גבול ירדן–ישראל

גבול ירדן–ישראל

מעבר נהר הירדן
אורך כולל	309 ק"מ
הסכמים	הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות הסכם השלום בין ישראל לירדן
מעברי גבול	גשר אלנבי מעבר יצחק רבין מעבר נהר הירדן
מספר מעברי גבול	3
כיוון	דרום - צפון

קיר מגן באזור חמת גדר שהוקם בשנת 1969

גבול ירדן–ישראל הוא גבול באורך 309 ק"מ (238 ק"מ, ללא הגבול בין יהודה ושומרון לירדן) העובר בין מדינת ישראל לבין ממלכת ירדן, והוא הארוך שבגבולות מדינת ישראל. הוא מתחיל במפרץ אילת, עובר דרך הערבה, אזור ים המלח, בקעת הירדן ועמק בית שאן, ומסתיים באזור חמת גדר שבדרום-מזרח רמת הגולן, במשולש הגבולות בין ישראל, ירדן וסוריה, היכן שזורם הירמוך.

שלט גבול בין ישראל לירדן בדרך לאילת, 1950. בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

הגבול בין ירדן לישראל בירושלים סוכם בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949, אך השתנה בתום מלחמת ששת הימים ב-1967, בעקבות כיבוש מזרח ירושלים ויהודה ושומרון בידי צה"ל.

הגבול באזור הערבה, מים המלח ועד אילת נקבע ב-1922 אך לא היה מוסדר עד הסכם השלום בין ישראל לבין ירדן ב-1994, והוא התבסס על מפות שונות ולא מדויקות מתקופת המנדט הבריטי.

היסטוריה

בתקופה הרומית הוצבו לאורך הערבה תחנות גבול שונות, בתקופות מאוחרות יותר בחלק הצפוני של הערבה, נחל ערבה שימש גבול בין מחוזות שונים. אך במשך שנים רבות לאחר מכן לא היה גבול מוסדר באזור וחיו שם שבטים בדואיים שונים שנדדו אחר שטחי מרעה.

סוף המאה ה-19 – תחילת המאה ה-20

בסוף המאה ה־19 היו הערבה והנגב חלק מוילאייט דמשק של האימפריה העות'מאנית, שכללה גם את ירדן והגיעה עד רפיח. בין 1841 ל־1892 נתן הסולטן העותמאני למוחמד עלי וליורשיו, חלקים שהעניקו להם שליטה בפועל גם על עקבה ועל החוף המזרחי של מפרץ עקבה, לאורך מסלולם היבשתי של עולי הרגל ממצרים למכה.

לפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר השלטון העות'אמני שלט באזור, מופיעים גבולות שונים במפות שונות. בפועל, למעט תחנות משטרה לאורך הערבה, אנשי השבטים הבדואים עברו במקום ללא הפרעה. המצב המשיך גם לאחר מלחמת העולם הראשונה עם תחילת המנדט הבריטי באזור.

הגדרת הגבול במנדט על ארץ ישראל ב־1922

בקיץ 1922 הבריטים הכניסו סעיף בכתב המנדט על ארץ ישראל המעגן את מיקומו של הגבול המזרחי של האזור שהובטח כי בו יהיו זכויות ליהודים בהצהרת בלפור. בפגישות שהתקיימו בין הפקידות הבריטית בארץ ישראל ובירדן הוגדר הצורך לכלול בארץ ישראל חצי מעמק הערבה, מה שיאפשר בניית נמל במפרץ עקבה. הוחלט על ידי הבריטים כי חצי מעמק הערבה יהיה בארץ ישראל וחציו בעבר הירדן. לקראת סוף אוגוסט נדון הנושא בחילופי תכתובות בין הרברט סמואל, הנציב העליון, לבין וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז שר המושבות. בתכתובות הובהרה הכוונה שקו הגבול יחצה את עמק הערבה. סיכומן של התכתובות היה בהגדרת קו הגבול שפורסמה בצו המלך במועצת המלך ב־1 בספטמבר 1922 בה נאמר כי הקו ימתח ממפרץ עקבה דרך אמצע ודי הערבה, ים המלח, נהר הירדן עד לשפך נהר הירמוך ועד לאמצע נהר הירמוך ועד הגבול עם סוריה. נוסח זה אושר על יד חבר הלאומים כסעיף 25 של כתב המנדט, והיה תקף עד תום תקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב־1948.

מיד עם הכנסת הסעיף, עבדאללה הראשון, מלך ירדן טען כי קיבל הבטחה מ־1915 שחלק מהשטח שהועבר שייך לירדן, בתמורה לשיתוף הפעולה שלו עם הבריטים נגד הטורקים. מיד לאחר קבלת ההחלטה הוא ערער עליה וערער בשנית גם ב־1925 ללא הצלחה. ב־1928 נחתם ההסכם בין הממלכה העבר־ירדנית לבין ממשלת בריטניה, והוגדר בו הגבול המערבי של עבר הירדן על פי הנוסח שהוכנס לכתב המנדט ב־1922.

