עמק הירדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עמק הירדן הוא אזור שבתחום המועצה האזורית עמק הירדן שמדרום לכנרת וצפונית לבקעת בית שאן. היישובים הכלולים באזור הם, בעיקר, קיבוצים וקבוצות.

עמק הירדן ודרום הכנרת

במובנו המורחב מציין השם עמק הירדן (אם כי הוא פחות רווח מהשם בקעת הירדן) גם את כל חלקו של השבר הסורי אפריקני מדרום הכנרת ועד לצפון ים המלח.

רקע היסטורי של האזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל עובדיה

התקופה הפרהיסטורית עד תקופת הברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרבת תל עובדיה שנמצא בין המושבה מנחמיה לבין קיבוץ בית זרע, נמצא אתר פרהיסטורי הנחשב לאחד הקדומים בעולם ונמצאו בו עדויות המצביעות על כך שגילו לפחות 2 מיליון שנה וייתכן כי הממצאים שבתל הם הקדומים ביותר בעולם. לא הרחק מהאתר, נמצא אתר נוסף הקרוי ערק אל אחמר ובו נמצאו שרידים שגילם 1.9 מיליון שנה. תהליך המעבר לשל האדם הקדמון מחיי נדודים וציד לחיים של יישוב קבע, החל בתקופת האבן. התהליך התגבר בתקופת התרבות הירמוכית ואחריה בתקופה הכלקוליטית ותקופת הברונזה. לגבי תקופות אלה, אותרו יישובים רבים בשטח עמק הירדן ונמצאו כלי חרס רבים המעידים על עבודת אדמה. יישוב גדול מתקופות אלה התגלה ליד קיבוץ שער הגולן, ואתרים נוספים התגלו בשיח'-עלי ומנחתה. בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת וכן בתקופת הברזל, יש ירידה בחשיבות האזור ובמספר היישובים בתוכו. היישוב הבולט בתקופת הברונזה הוא בית ירח, ויישובים נוספים התקיימו באום ג'וני ועובידייה.‏[1]

שנות שגשוג האזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה כללי של תל בית-ירח, ברקע הכנרת

בתקופות ההלניסטית הרומית והביזנטית, מתקיימים באזור יישובים רבים וערים גדולות והאזור פורח. יוחנן הורקנוס הראשון החל בכיבושים בצפון הארץ ובזמן שלטונו של אלכסנדר ינאי, הרי הגולן והגלעד נכבשו ונכללו בתחום ממלכת החשמונאים. פומפיוס הרומאי שכבש את ממלכת החשמונאים בשנת 63 הקים באזור זה מחדש את ברית עשר הערים ההלניסטיות (דקאפוליס), וניתק אותן ממדינת החסות הרומית שביהודה. אחרי חורבן בית שני ואחרי המפלה במרד בר כוכבא, עברו תושבים רבים מיהודה לצפון הארץ, וגם לעמק הירדן. היישובים החשובים בתקופה זו היו צינברי ובית ירח. בנוסף ליישובים אלה, נמצאו אתרים רבים בחלק המישורי של עמק הירדן.‏[2] התפתחות האזור מצאה את ביטויה במפעלי מים גדולים לאספקת מים לערים ומפעלי מים קטנים יותר שנועדו לצורכי הנעת טחנות קמח. האזור ממשיך לפרוח גם אחרי פלישת הערבים בשנים 634 - 638. הרס האזור החל במאה ה-12, כאשר התחוללו בה קרבות בין פיאודלים צלבנים שנלחמו זה בזה וכן בין כוחות מוסלמים לצלבנים. בשנת 1187 מנצח צלאח א-דין הממלוכי את הצלבנים והורס את טבריה, אשר הופכת לכפר קטן עד המאה ה-18.

