שיחת משתמש:Simon Rachel/ארכיון 33

הגטו היהודי בוונציה (Ghetto Ebraico di Venezia) הוא רובע בעיר ונציה שבאיטליה. הגטו הוא מהגטאות העתיקים בעולם הקיימים עד עצם היום הזה והמונח "גטו" נבע ממנו.

אתרי הגטו

הגטו מחולק לשתי שכונות עיקריות : "הגטו החדש" ו"הגטו הישן". השמות נקבעו לאור העובדה כי היהודים התיישבו לראשונה במקום שבו היה בית היציקה החדש ורק אחר כך עברו למקום בו היה בית היציקה הישן. קיימת שכונה שלישית, קטנה יותר ומרוחקת מעט, הקרויה בשם ה"גטו החדש ביותר", ובה ארמונות מפוארים שהיו בבעלות משפחות יהודיות ספרדיות ולבנטיניות עשירות. במרכז הגטו, בשכונת "הגטו החדש" כיכר רחבת ידיים עם באר. בבאר תבליט של אריה, שהוא הסמל של שבט יהודה (בניגוד לאריה של סן מרקו, שהוא סמל הקדוש המגן של ונציה). בגטו ישנם חמישה בתי כנסת עתיקים: שניים מהם עודם פועלים, אחד, בעל הסקה, פעיל בחורף ושני בקיץ. מוזאון הקהילה עורך סיורים מאורגנים בבתי הכנסת. כמו-כן פעילים בגטו בית אבות יהודי, מוסדות חינוך זעירים ומרכז קהילתי המצוי במבנה מרשים שהיה בעבר המרכז הציבורי וכלל בית חולים ואכסניה למבקרים.

הבנייה בגטו

בשל מגבלת המקום בגטו, במשך ימי קיומו של הגטו בתור תחום מגורים בלעדי ליהודים, נבנו בו הבניינים לגובה והם הכילו מספר רב של קומות, עד תשע קומות. הבנייה נעשתה לגובה בשל מחסור בקרקע ליישוב תושבי הגטו שמספרם הלך וגדל, מ-700 נפש בעת הקמתו עד 5,000 נפש בעת שגשוגו בשנת 1630. הבניינים בגטו הם מבין בתי המגורים הגבוהים ביותר בוונציה עד היום ותושבי הגטו נוהגים לכנות אותם גורדי שחקים.

ארובות ההסקה בנויות מחוץ למסגרת המבנה וזאת על מנת למנוע שריפות - תופעה נפוצה בגטו. יש בבתים גם מדרגות בעלות צורה מיוחדת במינה. אפילו הריצוף של הרחוב נעשה מאבנים קלות במיוחד אשר מיובאות במיוחד ממחצבה מיוחדת.

היום הבנייה בגטו, כמו בכל איי העיר ונציה, מבוצעת תחת פיקוח הדוק של השלטונות. כל חריגה גוררת סנקציות חריפות. בין השאר קיימת הוראה ששלד הבניין, יהיה גובהו אשר יהיה, יהיה בנוי רק מקורות עץ וזאת על מנת למנוע נטייה של המבנה, אשר יסודותיו הם קורות עץ, השקועות בלגונה של ונציה. בגטו יש רק מעלית אחת, שנבנתה בשנים האחרונות.

תולדות הגטו הגטו הוגדר בתור אזור מיוחד ליישוב יהודים במרץ 1516 על ידי שלטונות העיר. הגטו הוקם בזמן ששלטונות העיר חדלו מלראות ביהודים תושבים לכל דבר, שבפועל נהגו בהם כאילו היו בעלי זכויות רגילות, למרות שרשמית היו אזרחים ללא זכויות. וכך 700 יהודים, יוצאי איטליה וגרמניה, הצטוו לעבור לאזור פחוּת ערך בוונציה, שבו פעל בית יציקה. היה זה האזור גם ליד בית סוהר ומנזר אשר חבריו היו אחראיים לקבורת המוצאים להורג. יש הסבורים כי יש מקורות אחדים למונח גטו אשר הפך למונח מקובל בעולם לריכוז יהודים בשכונה מיוחדת. ייתכן כי המקור הוא גרמני: אח נחושת או סימטה. אולי עברי מהמושג גט, גירושין, אך סביר יותר משם הפועל הונציאני Geta'r שפרושו להתיך מתכות, שכן ידוע כי באזור זה היו בתי יציקה למתכות. מכל מקום כבוד גדול לא היה לגור בסביבה זו. קיימת דעה כי בעבר היהודים גרו באי הנקרא : Giudecca, אשר בצלילו נשמע כשם היהודים, אך לא נמצאו עדויות לכך. בימי הביניים היה לעיר כינוי "עיר ללא יהודים" . בעיקר נמנעו בעלי אוניות המגיעות לעיר מלהסיע יהודים, בעיקר סוחרים מהלבנט וכן נאסרה הכניסה על מלווים בריבית ממדינות אשכנז.

כאמור, ראשון נוסד בשנת 1516 הגטו החדש, Ghetto nuovo. בשנת 1541 התווסף הגטו הישן Ghetto Vecchio ואחרון, הגטו החדש ביותר, Ghetto Novissimo, מתחם חדש שצורף לאחרים בשנת 1633. במתחם האחרון גרו משפחות ספרדיות ולבנטיניות עשירות. עד היום ניתן לזהות את הארמונות של המשפחות Treves ו-Vivantes. בשני הארמונות אפשר להבחין בקומת הקרקע בכניסה לחניון של הסירות, אשר היה במרכזו של הבנין. אזור הגטו היה המקום היחיד שבו הותר ליהודים להתגורר בעיר במשך 250 שנה. בשנת 1797, עם כיבוש העיר על ידי נפוליאון, הותר ליהודי ונציה לגור בכל איי ונציה.

חיי היומיום בעבר ובהווה

כאשר הוכרז על הקמת הגטו חיי היהודים הוגבלו על ידי סדרה של תקנות. היהודים הורשו לצאת מהגטו רק משעת צילצול הפעמונים בבוקר בבזיליקת סן מרקו ועד חצות הלילה. היציאה והכניסה לגטו הייתה משני שערים, הניתנים לזיהוי עד היום, בפיקוחם של ארבעה שומרים נוצרים אשר מומנו על חשבון הקהילה היהודית. המלווים בריבית הורשו לצאת העירה לשעות אחדות, בתנאי שישאו טלאי צהוב על גלימותיהם, ובהמשך החובה הומרה בנשיאת כובע צהוב ואחר כך אדום. אולם למלווים היו תחבולות רבות להסרת הסימנים בהיותם בריאלטו, המרכז המסחרי של העיר ולא הייתה אכיפה של חובה זו. בנוסף, היהודים הורשו לעסוק רק במקצועות מוגדרים: רופאים (שהיו חופשיים לצאת ולבוא), מלווים בריבית, סוחרים ומוכרי בגדים משומשים, בעגה מקומית "strazzarioli".

