מלבי"ם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב מאיר לייבוש וייזר, המלבי"ם
הרב מאיר לייבוש וייזר, הידוע כמלבי"ם

רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר (המלבי"ם; 7 במרץ 180918 בספטמבר 1879, י"ט באדר תקס"ט - א' בתשרי תר"מ) רב ותאולוג יליד אוקראינה, שבזמנו נודע גם בכינוי המגיד מקמפן, היה מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה.

שנות צעירותו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי מאיר ליבוש נולד בעיר וולוצ'יסק אשר בווהלין, אוקראינה. למד לשון הקודש, תורה וגמרא עם אביו. לאחר שהתייתם עבר לגור בבית אביו החורג, הרב לייב מוולוצ'יסק. כמו כן למד אצל הרב משה הלוי הורביץ בעיר הולדתו. בהגיעו למצוות נשלח להמשך לימודים רבניים לישיבה בוורשה. שם נודע כעילוי, אף כונה "העילוי מווהלין". רכש מגיל צעיר לא רק בקיאות בתורה אלא גם בחכמת הנסתרגליציה אצל צבי הירש אייכנשטיין, האדמו"ר המפורסם מז'ידצ'וב) ובידע כללי. התחתן בגיל 14 אך השידוך לא היה מוצלח וכעבור שנים אחדות בני הזוג התגרשו. ‏[1] מאוחר יותר, בערך בגיל 27, התחתן שנית וחמיו החדש תמך בו מבחינה כלכלית כדי שיוכל להתפנות ללימוד ולכתיבה. ואכן מלבי"ם התגלה ככותב פורה במיוחד בתחום הספרות התורנית. עוד בשנת 1834 ביקר בכמה קהילות חשובות באירופה - כמו פרסבורג, ברסלאו ואמסטרדם וקיבל מהרבנים שם המלצות על ספרו "ארצות החיים", פירוש לשולחן ערוך, שיצא לאור לאחר מכן בברסלאו בשנת 1837. לפי המלצת מורו ורבו מברסלאו, הרב זלמן טיקטין, מונה בשנת 1839 לרב בוו‏רֶשֶׁ‏ן (Wreschen) כיום Września (במחוז פוזנן), אז בממלכת פרוסיה. שבע שנים לאחר מכן מונה לרב בקמפן (בפרוסיה, היום "קמפנוֹ" במערב פולין).

פעילותו כרב ראשי ודרשן ברומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1859, אחרי איחוד הנסיכויות הרומניות מונה מלבי"ם לרב ראשי ודרשן בבוקרשט, בירת הנסיכות הרומנית המאוחדת. זאת, אחרי שהשלטונות הרוסים לא אישרו בחירתו כרב ראשי של וילנא והוא עצמו דחה את ההזמנה לכהן כרבה של קהילת שאטוראליא-אוּ‏יהֶ‏יי בהונגריה. הודות להילתו כרב גאון בתורה ובלשון הקודש התקבל בהתלהבות בכל שכבות הקהילה היהודית המקומית, החל מהחרדים והעדה הספרדית הקטנה, וכלה ביהודים המודרניים, הקרויים "סודיטים" (כלומר "נתינים" , בגלל היותם נתינים של האימפריה האוסטרית) שציפו ממנו להבנה לחידושים ברוח האמנציפציה שביקשו להנהיג. בבוקרשט נהג מלבי"ם לדרוש דרשות בבית הכנסת הגדול ובנוסף ייסדו מעריציו בית כנסת על שמו. מיוזמתו הוקמה גם "אגודה להפצת הדיבור העברי". אולם סגנון מנהיגותו היה סמכותי וקפדני. קנאי לשמירת המסורת, השגיח הרב אישית על משגיחי הכשרות ועל השוחטים ואיים בחרם על כל אלו שהפרו את דרישותיו. לדוגמה, דרש מכמה שוחטים להציג בפניו מדי בוקר את סכיניהם לבקורת. באחת מדרשותיו השווה את תפקיד הרב לזה של הכהנים בבית המקדש. מלבי"ם התעניין מקרוב בלימוד במסגרות תלמוד לתורה, קבע סטנדרטים חדשים לרמת הכשרות, דרש דרשות שמשכו המוני מאמינים לבית הכנסת ואירגן סידורי עירוב חדשים בשכונות היהודיות בבוקרשט.