שנות השפל של האזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאות ה-13 וה-14 התקיימו עדיין יישובי קבע רבים באזור, אולם כתוצאה מהקרבות בין הפולשים המונגולים לבין הממלוכים, היישובים נפגעו ונהרסו בחלקם עד לקרב עין ג'אלות בשנת 1260. החל מתקופה זו, חוסר ביטחון ועזובה החלו להשתלט על האזור. שבטים בדואים רבים חדרו לאזור ובמאות ה-16 וה-17 החלה נדידה גדולה נוספת של שבטים ערביים מחג'אז. שבטים אלה גרמו להרס הסופי של יישובי הקבע באזור והפכו אותו משטח חקלאי פורח לאזור הנתון לשליטתם של שבטים נודדים המנצלים אותו כשטח למרעה. בסוף המאה ה-18 ובמשך מרבית המאה ה-19, מתקיימת באזור בעיקר אוכלוסייה בדואית נודדת. בתחילת המאה ה-19 מתקיימים באזור שני יישובים קבועים בלבד: צמח ועובידייה.‏[3]

האזור במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמק הירדן בשנת 1915- האזור לא מיושב

בסוף שנת 1831 נכבשה ארץ ישראל על ידי מצרים בפיקודו של מוחמד עלי. תקופת השלטון המצרי הייתה קצרה ונסתיימה בשנת 1840. הממשל המצרי פעל לשיפור מצב הביטחון, יצא למסעות עונשין נגד בדואים ועשה ניסיונות ראשונים ליישב אותם. באזורים שונים נבנו מבצרים קטנים לאבטחת הדרכים וכן נעשו פעולות לעיצוב החקלאות, המלאכה והמסחר. המטרה של השלטון המצרי הייתה להושיב בארץ ישראל אוכלוסייה מצרית, ואכן פלאחים מהדלתה של הנילוס התיישבו באזורים שונים בארץ. בעמק הירדן מוקמים הכפרים: דלהמיה, בוקעה, ח'רבת כרך, א-סמרה.‏[4] בסוף שנת 1840, העות'מאנים בסיוע כוחות בריטיים ואוסטריים, כבשו את ערי החוף של ארץ ישראל ואילצו את מוחמד עלי לוותר על סוריה וארץ ישראל.‏[5]

בשנים הראשונות לחזרת השלטון העות'מאני, נכשל הממשל בניסיונותיו לאכיפת סמכותו של השלטון המרכזי, והסדר הציבורי התערער מאד. בשנות ה-40 עד שנות ה-60 של המאה ה-19, נעזבו היישובים החדשים ובסוף שנות ה-60 נעזב גם הכפר צמח, שתושביו מקימים כנראה את הכפר אום ג'וני. החל מאמצע שנות ה-50, לאחר תום מלחמת קרים, ניהלו השלטונות מדיניות נמרצת יותר והצליחו לשלוט במנהיגים המקומיים, צמצמו את פגיעת הבדואים באזורים המיושבים והקימו תחנות משמר מבוצרות. גם הקמת המוסדות של המעצמות האירופיות ומתן החסות שלהן על העדות הלא-מוסלמיות, תרם לשיפור דרכי הפעולה של מוסדות השלטון. בשנות ה-70 וה-80 מתחדש יישוב האזור על יד מהגרים מצפון אפריקה אשר מקימים את א-שג'רה, מע'ר אל חדתה וסירין. חלק מהם מתיישב בצמח וכן מבסס את הכפרים אום ג'וני ועובידייה. מתיישבים נוספים באזור היו כמה מתושבי לוביה וטורעאן שרצו להיפטר משרות צבאי וכן פושעים שונים, שעונשם הוחלף בהתיישבות באזור זה.‏[6]

בשנת 1876, עבד אל חמיד השני, שנחשב כליברל ופרו מערבי, התמנה לסולטאן. באותה תקופה נמלטו לטורקיה צ'רקסים רבים מהקווקז, שנכבש על ידי הרוסים. בהרי הגולן והגלעד היו שטחים רבים עזובים והתגוררו בהם בדואים שהזיקו ליישובי הפלאחים שבשכנותם. הממשלה העות'מאנית עודדה ואפשרה לצ'רקסים להתיישב באזורים אלה, כדי להגביל את שלטונם הפרוע של הבדואים. גם בשטחי ארץ ישראל הוקמו שני כפרים: כפר כמא וריחניה (הוקמו גם יישובים נוספים, אך הם ננטשו). הצ'רקסים, שהיו לוחמים קשוחים, הצליחו לדחוק את הבדואים מהמרחב ולשפר את המצב הביטחוני, ובעקבות התיישבות זו התחדש היישוב בכפרים נוספים.‏[7]

עבד אל חמיד השני, העביר חוקה חדשה, אשר דאגה להשוואת זכויות המיעוטים שאינם מוסלמים. החוקה שהתקבלה באופן רשמי ב-23 בדצמבר 1876, הבטיחה כי:

• כל נתיני האימפריה, ללא יוצא מו הכלל, נקראים עות'מאנים, תהא דתם אשר תהא.