בשנים 1923–1946 סומן קו הגבול על מפות שונות בצורה לא אחידה, מכיוון שהאזור היה נטוש יחסית, הבריטים החליטו לא להשקיע כספים במדידות מדויקות מאד של האזור והקוים במפות שונו מדי פעם, ונוצרו אי דיוקים רבים במפות שונות.

ירדן מקבלת עצמאות ב-1946

לקראת קבלת העצמאות של ירדן, בסוף 1945, הועלתה פעם נוספת הצעה של קירקברייד, הנציג הבריטי בעמאן, לביצוע מדידות מדויקות בגבול, כאשר בסופו של דבר נמצאה הצדקה רק למימון מדידות וסימון הגבול באזור מפרץ אילת, מתוך מטרה לבנות שם נמל. ב־1946 הוכנה מפה בקנה מידה 1:25,000, המבוססת על מדידות מדויקות של האזור, וסומנו חמישה עמודי גבול בשטח לאורך מרחק של 7.3 ק"מ ממפרץ אילת וצפונה. כן הוכן תיעוד משותף שכלל מפה וקואורדינטות אשר נחתם ב־5 במאי 1946 על ידי מנהל מחלקת המדידות של ארץ ישראל ומנהל מחלקת הקרקעות של ירדן.

קו שביתת הנשק והסכם רודוס–1949

ב-30 בנובמבר 1948, עם שוך קרבות מלחמת העצמאות בירושלים והתמוססות ההפוגה השנייה בגזרת הדרום, נפגשו בבית נטוש בשכונת מוסררה, משה דיין, מפקד חטיבת עציוני, ועבדאללה א-תל, המפקד הירדני. על גבי מפה בקנה מידה של 1:20,000 שרטטו שני המפקדים את גבולות הפסקת האש בזירת ירושלים. דיין שרטט בעיפרון שעווה ירוק את קו העמדות שבשליטה ישראלית, וא-תל התווה בעיפרון אדום את קו העמדות הירדני. השטח בין שני הקווים, יחד עם עובי העפרונות בהם שרטטו השניים את הקווים על המפה, קבע שטחי הפקר לאורך הקו. באותה עת נראה היה לצדדים כי מדובר בקו הפסקת אש זמני, והם לא ייחסו משמעות מיוחדת לאי-דיוקים שנבעו מעובי העיפרון, סטיות קלות בשרטוט וקטעים לא-רציפים בקו. שני המפקדים המקומיים, הצליחו למצוא הסדר שימנע את חילופי האש והתקריות הבלתי-פוסקות בעיר בעזרת אנשי האו"ם וחתמו על 'הסכם הפוגה כנה', ששם קץ לחילופי האש וקבע קו הפוגה מוסכם. הצלחת המגעים עודדה את הצדדים ואת אנשי האו"ם להמשיך בשיחות ולנסות להרחיב את תחולתו של ההסכם.

כעבור חודשים אחדים, בעת הדיונים ברודוס באפריל 1949 על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות (הסכם רודוס) נמצא כי מפת דיין-תל היא המסמך הרשמי היחיד המציין את הקו בירושלים המחולקת בהסכמת שני הצדדים. כך הפכו אותם קווים בלתי-מדויקים ששורטטו ברישול לגבול בינלאומי מחייב. הקווים הגסים חצו וביתרו שכונות, רחובות ואף בתים, והיוו מקור לא-אכזב לוויכוחים וסכסוכים בין המדינות. לאורך הקו החזיקו שני הצדדים עמדות וביצורים, חלקם בבתי מגורים ומוסדות ציבור עירוניים. בשטחי ההפקר הונחו מוקשים.

במהלך השיחות התברר כי הירדנים טוענים לריבונות באזור הנגב. בתגובה לכך יצאה ישראל למבצע עובדה שהתקיים בין 6 ל-10 במרץ 1949. מטרת המבצע הייתה לכבוש את כל שטחי הנגב לרבות אילת ולהשיג אחיזה במצדה ובעין גדי. המבצע נחל הצלחה, וקבע את עובדת ריבונות מדינת ישראל בנגב עד אילת, רק לאחריו החלו השיחות עם הירדנים.