למרות המגבלות שהוטלו על היהודים בגטו היו החיים היהודים בעיר תוססים ומענינים. היהודים בנו שבעה בתי כנסיות ובתי מדרשות אחדים, מהם מפוארים ובעלי ערך ארכיטקטוני ואומנותי. בגטו חיו ופעלו רבנים בעלי שם כמו: רבי יהודה אריה ממודינה, רבי שמחה לוצאטו, רבי משה זכות ועוד.

בגטו של אותם הימים היו גם מוסדות תרבות רבים: תיאטרון, אקדמיה למוזיקה, סלוני הופעה של סופרים וחנויות ספרים. בגטו אף הוקם בית הדפוס העברי הראשון. אפשר להבחין בבנין מפואר ב-Corte dei Barucchi אשר שימש בימי הגטו אכסניה ובית חולים והיום הוא המרכז הקהילתי של קהילת ונציה ( ראה תמונה) . רחוב אחר נקרא עד היום Calle del Forno על שם המאפייה שבו, והייתה ברחוב גם מאפיית מצות.

היום הגטו משמש כמרכז הציבורי של יהודי ונציה, למרות שרובם אינם גרים בו: בתי הכנסת מצויים בו, מוסדות הקהילה ובעיקר מוסדות חינוך יהודיים, בהם נמצאים ילדים מגיל הגן עד גיל הבר-מצווה. כמו-כן יש גן ילדים של חב"ד.

העדות בגטו תחילה היו בגטו יהודים ממוצא איטלקי וגרמני. הדומיננטיות הייתה גרמנית עד שהוא הוגדר בפועל בתור שכזה. היו יהודים איטלקים, בעיקר ממרכז איטליה ודרומה: יבואנים וסוכני אוניות ואפילו סטודנטים המשיכו לגור בעיר עצמה. בשנת 1541 הגיעו לעיר יהודים מהלבנט. בחלקם סוחרים עשירים שבאו מהאימפריה העות'מאנית. כמו כן, היו מהם ממגורשי ספרד ופורטוגל משנת 1492. בבואם הם גרמו להרחבת שטח הגטו, לרבות מעט שטחים ירוקים שנוספו לשכונה היהודית. המהגרים מהלבנט חויבו לשאת את סימני ההיכר של היהודים, אך הורשו לעסוק בכל, מלבד העיסוקים המסורתיים. רבי יהודה אריה ממודנה (ראו להלן) מתאר כך את המהגרים החדשים: מתפללים בנוסח התורכים, הגברים לובשים תרבושים, הנשים לובשות בגדים יקרים, מקושטות ביהלומים יקרים ונושאות כובע מלא באבנים יקרות. היה להם הופעה שונה מהיהודים האשכנזים שהגיעו חעיר.

בתי הכנסת

בתי הכנסת הם האתרים המרשימים ביותר בגטו (ראו תרשימים מפורטים ב-בתי הכנסת: תרשימים והסבר). קווי האופי המיוחדים של בתי הכנסת הם:

• במטרה לנצל באופן מרבית את השטח, המבנה אינו נושא אופי סימטרי: פעם מלבן ופעם טרפז. העיקר ניצול מלא של השטח. עזרת הנשים הייתה בגלריה.
• ארון הקודש בנוי מחוץ לקו המבנה במטרה לנצל את השטח ומחשש לשריפות.
• חזית בתי הכנסת מחולקת לחמישה חלקים, אולי רמז לחמישה חומשי תורה.
• התופעה המיוחדת במינה היא מקומה של הבמה בבית הכנסת, היא מוצבת בסוף בית הכנסת. היתרון המובהק הוא האקוסטיקה. החזן ובעל הקורא נשמעים היטב לקהל ברחבי בית הכנסת.

במאה ה-17, ימי הזוהר של הגטו, היו בו שלושה עשר מקומות תפילה. אולמות בתי כנסת היו חמישה בלבד והם קיימים עד היום: בגטו נואובו: האשכנזי הגדול, קנטון (מתפללים בו היום רק ביום הכיפורים) והאיטליאני (בשיפוצים). בגטו וקיו היו שניים: הפוננטיני דהיינו המערבי, ספרדי-פורטוגלי והלוונטיני כלומר המזרחי. בקומת הקרקע של בית הכנסת הלוונטיני נוסף הריהוט של בית כנסת לוצאטו שנהרס. בית כנסת זה שימש תלמוד תורה לילדים היהודיים בעיר.

רבי יהודה אריה ממודנה

ערך מורחב – יהודה אריה ממודנה

יהודה אריה ממודנה הוא הרב המפורסם ביותר של הקהילה היהודית בוונציה. הוא חי בתקופת הזוהר של הקהילה במאה ה-17 (1571-1648). הוא חיבר את הספר תולדות מנהגי היהודים Historia de' riti hebraici אשר נפוץ באוניברסיטאות באירופה ונתן ללומדיהם מושג על היהדות. בהקדמה לספרו הוא כותב כי המניע לחיבורו היה הסקרנות שמגלה העילית האינטלקטואלית הצרפתית והאנגלית בתרבות היהודית, בניגוד למספר הקטן באופן יחסי של ונציאנים "אדונים וראשי כנסייה", המגלים בה עניין.

בשנת 1998 מלאו 350 שנה לפטירתו. לציון המאורע ערך מכון בן צבי בשיתוף המכון לחקר יהדות איטליה של חברת יהודי איטליה, ירושלים, כינוס מדעי בינלאומי. ההרצאות שנאמרו בכנס פורסמו בכרך מיוחד של 500 עמודים.

השואה

בככר המרכזית של הגטו, ליד בית האבות, מצוי קיר ועליו תחריטי נחושת, המתארים את גורלם של יהודי ונציה בשואה. בשנת 1938 היו בוונציה 1,200 תושבים. בזמן הכיבוש הגרמני, בשנים 1943-1944 נלקחו להשמדה 200 תושבים, כולל זקנים וזקנות מבית האבות וחולים מבית החולים לחולי נפש באחד האיים. הרב של הקהילה, הרב אדולף אוטולונגי, הוגלה ונרצח. בימי השואה הגטו לא תפקד כמו במזרח אירופה, כמקום ריכוז ליהודים. כאשר הגרמנים כבשו את איטליה הם הוציאו פקודה שעל היהודים להתייצב בתחנת המשטרה עם ציודם על מנת להשלח למקומות ריכוז. מרבית היהודים לא התייצבו במשטרה והסתתרו אצל מכרים לא-יהודים, בעיקר באזורים הכפריים. רוב היהודים שנתפסו על ידי הגרמנים היו אלה שנשארו בבתיהם. לפי חוק הקהילות היהודיות מימי השלטון הפשיסטי, היהודים חויבו להתארגן בקהילות, לשלם מס לקהילה וכתובתם הייתה במשרדי הקהילה. הגרמנים יחד עם מיליציות פשיסטיות עברו בכתובות של המשפחות היהודיות ואסרו את היהודים שלא הגיעו לתחנות המשטרה. בסוף המלחמה היו בעיר 560 יהודים, בערך כמו מספרם היום.

