, כדונה אנה בדון ג'ובאני, להופעתה זו לא היה המשך מעבר להצעות מצד רודולף בינג לתפקידים כמו מרתה של פרידריך פון פלוטו. בעונות הבאות באופרה של ניו יורק נחלה סילס הצלחות גדולות בתפקידי מלכת שמאחה ב"תרנגול הזהב" של רימסקי-קורסקוב, התפקיד הראשי ב"מאנון" של מאסנה וב"לוצ'יה די למרמור" של גאטנו דוניצטי ובשלושת תפקידי הנשים הראשיים האחות אנז'ליק, ג'ורג'טה ולורטה ב"טרילוגיה איל טריטיקו" של פוצ'יני.

ב-1969 שרה סילס את צרבינטה בהצגת הבכורה האמריקאית (בביצוע קונצרטנטי) של "אריאדנה בנאקסוס" מאת ריכרד שטראוס בגרסה משנת 1912, עם התזמורת הסימפונית של בוסטון. הביצוע של סילס, בייחוד באריה של צרבינטה, Grossmächtige Prinzessin, שאותה שרה בסולם הגבוה המקורי, הביא לה שבחים. עותקים של הקלטות וידאו ביתיות הסתובבו בין אספנים במשך שנים אחרי הקונצרט וגרפו לא פעם סכומי כסף גדולים באתרי מכרזים באינטרנט (ההקלטה יצאה לשוק ב-2006 והתקבלה בהצלחה רבה). האירוע השני הגדול אותה שנה הייתה הופעת הראשונה בתפקיד פאמירה ב"המצור על קורינת" של רוסיני בלה סקאלה, הצלחה שהעלתה אותה אל שער מגזין ניוזוויק.

הקריירה המאמירה והולכת של סילס הביאה אותה בשנת 1971 אל שער מגזין טיימס והגדירה אותה כ"מלכת האופרה של אמריקה". התואר היה במקומו, משום שסילס הגבילה בכוונה תחילה את הופעותיה מחוץ לגבולות אמריקה מסיבות משפחתיות. הופעותיה החשובות מעבר לים כללו את בית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון, לה סקאלה במילאנו, לה פניצ'ה בוונציה, האופרה של וינה, ב"תיאטרון בוליו" בלוזאן, שווייץ ובקונצרטים בפריז. בדרום אמריקה שרה בבתי האופרה של בואנוס איירס וסנטיאגו וקונצרט בלימה, פרו. כמו כן הופיעה בכמה הפקות אופרה במקסיקו סיטי, ביניהן "לוצ'יה דלאמרמור" עם לוצ'אנו פבארוטי. סילס התחילה להקליט את האופרות שלה, תחילה את "יוליוס קיסר" (1967) ואחר את "רוברטו דוורו" (1969), "לוצ'יה דלאמרמור" (1970), "מאנון" (1970), לה טרוויאטה (1971), "מריה סטוארדה" (1971), "סיפורי הופמן" (עם טרייגל, 1972), "אנה בולנה" (1972), "הפוריטנים" (1973), "נורמה" (1973), "המצור על קורינת" (1974), "הספר מסביליה" (1974-75), ""בני קאפולט ובני מונטגיו" (1975), "תאיס" (1976), "לואיז" (1977), "דון פסקואלה" (1978) ו"ריגולטו" (1978).

בתקופה זו הופיעה לראשונה בטלוויזיה כמנחה בתוכנית היומית של וירג'יניה גרהם בחסות סרטי ABC. חובב אופרה נלהב, שנחנ מתאם כשרונות לתוכנית שכנע את המפיק להעלות אותה לשידור והצלחתה הייתה עצומה. במשך שאר הקריירה שלה התארחה בתוכניות שיח, לעתים גם בתפקיד מנחה לאורחי התוכנית, והייתה מזהירה בשני התפקידים כאחד. באוקטובר 1974 עברה ניתוח להסרת גידול סרטני בשחלה. הניתוח הצליח והחלמתה הייתה מהירה ושלמה כדי כך, שכעבור חודש הופיעה בהפקת "בת הגדוד" בסן פרנסיסקו.

