משתמש:אוהב מולדת/ארגון ירושלים

ארגון ירושלים היה ארגון פועלים דתי ציוני מירושלים. הוא הוקם בשנת 1937, במטרה להקים מושב עובדים בארץ ישראל. בשנת 1939 הארגון יצא להכשרה החקלאית למושבה מנחמיה אשר בעמק הירדן. בשנת 1943, לאחר ארבע שנות הכשרה, עלה הגרעין להתיישבות בנחלים, בזמנו, באצבע הגליל אשר בגליל העליון, במקום בו ממוקם היום קיבוץ הגושרים. כאשר הגרעין עלה להתיישב "אצבע הגליל" הוא לא התקבל בברכה על ידי הקיבוצים בסביבה, אשר לא שיתפו עימו פעולה, אפילו בנושאי ביטחון שוטף. במלחמת העצמאות פונו רוב בני-המשפחות מיישובי הגליל העליון. משפחות חברי ארגון ירושלים עברו להתגורר זמנית בבית ספר בחיפה. בתום המלחמה, חברי הארגון החליטו לא לשוב לגליל העליון ועברו זמנית למושבה הגרמנית הנטושה וילהלמה ליד יהוד. ממנה הם אולצו לעזוב לטובת פליטי עטרות אשר בנו שם מחדש את ישובם, בני עטרות. בשנת 1951 ארגון ירושלים הגיעה ליעדו הסופי והקים את מושב נחלים ליד פתח תקוה.

ההתחלה בירושלים

הארגון הוקם בשנת 1937 בירושלים ומנה עשרים ושתים משפחות שכללו חמישים נפש. חבריו באו מהכשרות דתיות-לאומיות מהארצות : פולין, צ'כיה, הונגריה וגרמניה. הארגון הוקם בתקופה של חוסר עבודה . ל"לשכת העבודה של הפועל המזרחי", לו היה לו מספיק מקומות עבודה להציע ךבאים בשעריה. הפועלים התגבשו לגרעין התיישבותי בבית הפועל המזרחי, בית יוסף חזנוביץ.

תחילה, חברי הגרעין בקשו להתיישב ליד ירושלים. בחורף תרצ"ז (1937) הם ניהלו משא ומתן לרכישת 1,200דונם ליד הכפר הערבי בידו מצפון-מערב לעיר. הארגון שיכנע את הקרן הקיימת לישראל לרכוש את הקרקע במטרה להקים עליו מושב עובדים. העיסקה לא יצאה לפועל על ידי חברת הכשרת היישוב.

בהמשך, מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית הציעה ךחברי הארגון להתיישב על חלק מאדמות הפנויות של המושב עטרות, בזמנו, היה ממוקם צפונית לירושלים. לחברי הארגון הוצע שטח של 320 דונם במרחק של 2 ק"מ מעטרות. בסופו של דבר התוכנית ירדה מסדר היום על ידי ארתור רופין שלא ראה הצדקה לקיום יישוב יהודי נוסף באזור הרי ירושלים.

בשנת 1938 עמד הארגון להתפזר. השנים היו שנות המרד הערבי הגדול. גזירה נוספת נחתה על עתידו של הארגון, כאשר ב-17 במאי 1939, פורסם הספר הלבן ונאסרה כל התיישבות יהודית ברוב חלקי ארץ ישראל. באותה עת המתינו שישה ארגונים חקלאיים דתיים המתינו ליציאה להתיישבות עצמאית , לאחר שקבלו הכשרה במושבות הגליל התחתון ובעמק יזרעאל.

תחנה ראשונה - מנחמיה

חלק מילדי הארגון בצילום קבוצתי של גן מנחמיה בטבריה שנת 1944

בסוף שנת 1939, ארגון ירושלים קבל הצעה לצאת להכשרה חקלאית במושבה מנחמיה. איכרי המושבה בקשו לקלוט בישובם פועלים יהודיים, לאחר שהפועלים הערבים נטשו אותם. וכך ב-1 ספטמבר 1939 חברי הארגון הגיעו למקום ההכשרה החדש.