L'espulsione degli ebrei da Messina "Noi lasceremo, e per sempre, queste terre dove siamo nati, dove sono nati i nostri padri, dove la nostra nazione ha inteso meno che altrove il dolore dell'esilio". Così, secondo W. Galt, si sarebbe lamentato il rabbino Mosè Abbanascia annunciando alla comunità ebraica di Palermo l'editto d'espulsione dell'intera popolazione ebrea di Spagna e dei suoi domini, Sicilia compresa. Il 31 marzo 1492 i cattolicissimi re e regina Ferdinando e Isabella posero fine, con un atto di inaudita violenza e arbitrarietà, alla presenza ebraica che aveva caratterizzato per più di mille anni la popolazione siciliana. Spettò a Don Ferdinando de Acugna, conte di Buendia e vicerè di Sicilia, che in quel periodo risiedeva a Messina, la promulgazione e la successiva applicazione dell'editto, che dava tempo tre mesi alla comunità israelitica per lasciare l'isola, pena la condanna capitale e la perdita dei loro averi. Nel frattempo in linea con la tradizionale rapacità del regio erario, furono messi sotto sequestro tutti i loro beni mobili e immobili; così su iniziativa de Consiglio Generale la Camera Regia e la Camera Reginale incassarono rispettivamente 100.000 e 20.000 fiorini, oltre uno speciale donativo per il vicerè di 5000 fiorini per ottenerne successivamente il dissequestro. (La comunità di Messina dovette versare all'erario 5.500 fiorini). Messina fu il luogo prescelto per concentrare tutte le comunità ebraiche siciliane, in attesa della definitiva partenza dalla Sicilia: una volta pagate le somme stabilite per ciascun gruppo, fu loro intimato di lasciare la località di residenza e di raggiungere Messina. Gli ambasciatori delle comunità siciliane arrivarono a Messina dove costituirono un fondo di emergenza che fu depositato nel banco degli ebrei Muxa e Aron Compagna, per essere usato secondo le eventuali necessità: il fondo fu costituito versando un tarì per ogni casa ebraica. L'inviato della città di Palermo, Pier Antonio Imperatore, assieme allo Stratigò e ai Giurati di Messina chiesero inutilmente al vicerè de Acugna una sospensione del termine dei tre mesi. Al momento dell'espulsione Messina contava 2400 ebrei; precedentemente nel 1453, le famiglie israelite erano 180 (il tre per cento della popolazione complessiva), raccolte nel quartiere del Paraporto, tra il Duomo e il Torrente Portalegni (ancora non deviato dal suo alveo primitivo) che aveva come asse portante la via della Giudecca (successivamente divenuta con vari sventramenti via Cardines), che partiva dalla porta sud della città, conosciuta come Porta di Siniscalco, del Gesù o della Giudecca. Il quartiere si trovava fuori le mura quattrocentesche e fu inglobato solo successivamente dentro le mura nel cinquecento, probabilmente dopo la deviazione del Portalegni nell'alveo artificiale, che corrisponde all'attuale via T. Cannizzaro. All'archivio di Stato di Messina è conservata, tra le carte delle corporazioni religiose soppresse, una pergamena che documenta l'esistenza nel 1385 di una contrada indicata con il nome di Giudaica. La più antica notizia documentata con certezza sulla comunità ebraica di Messina risale ai tempi di San Gregorio Magno, Sommo Pontefice, ed è contenuta in una lettera del 594 indirizzata a Cipriano, Diacono e Rettore del patrimonio di San Pietro in Sicilia. A Messina gli ebrei combatterono a fianco dei mussulmani per difendere la città assediata dai normanni nel 1061, ed alcuni di loro vi morirono, come testimonia una lettera di un ebreo tunisino rinvenuta nella Geniza del Cairo, pubblicata dal prof. Goitein. Questo fatto testimonia che la comunità ebraica era, probabilmente, pienamente integrata nella società dei musulmani di Sicilia. Successivamente, in epoca normanna (1129), il re Ruggero dispone in un editto che ebrei e cristiani di Messina potessero accedere alle cariche pubbliche purchè non avessero "parlato malamente della patria". Ruggero, sfruttando le divisioni tra i musulmani, stabilì di gettare una testa di ponte nel Nord Africa per trarne vantaggi dal punto di vista economico e strategico; così dopo aver conquistato Jerba, successivamente nel 1148, si impadronì di Mahdia, di Susa e di Sfax in Ifriqija (l'attuale Tunisia). E originario di Mahdia è Abraham Ben Yijù, mercante ebreo che si trasferisce in India, a Mengalore, per i suoi commerci; due suoi fratelli vengono deportati dopo la invasione normanna in Sicilia, come la maggior parte di quella popolazione ebrea. Mubaschir venne a Messina, Yusuf con la moglie e i figli Surur, Shamwal e Moshe a Mazzara del Vallo. Ora noi sappiamo queste notizie della famiglia di Ben Yijù, grazie alle carte ritrovate nella sinagoga di Ben Ezra, a Fustat (il Cairo) in Egitto e studiate dal prof. Goiten. Tra la comunità ebraica di Fustat vigeva l'usanza di conservare tutti i documenti scritti in cui fosse presente in qualsiasi forma il nome di Dio; così per oltre otto secoli all'interno della sinagoga in delle stanze conosciute con il nome di Geniza furono conservati documenti di ogni tipo. Tra di loro sono state trovate varie lettere di Ben Yijù, scritte ai fratelli in Sicilia. Come quella arrivata a Messina nel 1149 per mano di Suliman ibn Satrun al fratello Mubaschir. E una seconda indirizzata al fratello Yusuf in cui propone il matrimonio tra la propria figlia e il nipote Surur. Il viaggio per l'Egitto di Surur, accompagnato dal fratello Moshe, inizia con una prima tappa da Mazara a Messina della durata di nove giorni; il percorso fu compiuto in barca, in cambio di 3\8 di dinaro come tariffa pattuita, fino alla lanterna del faro del porto di Messina. Qui i due fratelli incontrano lo zio Mubaschir (1154). Della comunità di Messina parla anche Beniamino di Tudela, ebreo spagnolo, che al tempo di Guglielmo II (1171) ne valuta la consistenza nel numero di 200 famiglie. Al ritorno dal suo viaggio in oriente così scrisse della città e della sua comunità ebraica: "...a Messina , che è l'inizio della Sicilia ...abitano circa duecento (famiglie di) ebrei. E' una terra piena di ogni bene, con giardini e piantagioni. Qui si riunisce la maggioranza dei pellegrini per imbarcarsi per Gerusalemme, perchè è il miglior luogo d'imbarco."

