ליאו פרוץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ליאו פרוץ

ליאופולד פֶרוּץ (Leopold-Perutz‏; 2 בנובמבר 1882, פראג, - 25 באוגוסט 1957, באד אישל) היה סופר אוסטרי, אספן ומתמטיקאי, אחת הדמויות הבולטות בחיי הספרות באוסטריה. בחייו האזרחיים עבד כאקטואר. בערוב ימיו עלה לישראל, אך לא זכה בה להכרה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוץ נולד למשפחה יהודית-חילונית, ממוצא ספרדי, שהתיישבה לאחר שנת 1730 בעיירה הקטנה רקוניץ, כ-50 ק"מ מפראג. היה בנם הבכור של בנדיקטוס פרוץ, יצרן טקסטיל מצליח, ואשתו אמילי (אוסטרייכר).

פרוץ לא הצטיין כתלמיד. בשנים 1888-1893 למד בבית הספר היוקרתי פיאריסט בעיר החדשה של פראג, בו למדו גם בני גילו ידידיו של קפקא: מקס ברוד ופליכס ולטש. לאחר שעבר לבית ספר תיכון גרמני ממלכתי בפראג, גורש משם ב-1899 על התנהגות רעה. בשנים 1899-1901 למד ככל הנראה בתיכון Cesky Krumlov, ולא זכה לתעודה לאור הישגיו הדלים. גם את התיכון בווינה, לשם נכנס בגיל 17 לאחר שמשפחתו היגרה לאוסטריה, עזב פרוץ בשנת 1902 מבלי שסיים את לימודיו. בשנת 1903 עבד במשך זמן מה בעסק המשגשג שפתחה המשפחה בווינה, ושפעל ברציפות עד לסיפוח (האנשלוס) אוסטריה לגרמניה הנאצית. באותה שנה התנדב לשירות צבאי בפראג, ושוחרר מסיבות בריאותיות בדצמבר 1904.

בשנת 1905 השתתף כמאזין בקורסים למתמטיקה וכלכלה באוניברסיטת וינה, מאחר שלא עמד בדרישות ההרשמה הרשמיות של הפקולטות. בשנת 1906 הצטרף לבית הספר הפוליטכני בווינה, שם למד תחשיבי הסתברות, סטטיסטיקה, מתמטיקה וכלכלה פוליטית. במסמכים שהתגלו לאחר מותו מוזכר תואר שקיבל באקטואריה, אם כי, הדבר היה בלתי אפשרי מבחינה פורמלית בשל העדר תעודת הבגרות.

התחלה ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך תקופה זו התקרב למעגל הספרותי "פרייליכט" (Freilicht) בווינה, דרכו התיידד עם סופרים כגון ריכרדד ברמן, ברטולד פירטל וארנסט וייס. השפעה ספרותית גדולה השפיע עליו קרל קראוס האוסטרי, מחבר הספר הסאטירי המונומנטלי ימיה האחרונים של האנושות, ומייסד העיתון "הלפיד", אותו נהג פרוץ לקרוא באופן קבוע. סיפור הפרוזה הראשון שלו פורסם בפברואר 1906 בכתב העת "הדרך" ("Der Weg"), ובמרץ 1907, פורסם ב"Sonntags-Zeit" הנובלה שלו "מותו של האדון לורנצו בארדי", המתרחשת בתקופת הרנסאנס האיטליה.

בפברואר 1907 החל לשמש כאקטואר בחברה ביטוח בעיר הנמל האיטלקית טריאסטה, שבמשרדיה בפראג עבד במקביל פרנץ קפקא. לצד עבודתו היומית כמחשב שיעורי תמותה הוסיף פרוץ לפרסם ביקורות וסיפורים. בשנת 1908 חזר לווינה, שם עבד עד לשנת 1923 עבור חברת הביטוח אנקר. הוא פרסם מאמרים בנושא בכתבי עת מקצועיים, ואף גילה את "נוסחת הפיצוי פרוץ" שעדיין משמשת בחישובים סטטיסטיים בתעשייה. למתמטיקה היה גם תפקיד חשוב בעיצוב כמה מיצירותיו הספרותיות.

פרוץ נקשר בתרבות בתי הקפה הספרותיים בווינה שהזינו חיוניות תרבותית רעננה לעומת הנוקשות האקדמית. בין אנשי החבורה הספרותית הזו נמנו חלק מהאינטלקטואלים הבולטים של התקופה, ובהם פיטר אלטנברג, הרמן באהר, אוסקר קוקושקה ואלפרד פולגאר. בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה הפך לחובב סקי גדול, ונסע למדינות רבות באגן הים התיכון, בהן צרפת, איטליה, טורקיה, לבנון, ארץ ישראל מצרים ועוד. אורח חיים כזה היה הרבה מעבר לאפשרויות השכר של עובד ביטוח והוא כפי הנראה הסתייע בכספי משפחתו.