הסיכום של הארגון עם מזכירות המושבה היה :

1. הארגון חייב לספק את הפועלים הדרושים למושבה לפי שכר העבודה המקובל במושבות.
2. הארגון חייב להשתתף בשמירה במושב ובשדה בהתאם למספר הגברים.
3. המושבה מוסרת לארגון בחכירה 120 דונם אדמת שלחין.
4. המושבה מוסרת חלק מצריף הפחים לשימושו של הארגון.

ימים ראשונים במנחמיה

חיים כהנא מחברי גרעין ירושלים סיפר על תקופה זו בראיון לביטאון נחלים:

התברר שאין בתים, איו אפוא לגור. קבלנו אהלים מעודפי ציוד צבאי. אהלים כפולים, פרקנו את השכבות ועשינו מכל אהל שני אהלים. ברוח החורפית הראשונה, האוהל התפרק באמצע הלילה. בחוסר ברירה, החברים התפזרו בלולים וברפתות עזובים, אפוא שהיה אפשר, בכל מקום שהיה גג . ככה גרנו שנתיים בחצרות האיכרים. קנינו צריפים, גם כן כפולים. עשינו מכל אחד שניים. עשינו בתוכם מחיצות טיח וגרנו בהם שנתיים נוספות.

הגרעין היה בדעה שהוא יסיים את תקופת הביניים ותוך חצי שנה הוא יצא להתיישבות. אולם לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כמעט פסקה. בלית ברירה המשיכו בחיים הארעים במושבה מנחמיה 22 חברים, מתוכם 8 משפחות. בשתי מבנים מושכרים שוכנו הנשים והילדים. הגברים יישנו מתחת לכיפת השמים. הילדים שהו במשך היום בשטח שגודר בחוטי תייל והיה לגן ילדים.

במנחמיה כמעט לא הייתה להם עבודה. החקלאים במושבה הפסיקו לעבד את האדמה. חברי הארגון עבדו ביישובי העמק – דגניה, בית זרע. היו שעבדו בהובלת גבס בעגלות מהמחצבה במקום לתחנת הרכבת בצמח . היו כאלה שעבדו בתחנת החשמל בנהריים נשי הארגןן היו מספרות : "מרחוק ראינו מה זה חשמל ושמענו על קיום פריזידר .

מספר אחד מחברי הארגון: " הרבה פעמים לא היה אוכל. קבלתי ליום 12 זיתים ופרוסת לחם שבקושי אפשר היה לנגוס בה. את הלחם אפינו בעצמנו וזה היה כאילו "לחם" . פעם יצאנו לחרוש אצל איכר אחד, בשטח שהיה לו מעבר לנהר ירדן. היה צריך לנסוע לשם שעה וחצי כדי להספיק עבודה כל שהיא. לשם כך יצאנו לעבודה בשלוש לפנות בוקר וחזרנו בחושך. כל הזמן הייתה תקוה שזה זמני. אבל ה"זמני" הזה נמשך כמעט ארבע שנים . ישבו ובכינו, ישבנו וחיכינו. המצב רוח היה בלתי נסבל. אם אני רוצה להבין איך יכולנו לעבור את זה, אני מתרץ זאת, שבכל הארץ היו תנאים קשים."

תחנה שנייה - הגליל

בסוף שנת 1943 החלובארץ שוב בהקמת יישובים חדשים. גרעין ירושלים נועד להתיישבות ב"מצודות אושיסקין" באצבע הגליל אשר בגליל עליון . אנשי הגרעין התבשרו כי הוקצתה לכם משבצת קרקע במקום שנקרא "אוסישקין ד", על שמו של מי שהיה ראש ההנהלה הציונית ועמד בראש הקרן הקיימת - מנחם אוסישקין. הוא כתב בצוואתו כי יש להקצות באזור משבצת קרקע לכל אחת מן התנועות ההתיישבותיות. הווה אומר: גם לתנועת ההתיישבות הדתית. דן ודפנה כבר קיבלו את משבצות הקרקע שלהם ועכשיו הגיע הזמן להקצות קרקע גם לפועל המזרחי.