יהדות סיציליה היא קהילה יהודית המתקיימת באי סיציליה שבים התיכון.

תולדות הקהילה היהודים הראשונים שהתיישבו בסיציליה ישבו בה במאה ה-1 לספירה. בעיירה קאלאקטֱה, חי ההסטוריון והסופר היהודי קָ‏יקיליוס אשר פעל ברומא בימי אוגוסטוס ( 63 לפה"ס - 14 לספירה), לפי השרידים שנשארו מעבודתו הוא היה דמות ספרותית חשובה.

במאה ה-6 הוציא האפיפיור גרגוריוס ה-1 כתב הגנה על יהודי סיציליה.

במהלך השלטון הנורמני שגשגה הקהילה היהודית באי אך במאה ה-13 החלה הרעה במצבם והיהודים והם הוכרחו לשאת את אות הקלון.

הרדיפות של היהודים בספרד השפיעו גם על התושבים בסיציליה שהחלו לעשות פרעות ביהודי האי.

בשנת 1474 נערכה עלילת דם ביהודי סיציליה ובשנת 1493גורשו יהודי סיציליה, קהילה שמנתה כ-35,000 יהודים, בגלל גירוש ספרד.

עד לגירושם מהאי הייתה זו קהילה פורחת ומשגשגת שהוציאה בתוכה בין השנים 1363-1492 כ-500 רופאים.

במהלך המאה ה-15 ניסתה קבוצה מבני הקהילה לארגן עלייה של הקהילה לארץ ישראל אך השלטונות מנעו זאת מטעמים כלכליים.

בין בני הקהילה היו רבנים ומלומדים גדולים.

כיום יש באי מספר עשרות של משפחות והן נחשבות לאחת מקהילות איטליה שכן האי בשליטת איטליה.

ערך מורחב – יהדות פיימונטה

יהדות פיימונטה

הוקמה במאה ה-15 בצפון מערב איטליה, במחוז "פיימונטה" בעיקר על ידי מגורשי ספרד שהגיעו אליה ממחוז פרובאנס בדרום מזרח צרפת. כיום יש בפיימונטה שלוש קהילות: יהדות טורינו, יהדות קזאלה מונפראטו ויהדות ורצילי. שאר הקהילות נסגרו בשל מספרם המועט של חבריהם. היהודים שנותרו בקהילות אלה מקבלים שירותי דת מקהילת טורינו. מוזיאון זכרון לשואה קיים בעיר אלסנדריה ובו מבקרים תלמידי בתי הספר בעיר באופן סדיר. בעיר גם התקיים בשנת 2007 טקס יום זכרון לשואה. במחוז פיימונטה מופעלת תוכנית לשיקום בתי כנסת יהודיים בעזרת משאבים כספיים של רשויות המדינה. כך הצליחו לשפץ אחדים מבתי הכנסת ולעודד את ביקורי תיירים בהם. כיום יותר מ-10 בתי הכנסת פתוחים לציבור.

יהדות פיימונטה

הוקמה במאה ה-15 בצפון מערב איטליה, במחוז פיימונטה בעיקר על ידי מגורשי ספרד שהגיעו אליה ממחוז פרובאנס בדרום מזרח צרפת. "יהדות פיימונטה" נחשבת לצעירה מבין הריכוזים של יהדות איטליה. כיום יש בפיימונטה שלוש קהילות: יהדות טורינו, יהדות קזאלה מונפראטו ויהדות ורצילי. שאר הקהילות מקבלות שירותי דת מקהילת טורינו. מוזיאון זכרון לשואה קיים בעיר אלסנדריה ובו מבקרים תלמידי בתי הספר בעיר באופן סדיר. העירייה קיימה בשנת 2007 יום זכרון בנוכחות ראשי הדתות בעיר: רב מקהילת טורינו, כומר ואימאם מקומיים.

קהילת טורינו מפעילה תוכנית לשיקום בתי כנסת יהודיים במחוז פיימונטה. בעזרת משאבים כספיים של רשויות המדינה היא הצליחה לשפץ אחדים מבתי הכנסת ולעודד את ביקורי תיירים בהם. הטיפול בתיירות נימסר לחברת הדרכה המתמחת בארגון תיירות. היא עורכת, לפי הזמנה, סיורים מאורגנים ב-12 בתי הכנסת , הפתוחים היום לציבור.

תולדות היהודים

הקהילות היהודים במחוז פיימונטה הוקמו לאחר ייסוד הקהילות היהודיות הגדולות בטוסקנה, הכוללות, בין השאר, את יהדות פירנצה, יהדות פיזה ויהדות ליבורנו, אשר הנוסע היהודי בנימין מטודלה מצא בהן יהודים כבר במאה ה-12. לפניהם הגיעו יהודים לצפון איטליה, החל מהרדיפות בעקבות מסעי הצלב, מגרמניה או כמו שכונו באיטליה "מעבר לאלפים". וכמובן יהדות פיימונטה נוסדה זמן רב לאחר ההתיישבות היהודית העתיקה ברומא ובדרום איטליה.

היהודים הגיעו לפיימונטה לאחר שברחו מדרום-מזרח צרפת לאחר שסבלו שם מרדיפות. היה זה לאחר שעשרות שנים קודם גורשו מחצי האי האיברי, מספרד ומפורטוגל, בעקבות גזרות השליטים הקתולים על היהודים ועל המוסלמים להתנצר או לצאת מחצי האי. היו גם קבוצות של יהודים שהגיעו לפיימונטה מעמק הריין שבגרמניה, כמו משפחת הרטום הידועה. בסוף המאה ה-16 הגיעו לעיר קונאו יהודים מאביניון בצרפת. היו אלה הצאצאים של היהודים שהאפיפיור הביא אותם מרומא למדינתו , "אביניון", כדי שיהיו הבנקאיים של עירו.

יחס בית סבויה

הדוכסים לבית סבויה קיבלו את היהודים לתחום שלטונם במטרה לפתח באמצעותם את המסחר עם סוחרים בנמלי אגן הים התיכון ובנמלי ארצות בנלוקס. הם הכירו בעובדה כי בסחר בינלאומי חשובה ההיכרות והאימון בין הסוחרים. קיומם של קהילות יהודיות בערי המסחר בעולם שהיה מוכר עד אז, איפשר לקדם את הכלכלה של הנסיכות וכתוצאה מכך את יכולת גביית המיסים . באותה תקופה הוקמו יותר מעשר קהילות יהודיות, או כפי שכונו בזמנו "L'universita Iraelitica". הגדולה שבהן הייתה יהדות טורינו. לפי ההערכה מספר היהודים בקהילות אלה הגיע בסוף המאה ה-18 ליוצר מ-4000 נפש.

