אפרים נבון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרב אפרים (בן אהרן) נבון (ה'תל"ז - כ"ו בניסן ה'תצ"ה; איסטנבול - ירושלים - איסטנבול)[1] היה פוסק ודיין. נודע בעיקר בשל ספרו מחנה אפרים, הנסוב סביב משנה תורה לרמב"ם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבון נולד באיסטנבול, ומאוחר יותר, ככל הנראה בשנת ה'ת"ס או ה'תס"א,[2] עלה לארץ ישראל, וגר בירושלים. לפי גרסאות מסוימות הוא עלה כבר לאחר נישואיו לבתו של יהודה אירגז, ויחד עם חמיו ומשפחתו עלה לארץ ישראל, ולפי אחרות הוא עלה בגפו, ונישא רק לאחר עלייתו לארץ.[3]

בירושלים התקבל הרב נבון בכבוד ובהערצה, עד שרבי חיים שמואל דאנון כתב אודותיו: "משעלה רבנו מקושטא לירושלים שמחו בו כל העם שמחה גדולה, ארי עלה שתורתו מכרזת עליו".[4] במשך עשר השנים הראשונות לשהותו בעיר הוא למד תורה בהתבודדות וברציפות, ככל הנראה בישיבת "נוה שלום" שייסד רבי יצחק די מאיו הטורקי.[5] בירושלים המצב היה קשה ליהודים, והם סבלו מהתנכלויות רבות מצד השלטון העות'מאני ששלט בארץ באותם ימים. לפי התיאורים השונים,[6] הוטלו על היהודים מסים רבים, קנסות והתנכלויות נוספות. בעקבות כך יהודים רבים ברחו מהעיר, אך הרב נבון נשאר בעיר כמנהיג היהודי הכמעט יחידי בה.

לאחר פרק זמן, כאשר המצב הפך בלתי נסבל, הוא עזב את ירושלים בשליחות כשד"ר, וכאשר הגיע לאיסטנבול מצא חן בעיני תלמידי החכמים בעיר, ואלה שכנעו אותו להישאר בה.[7] הוא מונה על ידי רבי יהודה רוזאניס (אב בית הדין שם, ומחבר הספר משנה למלך), למורה הוראה ודיין. הוא זכה להערכה רבה, ונאמר אודותיו כי: "מיום עד לילה לא פסיק פומיה מגירסא... לבו כלב האריה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, דנהירן ליה שבילא דכוליה תלמודא..."[8]

כאשר היה בן 58 נפטר הרב נבון, ונקבר באיסטנבול. הוא השאיר אחריו שושלת של חכמים, דיינים ומנהיגי ציבור, ובמשך כמה דורות אחריו בניו שימשו כמנהיגים ופוסקים. בנו הוא הרב יהודה נבון מחבר ספר קריית מלך רב[9]

גילוי המצבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוברת "מגנזי ירושלים" מובא סיפורה של מצבתו של הרב נבון; היא נעלמה מעיני תושביה היהודים של איסטנבול במשך שנים רבות, ורק בשנת ה'תרנ"ז, יותר מ-150 שנה לאחר קבורתו, אחד מצאצאי הרב נבון - יוסף נבון ביי שהיה עסקן ירושלמי, נסע לאיסטנבול כדי להשיג פירמן "להרכבת יפו-ירושלים",[10] והחליט למצוא את מצבת סבו. הם חיפשו בכל העיר, ולאחר חיפושים ממושכים הם מצאו את המצבה, ואת הנוסח שעליה הידוע לנו כיום.[11]

על מצבתו נכתב:

הה מלאכי מוות במי זה פגעו, לא ידעו הדם אשר זרקו, נטש מעט הצאן בידי הצוררים, דלים בעמקי עני נדחקו, מי אחריו יעמוד בפרץ, על עדת קדש אמונות בזמן העתקו, נבכה עלי פשעי קהלנו, אשר ארז גדול - ענף באש דלקו. נבכה על פשעינו ולא על מות מתי, שכל נ'ב'ו'נ'י לב במר יזעקו, גום לבד יכלה, ונפשם תעלה לאור באור חיים - באור חשקו הנו עלי, בנו בגן עדנו, ובו יתכפרו בניו ויצטדקו.

