הגורמים למלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מלחמת העולם הראשונה הוצתה על ידי שרשרת אירועים שהתרחשו בעקבות הרצח של פרנץ פרדיננד, הארכידוכס של אוסטריה והיורש לכס האוסטרו-הונגרי, שאירע ב־28 ביוני 1914 בסרייבו בידי גברילו פרינציפ, סטודנט בוסני סרבי. אולם, לשרשרת אירועים זו התווספו גורמים עמוקים יותר, שכללו פוליטיקה לאומית, תרבויות, כלכלה, ורשת עניפה ומורכבת של בריתות ושיוויי משקל שהתפתחה בין הכוחות האירופאיים השונים במהלך המאה ה־19, לאחר ההפסד הסופי של נפוליאון בונפרטה ב־1815 וקונגרס וינה שבא אחריו. מכיוון שראשיתה של המלחמה וסופה הוא באירופה, סובב רובן המכריע של הסיבות את מדינות היבשת שנכנסו למלחמה.

הסיבות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הן נושא מורכב למדי, כיוון שישנם גורמים רבים המעורבים זה בזה. לדוגמה:

הקטגוריות השונות להסבר של מלחמת העולם הראשונה מקבילות לגישות השונות של היסטוריונים ולמתודולוגיה שלהם. רוב ההיסטוריונים והפרשנים הפופולריים כוללים גורמים מיותר מקטגוריה אחת, על מנת להביא תיאור כולל של הגורמים למלחמה. ההבדל העיקרי בין התיאורים האלה הוא שיש המתארים את המלחמה כתוצאה ההכרחית של גורמים מסוימים, ואחרים מתארים זאת כטעות אומללה ומקרית.

גורמים אידאולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה משורשי המאבק נעוצים באידאולוגיות מסוימות שהשפיעו על ההתנהגות של הפוליטיקאים ואנשים אחרים במהלך השנים שלפני המלחמה.

עלייתו של הרגש הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת מדינות הלאום הריבוניות, שלעתים מכונה מערכת שלום וסטפליה, התפתחה באירופה מאמצע המאה ה־17. ניתן לראות בלאומיות או בפטריוטיזם ביטויים אידאולוגיים פופולריים של מערכת זו. כדי להבין את הסיבה שהעמים האירופאיים כמהו למלחמה ב־1914, ישנם היסטוריונים שמנסים לבחון את השורשים של האידאולוגיה הזו.

לאחר המהפכה הצרפתית, עלה נפוליאון בונפרטה לשלטון בצרפת. צבאותיו של נפוליאון כבשו במהלך המלחמות הנפוליאוניות חלקים נרחבים מאירופה והביאו לשם לא רק את השלטון הצרפתי, אלא גם את הרעיונות הצרפתיים, כמו לאומיות, מסירות ואהבה לעם וליחידה האתנית, שנעשו פופולריים יותר ויותר. נפוליאון עודד את התפשטות הלאומיות, אותה הוא ראה אצל חייליו, על מנת לשפר את מכונת הלחימה הצרפתית. העם הצרפתי החל לחוש גאווה בתרבותו ובלאומיותו, ואילו העולם ראה את הלאומיות בפעם הראשונה וראה את הכוח שהעם הצרפתי קיבל ממנה.

נפוליאון לא היה האחראי היחיד להתפשטותן של רעיונות לאומיים, אך המלחמות הנפוליאניות אכן עזרו להתפשטות של רעיונות אלה. עליית הלאומיות הייתה גם תוצאה של גורמים טכנולוגיים וכלכליים. עם העלייה בשיעור האוריינות באזורים שתחת תיעוש, השפה נעשתה לגורם מאחד חשוב יותר ויותר עבור האוכלוסייה. באותו הזמן, השפה שנעשתה סטנדרטית יותר ויותר וגם יותר בלעדית.

