הכנסייה הסרבית האורתודוקסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
דגל הכנסייה הסרבית האורתודוקסית

הכנסייה הסרבית האורתודוקסית או הכנסייה הסרבית הפרבוסלאבית (סרבית:Српска православна црква / Srpska pravoslavna crkva) היא כנסייה נוצרית אורתודוקסית אוטוקפלית של סרביה ושל העם הסרבי, השנייה בעתיקותה בין הכנסיות האורתודוקסיות הסלאביות (אחרי הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית). היא חלק מקהיליית הכנסיות האורתודוקסיות. הפטריארך שלה תופס את המקום השישי בחשיבותו אחרי הפטריארכים האורתודוקסים של קונסטנטינופול, אלכסנדריה, אנטיוכיה, ירושלים ומוסקבה.‏[1]

היא הכנסייה העיקרית בסרביה ובמונטנגרו, והשנייה בגודלה בבוסניה והרצגובינה ובקרואטיה.

רוב מאמיניה מרוכזים בסרביה (84% מהתושבים) וברפובליקה סרפסקה (88% מהתושבים) שהיא חלק ממדינה הפדרטיבית של בוסניה והרצגובינה. בנוסף רוב תושביה של מונטנגרו משויכים לכנסייה זו. הכנסייה הסרבית האורתודוקסית מאורגנת במיטרופוליות ואפארכיות,קודם כל בסרביה, בוסניה והרצגובינה, מונטנגרו וקרואטיה, וכן בארצות שכנות נוספות - רומניה (חבל באנאט) והונגריה, ובמקומות רבים בעולם שבהם חיים מהגרים סרבים.

בראש הכנסייה הסרבית האורתודוקסית עומד פטריארך סרביה, בימינו הפטריארך איריניי, הנחשב הראשון בין שווים בקרב מאמיני הכנסייה.

הכנסייה הפרבוסלבית הסרבית הגיעה למעמדה האוטוקפלי עוד בשנת 1219 תחת מנהיגותו של סבא הקדוש שניהל את הארכאפרכיה של ז'יצ'ה. במאה ה-14 מעמדה הועלה לדרגת פטריארכיה, שנודעה מאוחר יותר כפטריארכיה של פץ'. במאה ה-18 השלטון העות'מאני ביטל את הפטריארכיה הסרבית. הכנסייה הסרבית האורתודוקסית המודרנית המאוחדת הוקמה מחדש בשנת 1920 על ידי איחוד הפרטיארכיה של קרלובצי, המטרופוליה של בלגרד והמטרופוליה של מונטנגרו.

הכנסייה הסרבית האורתודוקסית מתגאה להיות מופקדת על שמירת שרידים מקודשים חשובים למאמינים הנוצרים, כמו ידו הימנית של יוחנן המטביל, יד וחלקי גולגולתו של גאורגיוס הקדוש, קטעים מהצלב הקדוש, אצבע של פאראסקבה האדוקה, גופתו של וסילי הקדוש מאוסטרוג ואחרים.

ראשית הנצרות אצל הסרבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהמאה ה-6 שבטים פגנים של הסלאבים, לרבות אבות הסרבים, חדרו מצפון לחצי האי הבלקני. למרות שפגשו במקום אוכלוסייה שהתנצרה עוד מן המאה ה-2. תהליך התנצרות השבטים הסרבים לקח כמה מאות שנים. בהתחלה גרמו הסלאבים הדרומיים להתמוטטות הבישופויות הקדומות ביותר שהיו באזור שבין הדנובה לים האגאי. בשנת 732 סיפח הקיסר הביזנטי לאון השישי את האיליריה המערבית לשטח הסמכות של הפטריארכיה היוונית של קונסטנטינופול, בעוד שאת השיפוט הכנסייתי באזור השאיר עדיין בידי האפיפיור מרומא. במקביל להשפעה הרומית בערי החוף, אחרי הקמת התימה (פרובינקיה ביזנטית) החדשה בדלמטיה בסביבות שנת 870 גברה בהן גם ההשפעה היוונית. בשנים 870-860 קיריל ומתודיוס מתסלוניקי פעלו כמיסיונרים במורביה הגדולה ואחר כך בפאנוניה. מתודיוס הפך לארכיבישוף של פנוניה כשמושבו בסירמיום, בימינו סרמסקה מיטרוביצה. מקורות שונים מלמדים כי תחת חסותו הכנסייתית נכנסו גם שבטים סרבים. חניכיהם של קיריל ומתודיוס הטיפו בשפה סלבית בבולגריה, במקדוניה של ימינו, באזור אוחריד,שנכלל באותה תקופה בבולגריה ובאזורים הסרבים ובחוף האדריאטי.