השליטים לבית סבויה הגבילו את היהודים בגזרות אחדות:

• נאסר להקים בתי כנסת חדשים.
• נאסר לרכוש מבנים.
• לא הורשו להצטרף לצבא.
• לא הורשו לצאת מהשכונה שלהם בימי תהלוכות דתיות נוצריות.
• לא יכלו להיות חברים באגודות מקצועיות הגילדות למלאכה ולמסחר ולכן בעלי האמצעים עסקו במקצוע הבנקאות והאחרים במסחר במוצרים ובבגדים משומשים.
• לבתי הספר של המדינה, כולל האוניברסיטאות, הם לא יכלו להתקבל.
• ןאחרון, הם חוייבו לשאת על בגדהם טלאי צהוב

בתמורה בהם קבלו זיכיון בלעדי לקיים מוסדות מימון, אשר תמורת מישכון חפצים נתנו הלוואות לאנשים פרטיים וכן הילוו כספים לאנשי העסקים של הכיר למטרות מסחר ולשליטים למימון הוצאות רגילות וביחוד למימון הוצאות מלחמה.

היהודים חוייבו לגור באזורים מסויימים. לימים ייקראו אזורים אלה גטו.האזורים היו רחוקים מכנסיות וממסלולי מעבר של תהלוכות דתיות. לעיתים, היהודים נדרשו להקים קיר לבנים בחלונות הפונות לרשות הרבים הנוצרית כדי לא ליצןר שום מגע עם ההולכים בתהלוכה. יחד עם זאת, יצויין כי שכונות אלה, המיוחדות ליהודים, הוקמו כ-150 שנה מאז שהוקם הגטו ברומא , בשנת 1555, במצוות האפייפיור פיוס החמישי. ולכן היהודים שהו בגטאות אלה פחות מ-100 שנה.

החיים העצמאיים

בסוף המאה ה-19, בעקבות הכיבוש הצרפתי של צפון איטליה הוקל מצבם של היהודים. בין השאר, הם החלו לשרת בצבא, לתפוס עמדות במימשל, לבנות בנינים והקימו מפעלי טקסטיל ועסקו בהתמחות המיוחדת של האזור יצור בדי משי. מפעלים אלה סיפקו פרנסה לרבים באזור, יהודים ולא-יהודים. לאחר מפלתו של נפוליאון בשנת 1814 היהודים הוגבלו שוב בתנאי חייהם עד אמצע המאה ה-19, כאשר במסגרת איחוד איטליה השלטון בפיימונטה עבר לממלכת איטליה ההחדשה. בשנת 1848 המלך קרלו אלברטו והפרלמנט האיטלקי החליט על שיויון זכויות מלא ליהודים. מאז הם נטלו חלק פעיל בחיים הפוליטים, הכלכליים והתרבותיים .ההחלטה על הקמת בית כנסת מפואר בעיר טורינו שלא יצאה לפועל, בתוכנית המקורית, ובמקומו הוקם המולה אנטונליאנה הייתה צריכה להיות הבטוי למצבם החדש של יהודי פיינוטה בכלל ויהדות טורינו בפרט.

יהדות פיימונטה סבלה מהתבוללות, מנטישת הקהילות בערים הקטנות ונהירה לערים הגדולות - גם אחרות מטורינו - לצפון איטליה התעשייתית, למרכז איטליה התרבותית ולעיר הבירה רומא ובסופן של דבר גם מהכיבוש הגרמני. בתקופה זו היהודים הסתתרו בכפרים ואף נטלו חלק הפעולות ההתנגדות נגד הפשיזם והכיבוש הגרמני עד לסיום המלחמה בשנת 1945.

בתחנת הרכבת "Porta Nuova " בטורינו יש מצבה לזכר הניספים בשואה, 400 איש מתוך 1,414 שנתפסו על הגרמנים.

מסלולי סיור יהודיים

דלתות ארון הקודש מקהילת "טרינו" במוזיאון הארץ

בערים רבות בפיימונטה אפשר להבחין בשרידים המקוריים של אזורי המגורים של היהודים. השכונות התקיימו רק כ-100 שנה לעומת יותר מ-300 שנה ברומא ובונציה השרידים הם פחות מרשימים, אם כי נשמרה האוטונטיות של תחום מושב המוקצב רק ליהודים - הגטו בשלון ימינו. בסיורים במקומות אלה ניתן בשערי הגטו, המעברים הצרים בחצרות בין הבתים ללא יציאה לרשות הרבים, קיומם של חנויות ובתי מלאכה בקומה הראשונה של הבניין, הבניין עצמו הוא מעל שלוש קומות, עם תוספת קומות במרכז המבנה ואפילו יש בתים חלונות אטומות בחומת לבנים, כאשר החלון פונה לעבר רשות הרבים ונאסר על היהודים לצפות בתהלוכות הדתיות העוברות ברחובות.

אפשר לסייר באתרים היהודיים בפיימונטה, הכוללים בדרך כלל: בית קברות - לעיתים מרשים למדי - בית כנסת - עם ארון קודש, בימה מפוארת וחדר לימוד ומוזיאונים.

ואלה המסלולים לסיור באתרים יהודיים: ( נקודת היציאה היא טורינו):

1. המזרחי - "טרינו" (Trino)' דלתות ההיכל של ארון הקודש של בית הכנסת שוחזרו ומוצגות היום בהמוזיאון הארץ - קזאלה מונפראטו ובה מוזיאון יהודי קטן - "מונקלוו" (Moncalvo) הכולל בית קברות והסיום בעיר אסטי, בית כנסת ומוזיאון יהודי קטן.
2. הדרום-מזרחי - "קייארי" (Chieri)- הקהילה נסגרה כבר בשנת 1931 ויש בה רובע יהודי ובית קברות. ארון הקודש של הקהילה הועבר לבית הכנסת הקטן בטורינו. - "ניצה מונפראטו", (Nizza Monferrato), בעיר נשאר רק הרובע היהודי ובית קברות . והעיר האחרונה במסלול "אקווי תרמה" (Acqui Terme), גם בה נותר רק הגטו ובית הקברות.
3. הדרום רחוק - "סלוצו" ( Saluzzo) ובv בית כנסת ובית קברות - קונאו ובו בית כנסת ובית קברות - "מנדובי" (Mandovi)בית כנסת -"פוסנו" (Fossano) והסיום בבית קברות ו"סאויליאנו" (Savigliano).
4. צפון-מזרחי שלוש קהילות: אלסנדריה ובה בית כנסת ומוזיאון יהודי. בשנת 2007 עיריית אלסנדריה הקימה בעיר אתר זכרון לשואה. באתר מוצב קרון רכבת משנת 1934 מהסוג ששימש להובלת יהודים למחנות ההשמדה. פנים הקרון שוחזר למצבו דאז. העיר השנייה, ורצ'לי עם קהילה יהודית קטנה ובית כנסת. בהמשך המסלול אני מגיעים לקהילה מחודשת, השלישית, בעיר "ולנצ'ה" (Valenza). היא חודשה בשנת 1996 כאשר נחנך בה על יד חבד בית כנסת "בית דניאל". בעיר הוקמה גם מסעדה כשרה פרוה.
5. הדרום הקרוב שבו שרידים של שתי קהילות קארמניולה ובה בית כנסת ששוחזר וצ'ראסקו .
6. הצפוני - שתי קהילות לשעבר איבראה וביאלה.