למרות זאת, פירושה של הלאומיות היה שונה עבור קבוצות שונות. באזורים רבים הייתה הלאומיות נחלתם של אליטה קטנה מאוד, ואילו באזורים אחרים הייתה לה תמיכה עממית רחבה. הלאומיות גם הייתה חלק מאידאולוגיות פוליטיות מגוונות כמו ליברליזם, שמרנות, או אפילו סוציאליזם. אך הלאומיות על כל מלבושיה, אכן היוותה שינוי משמעותי מהמסורות הפיאודליות באירופה. באור זה ניתן לראות אותה כהשפעה מפוררת על המדינות העתיקות של אירופה, שם האריסטוקרטיה ניסתה באופן נואש לשמר את הכוח המסורתי שלה.

דרוויניזם חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף המאה ה־19, קם רעיון חדש מתוך הלאומיות. הגם שצורות קודמות של לאומיות הדגישו את הקהילה ואת ההגדרה העצמית, התפתחה צורה חדשה הידועה כדרוויניזם חברתי, שהדגישה את התחרות בין הקבוצות הלאומיות השונות. אידאולוגיה זו קיבלה השראה מהתאוריה המדעית של צ'ארלס דרווין, והיא השפיעה במיוחד על האליטות הפוליטיות האירופאיות. האידאולוגיה החדשה הדגישה את המאבק האלים לקיום בין "גזעים" או "לאומים", שבו החלשים יושמדו על ידי החזקים מהם. רעיונות אלה היו משפיעים ביותר. רבים מהמנהיגות הגרמנית והאוסטרו-הונגרית יראו ממלחמה עתידית, שהם ראו כהכרחית, בין ה"סלאבים" ל"תרבות הגרמנית". דרוויניזם חברתי גם השפיע על התחרות בין המדינות למושבות מעבר לים. התפשטות קולוניאלית נחשבה חשובה להבטחת הכוח הצבאי והכלכלי של האומה כנגד יריביה.

הפוליטיקה הגרמנית הפנימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגות שמאל, בעיקר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, השיגו רווחים גדולים בבחירות הגרמניות בשנת 1912. הממשלה הגרמנית מאותה העת עדיין נשלטה על ידי היונקרים הפרוסים שפחדו מעלייתם של מפלגות השמאל. יש שחושבים כי הם חיפשו מלחמה חיצונית באופן מכוון כדי להסיח את דעת האוכלוסייה ולהביא לתמיכה פטריוטית בממשלה. אחרים חושבים כי השמרנים הגרמנים היו אמביוולנטים לגבי המלחמה, מכיוון שחששו שהפסד יביא להם אסון, וכי אפילו ניצחון במלחמה עשוי להרחיק מהם את תמיכת העם אם היא עתידה להיות ארוכה או קשה מדי.

גורמים מבניים או מערכתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מהסיבות למלחמה קשורים למבנה של החברה האירופאית באותה תקופה ולצורה שבה היא פעלה.

האיחוד של גרמניה ואיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלאחר קונגרס וינה החלו מאבקים בכל אירופה בין אלה שביקשו שינוי לבין המתנגדים לו. לקראת אמצע המאה ה-19 הייתה הלאומיות לכוח ממשי. גל של תסיסה שטף את היבשת כולה בשנת המהפכות – 1848. בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־19 אירעו שני שינויים גדולים על המפה באירופה: האיחוד האיטלקי והאיחוד הגרמני. שתי מדינות חדשות נוצרו על בסיס הלאומיות. האיחוד הגרמני נעשה על ידי "קאנצלר הברזל" של פרוסיה, אוטו פון ביסמרק, באמצעות סדרה של מלחמות מ־1864 עד 1871. תוספת זו של שני כוחות גדולים באירופה שינתה באופן יסודי את שיווי המשקל הפוליטי והצבאי ביבשת.