התנצרותם של הסרבים הושלמה בימי הנסיך מוטימיר (891-כ-850) ויורשו פטר גויניקוביץ' (917-892) נשא כבר שם נוצרי. באותה תקופה סוגיית הסמכות השיפוטית הככנסיית לא עמדה בכלל בשאלה: בשנת 873 הורה האפיפיור יוחנן השמיני למוטימיר להכיר במתודיוס כבישוף של סירמיום ופנוניה. אחר כך עקב התפשטות האימפריה הבולגרית בימי הצאר סימאון הראשון, מלך בולגריה ארצות הסרבים הוכנסו לשטח השיפוט של הכנסייה הבולגרית. אחרי נפילת האימפריה הבולגרית הראשונה בהתחלת המאה ה-11, הסרבים היו כפופים מבחינה דתית לבישופות הבולגרית אוחריד.

הסכיזמה המזרחית משנת 1054 יצרה גבולו גבולות כנסייתיים-תרבותיים בלתי נראים באמצע הממלכה הסרבית הקדומה. המחצית המערבית שלה כולל ערי החוף של דלמטיה, טרבוניה,בוסניה ודוקליה נותרו במידה מכרעת במסגרת הכנסייה הרומית. עם תומכי רומא נמנו במיוחד מלכי ממלכת זטה מיכאילו וויסבלייביץ' וקונסטנטין בודין. האחרון הקים את בישופות בר. המיסיון הרומי-קתולי יצא מהבישופויות ספליט, בר ודוברובניק. בעומק הארץ הסרבית המשיכה שליטת הבישופות המזרחית של אוחריד תחת חסות הביזנטית.

מצב עניינים זה השפיע למשל עת התנהלות הממלכה הסרבית בימי שלטונו של סטפאן נמאניה שהוטבל בעצמו פעמיים: פעם על ידי כמרים רומיים ופעם על ידי כמרים יוונים. ממלכתו של נמאניה כללה אזורים מזני צידי הגבול הרוחני ועל כן טיפח המלך יחסים עם שתי הכנסיות, והעניק תרומות לשתיהן. אולם הייתה לו העדפה ידועה לצד האורתודוקסי. להבדיל ממנו, בניו שטפאן וווקן הלכו בעקבות הדגם הסרבי-דיוקליטי ונטו לקתוליות. רגע שיא בהתפתחות הזאת הייתה הכתרתו של שטפאן נמאניץ' בשנת 1217 על ידי לגאט של האפיפיור. עם זאת לבסוף הייתה לבסוף יד המגמה האורתודוקסית על העליונה הודות לבן הצעיר של נמאניה, רסטקו שהפך לנזיר אורתודוקסי תחת השם סאבה ובחר לחיות במנזרים על ההר אתוס.

הארכיבישופות ז'יצ'ה-פץ' (1219–1346)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאבה הקדוש בסביבות 1228, ציור במנזר מילשבה

תפקיד מכריע בהקמת הכנסייה הסרבית שיחק סאבה הקדוש (1236 - בערך 1175), בנו הצעיר של הנסיך סטפאן נמאניה. בזמנו של נמאניה נמצאה הכנסייה המקומית בידי הארכיבישופות אוחריד, עם בישופויות בניש,סטארי ראס (ראס), פריזרן וליפליאן. וזמנית בדורס (בסרבית "דראץ'"). בעקבות מסע הצלב הרביעי התפצלה האימפריה הביזנטית לשניים. בחלק המערבי שלט הדספוט של אפירוס תאודורוס הראשון אנגלוס קומננוס דוקאס, שהיה עוין למדינתם של בני נמאניה ושהארכיבישופות אוחריד נמצאה תחת שליטתו.

בניו של נמאניה, הנסיך סטפאן נמאניץ' והנזיר סאבה ניצלו את הבלבול שנוצר בעקבות השכנת האימפריה הלטינית בקונסטנטינופול כדי לארגן באוחריד ארכיבישופות עצמאית. סאבה פנה בשנת 1219 בניקאה אל הקיסר הביזנטי תאודורוס הראשון לסקריס והפטריארך מנואילוס הראשון סרנדינוס שעקרו לשם, וביקש את רשותם להקמת ארכיבישופות סרבית אוטוקפלית. בקשתו אושרה ובאותה שנה סאבה התמנה לארכיבישוף הראשון של הסרבים.