מספד מר ונהי על הלקח ארון האלקים, כבודנו ומעוז ראשנו, העומד על בני עמו למשמרת לאות ולמופת, תפארת גילת גלותנו, החכם השלם, הרב הכולל המופלא שבסנהדרין כמהר"ר אפרים נבון בעל "מחנה אפרים", נתבקש בישיבה של מעלה ביום שני, ששה ועשרים יום לחדש ניסן, שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעים וחמש ומ"ך זללה"ה.

הנוסח שעל מצבתו

חיבורו "מחנה אפרים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום עמוד השער של ההוצאה הראשונה, קושטנדינא, ה'תצ"ח

הרב נבון לא זכה לראות את חיבורו יוצא לאור בחייו, מאחר שהחיבור עוד לא היה ערוך. על ערש דווי ביקש מבנו רבי יהודה נבון,[12] שיוציא את החיבור לאור, וזה הוציא לאור וערך את הספר שלא היה ערוך. העריכה ארכה שנתיים, והסתיימה בשנת ה'תצ"ח - כשלוש שנים לאחר מותו של הרב נבון האב. בחיבור עצמו מובאות פעמים מספר הערות מהמלבה"ד,[13] בנוסח: "לא מצאתי כי אם רמז, ואנכי סידרתי לפי ראות עיניי", או "נראה שיש חיסרון", "עד כאן מצאתי" וכדומה. בהקדמתו לספר מציין הרב נבון הבן כי "בכל מקום שימצא המעיין כחצי עגולה (סוגריים) ובתוכה א"ה וכו' ממני יצאו הדברים".

"מחנה אפרים" נכתב על פי סדר משנה תורה לרמב"ם, ונחשב לחיבור למדני ומעמיק. לעתים הרב נבון כותב את החיבור בצורה של שו"ת; כלומר - מציג שאלה הקשורה בהלכה אותה כתב הרמב"ם, ועונה עליה באריכות.

החיד"א כתב אודותיו כי: "חכמתו ובקיאותו ניכר מספרו הנורא..."; החתם סופר כתב על החיבור כי: "אשר שמענו שמעו הגדול והמפורסם בכל ספרי חכמי ספרד גדולי האחרונים."; ורבי חיים חזקיהו מדיני כותב בחיבורו "שדי חמד": ""מחנה אפרים" הוא מגדולי חכמי הספרדים, ואין לדחות דבריו בגילא דחיטא (לדחות דבריו בקלות)."[14]