שינויים באוסטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1867 שינתה האימפריה ההאבסבורגית באופן יסודי את מבנה הממשלה שלה, והיא נעשתה למלכות הכפולה של אוסטריה-הונגריה. במשך מאות שנים האימפריה פעלה באופן פיאודלי, עם אריסטוקרטיה דוברת גרמנית בראשה. אולם, עם האיום מהלאומיות העולה בתוך היחידות האתניות הרבות באימפריה, החליטו מספר גורמים, בהם הקיסר פרנץ יוזף, כי יש להגיע לפשרה כדי לשמר את הכוח של הארסיטוקרטיה הגרמנית. ב־1867 הוסכם על ה"אוסגלייך", שבו האליטה המאגיירית בהונגריה נעשתה לשותפה כמעט שווה בממשלת האימפריה. סידור זה הגדיל באופן משמעותי את חוסר שביעות הרצון אצל רבים מבני המעמד השליט הגרמני המסורתי. כמה מהם חשבו כי מדיניות זו הייתה הרסנית לאימפריה שלהם מכיוון שהיא מנעה את שליטתם המלאה בשלטון בה. לדוגמה, היה קשה בהרבה לאימפריה ליצור מדיניות חוץ ברורה שתתאים גם לגרמנים וגם למגיארים.

בכל חמישים השנה בין 1867 ל־1914, היה קשה להגיע לפשרות מתאימות בממשל האימפריה, וכך רבים חיפשו פתרונות לא-דיפלומטיים. באותו זמן נעשתה פופולרית צורה של דרוויניזם חברתי בחצי האוסטרי של הממשלה, שהדגישה את החשיבות של המאבק הצבאי בין עמים ואת הצורך של עמים אלה בנשק כדי שיוכלו להילחם למען קיומם.

כתוצאה מכך, תמכו לפחות שני זרמי מחשבה במלחמה עם סרביה, אף שלעתים אותם אנשים הם שתמכו בשתיהם:

  • כדי לפתור את הקיפאון הפוליטי, היו שחשבו כי צריך לקבל יותר סלאבים לאימפריה כדי להפחית את חלקם של האליטה המגיארית. עם יותר סלאבים, יוכלו הסלאבים הדרומיים של האימפריה להכריח פשרה פוליטית חדשה שבה הגרמנים יוכלו לעמת את המגיארים כנגד הסלאבים הדרומיים. לרעיון זה היו וריאציות אחרות, אך הרעיון המרכזי היה לפתור בעיות פנימיות על ידי כיבוש חיצוני.
  • פחד נוסף היה שהסלאבים הדרומיים, בעיקר תחת הנהגתה של סרביה, יתארגנו למלחמה נגד אוסטריה-הונגריה, ואפילו נגד כל התרבות הגרמנית. מנהיגים אחדים, כמו קונרד פון הצנדורף, טענו כי יש לטפל בסרביה לפני שתעשה חזקה מדי.

פלג חשוב בממשלה האוסטרו-הונגרית הונע על ידי רעיונות אלה, ולכן תמך במלחמה בסרביה הרבה לפני שהמלחמה החלה. חברים חשובים בקבוצה הזו היו לאופולד פון ברכטולט, אלכסנדר הויוס, יאנוס פון גיימס וגאקס. אף שחברים אחרים של הממשלה, בעיקר פרנץ פרדיננד, פרנץ יוסף ופוליטיקאים הונגרים רבים, לא האמינו שמאבק עיקש עם סרביה יפתור את הבעיות הפנימיות של האימפריה, הפלגים הנציים השפיעו מאוד על המדיניות הממשלתית מכיוון שהם החזיקו בעמדות מפתח.