אחרי שובו קבע סאבה את המנזר ז'יצ'ה, מיסודו של אחיו סטפאן נמאניץ' כמושבו הארכיבישופי. אחר כך הקים עשר בישופויות, מתוכן שמונה ברשקה - סטארי ראס, טופליצה, מורביצה, דאבאר, בודימליה, חבוסנו, פריזרן וליפליאן, ועוד אחת בנסיכות זטה, על יד קוטור ואחת בזחלומיה, בסטון. במהלך התפשטות האימפריה הסרבית קמו זו אחר זו בישופויות נוספות בבלגרד, ברניצ'בו, ניש, באנסקה, ולבוז'ד, טטובו ודבאר. סאבה דאג לקביעת נומוקנון וטיפיקון של המנזרים והקדיש עצמו לחינוך אנשי הכמורה. הוא אסף את דוגמות האמונה בסינדיקון אורתודוקסי. הוא קבע דרכו את תקפותן של תורת אבות הכנסייה ושל החלטות הוועידות האקומניות וגינה שורה של כפירות, לרבות הידועה שביניהן- זו של הבוגומילים יחד עם סטפאן חיבר סאבה ספר על חיי האבות של הכנסייה ובנה פולחן סביב אישיותו של סטפאן נמאניה המנוח, שהורכז אחרי מותו, תחת שם הנזירות סימאון, לקדוש של הכנסייה.

יריבו המושבע של סאבה היה בזמנו ארכיבישוף אוחריד, דמטריוס כומאטנוס, שגינה את הקמת הבישופות הסרבית כ""בלתי קאנונית". אולם מחאתו של כומאטנוס לא מצא הד רב, במיוחד אחרי שהוא הכתיר את תאודורוס אנגלוס, על אפו וחמתו של פטריארך ניקאה. פרט לכך הפטריארכים האורתודוקסים בירושלים, אלכסנדריה ואנטיוכיה הכירו בארכיבישופות האוטוקפלית של סאבה.

בשנת 1253 נשדד המנזר ז'יצ'ה על ידי בולגרים וקומנים. משום כך עבר מושב הארכיבישוף משם למנזר סבטי ספאס בפץ'. מנזר פץ' נשאר מושב הפטריארך הסרבי עד לביטול הסופי של הפטריארכיה בשנת 1766 , עם הפסקה בשנים 1459-1382 כשבעקבות הסכנה העות'מאנית ישב ראש הכנסייה הסרבית בז'יצ'ה ובסמדרבו.

התפשטות האימפריה של בית נמאניה הביאה להידוק הקשר בין הכנסייה למדינה. כל אחד מבני השושלת הקים לפחות מנזר אחד, פרט לרדוסלב שבזמנו תוכננה בלבד בניית המנזר סטודניצה. המידוע במנזרי בית נמאניה היה הילנדר, על ההר אתוס. מצד שני לקחו מלכי סרביה תחת חסותם ותחת חסות הארכיבישופות הסרבית גם את נתיניהם הקתוליים. המלך אורוש למשל תקף את דוברובניק לאחר שבישופי העיר הזאת התגרו בסמכות הארכיבישופות בר.

פטריארכיית פץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי שושלת נמאניה 1463- 1346[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי המאה ה-13 ובתחילת המאה ה-14 התחזקה המגמה האנטי-לטינית, במיוחד מול מדיניות ההתפשטות של מלכי הונגריה, בעיקר מבית אנג'ו. העימות החריף עוד יותר באמצע המאה ה-14. הארכיבישוף של בר התגלה כאויב מר של הכנסייה האורתודוקסית הסרבית, בעוד שספר החוקים של סטפאן דושאן אסר על המרת הדת ל"כפירה הלטינית".