לאחר פרישתו של רודולף בינג מתפקידו, הופיעה סילס לבסוף במטרופוליטן אופרה ב-7 באפריל 1975, ב"המצור על קורינת", לפני קהל שהריע לה במשך שמונה-עשרה דקות קצופות. עוד שרה במטרופוליטן את "לה טרוויאטה", "לוצ'יה דה לאמרמור", "תאיס" ו"דון פסקואלה" (בבימוי ג'ון דקסטר). בראיון לאחר פרישתו אמר בינג, שסירובו להעסיק את סילס, לצד העדפתו להעסיק, באופן בלעדי כמעט, כוכבות איטלקיות כמו רנאטה טבאלדי - משום שסבר, כי הקהל האמריקאי מצפה לראות כוכבים איטלקים - היה המשגה היחיד הגדול ביותר בקריירה שלו. סילס השתדלה להמעיט בערך איבתה כלפי בינג כל עוד המשיכה לשיר, וגם בשתי האוטוביוגרפיות שלה, אבל בראיון משנת 1997 ביטאה את רגשותיה בגלוי. "או, מר בינג הוא חמור. נכון שכולם אומרים איזה מנהל גדול הוא היה, גדול פה וגדול שם, האמת היא שמר בינג היה מנהל כללי בלתי סביר ובלתי אפשרי למטרופוליטן אופרה... השחצנות של האדם הזה."

סילס הרבתה לשיר ברסיטלים, בייחוד בעשור האחרון לקריירה שלה. היא שרה במספר רב של ערים בגודל בינוני ובסדרות קונצרטים בקולג'ים, ובכך הביאה את שירת האופרה לרבים, שאולי לא זכו מעולם לראותה על במת האופרה בבימוי מלא. היא שרה גם בקונצרטים עם כמה וכמה תזמורות סימפוניות. סילס המשיכה גם להופיע עם האופרה של ניו יורק, בית האופרה שהיה לה לבית, והוסיפה תפקידים חדשים לרפרטואר שלה עד לפרישתה ממש, ביניהם התפקידים הראשיים ב"טורקי באיטליה" של רוסיני, "האלמנה העליזה" של להאר ו"לה לוקה" של מנוטי, תפקיד שנכתב במיוחד בשבילה.

קולה של סילס הוגדר כ"קולורטורה לירית", אך במשך השנים, ככל שבגרה, קיבלה על עצמה מספר תפקידים כבדים יותר של ספינטו וקולורטורה דרמטית, שמקובל לייחס לקולות כבדים יותר. בין התפקידים האלה "לוקרציה בורג'ה" של דוניצטי (עם סוזן מארסי כאורסיני) ומלכות בית טיודור של אותו מלחין, "אנה בולנה", "מריה סטוארדה" ו"רוברטו דוורו" (מול פלאסידו דומינגו בתפקיד הראשי). ההתעלות על קלותו האופיינית של קולה בפרשנות דרמטית התקבלה בהתפעלות, אבל ייתכן שהיה לה מחיר, מבחינתה של סילס: בראיון מאוחר ציינה, ש"רוברטו דוורו" "קיצרה את הקריירה שלה בארבע שנים לפחות".

סילס מילאה תפקיד חשוב בקירוב האופרה להמונים, אולי יותר מכל זמר אחר בתקופתה, הודות להופעותיה הרבות בתוכניות שיח בטלוויזיה, בין השאר בתוכניותיהם של ג'וני קרסון, מייק דאגלס, דיינה שור ואחרים. הייתה לה גם תוכנית טלוויזיה משלה, "אורחות חיים עם בוורלי סילס" ברשת NBC. ב-1979 הופיעה אפילו בתוכנית "החבובות". גישתה העניינית והנוחה סייעה לאזן את הדימוי המקובל של הדיווה הקפריזית וחמת המזג.

