סכר אסואן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סכר אסואן הגבוה
AswanHighDam Egypt.jpg
סכר אסואן הגבוה
מיקום אסואן
סוג סכר כבידה
סוכר את הנילוס
יוצר את אגם נאצר
אורך 3,830 מטרים
רוחב בבסיס 980 מטרים
רוחב בראש 40 מטרים
גובה 111 מטרים
נפח סכר 43,000,000 מ"ק
יצור חשמל 2,100 מגה-ואט
התחלת בנייה 1960
סיום בנייה 21 ביולי 1970
שטח אגם 5,250 קמ"ר
נפח אגם 168.9 קמ"ק
קואורדינטות 23°58′14.12″N 32°52′40.3″E / 23.9705889°N 32.877861°E / 23.9705889; 32.877861קואורדינטות: 23°58′14.12″N 32°52′40.3″E / 23.9705889°N 32.877861°E / 23.9705889; 32.877861
סכר אסואן הנמוך

סכר אַסְוַּאןערבית: سد أسوان) הוא מערכת של שני סכרים על נהר הנילוס המכונים "סכר אסואן הגבוה" ו"סכר אסואן הנמוך". הסכרים, שממוקמים סמוך לאסואן שבמצרים, משמשים לאגירת מי הנהר באמצעות הצפת האזור שלפני הסכר ("סכר אגירה") ולוויסות זרימת מי הנהר בהתאם לצורכי המדינה ("סכר ויסות"). הסכר הגבוה הוא העיקרי בין שני הסכרים‏‏‏[1].

נהר הנילוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהר הנילוס זורם באוגנדה, בקניה, בזאיר, באתיופיה, בדרום סודאן, בצפון סודאן ומצרים. אורכו של הנילוס 6,670 ק"מ. כיוון זרימתו הוא מדרום לצפון. מדרום יש לנילוס שני מקורות, הנילוס הכחול המתחיל באגם טאנה שבאתיופיה והנילוס הלבן שמקורו בימת ויקטוריה המקבלת את מימיה מנהר קגרה. ימת ויקטוריה גובהה 1,150 מטר מעל פני הים.

הנילוס הכחול והנילוס הלבן נפגשים ליד חרטום בירת סודאן. משם זורם הנילוס המאוחד צפונה דרך עמק הדלתא של הנילוס ועד לים התיכון.

95% משטחה של מצרים הם מדבר שאינו מיושב. 99% מאוכלוסיית מצרים חיה לאורך הנילוס ובעמק הדלתא הירוק והפורה. חייו של עמק הדלתא תלויים בנהר הנילוס שהוא מקור המים היחיד של מצרים.

המצב לפני הקמת הסכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר, כאשר מים מאתיופיה היו זורמים במורד הנילוס בקיץ, היה הנהר מציף את האזורים הסמוכים לו. הצפות אלו היו מביאות איתן חומרים מזינים ומינרלים, שהיו מדשנים את גדות הנהר ועושים אותן אידאליות לחקלאות. להשקיית השדות היו משתמשים ב"שיטת ההצפות": אזורים מסוימים היו מוצפים. בשיטה זו ניתן לגדל מגוון מוגבל של גידולים וכן ניתן לגדל רק מחזור גידול אחד בשנה בתקופת ההצפות.

בשנים מרובות מים הייתה כל התבואה מושחתת. לעומת זאת, בשנים שחונות היו נפוצים הבצורת והמחסור במזון. במהלך שנה רגילה היו הצפות של שדות וכפרים בזמן גאות, דרכי היבשה היו משתבשות וכמויות מים אדירות היו מתבזבזות. בזמן שפל, לעומת זאת, היה מפלס המים בנהר נמוך והדבר הקשה על השיט בו ופגע באספקת המים.

הקמת סכר אסואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בעת העתיקה שימשו גדות הנילוס לחקלאות. כאשר התרבתה האוכלוסייה שלאורך הנהר התעורר צורך לשלוט על ההצפות כדי להגן על האדמות החקלאיות ועל שדות הכותנה.

במהלך המאה ה־19 הוחל בבניית סכרים על הנילוס.

הקמת הסכר הנמוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1899 החלו הבריטים לבנות את הסכר הישן, סמוך ליישוב אסואן. בניית הסכר הושלמה ב-1902. אורכו של הסכר 1,900 מטרים וגובהו 54 מטרים. תכנונו הראשוני של הסכר התגלה מיד כבלתי מתאים והוא הוגבה בשתי תקופות: 1907-1912 ו-1929-1933.