• כל העות'מאנים שווים בפני החוק. לכולם מוקנות אותן זכויות ואותן חובות כלפי המדינה, ללא פגיעה בזכויותיהם בשל דתם.

המדיניות החדשה של השלטון, אפשרה גם לבהאים לרכוש קרקעות בארץ. בתחילה נרכשו אדמות באזור עכו וחיפה, ובהמשך, האפשרות לרכישת אדמה במחירים נמוכים יחסית באזור בעל פוטנציאל חקלאי וכן שיפור המצב הביטחוני, הביאה את ראשי הבהאים לרכוש שטחי אדמה במזרח הכנרת ובעמק הירדן. שטחים אלה נועדו בעיקר כדי ליצור עורף חקלאי אשר יספק מזון לקהילה הבהאית, ועודפי התוצרת נועדו לממן את פעילות הקהילה הבהאית באזור חיפה ועכו. בין השנים 1887-1882 נרכשו האדמות של: אום ג'וני, א-סמרה ונוקייב, והן עובדו על ידי אריסים ערבים ונוהלו על ידי הבהאים. לעומת זאת, בשנת 1909 התיישבו חקלאים בהאים בכפר עדסייה, וייסדו במקום יישוב עצמאי משגשג.

ההתיישבות היהודית בעמק במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

1902 - הקמת המושבה מנחמיה, 1908 - הקמת חוות כנרת, 1909 - הקמת מושבת כנרת, 1910 - הקמת הקבוצה הראשונה דגניה א', 1910 - הקמת אחוזת פוריה, 1913 - הקמת החווה ביתניה תחתית

אמת המים מהירדן לשדות הקיבוצים

1920 - הקמת קיבוץ דגניה ב', 1920 - הקמת קבוצת הר כנרת, הקיבוץ נעזב בשנת 1925, 1921 - הקמת קיבוץ דגניה ג' - המתיישבים עזבו ב - 1922 והקימו את קיבוץ גניגר, 1927 - הקמת קיבוץ בית זרע, 1932 - הקמת קיבוץ אפיקים, 1932 - הקמת פרויקט אמת המים‏[8][9], 1932 - פתיחת מפעל החשמל בנהריים, 1935 - הקמת קיבוץ אשדות יעקב, 1937 - הקמת הקיבוצים מסדה, שער הגולן ועין גב, כיישובי חומה ומגדל, 1946 - הקמת קיבוץ אלומות

1948 - ערביי האזור נוטשים את היישובים שלהם: צמח, עובידייה, קדיש (יישוב בדואי משבט דלייקה, על הרכס בין המושבה כנרת לפוריה)

1949 - הקמת הקיבוצים: מעגן, תל קציר והאון

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עמק הירדן בוויקישיתוף

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמק הירדן מדרום לכנרת, תצפית מהמצפור בכביש 767 היורד מצומת אלומות למושבה כנרת. במרכז התמונה קבוצת כנרת, מעליה דגניה א, משמאל התמונה חוות כנרת

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהושע בן אריה, עמק-הירדן התיכון, עמודים 132-120, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרחביה, 1965
  2. ^ יהושע בן אריה, עמק-הירדן התיכון, עמודים 137-133, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרחביה, 1965
  3. ^ יהושע בן אריה, עמק הירדן התיכון, עמודים 149-133, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרחביה, 1965
  4. ^ יהושע בן אריה, עמק-הירדן התיכון, עמוד 143, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרחביה, 1965
  5. ^ בן אריה וישראל ברטל, ההיסטוריה של ארץ ישראל, שלהי התקופה העות'מאנית (1917-1799), כרך שמיני, עמודים 30-28, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1983
  6. ^ יהושע בן אריה, עמק-הירדן התיכון, עמודים 150-148, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרחביה, 1965
  7. ^ זאב וילנאי, המעוטים בישראל, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1959, עמודים 71-68
  8. ^ יהושע בן אריה, עמק-הירדן התיכון, עמוד 186, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרחביה, 1965
  9. ^ מוקי צור, לא בעבים מעל, מאה ראשונה לדגניה, עמוד 262, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ירושלים, 2010