ממלכתו של סטפאן דושאן סיפחה את כל השטח שהשתטייך לארכיבישופות של אוחריד. רק את זלחומיה הפסידה לטובת הבוסנים. חצי האי פליישאץ והעיר סטון אולצו לשלם מס שנתי למלך הסרבי לטובת המנזר הסרבי "הארכנגל הקדוש" בירושלים. דושאן תכנן להכתיר את עצמו לקיסר (צאר) והיה צריך להקים בממלכתו מוסד כנסייתי שישמש משקל נגד מול הפטריארך של קונסטנטינופול. המסורת תמכה באיחוד הישות הטריוטוריאלית עם ישות כנסייתית. בשנת 1346 מינה המלך את הארכיבישוף של פץ' יואניקיה השני בתפקיד פטריארך של פץ'. כעבור 7 ימים בלבד כבר הכתיר הפטריארך החדש בסקופיה את סטפאן דושאן ל"קיסר הסרבים והיוונים" (היוונים נקראו "רומיים", כלומר "ביזנטים"). כל זה בתאום עם הפטריארך הבולגרי בטרנובו, עם הארכיבישוף של אוחריד ועם נזירי אתוס אך בלי אישור הפטריארך קליקסטוס של קונסטנטינופול.

הקמת הפטריארכיה בפץ' לא שינתה בהרבה את המצב בכנסייה. האוטוקפליה של ארכיבישוף אוחריד נותרה בכנה, גם מנזרי אתוס שמרו את הפריבילגיות שלהם. הבישופים בסקופיה, פריזרן, זטה וברשקה הועלו למעמד של מטרופוליטיים. מנזר לסנובו הפך למושב של בישופות חדשה בחסות המטרופוליה של סקופיה. בראש האפרכיות היווניות המסופחות בדרום התמנו בישופים נאמנים למלך הסרבי. זכויות הכמורה לא נפגעו.

בשנים 1349 ו1354 הוצא ספר החוקים של סטפאן דושאן - זקוניק דושאנוב" שכלל הוראות חשובות בנוגע לפטריארכיה . כמו בקושטא, הפטריארך של פץ' נבחר על ידי מועצה מורכבת מנציגי הכנסייה ומן הקהילה, בעצה אחת עם המלך. הבישופים נבחרו על ידי סינוד. התואר המלא של הפטריארך של פץ' היה:

"ברחמי אלהים ארכיבישוף ופטריארך של כל הארצות הסרביות ושל כל ארצות החוף (עד שנת 1375 - "פטריארך של הסרבים והיוונים")

.לפטריארך הייתה קנצלריה ובראשה מזכירים הקרויים "לוגותטים".

בעקבות התחזקות הפטריארכיה הפכה הכנסייה האורתודוקסית הסרבית לאחד מעמודי התווך של החברה הפאודלית. בבעלותה היו אדמות רבות - אחוזות של מנזרים, שנקראו "מטוכיה" (מיוונית) ובהם הועסקו איכרים רבים. עד לכיבוש העות'מאני נכסיה היו פטורים ממסים והיא נהנתה מפריבילגיות נוספות. הכנסייה הייתה אחראית לעבודות רבות שבוצעו באחוזותיה כמו כריתת יערות, הקמת ייושבים כפריים, ובניית דרכים ובניינים, העושר המופלג גרם לתופעות שחיתות, כמו מכירת משרות ולפעימים אפילו שימוש באלימות לשם השגת עמדות מפתח מכניסות רווחים. בנוסף להכנסות שנבעו מן המנזרים ונכסי הכנסיות הבישופים גבו מס נוסף מאנשים שלומם, שמילאו תפקידים של אקסרכים. האקרכים נדרשו לפקח על שמירת מצוות הדת והמוסר באפרכיה. האפרכיות התחלקו לפרוכיות. מאוחר יותר הוקם מוסד הפרוטופופיאט. בראש כל פרוכיה התמנה כומר (פופ) על ידי הבישוף בהתיעצות עם ראש נכבדי המקום. לכל כומר הוקצו שלושה שדות אדמה אותם היה אמור לעבד. הותר לכומר גם לצבור רכוש שיוכל להוריש, אולם היה חייב לשלם עמלות לבישוף הממונה עליו. בנוסף לעיסוקיהם הדתיים, החקלאות היוותה תעסוקה מרכזית של הכמרים הפשוטים.

תפקיד חשוב בחיי הקהילות שיחק בית הדין הכנסייתי שהיה עורך, בין השאר, משפטים פליליים ואזרחיים שנגעו בתושבים שבשטח השיפוט של הכנסייה. חלק מהכמרים והנזירים, שנבחרו בקפידה, היו עוסקים בעבודת ריפוי פסטורלית ובווידוי. מעמד הכנסייה התחזק גם באמצעות פסיקות כנסייתיות נגד עבודת האלילים, האמונות התפלות והכישופים.