דיונים בחיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אחד הדיונים הידועים - באופן יחסי - שהרב נבון מעלה בספרו, עוסק בהגדרה ההלכתית-משפטית של מושג המחילה בדיני ממונות; הוא מתחיל בדיון אודות אדם שמוחל לאחר על חוב, אך האחר, הנמחל, מסרב למחילה זו. האם החוב מבוטל מאחר שבעל החוב מחל על חובו, או שמא כיוון שהחייב סירב למחילה, החוב בעינו עומד. הרב נבון טוען כי הדבר תלוי במחלוקות שונות בקרב הראשונים, שבסיסן נעוץ בשאלה האם מחילה על חיוב ממוני מוגדרת כ"הסתלקות" או כ"הקנאה"; כלומר - האם בפעולת המחילה בעל החוב מבצע פעולה אקטיבית של "הקנאת" החוב לחייב לו - ואם כן כל עוד הנמחל מתנגד לא ניתן למחול, או שמא הוא מבצע פעולה פסיבית של "הסתלקות" מהנשייה בחייב לו - ואז גם אם הנמחל מתנגד, אין זה מונע מבעל החוב להסתלק מהנשייה.[15]
  • דיון נוסף שמעלה הרב נבון בנושא דומה, עוסק בפסק הלכה של הריב"ש (רבי יצחק בר ששת), שמתבסס על הפוסק הנודע הרא"ש, וקובע את ההלכה הבאה: אדם שמתחייב לחברו כסף במצב המוגדר כאסמכתא (כלומר, שההתחייבות אינה נעשית מתוך הסכמה מוחלטת וגמירות דעת שלמה), שבמצב כזה על פי ההלכה הקניין אינו חל והמתחייב אינו חייב לשלם, אך בכל זאת קרה ולמרות שמדובר באסמכתא המתחייב שילם - בדיעבד הפעולה חלה, והכסף שייך למקבל.[16] הרב נבון חולק על הריב"ש, וסבור שגם בדיעבד הקניין אינו חל, ועל הכסף לחזור לידי בעליו הראשון, מכיוון שמדובר באסמכתא.[17]
  • חיובי גזלן בשוגג - הוא מדייק מדברי כמה ראשונים שגזלן שלא ידע שהדבר שבידו גזול אינו מתחייב בחיובי גזלה, אך הוא עצמו אינו סבור כך.[18]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך על פי ספר שם הגדולים של החיד"א, והקדמת רבי חיים שמואל דאנון לספר "מחנה אפרים". אחרים טוענים כי נולד בעיר ניקופול, ומעט מאוחר יותר עבר עם משפחתו לקושטא; על פי המבוא לספר "מחנה אפרים".
  2. ^ הקדמת רבי חיים שאול דאנון לספר "מחנה אפרים", ועל פי אתר "הקיצו ורננו שוכני עפר".
  3. ^ גרסה ראשונה: שם הגדולים ומשה דוד גאון בספרו יהודי המזרח בארץ ישראל, גרסה שנייה: הקדמת רבי חיים שמואל דאנון לספר "מחנה אפרים".
  4. ^ הקדמת רבי חיים שאול דאנון לספר "מחנה אפרים".
  5. ^ על פי: שמואל חגי, הישיבות בארצות המזרח, אתר דעת.
  6. ^ ההקדמות השונות לספר "מחנה אפרים".
  7. ^ כך על פי לשון רבי חיים שמואל דאנון בהקדמתו לספר "מחנה אפרים": "ויהי כי ארכו לו שם הימים ותקצר נפשו בעמל זמן הבוגד הרם ולא חמל ואין לך יום שאין קללתו ישא בעלטה בעיטה חבטה יום חבוט חריות; ויקם וילך אל נפשו אולי יתעשת האלקים והמצא תמצא ארוכה לאדמת הקדש בשליחות מצווה לסובב נתיבות ולדרוך בציות. ויהי מדי עוברו פה העירה מצא חן וחסד גדול ביודעיו ומכיריו מגיני ארץ גאוני עולם... והפצירו בו עד בוש עד שענה אמן בעל כרחו ושלא בטובתו משום חבת ארץ ישראל..."
  8. ^ הקדמת רבי אברהם רוזאניס לספר "מחנה אפרים".
  9. ^ משה דוד גאון בספרו יהודי המזרח בארץ ישראל.
  10. ^ אולי הכוונה למסילת רכבת בין יפו לירושלים.
  11. ^ מקור מופיע בפסקה "קישורים חיצוניים", בחוברת "מגנזי ירושלים - מגנזי ארצות המזרח".
  12. ^ בכתיב העברי שבארצות המזרח, נכתב לעתים כ"יאודה נבון". היה מחבר הספר "קריית מלך רב". המהרי"ט אלגאזי מכנה אותו "מורי ורבי".
  13. ^ המביא לבית הדפוס - המו"ל; ובמקרה הנוכחי - רבי יהודה נבון.
  14. ^ שדי חמד, כללי הפוסקים, סימן ט"ו, ל"ח.
  15. ^ מחנה אפרים, הלכות זכייה מהפקר, סימן י"א.
  16. ^ שו"ת הריב"ש, סימן של"ה ושמ"ב, המבסס את דבריו על תשובת הרא"ש, בכלל ע"ב.
  17. ^ מחנה אפרים, הלכות זכייה ומתנה, סימן ל"ה; פסק הלכה זה מצוטט על ידי השופט צבי טל בפסק דין ע"א 2444/90, אברהם ארואסטי נ' שושנה קאשי ואח'.
  18. ^ הלכות גזלה סימן ז.