הכנסייה הסרבית האורתודוקסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
דגל הכנסייה הסרבית האורתודוקסית

הכנסייה הסרבית האורתודוקסית או הכנסייה הסרבית הפרבוסלאבית (סרבית:Српска православна црква / Srpska pravoslavna crkva) היא כנסייה נוצרית אורתודוקסית אוטוקפלית של סרביה ושל העם הסרבי, השנייה בעתיקותה בין הכנסיות האורתודוקסיות הסלאביות (אחרי הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית). היא חלק מקהיליית הכנסיות האורתודוקסיות.

רוב מאמיניה מרוכזים בסרביה (84% מהתושבים) וברפובליקה סרפסקה (88% מהתושבים) שהיא חלק ממדינה הפדרטיבית של בוסניה והרצגובינה. בנוסף רוב תושביה של מונטנגרו משויכים לכנסייה זו. הכנסייה הסרבית האורתודוקסית מאורגנת במטרופוליות ואפרכיות,קודם כל בסרביה, בוסניה והרצגובינה, מונטנגרו וקרואטיה, וכן בארצות שכנות נוספות - רומניה (חבל באנאט) והונגריה, ובמקומות רבים בעולם שבהם חיים מהגרים סרבים.

בראש הכנסייה הסרבית האורתודוקסית עומד פטריארך סרביה, בימינו הפטריארך איריניי, הנחשב הראשון בין שווים בקרב מאמיני הכנסייה.

הכנסייה הפרבוסלבית הסרבית הגיעה למעמדה האוטוקפלי עוד בשנת 1219 תחת מנהיגותו של סבא הקדוש שניהל את הארכאפרכיה של ז'יצ'ה. במאה ה-14 מעמדה הועלה לדרגת פטריארכיה, שנודעה מאוחר יותר כפטריארכיה של פץ'. במאה ה-18 השלטון העות'מאני ביטל את הפטריארכיה הסרבית. הכנסייה הסרבית האורתודוקסית המודרנית המאוחדת הוקמה מחדש בשנת 1920 על ידי איחוד הפרטיארכיה של קרלובצי, המטרופוליה של בלגרד והמטרופוליה של מונטנגרו.

הכנסייה הסרבית האורתודוקסית מופקדת על שרידים מקודשים חשובים למאמינים הנוצרים, כמו ידו הימנית של יוחנן המטביל, יד וחלקי גולגולתו של גאורגיוס הקדוש, קטעים מהצלב הקדוש, אצבע של פאראסקבה האדוקה, גופתו של וסילי הקדוש מאוסטרוג ואחרים.

ראשית הנצרות אצל הסרבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהמאה ה-6 שבטים פגנים של הסלאבים, לרבות אבות הסרבים, חדרו מצפון לחצי האי הבלקני. למרות שפגשו במקום אוכלוסייה שהתנצרה עוד מן המאה ה-2. תהליך התנצרות השבטים הסרבים לקח כמה מאות שנים. בהתחלה גרמו הסלאבים הדרומיים להתמוטטות הבישופויות הקדומות ביותר שהיו באזור שבין הדנובה לים האגאי. בשנת 732 סיפח הקיסר הביזנטי לאון השישי את האיליריה המערבית לשטח הסמכות של הפטריארכיה היוונית של קונסטנטינופול, בעוד שאת השיפוט הכנסייתי באזור השאיר שם עדיין בידי האפיפיור מרומא. במקביל להשפעה הרומית בערי החוף, אחרי הקמת התימה (פרובינקיה ביזנטית) החדשה בדלמטיה בסביבות שנת 870 גברה בהן גם ההשפעה היוונית. בשנים 870-860 קיריל ומתודיוס מתסלוניקי פעלו כמיסיונרים באזור הנהר מורבה. מתודיוס היה גם ארכיבישוף של פנוניה כשמושבו בסירמיום, בימינו סרמסקה מיטרוביצה. מקורות שונים מלמדים כי תחת חסותו הכנסייתית נכנסו גם שבטים סרבים.

התנצרותם של הסרבים הושלמה בימי הנסיך מוטימיר (891-כ-850) ויורשו פטר גויניקוביץ' (917-892) נשא כבר שם נוצרי. באותה תקופה סוגיית הסמכות השיפוטית הככנסיית לא עמדה בכלל בשאלה: בשנת 873 הורה האפיפיור יוחנן השמיני למוטימיר להכיר במתודיוס כבישוף של סירמיום ופנוניה. אחר כך עקב התפשטות האימפריה הבולגרית בימי הצאר סימאון הראשון, מלך בולגריה ארצות הסרבים הוכנסו לשטח השיפוט של הכנסייה הבולגרית. אחרי נפילת האימפריה הבולגרית הראשונה בהתחלת המאה ה-11, הסרבים היו כפופים מבחינה דתית לבישופות הבולגרית אוחריד.