הכרזת הפרטיארך בפץ' לא עוררה תגובה מידית מהפטריארך בקונסטנטינופול. רק ב-1352, אחרי לחצים מצד הקיסק יואנס השישי קטנטקוזינו, הטיל הפטריארך קליקסטוס הראשון אנתמה, כלומר נידוי נגד הצאר סטפאן דושאן והפטריארך יואניקיה השני. אולם בקורת חריפה נגד המהלך בא מתוך סרביה עצמה. סרבים רבים התנגדו להפרדת הפטריארכיה וראו בה סטייה מדרכו של סבא הקדוש. הביזנטים חידשו בינתיים את חסותם על מנזרים באתוס ורבים מנזירי אתוס סירבו לשתף פעולה עם הסרבים לאחר שראשי הכנסייה הסרבית נודו.

עם הזמן, תוך התמודדות עם התקדמות הצבאות העות'מאנים, נעשו מספר פעמים ניסיונות לקרב את קונסטנטינופול ופץ'. קודם כל בשנת 1368 הושג איחוד חלקי בין שלטונו של יובאן אוגליישה ובין הפטריארך מקונסטנטינופול. אוגליישה, אחיו השל המלך הסרבי ווקאשין שלט כדספוט על סרס ועל אזור דראמה. הוא העביר את הכנסיות שבשטח שיפוטו אל חסותו של הפטריארך בקונסטנטינופול ומינה את מטרופוליט בדראמה לאקסארך. אחרי תבוסתם של בית מרניאווצ'ביץ' על ידי הקיסר יוחנן החמישי פלאולוגוס, חידשו לזר הרבליאנוביץ' והנזיר איסאיה הסרבי מאתוס את המאמצים להתפייסות. לבסוף הכיר הפטריארך פילותאוס בפרטריארכיה סרבית בשנת 1375 והסיר את צו הנידוי. הסרבים נתבקשו בתמורה שלא להפריע לחיזוק נוכחותה של הכנסייה הביזנטית בבלקן.

תחת השלטון העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1459 השלימה האימפריה העות'מאנית את כיבוש סרביה והפכה אותה לפאשליק.אף על פי שהיו מספר סרבים שהתאסלמו, רוב רובם המשיכו להשאר נאמנים לכנסייה הסרבית האורתודוקסית. במאות השנים של כיבוש עות'מאני מילאה כנסייה זו תפקיד מוביל בשמירת הזהות והמסורת התרבותית הלאומית. בהתחלה העות'מאנים לא הרשו פעולתם של פטריארך סרבי ואף של ארכיבישוף בסרביה. אחרי מות הפטריארך ארסניה השני בשנת 1463 לא נבחר לו יורש. הפטריארכיה בוטלה בפועל והכנסייה הועמדה תחת חסות הפטריארך האקומני בקונסטנטינופול, שהיה ראש קהילת הנוצרים האורתודוקסים בכל האימפריה העות'מאנית במסגרת חקיקת ה"מילט". בשנת 1557 הודות להתערבות המצביא והווזיר מוצא סרבי מהמט סוקולו (סוקולייביץ') הסכים הסולטאן הטורקי סולימאן המפואר להתחדשות מוסד הפטריארכיה הסרבית בפץ'. הפטריארך שנבחר היה מקאריה סוקולוייביץ',אח או בן דוד שלמהמט סוקולו. הפטריארך הפך בהמשך לעתים קרובות לדובר האוכלוסייה הסרבית בפני השער העליון. סמכויות הפטריארכיה בפץ' בתחום הדת הופעלו כלפי מאמינים בסרביה, מונטנגרו, בוסניה-הרצגובינה, קרואטיה, צפון מקדוניה ודרום-מזרח בולגריה,וכן כלפי הכנסיות הסרביות בשטחי הונגריה וטרנסילבניה. פטריארכים רבים פעלו למען השגת השחרור מתחת העול העות'מאני. המרידות הראשונות של הסרבים נגד העות'מאנים הונהגו על ידי בישופים: הבישוף טודור בווייבודינה בשנים 1606-1593, הבישוף ויסריון בהרצגובינה בשנים 1597-1609, הפטריארך ארסניה השלישי בשנים 1689-1688 ואחרים. מונטנגרו, ששמרה על אוטונומיה, הונהגה בעצמה על ידי נסיכים-בישופים.

