הוצאה להורג ללא משפט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

הוצאה להורג ללא משפט היא הוצאה להורג שנעשית בעקבות החלטה של סמכות שלטונית, אך בלא שהתקיים הליך משפטי של העמדה לדין שבו גזר בית המשפט עונש מוות על המוצא להורג.

כיוון שעל פי המשפט המודרני הדרך החוקית היחידה להוצאתו של אדם להורג היא בהליך משפטי, בהתאם לחוק המאפשר זאת, הוצאה להורג ללא משפט נחשבת פעמים רבות לרצח. בעקבות חילופי השלטון קורה ששליט שהורה על הוצאה להורג ללא משפט עומד לדין על מעשה זה. הוצאה להורג ללא משפט בעת מלחמה, של שבויים או של אזרחים, נחשבת לפשע מלחמה, אך הריגה של לוחמים במהלך לחימה אינה נחשבת לפשע.

למעשה, בעולם הקדום הייתה לעתים בידי המלכות הרשות להוציא להורג ללא משפט, על פי דין, במידה והמוצא להורג היווה סיכון ברור ומיידי למלוכה.

במקרים מסוימים תתעקש המדינה על שיפוט של מתנגדי משטר, גם אם התוצאה נקבעה מראש וההליך אינו הוגן, על מנת שלא תואשם בהוצאה להורג ללא משפט.

הוצאה להורג בלא משפט, בידי המון זועם, קרויה לינץ'.

ברומא העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונסול מרקוס טוליוס קיקרו גילה קשר להפלת הרפובליקה ולהשתלטות על מוסדותיה, שקשרה חבורת אצילים בראשות לוקיוס סרגיוס קטילינה, אציל שהתאכזב מכך שלא הצליח בבחירות למשרת הקונסול. קיקרו הכריז על משטר צבאי, אך הביא בכך להימלטותו של קטילינה אל מחוץ לרומא, תוך שהוא מותיר מאחוריו כמה מאנשיו, שהיה חשש כי יחברו לצבאות שגויסו על ידי ותיקי צבאותיו של הדיקטטור לשעבר לוקיוס קורנליוס סולה באטרוריה. קיקרו הצליח לחשוף אף מזימה זו, לאחר שנתפש שליח של הקושרים אל שבטי הגאלים, והעמיד את הקושרים בפני הסנאט הרומי, שם התוודו על קשרם.

בדיון שנערך בסנאט, קרא קיקרו להוציא את הקושרים להורג ללא משפט. הסנאט לא היה גוף שיפוטי אלא מחוקק. לפיכך, החלטה להוציא את הקושרים להורג שתתקבל על ידי הסנאט, לא יכולה הייתה להיות החלטה שיפוטית. קיקרו טען כי מאסר או הגליה של הקושרים יחמירו את הסכנה, וכי הדרך היחידה למנוע את הקשר הינה להרוג את הקושרים. בתחילה רבים בסנאט תמכו ב"עונש המקסימלי", אך נאום מבריק של יוליוס קיסר שכנע אותם כי אין להוציא להורג אצילים ללא משפט, וכי ראוי לעצור את הקושרים עד לחלוף הסכנה. מרקוס פורקיוס קאטו, מיריביו הגדולים של קיסר, הצליח לבסוף לשכנע את הסנאט כי עונש המוות ראוי לקושרים, ולבסוף הוסכם להמיתם. קיקרו, הקונסול, הורה על תלייתם. על פעולותיו אלו קיבל את תואר "אבי המולדת".

קליגולה, שליטה העריץ של רומא העתיקה משנת 37 עד 41, כשמונים שנה לאחר קיקרו, נודע כמי שבאכזריותו הורה פעמים רבות על הוצאה להורג ללא משפט, ולא היה איש שהיה בטוח מפניו.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאה להורג ללא משפט שימשה את גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה לביצוע תוכנית הפתרון הסופי להשמדת היהודים ממניעים גזעניים אנשטישמיים בשואה ולענישה קבוצתית. דוגמאות בולטות לענישה כזו הן השמדת תושבי הכפר לידיצה בצ'כוסלובקיה ב-10 ביוני 1942, כנקמה ראוותנית על הריגתו של ריינהרד היידריך בידי המחתרת הצ'כית וטבח 642 תושביו של הכפר הצרפתי אורדור-סור-גלאן בליל 10 ביוני 1944. מעשים אלה נחשבים לפשע מלחמה או לפשע נגד האנושות.

פקודת הקומיסר, שנתנו מפקדים בוורמאכט, הורתה להוציא להורג ללא משפט אנשים שיזוהו כקומיסרים, דהיינו פעילים פוליטיים של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. "פקודת הקומיסר" הוצאה לפועל על ידי הוורמאכט, ומספר קורבנותיה נאמד במאות אלפים.

כמו כן ניתנה הוראה להוציא להורג ללא משפט לוחמי קומנדו של הצבא הבריטי, בעיקר אלו שפעלו בצרפת לפני הפלישה לנורמנדי של בעלות הברית בנורמנדי שהובילה לניצחון על גרמניה הנאצית במלחמה.

כנגד מתנגדי המשטר או חשודים ככאלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאה להורג ללא משפט היוותה במאה העשרים צעד מקובל בדיקטטורות, לא רק לחיסול מתנגדי המשטר, אלא לחיסול כל מי שהמשטר מצא לנכון לחסלו. במקרים אחדים נעשה בה שימוש גם במשטרים דמוקרטיים. הוצאה להורג ללא משפט נפוצה ברשות הפלסטינית‏‏‏[1], במרכז אמריקה ובדרום אמריקה, באחדות ממדינות אפריקה ועוד.