גורמים חומריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאוריה המרקסיסטית ובתאוריות היסטוריות דומות, המלחמה מיוחסת בעיקר לתלות החומרית, לכאורה, של המדינות האירופאיות המפותחות על האימפריאליזם. לפי התאוריות האלה, מדינות כמו בריטניה וצרפת יכלו לשמור על כלכלות ביתיות בריאות במהלך המאה ה־19 רק על ידי השליטה והניצול של משאבים, שווקים וטריטוריות בקולוניות שלהן. בגלל העלייה המאוחרת שלה לבימה העולמית, האימפריה הגרמנית הייתה במקום בעייתי מבחינה זו. תחרות עזה בין הכוח הכלכלי העולה הזה לבין המעצמות האחרות הייתה התוצאה ההכרחית.

התרחבות קולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחרות בין המעצמות התחזקה בשנות ה־80 של המאה ה־19 בשל המרוץ אחר קולוניות, שהביאה לכך שחלקים גדולים מאפריקה ואסיה נשלטו על ידי האירופאים ברבע המאה הבאה. תחת לחץ מקבוצות מסוימות, אפילו ביסמרק הסכים לתור אחר אימפריה מעבר לים, וכך גדל המתח האנגלו-גרמני כאשר רכשים גרמניים חדשים באפריקה ובאוקיינוס השקט איימו להפריע לאינטרסים האסטרטגיים והמסחריים הבריטיים. התמיכה של וילהלם בעצמאות המרוקאית מצרפת, העמיתה האסטרטגית החדשה של בריטניה, הביאה למשבר טנג'יר ב־1905. בזמן המשבר המרוקאי השני או משבר אגאדיר (1911), העמידה נוכחות הצי הגרמני במרוקו את הקואליציה הבריטית-צרפתית שוב בניסיון.

רשת הבריתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שאומרים, כי המנהיגים הפוליטיים לא הבינו נכונה את המערכת המסועפת של הבריתות שכבלה יחד את המדינות השונות באירופה לפני המלחמה. גיוס של מדינה קטנה יחסית היה יכול לגרום לאפקט דומינו שיצא במהירות משליטה, ולערב את כל המדינות. אולם המנהיגים דנו במשבר בין אוסטריה-הונגריה וסרביה כאילו היה מדובר בנושא מקומי. כך האיום האוסטרו-הונגרי ב"פעולת משטרה" נגד סרביה הביא לכניסה של בריטניה למלחמה:

  • אוסטריה והונגריה מאיימות על סרביה
  • הסכמים של רוסיה עם סרביה מחייבים אותה להתגייס לטובתה
  • צרפת מתגייסת לטובת רוסיה
  • הגיוס הצרפתי מניע את תוכנית שליפן, ובסופו של דבר - את הפלישה הגרמנית לבלגיה
  • ההסכם של בריטניה עם בלגיה (הסכם לונדון משנת 1839) מחייב אותה להגן על בלגיה מכל תוקף
  • עם כניסתה של בריטניה למלחמה, נכנסו גם כל הקולוניות והדומיניונים הבריטיים, כשהם מציעים סיוע כלכלי וצבאי – אוסטרליה, קנדה, הודו, ניו זילנד ודרום אפריקה
  • יפן, שכיבדה את ההסכם הצבאי שלה עם בריטניה, מכריזה מלחמה על גרמניה

זה יגמר עד חג המולד[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמונה כי מלחמה באירופה תהיה עניין מהיר ושהיא תוכרע עד לחג המולד נחשבת בעיני רבים כאומדן מוטעה באופן טרגי; התאוריה היא, שאם לפני המלחמה היו יודעים עד כמה היא תהיה נוראה ומתמשכת, אף מדינה לא הייתה מעזה לפתוח בה. רעיון זה פחות מסתבר לאחר שנזכרים בתאוריה הצבאית של אותה התקופה, ובמיוחד בדעותיו של איוואן בלוך, שהיה מועמד לפרס נובל לשלום. התחזיות של בלוך לגבי לוחמה מתועשת, שתוביל למצב של קיפאון רצחני, מלחמת התשה ואפילו למהפכה, היו ידועים מאוד בחוגים צבאיים ופצפיסטיים כאחד. סופרים כמו ניאל פרגוסון טוענים כי התאוריות של אמונה במלחמה מהירה מוגזמות מאוד, וכי המתכננים הצבאיים, במיוחד בגרמניה, היו מודעים לאפשרות של מלחמה ארוכה, כפי שניתן לראות מההתכתבות הטלגרפית המפורסמת בין הקיסרים של רוסיה וגרמניה ("התכתבות וילי וניקי"). הוא גם טוען כי האנשים שהכירו טוב את המצב חשבו כי אין סבירות גבוהה למלחמה מהירה.