הסכיזמה המזרחית משנת 1054 יצרה גבולו גבולות כנסייתיים-תרבותיים בלתי נראים באמצע הממלכה הסרבית הקדומה. המחצית המערבית שלה כולל ערי החוף של דלמטיה, טרבוניה,בוסניה ודוקליה נותרו במידה מכרעת במסגרת הכנסייה הרומית. עם תומכי רומא נמנו במיוחד מלכי ממלכת זטה מיכאילו וויסבלייביץ' וקונסטנטין בודין. האחרון הקים את בישופות בר. המיסיון הרומי-קתולי יצא מהבישופויות ספליט, בר ודוברובניק. בעומק הארץ הסרבית המשיכה שליטת הבישופות המזרחית של אוחריד תחת חסות הביזנטית.

מצב עניינים זה השפיע למשל עת התנהלות הממלכה הסרבית בימי שלטונו של סטפאן נמאניה שהוטבל בעצמו פעמיים: פעם על ידי כמרים רומיים ופעם על ידי כמרים יוונים. ממלכתו של נמאניה כללה אזורים מזני צידי הגבול הרוחני ועל כן טיפח המלך יחסים עם שתי הכנסיות, והעניק תרומות לשתיהן. אולם הייתה לו העדפה ידועה לצד האורתודוקסי. להבדיל ממנו, בניו שטפאן וווקן הלכו בעקבות הדגם הסרבי-דיוקליטי ונטו לקתוליות. רגע שיא בהתפתחות הזאת הייתה הכתרתו של שטפאן נמאניץ' בשנת 1217 על ידי לגאט של האפיפיור. עם זאת לבסוף הייתה לבסוף יד המגמה האורתודוקסית על העליונה הודות לבן הצעיר של נמאניה, רסטקו שהפך לנזיר אורתודוקסי תחת השם סאבה ובחר לחיות במנזרים על ההר אתוס.


הארכיבישופות ז'יצ'ה-פץ' (1219–1346)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאבה הקדוש בסביבות 1228, ציור במנזר מילשבה

תפקיד מכריע בהקמת הכנסייה הסרבית שיחק סאבה הקדוש (1236 - בערך 1175), בנו הצעיר של הנסיך סטפאן נמאניה. בזמנו של נמאניה נמצאה הכנסייה המקומית בידי הארכיבישופות אוחריד, עם בישופויות בניש,סטארי ראס (ראס), פריזרן וליפליאן. וזמנית בדורס (בסרבית "דראץ'"). בעקבות מסע הצלב הרביעי התפצלה האימפריה הביזנטית לשניים. בחלק המערבי שלט הדספוט של אפירוס תאודורוס הראשון אנגלוס קומננוס דוקאס, שהיה עוין למדינתם של בני נמאניה ושהארכיבישופות אוחריד נמצאה תחת שליטתו.

בניו של נמאניה, הנסיך סטפאן נמאניץ' והנזיר סאבה ניצלו את הבלבול שנוצר בעקבות השכנת האימפריה הלטינית בקונסטנטינופול כדי לארגן באוחריד ארכיבישופות עצמאית. סאבה פנה בשנת 1219 בניקאה אל הקיסר הביזנטי תאודורוס הראשון לסקריס והפטריארך מנואילוס הראשון סרנדינוס שעקרו לשם, וביקש את רשותם להקמת ארכיבישופות סרבית אוטוקפלית. בקשתו אושרה ובאותה שנה סאבה התמנה לארכיבישוף הראשון של הסרבים.

אחרי שובו קבע סאבה את המנזר ז'יצ'ה, מיסודו של אחיו סטפאן נמאניץ' כמושבו הארכיבישופי. אחר כך הקים עשר בישופויות, מתוכן שמונה ברשקה - סטארי ראס, טופליצה, מורביצה, דאבאר, בודימליה, חבוסנו, פריזרן וליפליאן, ועוד אחת בנסיכות זטה, על יד קוטור ואחת בזחלומיה, בסטון. במהלך התפשטות האימפריה הסרבית קמו זו אחר זו בישופויות נוספות בבלגרד, ברניצ'בו, ניש, באנסקה, ולבוז'ד, טטובו ודבאר. סאבה דאג לקביעת נומוקנון וטיפיקון של המנזרים והקדיש עצמו לחינוך אנשי הכמורה. הוא אסף את דוגמות האמונה בסינדיקון אורתודוקסי. הוא קבע דרכו את תקפותן של תורת אבות הכנסייה ושל החלטות הוועידות האקומניות וגינה שורה של כפירות, לקבות הידועה שביניהן- זו של הבוגומילים יחד עם סטפאן חיבר סאבה ספר על חיי האבות של הכנסייה ובנה פולחן סביב אישיותו של סטפאן נמאניה המנוח, שהורכז אחרי מותו, תחת שם הנזירות סימאון, לקדוש של הכנסייה.