ער עוד מימי לימודיו בגרמניה (אצל הרב שלמה זלמן טיקטין) התאפיין בצורך להגן על המסורת מפני פורקי העול. ב-1844, לאחר ועידת הרפורמים בבראונשווייג, החל בחיבור ספר שיהדוף את טענות המזלזלים בתוקף הפרשנות המסורתית לתורה שבכתב ובאחדותה הפנימית, "התורה והמצוות", שיצא לבסוף ב-1860.‏[2] בעת שהותו ברומניה התגלה כמנהיג הנאבק במתחדשים בראשות המשכיל יוליו באראש. הוא נקלע איתם לסכסוך קשה וחסר פשרות. התקומם נגד הקמת שני בתי הספר החדשים בקהילה שבהם תוכנית הלימודים הייתה מבוססת על מקצועות חול רבים וכמו כן נגד בניית בית הכנסת המקהלתי טמפלול קורל שנועד להכיל עוגב ומקהלה. השלטונות שטיפחו באותם הימים הקמת גרעינים ראשונים להנהגת חינוך ממלכתי ליהודים לצורך קירובם לשפת המקום ולתרבות רומניה, היטו אוזן להאשמות ולהשמצות יריביו. הם הציגו את מלבי"ם כדמות אפלה, קנאית וחסרת סובלנות. עקב כך עמד מלבי"ם בסכנה להישלח לכלא, ממנה נחלץ בהתערבותו של משה מונטיפיורי. בדיוק באותה תקופה נפל עליו אסון אישי של אבדת בנו אהרן בעקבות מחלה. בנו נקבר בבוקרשט בשנת 1862. עקב התערבות הד"ר ורטהיימר, מנהיג העדה האורתודוקסית השמרנית, שתמך ברב רוחנית וחומרית, הוארך החוזה עם המלבי"ם לשנתיים נוספות. אמנם נאסר עליו לדרוש בבית הכנסת הגדול של בוקרשט. לבסוף השכם בבוקר ב 18 במרץ 1864, ערב שבת זכור, על סמך קבילות חדשות נגדו, בפקודת הממשלה הרומנית, נעצר הרב ,הובל לנמל ג'יורג'יו על גדת הדנובה ומשם גורש משטח רומניה אל מעבר לנהר, לעיר רוסה שבבולגריה.‏[3]. בעיר הבולגרית, שנמצאה אז עדיין תחת שלטון עות'מאני, התארח המלבי"ם אצל החכם אברהם בן ישראל רוסאנס, אביו של ההיסטוריון והרב סלומון רוסאנס. מבולגריה נסע לקושטא על מנת להתלונן על העוול שנעשה לו בפני השלטונות הטורקים אליהם היו הנסיכים הרומנים כפופים אז. בצאתו משם ריקם נסע מערבה לפריז בתקוה לקבל סעד מאדולף כרמיה ממנהיגי כל ישראל חברים, ממשה מונטפיורי ומהשגריר הרוסי בבירת צרפת. ביקש ביטול פקודת הגירוש, תשלום משכורתו שהגיעה לו ופיצויים על הנזק ועגמת הנפש שנגרמה לו, אך הכל לשווא.