בשנת 1766 שוב סגרו הטורקים את הפטריארכיה וכפו על הסרבים חזרה לחיק הפטריארכיה האקומנית היוונית. מונו בסרביה בישופים יוונים שנקראו "פנריוטים" או "פנרים" לפי רובע פנר באיסטנבול. הם היו מנוכרים לצאן מרעיתם הסרבי שהאשים אותם בהידרדרות רוחנית של הקהילות. רק במונטנגרו ובוויבודינה , שבהן העות'מאנים לא שלטו, נותרו ארכיבישופויות אוטונומיות ששמרו על הגחלת של מסורת הפטריארכיה הסרבית.

הפטריארכיה בקרלובצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו עוד נוצרים סרבים המירו דתם לאסלאם כדי להתחמק מהמסים הכבדים שהטילו עליהם הטורקים כתגמול על מרידותיהם וההתנגדות העיקשת. אחרים נמלטו עם מנהיגיהם לשטחים שבליטת המונרכיה ההבסבורגית, בהן הבוטחה להם אוטונומיה. מושב הארכיבישופים הועבר מפץ' לסרמסקי קרלובצי, תחת שליטה אוסטרית. המיטרופוליה הסרבית החדשה בקרלובצי הכריזה עצמה פרטריארכיה בשנת 1848.

הכנסייה אחרי חידוש עצמאותה של סרביה במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיצול לשלוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

קתדרלת סבא הקדוש בבלגרד
בניין הפטריארכיה הסרבית בבלגרד

אחרי תחיית העצמאות של סרביה בהתחלת המאה ה-19 קמה מחדש ארכיבישופות אורתודוקסית עצמאית בבלגרד, בירת המדינה. היא הפכה לאוטוקפלית בשנת 1879,שנה אחרי שהמעצמות הכירו בועידת ברלין (1878) בעצמאות סרביה. אולם בעקבות המצב הגאו-פוליטי בבלקן הכנסייה הסרבית נשארה מפוצלת. לצד הארכיבישופות של בלגרד, שנודעה בשם ה"מיטרופוליה של בלגרד" פעלו במקביל הבישופות של סרמסקי קרלובצי בוויבודינה ודרום הונגריה, תחת השלטון האוסטרי ואחר כך-אוסטרו-הונגרי, הארכיבישופות או המיטרופוליה של נסיכות מונטנגרו, והכנסייה הסרבית אורתודוקסית בבוסניה-הרצגובינה ודלמטיה. אחרי 1878 עם כיבוש בוסניה-הרצגובינה על ידי אוסטרו-הונגריה, כנסייה אחרונה זו הועמדה בחסות הארכיבישופים הרחוקים של בוקובינה וגליציה. המיטרופוליה של צטיניה במונטנגרו ראתה עצמה יורשת של הפטריארכיה של פץ' וראשיה, המיטרופוליטיים הקרויים "ולדיקה" נקראו גם "אקסארכים של הכס של פץ'"

הפטריארכיה הסרבית -אחרי 1920[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלכה היוגוסלבית. האיחוד מחדש של הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מלחמת העולם הראשונה התאדחות השטחים היוגוסלבים תחת כתר ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים איפשרה סוף-סוף את איחוד הכנסייה הסרבית האורתודוקסית. הוקמה בשנת 1920 פרטריארכיה אקמונית אוטוקפלית סרבית שמושבה בבלגרד. המטרופוליט של בלגרד, דימיטריה פבלוביץ' הוכרז כפטריארך הראשון שלה. לכנסייה הייתה השפעה פוליטית וחברתית רבה בממלכת היוגוסלבית ונאבקה בהצלחה נגד כוונות הממשלה לחתום על קונקורדט עם הותיקן.

ימי הכיבוש הנאצי-פאשיסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי גבו מהכנסייה הסרבית קרבן כבד. השלטון הפאשיסטי-אוסטשי בקרואטיה יצא לרדיפות אכזריות נגד הסרבים וכנסייתם ודרש לכפות על האוכלוסייה האורתודוקסית הסרבית להצטרף ל"כנסייה אורתודוקסית קוראטית" חדשה. שלושה בישופים ו-515 כמרים סרבים נרצחו. כנסיות אורתודוקסיות סרביות רבות ניזוקו או נהרסו. בסרביה שנכבשה על ידי הגרמנים, הפטריארך גברילו דוז'יץ' נעצר בשנת 1941 בתוך מנזר ובשנת 1944 נשלח למחנה הריכוז דכאו שם שהה מספר חדשים ב"בונקרי הכבוד" שנועדו לאסירי צמרת.

