ג'ורג' דה סימונס בארו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'ורג' דה סימונס בארו
George de Symons Barrow
ג'ורג' דה סימונס בארו, 1936
לידה 25 באוקטובר 1864
נייניטל, הודו עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 בדצמבר 1959 (בגיל 95) עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות צבא הודו הבריטית, הצבא הבריטי עריכת הנתון בוויקינתונים
דרגה גנרל (צבא בריטניה) גנרל
מלחמות וקרבות
עיטורים
  • אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט
  • אביר מפקד במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ג'ורג' דה סימונס בּארוֹאנגלית: George de Symons Barrow;‏ 25 באוקטובר 186428 בדצמבר 1959). גנרל בצבא הודו הבריטית. פיקד על דיוויזיית היומנרי (Yeomanry)[1] ועל דיוויזיית הפרשים ה-4 במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.

קורות חייו ומעשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארו, בן למשפחה של אנשי צבא ומינהל בריטים ממוצא יהודי, נולד בעיר נַייניטַל (Nainital) שבהודו הבריטית. הלך בעקבות אביו ובני משפחתו והתגייס לצבא. למד במכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט שבאנגליה, וב-1884 החל את דרכו כקצין פרשים בצבא הודו הבריטית. שירת בוַזיריסטן ובחזית הגבול הצפוני-מערבי של הודו. ב-1900 נטל חלק בפעולות כוח המשימה הבריטי שנשלח לדיכוי מרד הבוקסרים בסין. בשנים שלאחר מכן מילא תפקידים שונים בצבא הודו הבריטית, חלקם במפקדת ראש המטה הכללי בפיקודו של הוריישו קיצ'נר. ב-1908 הוצב לתפקיד עוזר מפקד בית הספר לפיקוד ומטה בקמברלי (Staff College, Camberley) שבאנגליה, וב-1911 הוצב בבית הספר לפיקוד ומטה של צבא הודו בקוּוֵטָה (Quetta) שבבלוצ'יסטן (כיום בפקיסטן). ב-1912 קיבל לפקודתו את הרגימנט ה-35 "סוּסֵי סינד".[2]

במערכה בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בהיותו בחופשה באנגליה, צורף בארו לחיל המשלוח הבריטי בצרפת בדרגת לוטננט קולונל. אלנבי, מודעו מימיהם במכללה הצבאית, מינהו תחילה לקצין המודיעין בדיוויזיית הפרשים שלו ואחרי כן לראש מטה הקורפוס שעליו פיקד. עד אמצע 1917 מילא בארו תפקידים שונים במסגרת הארמייה הראשונה והארמייה השלישית בחזית צרפת, לרבות פיקוד על בריגדה ועל דיוויזיה.

באמצע חודש יוני 1917 הגיע בארו למצרים לבקשת מפקד חיל המשלוח המצרי, גנרל ארצ'יבלד מארי, שמינהו למפקד דיוויזיית היומנרי הרכובה (Yeomanry Mounted Division). דיוויזיה זו הייתה אחת משלוש שהרכיבו את 'הקורפוס המדברי הרכוב' שבפיקוד גנרל הנרי שובל. בתום אותו חודש קיבל אלנבי את הפיקוד על חיל המשלוח המצרי. דיוויזיית היומנרי בפיקודו של בארו נטלה חלק בקרב באר שבע, בקרב עזה השלישי ובמרדף פלשת – בלחימה על גבעות מֻע'אר ועל רכס אבו שושה (תל גזר), שפתחה את הדרך להרי יהודה. ניהול המתקפה בגבעות מע'אר ואבו שושה זכה להערכה מיוחדת, אף כי מאוחרת, אצל היסטוריונים צבאיים.

בשלבי הניסיון הראשון לכבוש את ירושלים התנסתה הדיוויזיה בעלייה הקשה במעלה בית חורון (ציר בית עור א-תחתאבית עור אל-פוקא) ובלחימה מול כוחות עדיפים לכיבוש רכס זייתון בשלוחת ביתוניא עד לדלדול כוחותיה. בארו נכח בכניסה לירושלים בדצמבר 1917.