יריבו המושבע של סאבה היה בזמנו ארכיבישוף אוחריד, דמטריוס כומאטנוס, שגינה את הקמת הבישופות הסרבית כ""בלתי קאנונית". אולם מחאתו של כומאטנוס לא מצא הד רב, במיוחד אחרי שהוא הכתיר את תאודורוס אנגלוס, על אפו וחמתו של פטריארך ניקאה. פרט לכך הפטריארכים האורתודוקסים בירושלים, אלכסנדריה ואנטיוכיה הכירו בארכיבישופות האוטוקפלית של סאבה.

בשנת 1253 נשדד המנזר ז'יצ'ה על ידי בולגרים וקומנים. משום כך עבר מושב הארכיבישוף משם למנזר סבטי ספאס בפץ'. מנזר פץ' נשאר מושב הפטריארך הסרבי עד לביטול הסופי של הפטריארכיה בשנת 1766 , עם הפסקה בשנים 1459-1382 כשבעקבות הסכנה העות'מאנית ישב ראש הכנסייה הסרבית בז'יצ'ה ובסמדרבו.

התפשטות האימפריה של בית נמאניה הביאה להידוק הקשר בין הכנסייה למדינה. כל אחד מבני השושלת הקים לפחות מנזר אחד, פרט לרדוסלב שבזמנו תוכננה בלבד בניית המנזר סטודניצה. המידוע במנזרי בית נמאניה היה הילנדר, על ההר אתוס. מצד שני לקחו מלכי סרביה תחת חסותם ותחת חסות הארכיבישופות הסרבית גם את נתיניהם הקתוליים. המלך אורוש למשל תקף את דוברובניק לאחר שבישופי העיר הזאת התגרו בסמכות הארכיבישופות בר.

פטריארכיית פץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי שושלת נמאניה 1463- 1346[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי המאה ה-13 ובתחילת המאה ה-14 התחזקה המגמה האנטי-לטינית, במיוחד מול מדיניות ההתפשטות של מלכי הונגריה, בעיקר מבית אנג'ו. העימות החריף עוד יותר באמצע המאה ה-14. הארכיבישוף של בר התגלה כאויב מר של הכנסייה האורתודוקסית הסרבית, בעוד שספר החוקים של סטפאן דושאן אסר על המרת הדת ל"כפירה הלטינית".

ממלכתו של סטפאן דושאן סיפחה את כל השטח שהשתטייך לארכיבישופות של אוחריד. רק את זלחומיה הפסידה לטובת הבוסנים. חצי האי פליישאץ והעיר סטון אולצו לשלם מס שנתי למלך הסרבי לטובת המנזר הסרבי "הארכנגל הקדוש" בירושלים. דושאן תכנן להכתיר את עצמו לקיסר (צאר) והיה צריך להקים בממלכתו מוסד כנסייתי שישמש משקל נגד מול הפטריארך של קונסטנטינופול. המסורת תמכה באיחוד הישות הטריוטוריאלית עם ישות כנסייתית. בשנת 1346 מינה המלך את הארכיבישוף של פץ' יואניקיה השני בתפקיד פטריארך של פץ'. כעבור 7 ימים בלבד כבר הכתיר הפטריארך החדש בסקופיה את סטפאן דושאן ל"קיסר הסרבים והיוונים" (היוונים נקראו "רומיים", כלומר "ביזנטים"). כל זה בתאום עם הפטריארך הבולגרי בטרנובו, עם הארכיבישוף של אוחריד ועם נזירי אתוס אך בלי אישור הפטריארך קליקסטוס של קונסטנטינופול. בתגובה הכריז קליקסטוס על נידוים של המלך, של יואניקיה ושל הכמורה הסרבית.

הקמת הפטריארכיה בפץ' לא שינתה בהרבה את המצב בכנסייה. האוטוקפליה של ארכיבישוף אוחריד נותר בכנה, גם מנזרי אתור שמרו את הפריבילגיות שלהם. הבישופים בסקופיה, פריזרן, זטה וברשקה הועלו למעמד של מטרופוליטים. מנזר לסנובו הפך למושב של בישופות חדשה בחסות המטרופוליה של סקופיה. בראש האפרכיות היווניות המסופחות בדרום התמנו בישופים נאמנים למלך הסרבי. זכויות הכמורה לא נפגעו.

בשנים 1349 ו1354 הוצא ספר החוקים של סטפאן דושאן - זקוניק דושאנוב" שכלל הוראות חשובות בנוגע לפטריארכיה . כמו בקושטא, הפטריארך של פץ' נבחר על ידי מועצה מורכבת מנציגי הכנסייה ומן הקהילה, בעצה אחת עם המלך. הבישופים נבחרו על ידי סינוד. תואר הפטריארך של פץ' נשמע "ברחמי אלהים ארכיבישוף ופטריארך של כל הארצות הסרביות ושל כל ארצות החוף (עד שנת 1375 - "פטרטארל של הסרבים והיוונים"). לפטריארך הייתה קנצלריה ובראשה מזכירים הקרויים לוגותטים.