הקמת הסכר הגבוה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946 הוחלט לבנות סכר שני, 6 ק"מ במעלה הנהר, במקום להגביה בשלישית את הסכר הישן. התכנון הממשי של סכר אסואן החדש החל ב-1952 מיד לאחר מהפכת נאצר.

הבנייה החלה ב-1960. חלקו הראשון של הפרויקט הסתיים בשנת 1964, הסכר הגבוה, אל-סד אל-עאלי (ערבית: السد العالي), הושלם ב-21 ביולי 1970. את המאגר, ששמו אגם נאצר, החלו למלא ב-1964, בטרם הושלמה בניית הסכר, וב-1976 התמלא המאגר לראשונה.

מילוי המאגר העלה דאגות בקהילת הארכאולוגים וב-1960 החל מבצע הצלה בידי אונסק"ו. אתרים נסקרו ונחשפו ו-24 אתרים היסטוריים הועברו למקומות בטוחים (ראו אבו סימבל), או הוענקו למדינות שעזרו בעבודה (כדוגמת מקדש דבוד במדריד).

הסכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורכו של סכר אסואן הגבוה הוא 3,600 מטרים, רוחבו בבסיסו שתחת למים 980 מטרים, ורוחבו בפסגתו 40 מטרים. גובהו של הסכר 111 מטרים. הסכר מכיל 43 מיליון מ"ק של חומר. כמות המים המקסימלית שיכולה לעבור דרך הסכר בשנייה אחת היא 11,000 מ"ק. בנוסף ישנם מברצי חירום דרכם יכולים לעבור 5,000 מ"ק לשנייה. ותעלת טושקה מקשרת את המאגר לשפלת טושקה.

המאגר-אגם נאצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה תחנת הכוח בסכר אסואן הגבוה

אורכו של המאגר 550 ק"מ. ורוחבו במקום הרחב ביותר הוא 35 ק"מ. שטח פניו 5,250 קמ"ר ותכולתו 157 קמ"ק (קילומטר מעוקב). המאגר מציף שטח גדול במישור נוביה ומעל ל-90,000 בני אדם, רובם מבני המיעוט הנובי, מוקמו מחדש לצורך הקמתו.

תחנת הכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסכר משולבת תחנת כוח הידרואלקטרית ובה 12 מחוללים (גנרטורים), שהספקו של כל אחד מהם הוא 175 מגה ואט ובסך הכול 2,100 מגה ואט. ייצור החשמל החל ב-1967. כאשר הגיע הסכר ראשונה לשיא תפוקתו, הוא סיפק כמחצית מתצרוכת החשמל של מצרים (לעומת כ-15% מתצרוכת החשמל הלאומית בשנת 1998), ואפשר לראשונה את חיבור רוב הכפרים במצרים לרשת החשמל.

סכר אסואן: חזון ומציאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת סכר אסואן הגבוה הייתה חזונו הגדול של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, חלום שאותו הוא הצליח להגשים. תוכניות רבות תוכננו לגבי הסכר שחלקן בוצעו וחלקן לא. נתלו בו תקוות וציפיות רבות שהתגשמו באופן חלקי. כתוצאה מהקמת הסכר נוצרו גם בעיות שונות שלא נצפו לפני הקמתו.

היתרונות שבסכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכר מספק יתרונות רבים, חלקם נוצלו וחלקם לא.

  1. הבטחת אספקת מים לשתייה ולהשקיה בכל השנים גם בשנות בצורת. נמנעו הבצורות הפוטנציאליות בשנים 1972 - 1973 ובשנים 1983 - 1984.
  2. הבטחת אספקת מים לשתייה ולהשקיה בכל חודשי השנה, מה שמאפשר לגדל שניים עד שלושה גידולים בשנה ברוב האזורים.
  3. שפע המים מאפשר את הרחבת שטח גידולי האורז. כתוצאה מכך גדל יצוא האורז.
  4. ניתן לפתח את הקרקע ולהגדיל את השטחים המעובדים.
  5. מניעת שיטפונות והצפת שדות וכפרים.
  6. זרימת המים האחידה בכל הזמנים מאפשרת לשפר את התחבורה ביבשה ובנהר. עם זאת עדיין נותרו בעינן בעיותיה התחבורתיות העיקריות של מצרים, הנובעות ממחסור בתשתית כבישים ובמסילות ברזל בעיירות הגדולות.
  7. תחנת הכוח החשמלית שבסכר מספקת חשמל רב לכפרים ומאפשרת תיעוש. אך רק חלק מהגנרטורים פועלים, והתיעוש לא הדביק את הצרכים עקב הגידול באוכלוסייה.
  8. אגם נאצר מאפשר פיתוח ענף הדיג, אך בפועל רוב הדגה העשירה שבאגם אינה מנוצלת כיוון שהאגם מרוחק מריכוזי האוכלוסייה הסמוכים לקהיר והובלה בקירור אינה כלכלית.
  9. לסכר ולאגם פוטנציאל תיירותי. פוטנציאל זה מומש רק באופן מועט.