שנות הנדודים באוקראינה, פולין ופרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1865 מונה מלבי"ם לרב של קהילת יהודי לונשיץ, (לונטשיץ או לנצ'יצה Łęczyca), תחת שלטון רוסי. הוא ירש את התפקיד מחמיו המנוח, הרב חיים אויירבך. לא נשאר זמן רב מפני שכמו בבוקרשט נתקל מהר בהתנגדות עזה ,הפעם לא רק של החוגים המשכילים והמתקדמים, אלא גם של חסידים שראו בפירושיו השפעות של ההשכלה ושל חכמות נכריות. ‏[4] בהמשך עבר לעיר חרסון באוקראינה, אחר כך החל משנת 1870 עבר לקהילת מוגילוב (מחילאו) על הדנייפר, בבלארוס של היום. גם שם לא נחסכו ממנו חיכוכים קשים עם חסידי המודרניזציה ובעקבות תלונות נגדו, מושל העיר הוציא נגדו צו גירוש מיידי. לפי הזמנת יהודי מיינץ בגרמניה, יצא שוב לדרך אבל החליט לעצור בקניגסברג בפרוסיה המזרחית שם נשאר כרב של היהודים הרוסים והפולנים.

בגלל כוחותיו הנחלשים דחה הזמנה אחרת מטעם יהודי ניו יורק הרחוקה שביקשו שיעמוד בראש קהילות הקודש בארצות הברית. אחרי ארבע שנות פעילות בקניגסברג, בהיוודע לו דבר מותו של הרב יצחק אליהו לנדאו בוילנא חשב להגיש מועמדותו לרשת את מקומו של המנוח. אבל נתקל שוב בהתנגדות מוחלטת של מושל העיר וילנא שידע על גירושיו בעבר "מסיבות פוליטיות". מלבי"ם דחה הזמנות נוספות מטעם קהילות יהודיות מכובדות באמסטרדם, בפריז, אויהיי בהונגריה ובגרודנו וקיבל בסופו של דבר את הצעתם של יהודי קרמנצ'וג באוקראינה. אבל מחלה הכריעה אותו ונפטר ב-19 בספטמבר 1879, א' בתשרי תר"מ, ביום הראשון לראש השנה, בעיר קייב, באמצע מסעו לקרמנצ'וג.

שיטתו בפרשנות המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלבי"ם נודע בדרך ייחודית בפירוש המקרא, בפירושו מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא. לשיטתו, אין שום חזרה וכפילות בפסוקים, ושום ביטוי לא בא ל"תפארת הקריאה" (כפי שטען, למשל, אבן עזרא). בפירושיו יש הרבה מן החידוש ההלכתי אף בסיפורים המקראיים (בעיקר ספר בראשית) (לעומת מפרשים אחרים שעיקר הדיון ההלכתי נובע מדיוקים בפסוקים המדברים מהלכות כמו פרשת משפטים) שיטה זו של המלבי"ם מזכירה במבנה ובהתייחסות לפסוקים את שיטת הנצי"ב. למלבי"ם הייתה השכלה רחבה אותה שיקע בפירושיו, וכך אנו מוצאים פעמים אחדות בפירושו אזכורים של פילון האלכסנדרוני, קאנט ופילוספים אחרים.

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב ספריו יצאו במהדורות מקוונות - סרוקות או מפוענחות. וראו להלן 'ספריו במהדורה מקוונת'

  • מקראי קודש - פירוש על הנ"ך
  • ארצות החיים - חידושים על שו"ע אורח חיים.
  • ארץ חמדה - דרשות על התורה.
  • ארצות השלום - דרשות שונות.
  • התורה והמצוה - פירוש על התורה.
  • מדרש הגדה - על הגדה של פסח
  • יסודי חכמת ההיגיון - ביאור חוקי ההגיון.
  • משל ומליצה - שירי קדש