וכך ההתיישבות החדשה חולקה בין התנועות המיישבות : קיבוץ דן - השומר הצעיר, קיבוץ דפנה – הקיבוץ המאוחד, מושב שאר ישוב – הציונים הכלליים, מושב בית הלל - תנועת המושבים ו"משבצת" נוספת - כך כונתה חלקת האדמה - למושב של תנועת הפועל המזרחי הוא "ארגון ירושלים". הקיבוצים היו צפונה מהכביש והמושבים בדרומו. וכך בי"ד חשוון תש"ד הארגון עלה להתיישב בגליל העליון. שמו של היישוב החדש נקבע "נחלים" והוא נבחר בשל הנחלים הרבים שזרמו בסביבה - מקורות הירדן.

למושב החדש היו בעיות כבר מתחילת הקמתו. האדמה עליה התיישבו הייתה שייכת לאמיר פעור שהיה גר בדמשק. הוא מכר אותה ל[קרן קיימת לישראל]]. אל עליה ישבו אריסים. האמיר היה צריך לתת להם פיצויים ולפנותם מהמקום. על מנת להימנע מכך הוא מכר את החלק המשוער באדמה, שתמורתו היה צריך לשלם לאריסים לבנק הלאומי הערבי. כך עשו בעלי הקרקעות הערבים אשר רצו להימנע מלמכור קרקע ליהודים. כאשר האדמה נמכרה לבנק זה אי אפשר היה להשלים את המכירה ליהודים. למזלם של המתיישבים הנציב העליון, בטרם סיים את תפקידו, חתם על צו שהיהודים יוכלו לעבד את אדמות האמיר פעור, ‏‏ אך לא יורשו לבנות עליהם בתים. למזל המתיישבים, הייתה בשטח חלקה בת 12 דונם שנרכשה מבעל קרקעות אחר, כמאל אפנדי, ובה ניתן היה לבנות. בחלקה זו הקימו את צריפים, בנינים ועוד. . בטרם העלייה להתיישבות בנחלים הסתבר כי מדובר באדמה חקלאית מעובדת, מבותרת על ידי תעלות מים, וניתן להשקות אותה בהצפה. קרקע ומים עמדו לרשות המתיישבים.

התערבות הקיבוצים השכנים

להלן המכתב שכתב ועד גוש היישובים בצפון למתיישבי נחלים בגליל העליון זמן קצר לאחר שעלו על הקרקע. המכתב המקורי נמצא בארכיון הציוני ובמוזיאון " בית החלוץ הדתי" . " הננו מודיעים לכם שלא נשלים בשום פנים עם יצירת עובדות אלה ודורשים מכם פינוי מיידי של השטח וקיום ברור ביניכם ובין המרכז החקלאי וועד הגוש. אנו תובעים מכם לא להביאנו לידי מעשים שעלולים לפגוע גם בכם וגם בנו, במקרה של סירוב מצידכם לתביעתנו הנל" .

מקור:זאב גלילי.

זמן העלייה של הארגון על הקרקע תוכנן למועד כינוס הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים. נציג ה"פועל המזרחי" במחלקת ההתיישבות של הסוכנות, מיכאל חזני, היה מודע לעובדה כי היישובים בסביבה התנגדו להקמת יישוב נוסף בסביבה. הוא סבר כי בעיתוי של כינוס הנציגים מחו"ל בירושלים יהיה נח יותר, מאשר בעיתוי אחר, להוציא לפועל את ההתיישבות החדשה. לקיבוצים הייתה טענה כי ה"משבצת" הקרקעית שהם קבלו אינה מספקת ולכן אין מקום להקמת יישוב נוסף. הסוכנות רצתה, כי בהתאם לצוואה של מנחם אוסישקין, שלכל אחד מהזרמים ההתיישבותיים יהיה יישוב. לפי-כך, מחלקת ההתיישבות הודיעה כי היא תרכוש אדמות נוספות עבור היישובים הקיימים ולכל יישוב תהיה "משבצת" מלאה. היו שסברו שהתנגדות חברי הקיבוצים לחברי ארגון ירושלים לא הייתה בגלל ה"משבצת" שהם נטלו, אלא משום שלא רצו בקרבתם יישוב דתי.