בשנת 1915 ראה אור במינכן הרומן הראשון שלו "הכדור השלישי", שזכה להצלחה יחסית ולשבחים בסקירה של קורט טוכולסקי. לאחר שנה פרסם את הרומן "עץ המנגו הפלאי" (Das Mangobaumwunder), שכתב יחד עם פול פרנק, ושעובד למסך הקולנוע בשנת 1917 תחת הכותרת הרפתקאותיו של ד"ר קירשאייזן ("Das Abenteuer des Dr. Kircheisen").

פרוץ לא נגרר אחרי ההתלהבות המלחמתית אליה נתפסו סופרים רבים בני זמנו. בשל קוצר ראייה ממנו סבל, הוא לא גויס תחילה לצבא. באוגוסט 1915 נקרא לקורס אימונים צבאיים בבודפשט, שבסיומן נשלח לחזית המזרחית. בחודש יולי חלה בספטיסמיה לאחר שנפצע בריאותיו, ואושפז להחלמה ארוכה בבית חולים צבאי. לאחר שנת החלמה הועלה לדרגת סגן, ונשלח לשרת במפקדת הצבא האוסטרי, שם מילא בעיקר פונקציות מנהליות. פרוץ התיידד שם עם מי שהיה לאחר מכן לאחד העיתונאים החשובים ביותר במחצית המאה ה-20, אגון ארווין קיש.

בחודש מרץ 1918 נישא לאידה וויל. לפרוץ ואשתו אידה נולדו שלשה ילדים: מיכאלה (1920), ליאונורה (1922) ובנו פליקס.

הצלחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בווינה עקב פרוץ בעניין אחר האירועים המהפכניים של 1918/1919 ואף השתתף באסיפות פוליטיות של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית. התקופה שבין 1918-1928 הייתה הפורה ביותר מבחינה ספרותית: בתקופה זו כתב שישה ספרים שזכו להערכה רבה הן בקרב המבקרים והן אצל הקהל, ונהפך לאחד מהסופרים הפופולריים ביותר בספרות הגרמנית. חלק מספריו תורגמו לשפות רבות ועובדו לקולנוע.‏[1] בנוסף פרסם סיפורים בהמשכים בברלינר צייטונג אליהם נחשפו מיליוני אנשים, סיפורים קצרים, תסריטים, וערך מספר כתבי ויקטור הוגו.

מעגל חבריו התרחב במידה ניכרת לאחר הצלחות אלה, בין הסופרים שאיתם בא אז במגע נמנו ברטולט ברכט ורוברט מוסיל. כמו כן התיידד עם הסופר האוסטרי ברונו ברהם עמו שמר על קשר הדוק למשך שארית חייו - גם לאחר שלימים התברר שברהם היה לתומך נלהב באידאולוגיה הנאצית.‏[2]

עלייה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות אשתו בגיל צעיר בשנת 1928, שקע פרוץ במשבר עמוק שהשפיעה לעתים על איזונו הנפשי. על אף היותו ספקן מאוד, החל לעשות שימוש תכוף במדיום, בתקווה ליצור קשר עם רוחה של אשתו. מעמדו הכלכלי נפגע קשות בעקבות משבר כלכלי שהציף את העולם ב-1920 והשפיע על עסקי המשפחה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 הוא אף איבד את שוק הספרים הגרמני, בשל מוצאו היהודי. בשנת 1935 התחתן בשנית עם גרטה המבורגר, שכנתו של הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד.‏[3] לאחר האנשלוס העדיף פרוץ לעבור למדינה אירופית או לארצות הברית, אולם תנאי ההגירה הקשים, לצד שכנועי אחיו הנס, שהיה ציוני נלהב, הובילו אותו לבסוף לעלות לארץ ישראל, על אף שהחשיב זאת כגלות. הוא נמלט עם משפחתו לוונציה, וב-10 לספטמבר 1938 הפליגו לחיפה והתיישבו בתל אביב.

פרוץ חש מרוחק מהתרבות ומסביבתו החדשה, וחי שנים באלמוניות. כתביו, שעסקו בהווי אירופי היסטורי זר לנוער הישראלי המלוכד סביב הציונות, נדחקו לקרן זווית. קשריו עם סופרים אחרים בארץ, כולל סופרים ממוצא גרמני כמו מקס ברוד, פליקס ולטש וארנולד צווייג היו מוגבלים למדי. במהלך חדשי הקיץ עבר עם משפחתו לירושלים, שם הרגיש נוח יותר עם האקלים הקר וסמטאות העיר העתיקה.

כבר בשנת 1945 ניסה לשוב לאוסטריה, אך הבלבול ששרר באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, מנע זאת ממנו. לאחר הקמת המדינה הביע צער על גירוש הערבים מירושלים, ובשנת 1948 כתב לידידו: "פלשתינה השתנתה... הערבים נעלמו כמעט לחלוטין מהשטח השייך להם. אינני מרגיש כל אהבה ללאומנות, או אף לפטריוטיות, שתיהן אשמות בכל רע". הוא ניסה לחזור לאירופה, אך לאחר מלחמת העצמאות הוטלו הגבלות חמורות על אלה שרצו לנסוע לחו"ל, ורק בשנת 1951 השיב לעצמו את האזרחות האוסטרית. מאז ועד מותו חי המחבר בין אוסטריה לישראל.