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הכרמל - ביאורי לשון מכל ספרי המלבי"ם - ליקט וערך הרב יוסף גרינבוים. (כולל מכתבים ומאמרים פולמוסיים שלו, וסיפורים אודותיו)
  • יאיר אור - ספר ביאור למילים נרדפות - של המלבי"ם.
  • ש' רוזנבוים, הד ליטא (דו שבועון עברי), חוב' 16-20 (תרפ"ד-ה).
  • י' מרק, במחיצתם של גדולי הדור, הוצאת גויל, ירושלים תשי"ח (תרגום מיידיש, נכתב בשנות ה-20 של המאה ה-20), 129-133.
  • חקלאי, תלפיות (עיתון הישיבה אוניברסיטה) ד א-ב (תש"ט) 364-370.
  • ג' בת-יהודה, אנציקלופדיה של הציונות הדתית ג (תשכ"ה) טורים 508-516.
  • עזרא ציון מלמד, שיטת פרשנותו של מלבי"ם, שדה אילן ב (תשכ"ח) 82-71.
  • ד"מ רוזן, פרק מפרשת מלבי"ם בבוקרשט, הגות עברית באירופה (תשכ"ט) 376-410. ‬
  • צבי תבורי, המלבי"ם : מאבקיו ויצירותיו, אור המזרח יט (תש"ל) 83-88. ‬
  • משה אונגרפלד, ארץ וחכמיה (תשל"ה) 73-77.
  • משה מאיר ישר, הגאון מלבי"ם (ירושלים ה'תשל"ו).
  • י' גלר, על פעולותיו של המלבי"ם להפצת לימוד התורה בבוקארשט, סיני ע"ט (תשל"ו) 82-93.
  • שפרן, מלבי"ם בנתיבי המסתורין, ירושלים ה'תשל"ז.
  • ספר המלבי"ם, הוצ' נצח תשל"ט.
  • שכטר, משנתו של המלבי"ם [דיסרטציה], ירושלים ה'תשמ"ג.
  • נח רוזנבלום, המלבי"ם והפילוסופיה המודרנית, ‬ PAAJR 52 (1985) 1-41.
  • י' גלר, על המאבקים בין ה"נאורים" ובין המלבי"ם בבוקארשט, סיני ק"א (ה'תשמ"ז) רמב-רנט. ‬
  • נח רוזנבלום, המלבי"ם, מוסד הרב קוק תשמ"ח.
  • עמוס פריש, פרשנותו של המלבי"ם למקרא, מחניים 4 (ה'תשנ"ג) 370-379. ‬
  • י' גלר, מכתב לא נודע מהמלבי"ם, סיני קיח (ניסן-אייר ה'תשנ"ו) פה-פז. ‬
  • י' גלר, המלבי"ם: מאבקו בהשכלה וברפורמה בבוקרשט, לוד: אורות יהדות המגרב, תש"ס.
  • א' סורסקי, בסופה ובסערה, בני ברק: זיותנים תש"ס.
  • י' גלר, תעודות חדשות לפרשת המלבי"ם ולמאבקיו עם המשכילים, תולדות היהודים ברומניה ב (תשס"א) 205-228.
  • י' גלר, על המלבי"ם וביתו בבוקארשט ועל מאבקיו עם המשכילים לאור כתבי-יד חדשים, עלי ספר יט (תשס"א) 141-172. ‬
  • י' גלר, המלבי"ם והדפוס העברי בבוקרשט, אסופות יד (תשס"ב) שנז-שעה.
  • דוד ויל, פירושו של המלבי"ם לתנ"ך - פשט או דרש?, המאיר לארץ (עיתון ישיבת המאירי על ידי מכללת ליפשיץ) 65 (תשס"ז) 335-383.

הספדים עליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו במהדורה מקוונת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה והמצוה - על המדרשים בחמישה חומשי תורה וההפטרות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דבר המתרגם עמ' 8 בפירוש ספר איוב על ידי המלבי"ם Jeremy Pfeiffer edit. Malbim's Job, Ktavim Publishing House inc. New Jersey, 2003
  2. ^ Jay M. Harris, How Do We Know This? : Midrash and the Fragmentation of Modern Judaism, State University of New York Press, 2012. עמ' 297-298.
  3. ^ הלבנון, כ"ח אדר תרכ"ו, עמוד מסומן 88 (השמיני בחוברת).
  4. ^ The Malbim : Leadership and Challenge. דף פרשת השבוע - ויקרא מס' 124 - פקולטה ללימודי יהדות, אוניברסיטת בר-אילן 5756, 1996.