אברהם הרצפלד, ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות, הגיע למקום יחד עם אישים מהסוכנות היהודית, וחנך את הקמת היישוב החדש. חברים מיישובי "הפועל המזרחי": שדה יעקב ןטירת צבי התגייסו לעזרה. הם הביאו עימם שני צריפים וההתיישבות הדתית בגליל העליון הייתה לעובדה קיימת. כעבור זמן מה, הגיעו לנחלים משלחת מכפר גלעדי שדרשה כי הארגון ירד מהקרקע. התגובה הייתה, שוב גיוס של מתנדבים מרחבי הארץ, אשר חלק מהם נשארו בסופו של דבר בנחלים. ברם, היחסים עם הקיבוצים השכנים נשארו מתוחים. כך למשל, על מנת לחרוש את השדות היה צריך להרחיק עד דגניה על מנת להשיג מחרשה.

אחרי שנתיים שלוש נבנו 4 או 5 בתים זמניים מבלוקים פשוטים. כל משפחה קיבלה חדר קטן ומטבח מפח. חיים כהנא מוכתר נחלים סיפר:

הקיום של חברי המושב לא היה קל. מצב החיים היה קשה , הסבל שעברנו, הצורה שחיינו, מטבח ללא רצפה, צריף זמני. לחם השגנו – פעם נסענו להביאו מראש פינה , או שהובילו את הלחם בשקים מטבריה. האוטו היה מוריד את שקי הלחם ליד הכביש בחנות של הערבי מכפר "חאזז" . והלחם היה נרטב מהגשם או ממי הנחלים.

אמנם חקלאות הייתה לנו אך לא הכניסה מספיק. פַ‏רות היו אבל הייתה בעיה של הובלת החלב. לא פעם התקלקל החלב בדרך לטבריה. הרפתות היו קטנות וממה שלא נשלח בכדים לתנובה היו עושים גבינה צפתית ונוסעים לטבריה למכרה. לא היה לנו אמצעים להשקיע. היבולים היו נמוכים כי האדמה הייתה מנוצלת, לא מזובלת. נכנסנו לחובות גדולים. הסוכנות הלוותה. קבלנו כסף מבנקים, בריבית, אבל גם הם לא רצו להלוות.

הילדים למדו במסגרת חינוכית אחת: מורה אחת לימדה שתי כתות של בני הגילים הנמוכים, אחת - לבנים והשנייה - לבנות והיה גם גן ילדים.

בתחום אחד לא חל שיפור, היחס של הקיבוצים השכנים לארגון עדיין היה מתנכר. מלחמת העצמאות הייתה בפתח. היישובים התחילו להתבצר. יו"ר הסוכנות, דוד בן-גוריון, עשה סיור באזור. בכל היישובים הוא היה, בנחלים הוא לא בקר. התעלמו מקיום היישוב. המאפייה בקיבוץ דפנה עדיין לא הסכימה למכור להם לחם. עם זאת ביום 28 במאי 1947 עוזר המושל המחוזי, בתת מחוז צפת של ממשלת פלסטינה המנדטורית של בריטניה, זיכה את היישוב להכרה רשמית.

מלחמת העצמאות

שלום נוי, נוטר היישוב, סיפר כי בערב המלחמה מנה הגרעין 22 משפחות בחמישה בתים. על ההחלטה להקמת מדינה יהודית ב-29 בנובמבר 1947 נודע לחברי הגרעין רק במוצאי שבת כאשר טלפנו לדפנה. הוא מספר "יצאתי החוצה, סיפרתי לשומרים, הערנו את האנשים, כולם שמחו, רקדו עד הבוקר. למחרת בבוקר התברר שכך היה בכל היישובים".