שנים אחרונות ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1978 הודיעה סילס על פרישתה המתוכננת ל-27 באוקטובר 1980, בהצגת פרידה חגיגית באופרה של ניו יורק. באביב 1979 החלה לעבוד כמנהלת-שותפה של להקת האופרה של ניו יורק ובסתיו של אותה שנה הייתה למנהלת הכללית היחידה שלה, משרה שבה החזיקה עד 1989, אם כי במועצת המנהלים של האופרה נשארה עד 1991. בתקופת כהונתה כמנהלת כללית עזרה סילס לקדם את להקת האופרה, שנאבקה עד אז על קיומה הפיננסי, למפעל איתן ורווחי. היא גם הקדישה את זמנה לקידום האמנויות ולמפעלי התרמה כמו "מצעד הפרוטות" למען נפגעי פוליו. היא הייתה מבוקשת כדוברת בנושאים שונים בקמפוסים של אוניברסיטאות ובמגביות לגיוס תרומות.

מ-1994 עד 2002 כיהנה סילס כיושבת הראש של לינקולן סנטר. באוקטובר 2002 הסכימה לקבל על עצמה את תפקיד יושבת הראש של המטרופוליטן אופרה, שבמועצת המנהלים שלה ישבה כחברה מאז 1991. היא פרשה מתפקיד יושבת הראש ב-2005, מסיבות משפחתיות אך השהתה את עזיבתה עד שפיטר גלב, לשעבר ראש חברת קלאסיקל רקורדס של סוני, החליף את ג'וזף וולפה כמנהל כללי באוגוסט 2006.

פיטר גרינאף, בעלה של בוורלי סילס, הלך לעולמו ב-6 בספטמבר 2006, בגיל 89.‏[5] לו נשאר בחיים עד 17 בנובמבר 2006, היו חוגגים את יום השנה ה-50 לנישואיהם.

בוורלי סילס נפטרה ב-2 ביולי 2007 , בת 78, מסרטן ריאות.‏[6]

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סילס קיבלה שפע של פרסים ואותות כבוד, משנות ה-70' עד שנותיה האחרונות. להלן רשימת הפרסים העיקריים, לפי סוגיהם:
  • מועמדויות לפרסי גראמי:
1969 - תמונות ואריות מאופרה צרפתית;
1970 - אריות של מוצרט ושטראוס;
1976 - מוזיקה של ויקטור הרברט (הזוכה);
  • מועמדויות לפרסי אמי:
1975 - פרופיל במוזיקה: בוורלי סילס, פסטיבל 75' (הזוכה);
1977 - סילס וברנט במטרופוליטן;
1978 - אורחות חיים עם בוורלי סילס (הזוכה)
1980 - בוורלי סילס בקונצרט;
1981 - הופעות גדולות: בוורלי! הופעת הפרידה שלה
  • תוארי דוקטור לשם כבוד במוזיקה:
1972 - אוניברסיטת טמפל;
1973 - אוניברסיטת ניו יורק וקונסרבטוריון ניו אינגלנד למוזיקה;
1973 - אוניברסיטת הרווארד;
  • פרסים אחרים הקשורים למוזיקה:
1970 - אמריקה המוזיקלית - מוזיקאית השנה;
1972 - פרס אדיסון - הקלטה של מנון;
1973 - מדליון הנדל מן העיר ניו יורק על הישג אמנותי;
1979 - פרס התרבות של תעשיית התקליטים האמריקאית;
1980 - "שרביט הזהב", ליגת התזמורת הסימפונית האמריקאית;
1985 - פרס מרכז קנדי;
1990 - אות הצטיינות לאומי מן "המענק הלאומי לאמנויות";
2005 - פרס האמן על שם בוורלי סילס מייסודה של המטרופוליטן אופרה פרס בסך 50,000 $ בשנה);
2007 - הוקצה לה מקום בהיכל התהילה בתחום המוזיקה של לונג איילנד;
  • פרסים על פעילויות צדקה ופעילות הומניטרית:
1979 - פרס הנשים על שם פרל באק:
1980 - מדליית החירות הנשיאותית;
1981 - מדליית מצוינות מטעם ברנארד קולג';
1984 - אות מדליית הזהב על שם צ'ארלס יוז - הקונפדרציה הלאומית של נוצרים ויהודים;
1985 - מדליית זהב מן המכון הלאומי למדעי החברה;