תורת ההתקפה ומלחמה על פי לוח זמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאורטיקנים צבאיים מאותה התקופה האמינו כי חשוב מאוד להיות הצד המתקיף. התאוריה הזו עודדה את כל הצדדים במלחמה להכות ראשונים על מנת לזכות ביתרון זה. לפיכך, חלון ההזדמנויות לדיפלומטיה היה קצר יותר. רוב המתכננים רצו להתחיל בגיוס מוקדם ככל האפשר כדי שלא ייתפסו בהגנה.

ישנם היסטוריונים שטענו כי לוח הזמנים של הגיוס היה כל כך קשוח, שברגע שהחל – אי אפשר היה לבטל אותו ללא שיבוש המדינה וגרימת מהומה בצבא. לפיכך, המגעים הדיפלומטיים שנעשו לאחר תחילת הגיוס לא היו אפקטיביים.

תוכנית שליפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית שליפן
תוכנית שליפן ומתקפות הנגד הצרפתיות המתוכננות

הפגיעות האסטרטגית של גרמניה, שנמצאה בין שני האויבים שלה, רוסיה ממזרח וצרפת ממערב, הביאה לפיתוחה של תוכנית שליפן. מטרתה הייתה להוציא את צרפת מהר ככל האפשר מהמשחק, לפני שרוסיה תספיק לגייס את כל כוחותיה העצומים. גרמניה אז תוכל להפנות את מלוא משאביה כלפי האיום הרוסי. על אף שאלפרד פון שליפן המציא את התוכנית זמן רב לפני שפרש ב־1905, ההפסד הרוסי ליפן במלחמת רוסיה-יפן ב־1904 הציג את החולשה הארגונית של רוסיה ותרם לחזק את אמינות התוכנית.

קיום התוכנית הזו חייב את המתכננים הצבאיים של גרמניה להתקיף ראשונים ברגע שברור היה כי תהיה מלחמה, אחרת, לרוסיה יהיה זמן לגייס את כוחותיה וגרמניה תפסיד. כאשר ברגע האחרון ניסה הקיסר וילהלם השני לבטל את התוכנית כדי למנוע את המלחמה, הוא גילה כי כבר מאוחר מדי – ביטול התוכנית יחייב ארגון מחדש של הצבא הגרמני שיותיר את גרמניה חשופה למשך מספר חודשים.

נראה כי לא היה אף מתכנן צבאי במדינות האחרות שהצליח לנחש את התוכנית של גרמניה. כך דנו ביניהם המנהיגים של אירופה בניחותא, כשהם חושבים כי כל הצדדים יפעלו בסבלנות. אך לגרמניה לא היה זמן לסבלנות.

ענייני תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

טלגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1914 השתמשו עדיין כל המדינות בטלגרף כצורת התקשורת העיקרית, מה שהביא לעיכובים של כמה שעות עד ימים.

שגרירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1914 היו המדינות תלויות מאוד בשגריריהן, בין השאר בשל עיכובים בתקשורת. דבר זה הביא פעמים רבות להחלטות דיפלומטיות סובייקטיביות ולחוסר הבנה הדדי.