ימים אחדים לאחר מכן, הערבים החליטו על שלושה ימי שביתה כללית. נגמרה השביתה, החלו האירועים. הערבים החלו להתקהל ולנוע לכיוון המושב. פעמון האזעקה הופעל והאנשים שהיו בשדות חזרו. הנשק הוצא מהסליק, והיישוב היה מוכן להגנה. הוחל בביצור המחנה של היישוב על ידי סולל בונה. לנחלים הגיע מכשיר קשר עם סוללות, אבל כדי לטעון אותן היה צריך ללכת לקיבוץ דפנה. שיירה של משאיות הביאה ליישוב חומרי בניו, תיל ופחים. נבנתה סוללת עפר מסביב לישוב, חומת עפר בלתי חדירה לכדורים. היו עמדות בחוץ, מחוברות ביניהם בתעלות קשר. היו גם שני בונקרים . הם היו מוכנים כבר לפני 15 במאי 1948 – המועד הצפוי להכרזת המדינה.

ביום 14 במאי 1948 הודיעו ב"קול ישראל" כי "היום בשעה 16.00 תהיה הודעה חשובה". ואכן המדינה הוכרזה. בנחלים הוחלט להניף את הדגל ועשו זאת בעזרת סדין לבן ובד כחול. בלילה ישנו המתיישבים בנעלים, ציפו לפלישת צבאות ערב. שכן, ארצות ערב איימו להתחיל במלחמה למחרת היום והיישוב היה קרוב לגבול עם סוריה.

בריחת הערבים

לאחר ימים אחדים, ראו תושבי נחלים כי שיירות של ערבים נעות ליד היישוב, עם חמורים וגמלים. הערבים מהכפרים "קטייה" ו"לזזה" החליטו לנטוש את מקומם. יהודה, איש הביטחון, שהיה איש הקשר עם השכנים הערבים, פנה אליהם ושאל לסיבת המנוסה הפתאומית. תחילה השיבו לו הערבים "לתת לבהמות לרעות". לשאלה, מה פתאום היום. הם פחדו לומר את האמת: הם הלכו כדי להתקיף את היהודים מאוחר יותר . ליהודה הם אמרו אישית: " הולכת להיות מלחמה, כדאי עכשיו לעזוב. כשנבוש נחזור". יהודה מסכם: "אף אחד לא גרש אותם. ברחו עד האחרון שבהם. לעומת כל יישוב יהודי היו חמישה כפרים ערבים נטושים: קטייה, לזזה, מנסורה חסאס ועוד. "כולם ברחו". האזור היה ריק, נשארו בתים ריקים עם בוסתנים. כל האזור היה ללא נפש חיה.

חקלאי שקצר בשדה באותם הימים מתאר :

עברו אנשים. אפילו את עצי ההסקה לקחו על הגב. את התרנגולות קשרו אחת לשניה ולקחו על הגב. ביניהם ערבי בשם פרג', הספק שלנו, שהיה מביא עצים למושב ועוד. הוא ניגש אלי בשקט ובקש סיגריה. הייתי עם חגורה מלאה רימונים וסטן. ככה קצרתי את היבולים. שאלתי : "פרג' למה אתם בורחים ? " והוא עונה לי ברמיזה – שמה בבית , בגבעה של חסאס (שם הכפר הערבי), יש חיילים עיראקיים ואם הם יראו שהוא מדבר איתי, יהרגו אותי. הערבים לא יכולים להפציץ מהיבשה ומהאויר את הישובים היהודיים, כי חששו כח הפצצות תיפולנה גם על הכפרים הערבים. מכאן ההצעה הייתה לברוח. ךאחר מכן יוכלו להפציץ את היהודים באופן חופשי. ספרתי את זה לחברים ואכן לפחות חלק מהם היה מודאג.

הנוטר שלום נוי ציטט פסוק לתאור המצב: "ויהיה חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם". פחת אלוקים נפל עליהם. היה מקרה דיר יאסין וזה השאיר רושם בכל הארץ.

