גבריאל (טיל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טיל גבריאל משוגר מספינה מדגם סער 4, 1975.

גבריאל הוא טיל ים-ים מתוצרת התעשייה האווירית. הטיל פותח בשנות השישים על בסיס טיל קרקע-קרקע בשם לוז. במלחמת יום הכיפורים נעשה בגבריאל שימוש קרבי לראשונה ובהצלחה רבה. בקרב לטקיה, בקרב טרטוס ובקרב דמיאט.

כ-50 טילי גבריאל נורו במלחמה זו, קרוב למחציתם פגעו במטרה.

היסטוריית פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנת 1954 עסק חמ"ד (שהפך לימים לרפא"ל) בפיתוח טיל מונחה נהוג כבל. טיל זה פותח במקור עבור חיל האוויר לשיגור ממטוס דקוטה, אך אומץ לבסוף על ידי חיל התותחנים לשימוש יבשתי.

הטיל סבל מטווח מינימלי בן ששה ק"מ שהיה גדול מדי לכוחות היבשה, ומאי עדיפות על פני סוללות תותחים רגילות. נציגי חיל הים שהשתתפו בניסויים בשנת 1958 החליטו לאמץ אותו כטיל ים-ים בכינוי "לוז" וב-18 במאי 1959 נערך ניסוי שיגור מוצלח מאח"י אילת.

בשנת 1962 נעשו ניסויים בדגמים משופרים מעל סיפון אח"י יפו. בשנת 1963 נערך ניסוי נוסף מן היבשה למטרה ימית של ג-25 בנוכחות הרמטכ"ל צבי צור ומוניה מרדור. על כך קיבלו מדעני רפא"ל את פרס ביטחון ישראל. ההתקדמות המצרית בתחום טילי הקרקע-קרקע הביאה להעתקת משאבי הפיתוח לתחום זה. מאחר שהטיל סבל מבעיות הנחיה הועבר הפיתוח על ידי חיל הים לתעשייה האווירית, שקיבלה מוצר שתכנונו לא הושלם לחלוטין.

התעשייה האווירית שיפרה את מנגנון הנחיית הטיל שפוצל להיגוי גובה מבוסס מד גובה (אלטימטר) ומכ"ם נעילה והיגוי. מכ"ם הנעילה וההיגוי, שקולט את ההד החוזר ממערכת בקרת האש של הספינה המשגרת, מעביר הנחייה לטיל (שיטה המכונה "הנחיה חצי-אקטיבית"). שיטה זו אפשרה הטבעת ספינות אויב קרובות מאוד לחוף, פגיעה במטרות חוף וכן התגברות על לוחמה אלקטרונית, במחיר אי יכולת שיגור הטיל מעבר ל"אופק" מכ"ם המשגר. השיטה לפיתוח שתי מערכות הייתה פרי מחשבתו של מוביל הפיתוח המהנדס אבן טוב שפרש מרפא"ל ועבר לתעשייה האווירית בעידודו של אל שווימר.

מאפיין נוסף של ה"גבריאל" הוא מעופו הנמוך מעל פני הים, מה שהקשה על יירוטו בתותחי נ"מ.

הפיתוח הושלם בשנת 1968 כאשר אח"י חיפה הוצאה משירות והוטבעה באמצעות טיל "גבריאל". הטיל נורה ממערכת הטילים הראשונה שהותקנה על ספינת הטילים שקיבלה את שמה, אח"י חיפה (ס-322).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]