קווי אפיון בתי הכנסת

בתי הכנסת בפיימונטה מתאפיינים בבסגנון בארוקי פיומונטזי עשיר, השאוב ממזרח צרפת. בית כנסת טיפוסי מדגם זה הוא בית הכנסת בקזאלה מונפראטו . אמנם הוא נבנה בשנת 1595 אך שונה לחלוטין בסוף המאה ה-18.התקופה שבאה לידי השפעה הסגנון הבארוקי. ההיכל המורווח , תופס היום יותר מרבע האולם. ההיכל מובדל עם סבכת ברזל רקועה עיטורים ומוזהבת. קרוב לאמצע הקיר המזרחי הוצבה בימת דרשן. האולם כולו מלא קימרונות המקושטים עיטורים של סטוקו מוזהב בסגנון הרקוקו.

בית כנסת ישן יותר,מתקופת הגטאות מצוי בעיירה קארמניולה. בית הכנסת שוקם לאחורנה ופתוח לביקור הציבור, בתיאום מראש. בית הכנסת קטן, לא כלל יותר מ-80 איש. הבמה במרכז האולם. הבימה בנויה בצורה מעודנת ועשירה. מופקת בסטוקו עם דגמים צמחיים. הבימה מתומנת ובפינותיה עמודים מפותלים. יצירת אומנות זו עוצבה על ידי אדריכלו של בית סבויה " בנדטו אלפיירי", תופעה המצביעה על מעמדם של היהודים בזמנו, אפילו כאשר היו בגטו.

יהדות טורינו

מהווה את הקהילה היהודית הרביעית בגודלה באיטליה, אחרי יהדות רומא, יהדות מילאנו ויהדות פירנצה. היא מספקת שירותי דת למשפחות היהודיות המתגוררות ביותר מעשרה ערים במחוז פיימונטה. מספר היהודים בעיר נאמד ב-1,200. קהילת טורינו מפעילה תוכנית לשיקום בתי כנסת יהודיים במחוז פיימונטה. בעזרת משאבים כספיים של רשויות המדינה היא הצליחה לשפץ אחדים מבתי הכנסת ולעודד את ביקורי תיירים בהם. הטיפול בתיירות נימסר לחברת הדרכה המתמחת בארגון תיירות. היא עורכת, לפי הזמנה, סיורים מאורגנים ב-12 בתי הכנסת , הפתוחים היום לציבור. בקהילת טורינו בית כנסת גדול הפתוח בחגים ולידו בית כנסת רגיל , בו מתפללים בשאר ימי השנה. בקהילה בית ספר עממי, בית ספר על יסודי, בית אבות וספריה גדולה בנושאים יהודיים באיטלקית ובעברית. רב הקהילה הוא דר' אלברטו משה סומך. תולדות הקהילה

היהודים הראשונים הגיעו למחוז פיימונטה במאה ה-14 מצרפת ומספרד. התעודה הראשונה המעידה על הימצאות יהודים בטורינו היא משנת 1424. משפחות יהודיות בעיר זוכות לקבל אישור להקים בנק, לפתוח אטליז למכירת בשר כשר ולהקים בית קברות. היהודים התגוררו באזור המכונה "סטודיום" (Staudium}.

היהודים זכו לאוטונומיה מהדוכס לבית סבויה. עם זאת היא עברה גם תקופות קשות בין השנים 1553-1580. בשנת 1679 רוכזו 763 יהודי טורינו בגטו הגדול (Ghetto Grande) בין הרחובות : Maria Vittoria,Bogino,Principe Amedeo,San Francesco da Paola. בשנים 1737 - 1794 גדלה הקהילה ב-1,300 תושבים והוקם גטו חדש (Ghetto Nuovo) בין הרחובות: S.Francesco, Des Ambois וכיכר Carlina. ניתן להבחין בקווי האופי המיוחדים של תחום המגורים ליהודים עד היום.

בשנת 1848 המלך, קרלו אלברטו, העניק שיויון ליהודי העיר במסמך שכונה Statuto Albertino ומאז היו היהודים חופשיים לגור ברחבי העיר.

בית הכנסת

מרכז הקהילה היהודית נמצא ברחוב פיוס החמישי, בככר הקטנה שזכתה להקרא על שמו של הסופר היהודי המופרסם, יליד העיר, פרימו לוי. המבנה הבולט בככר הוא של בית הכנסת, שנחנך בשנת 1884 לאחר ארבעת שנות עבודה ואחר שניטש המבנה הקודם שתוכנן להיות בית הכנסת והפך להיות למולה אנטונליאנה. בשנים קודמות היו בעיר שני בתי כנסת: האחד, בנוסח יהדות ספרד והשני בנוסח יהדות איטליה. בבית הכנסת הנוכחי 1,400 מקומות.

בית הכנסת בטורינו הוא אחד משורה של בתי הכנסת גדולים ומפורסמים שהוקמו בסוף המאה ה-19, בעידן איחוד איטליה, יחד עם בית הכנסת הגדול של רומא ובית הכנסת הגדול של פירנצה ועוד. הוא נחשב לאחד המונומנטים המפארים את העיר טורינו. זהו בניין מרכזי בעל כיפת-תוף על תיליים. בפינותיו ארבע מגדלים קטנים . במבנה כולל שלוש חזיתות שבכל אחת בנוי מבנה משנה של כניסה. בחזית המזרחית קיים שקע ובו מקום לארון הקודש, המוצב בתוך בית הכנסת. לעיטור החיצוני והפנימי השתמשו במוטיבים מוריים וביזנטיים מרובי גוונים. בקומה השנייה עזרת נשים המקיפה את המבנה משלושה צדדים ( לא כולל המזרח - אליו םונות המתפללות בזמן התפילה) .