תחנה שלישית - בית ספר בחיפה

תוך כדי מלחמה פינו את הנשים ואת הילדים של תושבי הגליל העליון . בני הקיבוצים עברו לקיבוצים אחרים במקומות בטוחים ובני המושבים הועברו לבתי ספר בחיפה. וכך בני נחלים הגיעו לבית ספר "נצח ישראל" בחיפה. שם השתכנו משפחות משפחות באולמי הכיתות של בית הספר.

בישובים נשארו רק הגברים. בתום המלחמה היה ניסיון לחזק את ההתתיישבות בנחלים אשר בגליל. סוכם כי יינסו לגייס קבוצת חלוצים חדשה. הייתה קבוצה כזאת שחיכתה להתיישבות. היה הייתה בביריה. אבל ה"פועל המזרחי" החליט כי אין ברירה ועוזבים את הגליל העליון: לאלה שנשארו בישוב לא הייתה פרנסה , למשפחות בחיפה היה קשה וחברי הארגון הגיעו למצב שלא היה כסף לקנות מצרכים לחג הפסח. אחד החברים הוותיקים נסע לכפר הרוא"ה ומשם להנהלת מגבית כופר היישוב, אשר ממנה קבלו היישובים תקציבים למימון ההגנה שלהם: לבניית מקלטים, עמדות ותקציב הגנה. וכך הושג מימון לקיום נחלים אך רק לזמן קצר.

אחרי המלחמה הנשים לא נלהבו לחזור ל"אצבע הגליל". וכך מיכאל חזני סיכם עם המרכז החקלאי על החלפת מקום ההתיישבות. בהתחלה תכננו לעבור למושבה הגרמנית הנטושה בגליל התחתון - ולדהיים – היום בית לחם הגלילית. אך בינתיים המקום אוכלס על ידי אחרים. וכך סוכם על העברה לשפלת יהודה – אל הכפר הטמפלרי –וילהלמה, ליד יהוד. העברה הייתה מסודרת. כל מה שהיה בנחלים ניטש. וכך החלו לבנות מחדש את ביתם בשפלת יהודה.

תחנה רביעית - וילהלמה

הכפר הטמפלרי וילהלמה, ליד יהוד נכבש על ידי צה"ל. המרכז החקלאי, המוסד המרכזי של מחלקת ההתיישבות, הודיעה לאנשי הארגון כי יעברו לכפר, אשר בו היו בתי המגורים ומבני משק נטושים. התושבים שהיו בחיפה הגיעו למקום החדש עם משאיות יחד עם הציוד החקלאי שנותר. לאחר פירוק הציוד הסתבר כי תושבים שפונו מעטרות, נווה יעקב ובארות יצחק כבר נמצאים במקום. בסופו של דבר התחלקו במבנים: כל בית איכלס 2 או 3 או 4 משפחות . המטבח והשירותים המשותפים. אך בינתיים גברו חילוקי הדעות בין התושבים . תושבי עטרות נשארו והשאר עזבו את המקום, בינהם חברי הארגון ירושלים .

היעד הסופי - מושב נחלים

מהבתים הראשונים בנחלים

ערך מורחב – נחלים

בשנת 1952 חברי ארגון ירושלים יחד עם אחרים הקימו את מושב נחלים, ליד פתח תקוה . למושב הוקצבו תשעים נחלות של 25 דונם כל אחת. כנהוג באותו זמן, המושב אורגן בצורת האות חית כאדשר החלקה החקלאית של כל מתיישב הייתה מאחורי ביתו. במרכז ה"חית" היו שטחים משותפים, שכללו פרדס הדרים. באמצע הקו העליון של ה"ח", נבנו מבני הציבור, ביניהם בית כנסת , מחסן אספקה, צרכניה , מחלבה לאחסון החלב, מזכירות ושאר מבני הציבור.

לקריאה נוספת

• בר-אוריון הוא א. עמינדב, עד אור הבקר , הוצאה פרטית - אזל.

קישורים חיצוניים

• זאב גלילי, הפינוי הראשון של יישוב בידי יהודים, מקור ראשון והטור המכוון של זאב גלילי:"היגיון בשיגיון

קטגוריה:ציונות דתית