החסרונות שבסכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבדן של כעשרה מיליארד מטרים מעוקבים של מים בשנה כתוצאה מהתאדות באגם נאצר, פי חמישה מצריכת המים של ישראל ויותר מעשרה אחוז מהשפיעה השנתית של הנילוס.

פינוי מאות אלפי האנשים שהתגוררו באזור שהוצף. אבדן שטחים פוריים רבים שעובדו במשך אלפי שנים לאורך אפיק הנהר.

סכירת הנילוס גרמה לכמה בעיות סביבתיות.

כתוצאה מסכירת הנילוס, הסחופת - שבעבר הפכה את גדות הנהר לפוריים - נעצרת בסכר ומגיעה אל המאגר. על פי הצפוי סחופת זו תהפוך את אגם נאצר (לפי הערכה תוך 500 שנים) לבלתי מספיק לאחסון נפח המים הנדרש.

ירידת מפלס הדלתא של הנילוס תוביל בעתיד להצפת החלק הצפוני של הדלתא במי ים. הצפה זו תתרחש באזורים המשמשים כיום לגידולי אורז. הדלתא עצמה, שלא תמשיך להתחדש על ידי סחופת הנילוס, תאבד הרבה מפוריותה. השליטה החלקית בהשקיה גורמת אף היא לנזקים בכמה אזורים חקלאיים בשל הגברת המליחות. בעיה זו נגרמת כתוצאה מהשינוי בזרימת הנהר המאפשר למים מלוחים להעמיק לתוך הדלתא.

הצורך בשימוש בדשנים מלאכותיים המסופקים בידי תאגידים בינלאומיים שנוי במחלוקת. בנוסף, דשנים אלו גורמים לזיהום כימי.

הסכר הוא מקור למקרים של בילהרציה (סכיסטוסומיאזיס), בשל שפע הצמחים הגדלים באגם נאצר. על צמחים אלו מתרבים החלזונות המהווים פונדקאים לעלוקות, תולעים שטוחות הגורמות למחלה.

אירועים אלו יגרמו בסופו של דבר לאובדן ענף הדיג המתקיים על המים המעט מלוחים של האגם שהוא כיום מקור הדיג הגדול ביותר של מצרים.

היבטים בינלאומיים של סכר אסואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקמת סכר אסואן ישנן השלכות בינלאומיות שונות.

למי שייכים מי הנילוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהר הנילוס זורם בכמה מדינות ונשאלת השאלה האם המים שייכים לארצות המוצא של הנילוס, או לארצות שבהן זורם הנהר. חלוקת המים העכשווית נוטה לטובת מצרים וזאת לאחר סדרה של הסכמים שנחתמו בראשית המאה ה־20 בין מעצמות אירופה.‏[2] סכר אסואן מאפשר למצרים (ובמידה מסוימת גם לסודן) לנצל את הכמות המרבית שמותרת לה במצב הנוכחי.

מימון הקמת הסכר והמאבק הבינגושי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת תכנון סכר אסואן החדש הבטיחה ארצות הברית לסייע במימון הבניה עם הלוואה של 270 מיליון דולר. אך ב-1956 הסתייגה ארצות הברית ממדיניותו של נאצר וחזרה בה מכוונתה לסייע למצרים בהקמת הסכר. בתגובה הודיע נאצר כי הוא מלאים את תעלת סואץ, וכי ההכנסות מהפעלתה של התעלה יממנו את בניית הסכר.

בעקבות זאת פלשו בריטניה וצרפת, שהיו בעלות מניות בתעלת סואץ, לאזור התעלה, ובתיאום איתן יצאה ישראל למלחמת סיני.

במאמציה במהלך המלחמה הקרה להשגת השפעה באפריקה, התערבה ברית המועצות, ומימנה שליש מעלות הסכר כמתנה. ברית המועצות גם סיפקה ציוד מכני כבד וצוותים טכניים. סכר החימר והסלע העצום תוכנן על ידי מכון Zuk Hydroproject הרוסי.

עלות בניית הסכר הייתה 820 מיליון דולר. מפעל טיוב הקרקעות הקשור בסכר עלה כמיליארד דולר. בסך הכול עלתה הקמת הסכר יותר מ-1.5 מיליארד דולר.

הודות לתחנת הכוח ההידרואלקטרית שעל הסכר, עלו ההכנסות מן הסכר על הוצאות הקמתו.