בבית הכנסת מתפללים רק בחגים ובאירועים חגיגיים. באשר ימות השנה מתפללים בבית כנסת, בנוסח יהודי איטליה, שהכניסה אליו היא בצד מבנה בית הכנסת. בית הכנסת הקטן שימש מאפיה לייצור מצות. הוא בנוי בצורת אמפיתיאטרון. ריהוט בית הכנסת הובא מהעיר "קיארי" והוא מעוצב בסגנון בארוקי פיימונטזי. קיר לבנים מפריד בין בית הכנסת הקטן לבין חדר תפילה שנועד לתפילה בנוסח אשכנז. לפניו שש שורות של כיסאות, המוצבות לפני ארון קודש בעל ערך אומנותי עם דלתות בצבע כהה, כביטוי אבל למותו של המלך "קרלו אלברטו" בשנת 1849, השליט שהעניק אמנציפציה ליהדות טורינו. בדלתות הארון חרוטים תבליטים המתארים את העיר ירושלים.

בית הכנסת נפגע מהפצצה אוירית בשנות מלחמת העולם השנייה ונהרסו הקישוטים הפנימיים והריהוט של בית הכנסת. בשנת 1949 הוא שוקם ונפתח מחדש לשירות יהדות טורינו.

סיור בגטו היהודי

בשני מקומות באזור אפשר עוד להבחין בשערי הרובע היהודי: Via Maria Vittoria 25 ו- Via Des Ambois 2. הבתים באזור זה שמרו על המראה המקורי: גובה המבנים הוא בין שלוש לארבע קומות כאשר יש תוספות עליוניות בחלקים הפנימיים של המבנה. בין המבנים יש חצרות המאפשרות מעבר צר בין הבתים. בקומות התחתונות של הבתים היו פעם בתי מלאכה וחנויות. במבנים אחדים, הצופים על פני העיר, הנמצאת מחוץ לגטו, יש עדיין חלונות החסומות בקיר. למעשה יהודי הגטו לא יכלו להתבונן באופן חופשי במה שמתרחש מחוצה לו. נחצר הפנימית של הבית ברחוב Bogino מספר 17 היה אחד משלושת בתי הכנסת שהיו בגטו. היום אין סימן לכך במקום.

שירותים יהודיים נוספים

במבנה בית הכנסת מצויה ספריה על שם "אמנואלה הרטום" , אחד מגיבורי המחתרת האנטי פשיסטית גרמנית, בזמן הכיבוש הגרמני של איטליה, הכוללת 4,000 ספרים באיטלקית ועוד 6,000 ספרים בשפה העברית, שמקורם היה במרכז היהודי בעיר ורצ'ילי.

ליד הספריה, אוסף של ספרים ותשמישי קדושה שנתרמו לקהילה על ידי האחים "טרצ'ינא" שהיו במקור מהעיר אסטי. מעניין שחלק מהספרים הם בשפה הפורטוגזית, דבר המעיד על המקור של חלק מיהידות פיימונטה.

באותו מבנה נמצאים משרדי הקהילה היהודית, המשרתת את מחוז פיימנטה. וכן בית המדרש לרבנים על שם "מרגוליס דה-סג'ני". בטורינו בית ספר יהודי עממי על שם "קולונה ופינצי" ובית ספר על יסודי על שם "א. הרטום" ומושב זקנים המשרת את הקהילה. א. הרטום היה מגיבורי תנועת ההתנגדות נגד הפשיזם והכובש הגרמני במלחמת העולם השנייה.

ראו גם

• יהדות פיימונטה

יהדות אסטי מונה היום יהודים בודדים. יהודיה מסונפים פורמלית לקהילת יהודי טורינו, הדואגת לצרכים הדתיים של יהודי אסטי. ב"אסטי" הייתה קיימת קהילה יהודית עתיקה, כבר מהמאה ה-9. החל מהמאה ה-17 יהודי הקהילה נחשבו בין אמידי העיר. היום נותר בעיר מבנה בית הכנסת, מהמאה ה-18 , הנפתח רק בעת קיום אירועים דתיים חד-פעמיים. באחד מחדרי בית הכנסת קיים מוזיאון ליהדות (Museo Ebraico) הפתוח לציבור בהודעה מראש.

ליהודי "אסטי", כמו ליהודי פוססנו (Fossano) וליהודי מונקוולו (Moncalvo) היה נוסח תפילה מיוחד, נוסח "אסטיג'יאנו" (Astigiano) או "Appam", שהם ראשי התיבות של הקהילות: אסטי, פוססנו ומונקוולו , המורכבת מבנוסח האיטלקי, האשכנזי והצרפתי העתיק.

תולדות יהודי אסטי מסמך ראשון המעיד על הימצאות יהודים בעיר הוא משנת 812. אבל מניחים כי רוב יהודי "אסטי", כמו יהודי "פוססנו" ויהודי "מונוקוולו", הגיעו לעיר בסביבת שנת 1492. המועד שבו היהודים גורשו מספרד, מהפרובנס בצרפת ומעמק הריין שבגרמניה. רוב יהודי העיר גרו ברובע "סאן סקונדו" (Rione San Secondo) ברחוב אלברטיני (via Aliberti). לקהילה היהודית היה בנוסף לנוסח תפילה המיוחד גם ניב יהודי פיימונטזי.

העדות הראשונה לקיום יהודים בעיר היא משנת 1601. הבישוף המקומי התלונן על המבנה שהוקם לבית הכנסת, קרוב מדי לכנסייה שלו Santo S. Secondo e di S. Bernardino . מקודם היה מבנה קטן ששימש לבית הכנסת. בית כנסת זה , שהיה ממוקם במרכז השכונה היהודית, שימש לצרכי פולחן דתי אך גם עמד לשירות הציבור למטרות כלליות כמו ביצוע עיסקאות מסחריות או לביצוע פעולות חברתיות של עזרה הדדית. מבית כנסת זה נותרו פריטים מעץ מהמאה ה-16 והמאה ה-17. בתקופה שקדמה להקמת בית הכנסת, יהודי העיר נהגו להתפלל באחד החדרים במעון של משפחה, כפי שניתן ללמוד ממסמך משנת 1599.

יהודי העיר עסקו במקצועות יהודיים טיפוסיים לעידן ימי הביניים: ייצור בגדים מפרוות וצביעת בדים. מקצועות אשר הורשו לעסוק בהם תושבים שנדחקו לשולי האוכלוסייה. עם זאת, היהודים נהנו מהעובדה כי בעיסוק בבגדי פרוות היה להם למעשה זיכיון בלעדי לייצר ולסחור בהן. יהודים גם עסקו במסחר בנכסי דלא ניידי ובבנקאות. עד לפני עשרות שנים היה באסטי בנק פעיל בשם " בנק לוי -מונטלצ'יני" (Banca Levi-Montalcini).