אירועים נקודתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונגרס וינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קונגרס וינה

לאחר ההפסד הסופי של נפוליאון בקרב ווטרלו, נתכנס ב־1815 קונגרס וינה, שאורגן על ידי המנצחים העיקריים של המלחמות הנפואליאניות: בריטניה, פרוסיה, רוסיה ואוסטריה. הדמות החשובה ביותר בקונגרס הייתה נציג אוסטריה, קלמנס ונצל פון מטרניך. מטרניך יעץ להשיב את אירופה למצבה מלפני המהפכה הצרפתית. הוא טען כי יש ליצור שיווי משקל של כוחות, שבו אף מדינה אירופאית לא תהיה חזקה יותר מהאחרות. מערך זה נודע כ"קונצרט האירופאי", מערכת שבה המעצמות הגדולות יעזרו אחת לשנייה להשאיר בשלטון את האריסטוקרטיות. על ידי מניעת נפילתה של אחת מהמונרכיות ללאומיות או לליברליזם, תימנע מהמפכה חברתית מאירופה כולה. אם לא יצליחו למנוע זאת, לדעת מטרניך, תיגרר היבשת לעוד מלחמה כללית, כפי שהיה ניתן לראות מנפוליאון והלאומיות הצרפתית. מטרניך פחד מהלאומיות ככוח שיכול לפורר מדינות רב-אתניות כמו רוסיה והאימפריה האוסטרית.

מלחמת צרפת-פרוסיה (1870-1871)[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפוליאון השלישי וביסמרק לאחר קרב סדאן שהתרחש בספטמבר ב-1870 במסגרת מלחמת צרפת-פרוסיה

רבים מהגורמים הישירים של מלחמת העולם הראשונה טמונים בתוצאות של מלחמת צרפת-פרוסיה, שהתחוללה בשנים 18701871. מאבק זה הביא לייסוד של קיסרות גרמנית חזקה ודינמית, וכך הרס את שיווי המשקל האירופאי: למדינה חדשה וחזקה זו הייתה היכולת הכלכלית והצבאית לאיים על אירופה, ובייחוד על הכוחות האירופאים הישנים. הלאומיות הגרמנית, משאביה הטבעיים, החוזק הכלכלי שלה והרצון שלה למצוא את "מקומה תחת השמש" גרמה ליריבויות קולוניאליות וצבאיות עם המדינות האחרות, ובייחוד למרוץ החימוש הימי האנגלו-גרמני.

הסיפוח של מחוזות אלזס ולורן בידי גרמניה והתבוסה המשפילה בקרב סדאן עוררו שנאה צרפתית עמוקה כלפי גרמניה ורצון לנקמה. הצרפתים רצו להתנקם לא רק על ההפסדים הצבאיים והטריטוריאליים, אלא גם על כך שצרפת כבר לא הייתה המעצמה הגדולה והחשובה ביותר באירופה. ההפסד הצרפתי במלחמה גם גרם לחוסר יציבות פוליטי, ששיאו במהפכה ובייסוד הרפובליקה הצרפתית השלישית. ביסמארק היה מודע לבעיות אלה בשנותיו האחרונות וניסה לפייס את הצרפתים על ידי עידוד ההתפשטות שלהם מעבר לים. אך הרגש האנטי-גרמני הוסיף להתקיים. הסכם צרפתי-גרמני מ־1884, שמחה כנגד ההסכמה האנגלו-פורטוגזית במערב אפריקה לא שרד לזמן רב, לאחר שהממשלה הפרו-אימפריאליסטית של ז'ול פרי בצרפת נפלה ב־1885.

מרוץ הנשק האנגלו-גרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורם נוסף שתרם למלחמה היה הצטברות המתח בין גרמניה ובריטניה כתוצאה מרצונה של גרמניה להיעשות כוח ימי משמעותי. הבריטים האמינו, כי הדבר היחיד שמחזיק יחד את האימפריה העצומה שלהם הוא כוחם הימי, ולכן חשו מאוימים מהמדיניות הימית האגרסיבית של גרמניה. ההיבט הזה של הסכסוך בין הגושים קיבל ביטוי בולט במשבר מרוקו שקדם למלחמה.