בתקופת המלחמה הקרה נהגו מדינות הגוש המזרחי, ובראשן ברית המועצות, להוציא להורג ללא משפט את מתנגדי המשטר.

בעת שלטון החונטה הצבאית בארגנטינה, בשנים 1976 עד 1983, התקיימה שם המלחמה המלוכלכת, נעצרו אזרחים ברחוב, בבתיהם או בכל מקום אחר. הועברו למרכז מעצר סודי (מעריכים כי פעלו כ-340 מרכזים כאלה ברחבי המדינה), שבו היו מוכים ומעונים, בחלק מהמקרים עד מוות. שיטות הרצח היו מגוונות. כך למשל, במקרים מסוימים היו מטיסים אותם, כפותי ידיים ורגליים, לרוב תחת השפעת סמים, ומשליכים אותם לנהר ריו דה לה פלטה או לים. הסופר והעיתונאי רודולפו וולש, לדוגמה, נרצח ברחוב לאור היום לאחר ששלח בדואר מכתב שכותרתו: "מכתב פתוח מסופר לחונטה הצבאית". ארגון "אמהות כיכר מאי" טוען כי בדרך זו נרצחו כ-30,000 אנשים.

במסגרת טיהור אתני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטבח סרברניצה, שהתרחש ביולי 1995 בסביבות העיר סרברניצה (Srebrenica) בבוסניה והרצגובינה, נרצחו, לפי ההערכות, בין 7,800 ל־8,000 גברים בוסנים, וכן מספר נשים וילדים. הטבח בוצע על ידי כוחות סרבים מקומיים מרפובליקה סרפסקה שהיו כפופים לגנרל ראטקו מלאדיץ', ביחד עם כוחות מיוחדים של הרפובליקה של סרביה שכונו "עקרבים"‏[2]. למרות שהעיר הוכרזה "אזור בטוח" בהגנת האו"ם, חיילי האו"ם לא התערבו ולא ניסו לעצור את הטבח, לדבריהם, מתוך חשש לחייהם. הטבח בסרברניצה נחשב לאחת ממעשי הרצח ההמוניים הגדולים באירופה מאז מלחמת העולם השנייה.

לחימה בטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד למלחמה, הנערכת בין צבאות סדירים שקל לזהותם, טרור מופעל על ידי טרוריסטים מקרב אוכלוסייה אזרחית וכנגד אוכלוסייה אזרחית. בחלק מהמקרים נעצרים הטרוריסטים ומובאים לדין, אך פעמים רבות הלחימה בטרור כוללת הריגה של הטרוריסטים, ללא העמדתם לדין, בהתאם לשיקול דעתם של הגופים הממונים על לחימה בטרור. מתנגדיה של פעילות זו טוענים שהיא מהווה הוצאה להורג ללא משפט, משום שההחלטה על כך מתקבלת בידי צוות מצומצם של שרים ואנשי ביטחון, ואילו תומכיה רואים בכך פעילות לגיטימית של לחימה באויב והגנה עצמית.

במהלך מלחמת העצמאות של אירלנד הפעילה בריטניה יחידות חיסול אחדות. שיטה זו שימשה את הבריטים גם בצפון אירלנד, במהלך הלחימה בטרור שם.

במסגרת מלחמתה בטרור הפלסטיני במהלך האינתיפאדה השנייה עוסקת ישראל בסיכול ממוקד - הריגת טרוריסטים פלסטינים ומפעיליהם.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחתרות היהודיות שפעלו בארץ ישראל - ההגנה, אצ"ל ולח"י - הוציאו להורג יריבים שונים. "ההגנה" הוציאה להורג 16 אנשים, האצ"ל הוציא להורג 16 אנשים, והלח"י, הקטן שבארגונים, הוציא להורג 42 אנשים.‏[3]

בדצמבר 1948 רצח איסר בארי את עלי קאסם, שהיה סוכן ההגנה. הוא הועמד לדין והורשע בהריגה וחריגה מסמכות.

בשנת 1984 אירעה פרשת קו 300: בעקבות השתלטות של ארבעה מחבלים שבאו מרצועת עזה על אוטובוס בקו ‎300 של "אגד", ולכידתם בחיים של שניים מהמחבלים בפעולת שחרור נוסעי האוטובוס, הורה ראש השב"כ, אברהם שלום, לראש אגף המבצעים בשב"כ, אהוד יתום, להרוג את שני המחבלים. יתום ואנשיו הובילו את המחבלים למקום מבודד, היכו אותם בראשיהם באבנים ובמוט ברזל, עד למותם. לאחר חשיפת הפרשה עלתה דרישה להעמיד לדין את המעורבים בהוצאה להורג. בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה, נאלץ אברהם שלום להתפטר מתפקידו כראש השב"כ, אף שלהגנתו טען שכל מעשיו נעשו "בסמכות וברשות". ראש הממשלה בעת ההוצאה להורג, יצחק שמיר, מילא פיו מים. בעקבות התפטרותו של ראש השב"כ החליט נשיא המדינה, חיים הרצוג, להעניק חנינה לאברהם שלום, לאהוד יתום ולשני אנשי שב"כ נוספים, עוד בטרם הוגש כתב אישום.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הוצאה להורג ללא משפט - פשע מלחמה, באתר "בצלם"‏
  2. ^ Tribunal Update #444, Stanisic and Simatovic Pleas, Institute for War and Peace Reporting. 17 March 2006.
  3. ^ יהודה לפידות, הוצאות להורג, באתר "דעת"