בימי יוגוסלביה הקומוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי גירוש הכוחות הנאצים והפאשיסטים קמה הרפובליקה הפדרטיבית ה"עממית", אחר כך "סוציאליסטית" של יוגוסלביה תחת שלטון ליגת הקומוניסטים היוגוסלבית בראשות טיטו. מיד אחרי המלחמה טיטו ביטל זמנית את מוסדות הכנסייה הסרבית בגלל קשריה עם המורכיה הסרבית בגולה ועם התנועה הלאומנית של הצ'טניקים. בדומה למקרי הדתות האחרות, הכנסייה עמדה בהמשך בפיקוח הדוק של המדינה, נאסרו שיעורי הדת בבתי הספר, נכסים רבים שלה הופקעו והשלטון שם מגבלות על הפעילות הדתית בקרב האוכלוסייה. עם זאתלבסוף העניק השלטון הקומוניסטי לכנסייה חירויות שהיו בלתי נתפסות בשאר הגוש המזרחי.

בשלהי השלטון הקומוניסטי, תוך כדי התחזקות המגמות הלאומניות בשנות ה-1980 חלה תחייה דתית מודגשת בכל רחבי יוגוסלביה.

ימי התפרקות יוגוסלביה והמלחמות הנלוות לה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנסיבות הפוליטיות הסוערות של התפרקות יוגוסלביה אחרי שנת 1991 גם הכנסייה הסרבית מצאה עצמה מעורבת. מחד היא רואה עצמה כשומרת של האומה הסרבית, לרבות מחוץ לגבולות הרפובליקה הסרבית, מאידך נאלצה להתגונן מפני חיבוק הדוב של הכוחות הלאומניים הרדיקליים שביקשו לנצל אותה למטרותיהם הלוחמניות. הכנסייה בכלל ובעיקר כמה ממנהיגיה לא הסתירו את אהדתם לעיניין הלאומי הסרבי בעימות עם השאיפות הלאומיות של הקבוצות האתניות השכנות - הסלביות והאלבנית. כך למשל, בסוקולאץ, על יד סרייבו, ראש הכנסייה, הפטריארך פאבלה חילק את הלחם הקדוש לרדובאן קאראג'יץ' ולראטקו מלאדיץ', ימים ספורים אחרי שאנשיהם ביצעו את הטבח בסרברניצה. מאוחר יותר התנגד להסגרתם ופנה לאו"ם ולבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר עם בקשה לשחררם. ברם גם בשנות ה-1990 ובמיוחד בשנות ה-2000 עשה הפטריארך פבלה ג'סטות של תמיכה כלפי האופוזיציה לסלובודן מילושביץ'.

במלחמות היוגוסלביות הוכו קשות כמה מענפיה של הכנסייה הסרבית האורתודוקסית. אחרי פריצת המלחמה ב-1991 ניזוקו ונהרסו כנסיות רבות בקרואטיה. אלפי סרבים באפארכיות זאגרב, קרלובאץ בסלבוניה ובדלמטיה הפכו לפליטים ובראשם בישופים וכמרים שלהם. אחרי ההימלטות ההמונית של הסרבים מקרואטיה בשנת 1995 כתוצאה מהמלחמה האכזרית שבה הופצצה דוברובניק הפצצות כבדות על ידי הסרבים, האפארכיה האורתודוקסית הדלמטית ננטשה כמעט לחלוטין. היא הועברה זמנית לקנין אחרי הקמת הרפובליקה הקקיונית של קריינה הסרבית בקרואטיה. האפארכיה האורתודוקסית של סלבוניה הועברה מפקראץ לדארוואר. שני מנזרים אורתודוקסים ניזוקו במיוחד אחרי "המבצע סופה" של הצבא הקרואטי:

מנזר קרופה, שנבנה ב-1317 והשוכן על מדרון הדרומי של ולביט, במחצית הדרך בין אוברובאץ לקנין, ניזוק על ידי תוקפים קרואטים לא מזוהים.
מנזר קרקה הנמצא בפארק הלאומי קרקה ליד הנהר בעל אותו השם, שנבנה גם כן בסביבות 1345, נשדד.

בימי המלחמה בבוסניה והרצבגובינה היה צורך בפינוי האפארכיות ביהאץ' ופטרובאץ, דאבאר-בוסניה וזבורניק וטוזלה. מושב האפארכיה מדאבאר-בוסניה הועבר זמנית לסוקולאץ ומושב האפארכיה של זבורניק-טוזלה הועבר זמנית לביילינה. נחרבו מנזרים וכנסיות גם באפארכיה של זהומלייה.