מתח בבלקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכיב חשוב בחבית הנפץ הדיפלומטית היה השאיפות הלאומיות החזקות במדינות הבלקן, שפנו לאוסטריה-הונגריה או לרוסיה שיתמכו בהן. העלייה של חוגים אנטי-אוסטריים בסרביה לאחר מהפך ב־1903 תרמה למשבר ב־1908 בעקבות הסיפוח האוסטרי החד־צדדי של בוסניה והרצגובינה, כשלחץ גרמני הכריח את רוסיה שלא להתערב בסכסוך.

בנוסף, נוצר ואקום לאחר הפלתו של הסולטאן עבדול חמיד השני על ידי הטורקים הצעירים, שמטרתם הייתה להביא לחוקה.

דאגה בחוגי השלטון הגרמניים בשל ההתאוששות המהירה של רוסיה ממלחמת רוסיה יפן לאחר 1908 הביאה לתמיכה במכה מקדימה לפני שהחימוש הרוסי המתגבר יטה את הכף נגד גרמניה ואוסטריה-הונגריה. עד 1913, כבר האריכו צרפת וגרמניה את השירות הצבאי המיועד לחייליהן, ובריטניה חתמה על הסכמים בענייני צי ודיונים בעניינים צבאיים עם צרפת בשנה הקודמת.

הקייסר וילהלם השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקייזר וילהלם השני

תחת ההנהגה הפוליטית של הקאנצלר הראשון שלה, אוטו פון ביסמרק, הבטיחה גרמניה את מקומה החדש באירופה על ידי ברית עם אוסטריה-הונגריה והבנה דיפלומטית עם רוסיה. ביסמרק החל לתור אחר בריתות והסכמים עם מדינות נוספות. הוא חתם הסכם שלום עם כמעט כל מדינה באירופה חוץ מצרפת. הוא פחד מאוד ממלחמה שתהרוס את המדינה החדשה שהוא הצליח ליצור בשנות ה־60. עם מותו של וילהלם הראשון, הייתה מערכת בריתות מסועפת באירופה ששמרה על שלום קריר.

וילהלם השני, שעלה לכס הגרמני ב־1888, היה שליט צעיר שרצה לנהל את המדיניות בעצמו, למרות השיפוט הדיפלומטי החפוז שלו. לאחר הבחירות של 1890, שבהן גדלו מפלגות המרכז והשמאל, וכן בשל חוסר הרצון שלו לרשת קאנצלר שהדריך את סבו למשך רוב הקריירה שלו, ארגן וילהלם את התפטרותו של ביסמרק.

הרבה מהעבודה המורכבת של הקאנצלר נהרסה בעשורים הבאים, כאשר וילהלם לא הצליח לחדש את ההסכם עם רוסיה ב־1887, מה שנתן לצרפת הזדמנות לכרות ברית מלאה איתה ב־1894. הניסיון של וילהלם ליצור צי חזק יותר מזה של בריטניה היה הרה-אסון עוד יותר, מאחר שהוא הביא להסכמה הלבבית מ־1904 ולהרחבתה גם לרוסיה ב־1907.

מסילת הברזל ברלין-בגדאד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסילת הברזל ברלין-בגדאד

זמן קצר לאחר שרכבת האוריינט אקספרס הסיעה את נוסעיה הראשונים דרך הבלקנים לקונסטנטינופול ב־1888, קיבלו בנקאים גרמנים אישור ממנהיגים טורקים לבנות מסילת ברזל עמוק יותר לתוך האימפריה העות'מאנית. ב־1903, הבינו מדינות אחרות באירופה כי הגרמנים מבקשים לבנות מסילת ברזל שתחבר בין גרמניה למפרץ הפרסי, וכך לעקוף את תעלת סואץ. מדינות אלו פחדו כי הרכבת תגביר עוד יותר את היתרונות הפוליטיים והכלכליים של גרמניה.

היסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגורמים המדויקים של המלחמה נדונו רבות מאז תחילת המלחמה. מיד לאחר המלחמה, התפרסמו במדינות בעלות הברית מחקרים אקדמיים רבים שהאשימו את גרמניה באחריות למלחמה. אך מחקרים אחרים משנות ה־20 וה־30 האשימו את כל הצדדים במידה שווה. רבים האשימו גורמים שונים כמו מערכת הבריתות החשאיות, דגש על מהירות ההתקפה, תכנון צבאי לא-גמיש, רעיונות דרווינאיים וחוסר במנגנוני הפסקה ללוחמה. רעיונות אלה שמרו על תוקפם בעשורים שחלפו מאז. באותו זמן, התפרסמו חיבורים רבים של פוליטיקאים ומשתתפים אחרים במלחמה שביקשו לטהר את שמם. בגרמניה הם לרוב דחו מעליהם את האשמה, ואילו במדינות בעלות הברית הם האשימו את גרמניה או את אוסטריה-הונגריה. הנושא היה טעון רגשית בשנים שבין המלחמות, וייתכן כי כעס שנותר בגרמניה על האשמות אלה עזר לנאצים לעלות לשלטון, שכן הם הדגישו את חוסר האשמה של גרמניה במלחמה.

ב־1961 כתב ההיסטוריון פריץ פישר ספר בעל השפעה רבה, שהאשים את גרמניה באחריות למלחמה. פישר חשב כי לשרים רבים בממשלה הגרמנית היו תוכניות התפשטות מוגזמות, שנוסחו לאחר היתרון הסוציאל-דמוקרטי בבחירות 1912. הוא טען כי הם ביקשו להשתמש בהתפשטות חיצונית ובתוקפנות כדי למנוע לחץ פנימי ודמוקרטיזציה. חלק ממחקרו מבוסס על "תוכנית ספטמבר" של תיאובלד פון בתמן-הולווג, שתיאר את מטרות המלחמה הגרמניות. בעקבות מחקרו של פישר צמחה אסכולה שלמה של מחקרים דומים, המדגישים את הפוליטיקה הגרמנית הפנימית. בין החוקרים הבולטים באסכולה זו הם עמנואל גייס, וולפגנג מומזן ופולקר ברגהאן.

תאוריית "מסיבת המלחמה הברלינאית", וכן גרסאות אחרות שלה, המאשימה את הגורמים הפוליטיים הגרמניים נעשתה לאורתודוקסיה בשנים שלאחר הפרסום של פישר, אך סופרים רבים התקיפו אותה.

בתחילה הביא הרעיון לתגובה חזקה, בעיקר מהיסטוריונים גרמנים שמרנים, כמו גרהרד ריטר, שחשב כי התזה מעוותת ולא מדויקת. ריטר חשב כי גרמניה הייתה דומה למדי לשאר המדינות, ולא ניתן לבודד אותה כאשמה הבלעדית.

ארנו מאייר ב־1967 הסכים עם כמה היבטים של התאוריה, אך חשב כי היא מבודדת את גרמניה מההקשרים ההיסטוריים שלה. מאייר חושב כי כל המדינות פעלו באופן דומה לגרמניה בשנים שלפני המלחמה. סמואל ר. ויליאמסון מניח את רוב האחריות לרגלי האליטה האוסטרו-הונגרית, ולא הגרמנית, בספרו מ־1990, "אוסטרו-הונגריה והתרחשות מלחמת העולם הראשונה". מחקרים אחרים מהתקופה האחרונה הם אלה של ניאל פרגוסון, "צער המלחמה" שדוחה לחלוטין את התזה של פישר, ומאשים את הדיפלומטיה הבריטית, ושל דייוויד פרומקין, שמאשים את גרמניה ואוסטרו-הונגריה בספרו "הקיץ האחרון של אירופה" שפורסם ב־2004.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]