הפרת האיזון האקולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית סכר אסואן הפרה את האיזון האקולוגי בסביבת הים התיכון בכלל ובארץ ישראל בפרט. הפרת האיזון האקולוגי משפיעה במישורים רבים החל מהתשתית הקרקעית, דרך חקלאות הדיג וההידרולוגיה, וכלה בנושאי אוקיינוגרפיה ואקלים.

שוקי הדגים של הים התיכון הושפעו על ידי הסכר. פוריות האגן המזרחי של הים התיכון ירדה. כך גם המערכת האקולוגית הימית שבאופן מסורתי תלויה הייתה בזרם העשיר של פוספטים וסיליקטים המגיעים מזרם המוצא של הנילוס. הדיג בים התיכון פחת כמעט בחצי לאחר בניית הסכר, אך נראה שהוא מתאושש.

קיימת גם סחופת משמעותית של קו החוף לכל אורך הצד המזרחי של הים התיכון. סחופת זו מתרחשת בגלל מחסור בחול, שבעבר היה מובא בידי הנילוס.

חזאי השרות המטאורולוגי אורי בץ העלה השערה שהשינויים הנמדדים משנות השבעים ואילך, בגשמי ישראל ופריסתם קשורה להקמת הסכר. לטענתו השינויים במערך התרמלי באגן המזרחי של הים התיכון, נובעים משינוי משטר הזרימה של הנילוס והביאו לתזוזה דרומה של כמויות המשקעים.[3] במאמר נגדי כותב בועז דיין שלטמפרטורת מי הים התיכון אין השפעה ישירה על כמות המשקעים באזורינו אלא גושי אוויר חמים וקרים מול האזור. ובנוסף התחממות מי הים הנובעים מההתחממות הגלובלית מבטלים את השפעת האסואן על התקררות המים.‏[4]

הבטים אסטרטגיים של הסכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבניית סכר אסואן הייתה השפעה פוליטית חשובה. אגם נאצר ענק וכמעט כל אוכלוסיית מצרים חיה בעמק הנילוס. משמעות הדבר, שאם הסכר יושמד - למשל על ידי התקפה גרעינית - תוצאת ההצפה תשמיד את מצרים לחלוטין.

בראיון שלא נועד לפרסום שנתן יגאל אלון ערב מותו ב-1980 הוא הצביע על הרתעה באיום בהפצצת סכר אסואן כתחליף אפשרי להרתעה על ידי איום גרעיני: "לאיים בטילים ארוכי טווח על מערכות סכרים ותעלות מים במצרים, בעיראק או בסוריה. זה עשוי להרתיע אותם יותר מאשר פצצה גרעינית. אוי ואבוי אם היינו צריכים לעשות זאת, אבל תאורטית, אם אתה יכול להרוס את סכר אסואן, אתה יכול להמיט אסון על מצרים‏[5]☃☃נשמעו דיבורים בישראל על האפשרות להפציץ במקרה של מלחמה את הסכר ולהטביע במימי אגם נאצר את האזור הסמוך לו. המקור הבכיר ביותר שהזכיר אפשרות זו היה אביגדור ליברמן בפגישה עם שגרירים מחבר המדינות במהלך בחירות 2001. דבריו של ליברמן עוררו זעם ובהלה במצרים ונעשה בהם שימוש בידי אהוד ברק שכינה את הממשלה שהזהיר מהקמתה על ידי יריבו, אריק שרון, עם ליברמן - ממשלת "טהרן אסואן" (ליברמן איים גם להפציץ את טהרן).

תוכניות פיתוח עתידיות במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזונה למאה ה-21 מתכננת מצרים להגשים את פרויקט תושקה במהלכו להקים מפעל מים שיעביר מים מאגם נאצר דרך תעלת השייך-זאיד לכיוון דרום מערב המדינה. אספקת המים תאפשר ליישב את אזורי המדבר המצויים שם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏אם לא מציינים את המילה "גבוה" או "נמוך", הכוונה למערכת שני הסכרים או לסכר הגבוה - בהתאם להקשר.‏
  2. ^ The Defects and Effects of Past Treaties and Agreements on the Nile River Waters: Whose Faults Were they ?
  3. ^ אורי בץ, האם משפיע סכר אסואן על משטר הגשמים בארץ?, השרות המטאורולוגי - בית-דגן
    המאמר המורחב
  4. ^ בועז דיין, האם סכר אסואן משפיע על האקלים בישראל באתר IsraelWeather
  5. ^ ".אמיר אורןגרסת אלון, ושוב ויתרתי אלא מה, באתר הארץ, 2/8/2007