עד שנת 1998 המצב בקרואטיה וסרביה התייצב. רוב המוסדות של הכנסייה הסרבית חזרו לפעולה רגילה, הבישופים והכמרים שבו והבניינים והנכסים שניזוקו או נהרסו תוקנו או שוקמו.ממשיך תהליך של בנייה מחדש של הכנסיות שנחרבו ובראשן הכנסייה האפארכית של קרלובאץ העילית. חזרו גם רבים מהפליטים, אך שיעור האוכלוסייה הסרבית בשטחי קרואטיה לא חזר בשנת 2004 למספרים שלפני המלחמה.

בעקבות מלחמת קוסובו, אחרי שנת 1999 רבים מהאתרים הקדושים הסרבים באזור זה נשארו ריקים ממאמינים. נותרו בהם רק הכמרים והנזירים. אחרי כניסת כוחות נאט"ו לאזור ביוני 1999 לפי דיווחים מסוימים ניזוקו ונהרסו כנסיות סרביות רבות וכמה כמרים נרצחו {[דרוש מקור}}. בפרעות אלבניות נגד הסרבים בשנת 2004 נפגעו כ-35 כנסיות ומנזרים בקוסובו, כמה מהם קשות.[דרוש מקור]

פילוגים במקדוניה ומונטנגרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בימי השלטון הקומוניסטי בשנת 1967 קמה באופן רשמי כנסייה אורתודוקסית מקדונית כשלוחה של הכנסייה האורתודוקסית הסרבית ברפובליקה המקדונית שהייתה חלק מהפדרציה היוגוסלבית, במסגרת המאמצים לחיזוק הזהות הלאומית הסלבית מקדונית. הכנסייה הסרבית לא הכירה בה.

בשנות ה-1990 התגבשה גם כנסייה מונטנגרית נפרדת, היא הפכה לכנסייה האורתודוקסית השנייה כחשיבות במונטנגרו, מוכרת על ידי השלטונות, ובימינו משתייכים אליה מעל 20% מהמאמינים האורתודוקסים.

בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימינו כפופות לכנסייה הסרבית האורתודוקסית 40 דיוקסיות ברחבי העולם, על 3,600 קהילות ו-2,000 הכמרים שלהן. בסביבות 80 % מקרב 11,000,000 סרבים בעולם מכירים בה ככנסייתם. לכנסייה גם 200 מנזרים פעילים שבהם דרים כ-230 גברים ו-1,000 נשים, שבחרחו בחיי נזירות. הכנסייה מפקחת גם על שש פקולטות לתאולוגיה אורתודוקסית בבלגרד, קרגוייבץ, במרכז סרביה, סרמסקי קרלובצי בצפון סרביה, בצטיניה במונטנגרו, בפוצ'ה - בבוסניה והרצגובינה, ובפריזרן באזור קוסובו. בעקבות מלחמת קוסובו בשנת 1999 הפקולטה מפריזרן עברה לניש, בדרום סרביה. ישנם עוד שני סמינרים תאולוגיים של הכנסייה בבלגרד ובליבטיוויל, אילינוי, בארצות הברית, עוד מכון תאולוגי בבלגרד ועוד אקדמיה תאולוגית בפוצ'ה.

החל משנת 2010 הפטריארך של הכנסייה הסרבית הוא איריניי, הנושא גם את התארים של מטרופוליט של בלגרד וסרמסקי קרלובצי וארכיבישוף של פץ'. לסרבים הרבים החיים בגרמניה, אוסטריה ושווייץ יש בישוף משהלם, בימינו סרגייה קאראנוביץ' שמושבו בהילדסהיים ומינכן, והוא עומד בראש הדיוקסיה של מרכז אירופה.

הכנסייה הסרבית האורתודוקסית היא חברה במועצת הכנסיות העולמית.


ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ,Dušan T.Bataković (dir.) Histoire du peuple serbe L'Âge d'homme Lausanne, Paris 2005
  • Moody, Ivan (2012). "Music in the Orthodox Church". In Casiday, Augustine. The Orthodox Christian World. London: Routledge. ISBN 978-1-136-31484-1.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Vladimir Cvetković ב Ivan Moody פרק 10 - The Serbian Tradition עמוד 130