באפריל 1918 הופנו מרבית גדודי הפרשים של דיוויזיית היומנרי מארץ-ישראל לחזית המערבית באירופה בשל מתקפת האביב שם. את מקומם תפסו יחידות פרשים הודיות ויחד עם יחידות היומנרי שנותרו מהדיוויזיה המקורית הרכיבו דיוויזיה חדשה – דיוויזיית הפרשים ה-4 (4th Cavalry Division), גם היא בפיקודו של בארו. חודשי ההתארגנות עברו על יחידותיה בקו החזית בערבות יריחו בתנאים שאליהם התייחס בארו בזכרונותיו כ"גיהנום עלי אדמות" בשל מפגעי מחלת המלריה ומכת זבובי החול, החום הכבד והאבק שליוו את הפעילות המבצעית המתמדת. בחודש ספטמבר הוטלה הדיוויזיה אל מערכת מגידו, המתקפה האחרונה והמכרעת של הצבא הבריטי בארץ ישראל. אחרי הבקעת קווי הטורקים ממורדות הרי שומרון ועד ארסוף (מבצע 'פתיחת דלת') עברו יחידותיה בנתיב ואדי עארה, בדרכן לעמק יזרעאל – לכיבוש עפולה וצירי התחבורה המסתעפים ממנה. ביום השני של מערכת מגידו, ב-20 בספטמבר 1918, השלים בארו את כיבוש בית שאן. מכאן פנה לתפיסת גשר הרכבת שעל הירדן (גִ'סר אל-מג'אמע, גשר נהריים), להצבת חסימות במורד עמק הירדן בואכה גשר דאמיה, לעלייה לגלעד, לכיבוש אירביד ודרעא ולמרדף אחרי הטורקים הנסוגים לעבר דמשק, שנכבשה ב-1 באוקטובר.

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1918, זמן קצר אחרי שביתת הנשק שחתמה את המלחמה באזורנו, קיבל בארו את הפיקוד על חיל הצפון (North Force)[3] והועלה (זמנית) לדרגת לוטננט-גנרל, אך אחרי חודשים ספורים נקרא לחזור להודו. באביב ובקיץ 1919 שירת בארו כמפקד דיוויזיה במלחמה האנגלו-אפגנית השלישית (אנ') ואחריה כמפקד מחוז פשאוור (חלק מח'ייבר פח'טונח'ווה, כיום בפקיסטן). ב-1923 שימש עוזר ראש המטה הכללי של צבא הודו, וב-1924 מונה למפקד פיקוד המזרח של הודו (שנוסד אך ב-1920) ומילא תפקיד זה עד לפרישתו ב-1928. בתוך כך קיבל מינוי של כבוד כשלישו הצבאי (Aide-De-Camp General) של המלך ג'ורג החמישי.

את שארית ימיו עשה באנגליה. ב-1941, בעת מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 77 שנים, התנדב לשירות ב"משמר המולדת" בדרגת טוראי. בחיבורו מ-1942 על תולדות משפחתו בחר בארו לציין את תפקידיו הפיקודיים והמבצעיים; את הדרגות, הכיבודים והעיטורים שהוענקו לו לא הזכיר כלל.

בנו דייוויד נפל ב-21 ביוני 1944 במערכה בצרפת במלחמת העולם השנייה. בארו הקדיש לו את ספרו 'דוד – רועה, משורר, לוחם, מלך'.[4]

אותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם הראשונה צוין פעמים אחדות לשבח. ב-1915 הוענקה דרגת עמית (CB) במסדר האמבט. בנובמבר 1916 עוטר בארו באות לגיון הכבוד הצרפתי בדרגת "צלב המפקד". בתום המלחמה, ב-1918, הועלה לדרגת אביר מפקד של מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש (KCMG) וכן עוטר באות "הקצין הגדול" של מסדר הנילוס על ידי הסולטאן של מצרים. ב-1928, עם פרישתו מהשירות הפעיל בצבא, קודם לדרגת אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט (GCB).

מוצאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצא משפחתו של ג'ורג' דה סימונס בארו במגורשי ספרד ופורטוגל. הוא עצמו חיבר ב-1942 תקציר של תולדות המשפחה מדורי דורות,[5] ואף שחלק מהפרטים שהציג בחיבורו אינם מסתברים, ניכרת בכתוב גאוותו של בארו בשורשיו. העדות המוצקת הראשונה על אבותיו מצויה בבית העלמין של הקהילה היהודית בברבדוס, הסמוך אל בית הכנסת נידחי ישראל בברידג'טאון.[6] על מצבתו של סב-סבו, שמעון ברוך, שהלך לעולמו ב-1801, שרד שמו בצורתו הלועזית – Simon Barrow, אך על מצבתה של רעייתו,[7] בלה לבית מונטיפיורי מליבורנו, שנפטרה לפניו, נחרת בעברית "אשת שמעון בר ברוך". בניהם, ברוך ויעקב, עקרו לאנגליה. סיימון בארו, בנו של יעקב בארו וסבו של הגנרל ג'ורג' בארו, היה מנכבדי העיר באת' שבאנגליה. לאחר מות אשתו ב-1828 המיר את דתו לנצרות, המרה שסללה את דרכו לראשות העיר באת' ואת דרכם של צאצאיו לקצונה בכירה בצבא האימפריה הבריטית.[8] אביו של ג'ורג' בארו, ליון דה סימונס בארו (Lyon de Symons Barrow), היה מייג'ור גנרל בצבא הודו הבריטית ומפכ"ל המשטרה של 'המחוזות המאוחדים' (אנ') בצפון הודו.[9] רבים מבני המשפחה לענפיה היו אנשי צבא. היו בבני משפחת בארו שייחסו את מוצאהּ לשושלת דון יצחק אברבנאל ומכאן – לבית דוד,[10] אף שככל הנראה אין ממש בייחוס זה לחֹטר ישי.[11]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • George Barrow, The fire of Life ,Hutchinson & Co, London 1942
  • פילדמרשל ארצ'יבלד פרסיוול ויוול, מסעי המלחמה בארץ ישראל, הוצאת אריאל, 2007[12]
  • יואב נצן, "מלחמת י' נגד י' ", בתוך: השרון ופתיחת מערכת מגידו במלחמת העולם הראשונה, הוצאת אריאל, 2015, עמ' 121–130

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הזרוע הרכובה של הצבא הטריטוריאלי, עתודת המתנדבים של הצבא הבריטי; ראו: ערן תירוש, "פרשי היאומנרי", בתוך: 'קרבות מישור החוף ושפלת יהודה במלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל' (אריאל, נובמבר 2009), עמ' 33–40
  2. ^ The 35th Scinde [Seinde] Horse
  3. ^ חיל הצפון הורכב מהכוחות הבריטיים והזרים שהושארו בארץ-ישראל ובסוריה ונועד לשמירה על הסדר עד להסדרי הקבע באזור. בארו הציב את חבורת הפיקוד שלו במנזר סטלה מאריס בחיפה
  4. ^ David – Shepherd, Poet, Warrior, King, Skeffington & Son, 1945
  5. ^ עותק של החיבור מצוי בארכיב היהודי של אמריקה (אנ')
  6. ^ לא מעטים מבני הקהילה במאה ה-17 וה-18 היו משפחות אנוסים שהגיעו מצפון איטליה, מאמסטרדם ומאנגליה לאור ההבטחה להעניק למתיישבים אזרחות בריטית
  7. ^ תצלום מצבת קברה של בלה ברוך בברבדוס, שהלכה לעולמה שנים רבות לפני פטירת בעלה
  8. ^ על אודות סימון בארו מבאת' באתר משפחת "בארו-לוזאדה" (באנגלית)
  9. ^ חופפים למדינות אוטר פראדש ואוטראקהאנד של ימינו
  10. ^ כך בתקציר קורות משפחת בארו שחיבר ג'ורג דה סימונס בארו ב-1942, עמ' 2 שם (באנגלית)
  11. ^ בנציון נתניהו בספרו דון יצחק אברבנאל – מדינאי והוגה-דעות (הוצאת שוקן, 2005, עמ' 19) קבע כי "אילן היוחסין של המשפחה אינו כולל יותר מחמישה דורות קודם זמנו של דון יצחק"
  12. ^ המהדורה הראשונה ראתה אור ב-1951 בהוצאת מערכות בתרגום עמיהוד ארבל