הקלטות ושידורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקריירה האופראית שלה הקליטה סילס שמונה-עשרה אופרות באורך מלא: "הבאלאדה של ביבי דו" (1959), "יוליוס קיסר" (1967), "רוברטו דוורו" (1969), "לוצ'יה דה לאמרמור" (1970), "מנון" (1970), ("לה טרוויאטה" (1971), "מריה סטוארדה" (1971), "סיפורי הופמן" (1972), "אנה בולנה" (1972), "הפוריטנים" (1973), "נורמה" (1973), "המצור על קורינת" (1974), "הספר מסביליה" (1974-75), "בני קפולט ובני מונטגיו" (1975), "תאיס" (1976), "לואיז" (1977), "דון פסקואלה" (1978) ו"ריגולטו" (1978).

סילס הקליטה גם 9 אלבומי רסיטל סולו של אריות ושירים, ושרה את תפקיד הסופרן סולו בהקלטה של הסימפוניה השנייה של מאהלר.

היא כיכבה בשמונה הפקות אופרה ששודרו בטלוויזיה ברשת PBS ובעוד הפקות אחדות ברשתות טלוויזיה ציבורית אחרות. כן השתתפה בשידורי טלוויזיה מיוחדים, "ביקור במטרופוליטן עם דני קיי" ב-1975, "סילס וברנט במטרופוליטן" עם קרול ברנט ב-1976, ו"פרופיל במוזיקה", שזכתה בפרס כשהוקרנה בארצות הברית ב-1975, אם כי ההקלטה נעשתה באנגליה ב-1971.

כמה מן ההצגות המשודרות הללו הופצו למכירה על קלטות וידאו ו-DVD:

  • אריאדנה בנאקסוס (גרסה קונצרטנטית, 1969)
  • "בת הגדוד" (1974)
  • "רוברטו דוורו" (1975)
  • "לה טרוויאטה" (1976)
  • "הספר מסביליה" (1976)
  • "מנון" (1977)

אחרות שאינן מופצות באופן מסחרי:

  • "חליל הקסם" (1966)
  • "תרנגול הזהב" (1971)
  • "האלמנה העליזה" 01977)
  • "טורקי באיטליה" (1978)
  • "דון פסקואלה" (1979)

אחרי פרישתה מן השירה ב-1980 ועד 2006, הנחתה סילס רבים מן השידורים החיים של PBS ממרכז לינקולן.

לקריאה/האזנה/צפייה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sills, Beverly (1976). Bubbles: A Self-Portrait. New York: Bobbs-Merrill. ISBN 0-446-81520-9. A revised edition was issued in 1981 as Bubbles: An Encore.
  • Sills, Beverly (with Lawrence Linderman) (1987). Beverly: An Autobiography. New York: Bantam Books.ISBN 0-553-05173-3.
  • Sills, Beverly (1987). Beverly Sills: On My Own. ISBN 0-553-45743-8. An audio book designated as a companion to Beverly: An Autobiography, with Sills speaking in interview about her life, interspersed with narration and live musical excerpts. There is no direct text from the printed autobiography.
  • Paolucci, Bridget (1990). Beverly Sills. New York: Chelsea House Publishers. ISBN 1-55546-677-X.
  • Sargeant, Withrop (1973). Divas. New York: Coward, McCann & Geoghegan. ISBN 0-698-10489-7.
  • Beverly Sills: Made in America (2006). Deutsche Grammophon B0007999-09. A 90-minute documentary on Sills's singing career with many rare video performance and interview clips.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The dates of the first Bowes appearances are incorrect in most printed sources about Sills.
  2. ^ Sills (1987) Beverly: An Autobiography, pp. 29-32
  3. ^ The New York Times, July 9, 1956, pg. 26
  4. ^ Sills (1976) Bubbles: A Self-Portrait, p.98
  5. ^ www.nytimes.com/2006/09/08/obituaries/08greenough.html?ref=obituaries.
  6. ^ www.boston.com/ae/music/articles/2007/07/03/beverly_sills_peoples_diva_dies/.