בשנת 1773 שליטי בית סבויה הקימו שכונה מיוחדת ליהודים. הם לא הורשו לגור מחוץ לתחומה. גבולותיה נקבעו בין הרחובות : Via Aliberti, Via Ottolenghi, היכן שהיום שוכן בית הכנסת מהמאה ה-18 והמוזיאון היהודי הקטן. בשנת 1791 הגיע הצבא הצרפתי לעיר. המשפחות היהודיות האמידות עברו להתגורר מחוצה לו. עם זאת הרובע המשיך להיות שכונה יהודית. מעריכים כי מספר המשפחות שגרו בגטו היה 38 ומספר התושבים - 136. הייתה נסיגה במצב היהודים עד 1848 אך אז הושלמה האמנציפציה וליהודית הושבו מלוא הזכויות. בעיר הוקם בית ספר יהודי ואפילו אטליז כשר נפתח בה. היהודים נטלו חלק בפעילות הציבורית וכך נבחר לסנטור "איזקו הרטום" (Isacco Artom), שהיה המזכיר של הנסיכות. יהודים מפורסמים נוספים היו ממשפחות: זכריה, אוטולנגי ולזרו הרטום. עדין ניתן בשלטים של הבתים שמות משפחה יהודיים כמו: De Benedetti, Clava, Treves, Levi-Montalcini

בשנת 1848 "נפלו" חומות ה"גטו" ועלה הצורך בשיפוץ מבנה בית כנסת. בעל מקצוע מקומי , "קרלו בנצי" (Carlo Benzi), אשר עסק בשיפוץ מבנים בעיר הוזמן לבצע את העובודות . המימון לכך התקבל מהמשפחות היהודיות: הרטום ואוטולנגי, משפחות יהודיות מוכרות עד עצם היום הזה. למטרת הרחבת מבנה בית הכנסת הקיים עד היום, הושג הפינוי של בתים אחדים, הצמודים למבנה בית הכנסת. כך ניתן היה לתחום חצר לבית הכנסת באזור החדש שהתפנה ממבנים ולבנות קומה נוספת לבית הכנסת עבורעזרת נשים.

בעת הכיבוש הגרמני, בשנת 1943, נלקחו מגטו 30 יהודים למחנות ההשמדה. רק 3 מהם חזרו. מאז מספרם פחת, בעיר נשארו בודדים והקהילה לא הוקמה מחדש.

סיור בגטו תחום הגטו נקבע בין הרחובות : Via Aliberti, Via Ottolenghi, היכן שהיום שוכן בית הכנסת מהמאה ה-18 והמוזיאון היהודי הקטן

המחסור בשטח לבניה ברובע היהודי גרם לכך שלא יהיה בתחומו חצרות ובנינים יהיו קומות מרתף וקומות עליונות. אפשר להבחין בתופעה זו גם היום. מקרה מיוחד הוא הבית של משפחת הרטום, בסוף רחוב אליברטי (Via Aliberti). היות ומחלונות המבנה אפשר להשקיף על הככר המרכזית של העיר, הצטוו דיירי הבית להשאיר את החלונות סגורים ולשלם תשלום מיוחד כאשר ביקשו לפתוח אותם. בין שני החלונות צוייר ציור בעל אופי דתי נוצרי, כך שההולכים ברשות הרבים יוכלו להבחין בבית מגוריהם של היהודים.

מבנה בית הכנסת בית הכנסת של "אסטי" אינו מגיע לפאר של בתי הכנסת בטורינו, אלסנדריה או קסלה מונפרטו (Casale Monferrato) שנוצנים לצופה הרגשה של סגנון מרשים מקורי. במבט הנוכחי, בית הכנסת נראה כבעל חזית פשוטה בסגנון נאו קלסי, עם מבנה של שער בעל ארבע עמודים ב[[סגנון יוני] מעליהם משקוף ובו חרוטה הכתובת בעברית " קרוב ד', לכל-קוראיו" (לכול אשר יקראוהו באמת .) - תהילים קמ"ה, י"ח. ( ראה בצילום משמאל)

בכניסה יש פרוזדור, בצד שמאל, כניסה למקהלה ולבית הכנסת הקטן (Piccolo Tempio) ובו לוחות זכרון, בסוף הפרוזדור בצד ימין יש מדרגות העולות לעזרת הנשים. ממול יש מרחב מרובע, מחולק לשלושה מרכזים עם מושבים, אשר עליהם מודבקות פיסות מתכת, עליהם רשום שמו של המתפלל. המתפללים הקבועים, בעלי המושבים, הם אלה הממנים את האחזקה של בית הכנסת. במרכז בית הכנסת מוצב שולחן במה, אשר עליו מניחים את ספר הקריאה בשעה שבאים לקרוא מתוכו בפני הציבור. בחזית ארון הקודש פרי עבודתה של האומנית Giuseppe Maria Bonzanigo שיוצר בשנת 1809. (ראו צילום מצד שמאל). ארון הקיר מורכב משמונה חלקים מפוסלים ומקושטים. בבית הכנסת ניתן למצוא את המימצאים הבאים:

• מנורת שבעת הקנים.
• ארון הקודש.
• תבליט השלחן עם לחם הפנים.
• במת נר התמיד.
• כיורים לנטילת ידים.
• תבליטי הפירות.
• כתובת האומרת :"זֶה-הַשַּׁעַר לַיהוָה; צַדִּיקִים, יָבֹאוּ בוֹ." - תהילים קי"ח, כ'

בפינה של בית הכנסת יש פרוכות לספר תורה, כמנהג הספרדים, עם רקמות מכסף משנת 1700

המוזיאון

בחדר, בו היה ממוקם בית כנסת קטן, לימי החורף, Tempietto, ניתן לבקר במוזיאון לחפצי יודאיקה המיועדים לשימוש טיקסי ולשימוש דתי . בין השאר ניתן למצאו במקום:

• חנוכיה - ובה שמונה קנים בתוספת קן לשמש.
• שופר - קרן שור שבו משמיעים תקיעות.
• נר תמיד מנורה יצוקה מכסף.
• תיבה מעץ - עליה נהגו לקרוא מספר התורה.

ביקורים במוזיאון יש לתאם מראש.

נוסח "אסטיג'יאנו" (astigiano) או "Appam"

ראשי התיבות Appam מורכבות מראשי התיבות של הערים בהם היו הקהילות: Asti, Fossano ( בעברית הf נשמעת כמו p ו Moncalvo. נוסח התפילה מבוסס על שלושה נוסחי תפילה מקובלים בקהילות ישראל: האיטלקי - פיימונטזה, הגרמני - אשכנזי והצרפתי עתיק, שמקורו ביהודים שהגיעו מצרפת בשנת 1394 למחוז פיימונטה.

שינוי הנוסח באים לידי ביטוי בתפילות הבאות : הסליחות, הקינות, הקרובות ( המשולבות בתפילת העמידה), סדר העבודה של יום הכיפור ושאר תפילות יום הכיפורים.

ניגוני הנוסח הוקלטו על ידי לאו לוי בעזרת המכון למוזיקה האיטלקי "סנטה צ'צ'יליה" מרומא בשנת 1955. האוסף של לאו לוי, מצוי היום בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, בירושלים.