פרוץ מת מבצקת ריאות ב-25 באוגוסט 1957, בעת חופשת קיץ בבאד אישל ליד זלצבורג, שם נקבר בבית עלמין קתולי. על קברו נקבעה תבנית מנורה עתיקת יומין, מאוסף העתיקות הנדיר שהשאיר אחריו.

סגנון ספרותי והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשרות שנים לאחר מותו זכו יצירותיו להכרה מחודשת, והם יצאו לאור מחדש במהדורות רבות. מאז שנת 2010 מעניקה עיריית וינה פרס לספרות פשע על שמו, בשיתוף עם איגוד הספרים האוסטרי.‏[4]

הרומנים שכתב עוקבים בדרך כלל אחר גורלם של יחידים (ב"הפרש השבדי", למשל), ולרוב מכילים מרכיב של פנטזיה. העלילה מסופרת באמצעות רמזים רבים, אירוניה, ופרשנויות סותרות ומבלבלות של האירועים שמובעות בצורה שובבה - כאשר הגרסאות מתחרות זו בזו. המבקר הצ'כי-אוסטרי פרידריך טורברג, סבר כי פרוץ "הוא אחד המאסטרים של הרומן הבדיוני".‏[5] פרוץ היה נערץ על ידי חורחה לואיס בורחס, שסייע בתרגום ספריו לספרדית. הסופר האוסטרי רוברט מוסיל, ייחס את יצירותיו לז'אנר ספרותי חדש, שאותו כינה "עיתונות בדיונית".

תהילתו של פרוץ מבוססת במידה רבה על הרומנים ההיסטוריים שכתב. הרומן הראשון שלו, "הכדור השלישי", מתרחש במהלך כיבוש מקסיקו בידי הרנאן קורטס. הרומן "המרקיז דה בוליבר", המתרחש בספרד במהלך מלחמת העצמאות במדינה, זכה בפרס נוקטורן בצרפת בשנת 1962, וכן זכה להצלחה בלתי רגילה במדינות דוברות ספרדית.‏[6] ספרו "השלג של פטרוס הקדוש" עוסק בברון גרמני מטורף, המבקש להשיב על כנו את הדר השושלות העתיקות של הנסיכויות השונות בארצות אירופה, שושלות ששלטו לפני עידן אובדן האמונה.

ב-1953 הופיע הרומן שנחשב ליצירת המופת שלו - "בלילה, מתחת לגשר האבן", סיפור של אהבה בלתי אפשרית בגטו פראג בתקופת המהר"ל, בין הקיסר רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לבין היפהפייה היהודית אסתר, אשת הגביר מייזל. המחבר עסק חמש שנים בתלמוד ובקבלה על מנת להכיר לעומק את הווי הגטו, וציין כי כתב אותו "תחת הרושם המזעזע של השמדת ששת מיליונים מבני עמי". כשנתיים לאחר מותו הופיע ספרו האחרון "יהודה איש קריות של ליאורנדו", קומדית אופי המתמקדת באפיזודה בחיי לאונרדו דה וינצ'י. הרומן "בין תשע לתשע" הוא מותחן פסיכולוגי, שריתק בין היתר קוראים כגון אריק אמבלר, פרידריך מורנאו ואלפרד היצ'קוק.

מספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שיחת כלבים, סיפור, תרגם מכתב יד שמאי מנדל, ספריית השעות שנות הארבעים.
  • סרבנדת המוות, סיפור, תרגם מכתב יד שמאי מנדל, ספרית השעות 1946.
  • המרקיז דה בוליבר (Der Marques de Bolibar ,1920), מגרמנית: צבי ארד, תל אביב: זמורה, ביתן, תשנ"ב, 1991
  • בין תשע לתשע, מגרמנית: חנה לבנת, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ד 1993.
  • הכדור השלישי (Die dritte Kugel), מגרמנית: אפרים פרויד, ערך: גרשון ריטרמן, תל אביב : זמורה-ביתן, תשנ"ז, 1996.
  • לאן תתגלגל תפוחון?, עם עובד, תרגמה רוני לוביאניקר, 1998.
  • בלילה מתחת לגשר האבן: רומן מפראג העתיקה (Nachts unter der steinernen Brücke), מגרמנית: רות בונדי, תל אביב : גוונים, תשנ"ט, 1998.
  • ‫השלג של פטרוס הקדוש (St. Petri-Schnee, 1933), מגרמנית: אריה אוריאל, עריכה: שלמה ניצן תל אביב : ספרית פועלים, 2000

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מפורסם ולא נודע, מעריב, 12 באפריל 1957
  2. ^ "אילו היה השטן", מעריב, 21 בפברואר 1958
  3. ^ אלדד בק, השכנים של פרויד, באתר ynet
  4. ^ Leo-Perutz-Preis der Stadt Wien für Kriminalliteratur, באתר‏ buecher,‏ 24.06.2010(בגרמנית)
  5. ^ Friedrich Torberg: Die Tante Jolesch oder Der Untergang des Abendlandes in Anekdoten. dtv, München 3. Aufl. 1978, S. 141.
  6. ^ פרס מסתורי לסופר המסתורין, מעריב, 7 ביוני 1962