הסכם שביתת הנשק עם ירדן, שנחתם ב-3 באפריל 1949, חל על כל קו הפסקת האש בחזית הירדנית. במסגרת ההסכם סופחו ב-20 במאי 1949 יישובי ואדי עארה לשטח מדינת ישראל. כמו כן, ניתן לישראל אזור "המשולש" וכן אזורים נרחבים בין אזור ראש העין וכפר קאסם בצפון, דרך אזור שבו שוכנת היום העיר שוהם ועד האזור בו שוכנת היום העיר מודיעין בדרום. בנוסף, התחייבה ישראל לפנות את המורדות הדרומיים של הר חברון. בהסכם נקבע שישראלים יוכלו לפקוד את המקומות הקדושים במזרח ירושלים, בהם הכותל המערבי והר הזיתים, ווכן מקומות ציבוריים כמו האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה, וכי תתאפשר תנועת ישראלים בכביש לטרון-ירושלים (כיום חלק מכביש 1), אך השלטון הירדני לא כיבד את החלק הזה בהסכם. בעת שנחתם ההסכם נראה היה שיש סיכוי להסדר מדיני בעתיד, שבמסגרתו יוסדרו הבעיות שלא נפתרו. הירדנים התמהמהו בפינוי השטחים שנועדו לעבור לידי מדינת ישראל, ועל כן תוכנן מבצע צבאי שנקרא "קיצור הדרך", בו ישתלטו חיילי צה"ל על ואדי עארה. אולם בסופו של דבר השלימו הירדנים את הפינוי, ומ-23 במאי היה ואדי עארה פתוח לתנועת ישראלים. במסגרת ההסכם נותר מרבית אזור נהריים, ממזרח לירדן ומדרום לירמוך, בשליטת ישראל.

בירושלים נקבע הקו העירוני שהוא הקטע של הקו הירוק בתוך העיר. הקו, באורך שבעה קילומטרים, היווה קו גבול זמני לפי הסכם שביתת הנשק עם ירדן, הקו חילק את העיר בין מזרחה שנכבש על ידי הלגיון הירדני במלחמה, לבין מערבה, שהייתה לבירת מדינת ישראל. העיר העתיקה נשקה לקו העירוני מצידו המזרחי, ונותרה בשליטה ירדנית. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות.

נקבע כי מעבר מנדלבאום יהיה המעבר בין ישראל לירדן והוא שימש ככזה עד 1967.

מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים–1967

מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר יום 5 ביוני עד 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר – ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, לבנון, ערב הסעודית ועוד. המלחמה הסתיימה בניצחון של ישראל. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. בתוך פחות משלושה ימים השתלטו כוחות צה"ל על שטחי המפתח ביהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית, והכוחות הירדניים הנותרים נסוגו כולם אל ממזרח לנהר הירדן. יום הלחימה הרביעי הוקדש להשתלטות על יתר שטחי יהודה ושומרון, כמעט ללא התנגדות.

באוקטובר 1967 החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון של ממשלת ישראל לסמן במפות את גבולות מדינת ישראל בקווי הפסקת האש של מלחמת ששת הימים: שטחי יהודה ושומרון, רצועת עזה, חצי האי סיני ורמת הגולן תחת אלו של הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות – הקו הירוק.

המצב בשטח אחרי 1967

חיילי צה"ל על זחל"ם בתרגיל בגבול ירדן, 1969

ישראל הפסיקה להתייחס לקו הגבול כקו שביתת הנשק עקב הפרת הסכם שביתת הנשק על ידי ירדן ב־1967 כשזו פתחה במלחמה נגד ישראל. בפועל הייתה בשטח גדר ביטחון ישראלית עם דרך ביטחון לאורכה כמה קילומטרים ממזרח לקו הפסקת האש, וכן היו קידוחי מים ושטחים מעובדים על ידי ישראל ממזרח לקו. למרות מיקום המתקנים הישראליים ממזרח לקו, המשיכה ישראל לסמן את קו הפסקת האש על המפות, אך בגרסה משופרת מעט לעומת קו שביתת הנשק המקורי. אחרי מלחמת ששת הימים וסיום פעילות הוועדה המשותפת של שביתת הנשק ועם התפתחות העיר אילת והיישובים הישראלים לאורך הערבה נעשו בשטח פעילויות משני סוגים. האחת, הקמת גדר ביטחון שוטף כנגד פעולות טרור כמה קילומטרים ממזרח לקו שביתת הנשק. האחרת, ביצוע קידוחי מים והרחבת השטחים החקלאיים של הקיבוצים והמושבים בערבה ממזרח לקו שביתת הנשק. על אף המחאות שהירדנים הקפידו להעביר לאו"ם, לא גרמה פעילות זו להתלקחות צבאית. יתר על כן, באחד המקרים ביקשו הירדנים מישראל להזיז את גדר הגבול מערבה, כיוון שהפריעה למהלך הקמת כביש הערבה הירדני. בקשתם נענתה והגדר הוזזה.

ועידת מדריד–1991

ערך מורחב – ועידת מדריד

ב-1991 החלו דיונים בוושינגטון על הסכם הגבול עם ירדן. בספטמבר 1993 סיכמו ישראל וירדן בוושינגטון על סדר יום משותף לשיחות השלום. בסעיף הגבולות נרשם שקו הגבול הבין־לאומי ייקבע מתוך זיקה לקו הגבול במנדט. משמעותה של הסכמה זו, שקיבלה גיבוי של ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין, הייתה שהגבול המנדטורי מ-1922 ישמש מקור התייחסות לקו הגבול החדש. עם זאת הושארה גמישות לגבי מיקומו הסופי של הקו.

על בסיס קו זה הוחלט שכל האזור הצפוני של אילת עד לקו שסומן ב־1946 יישאר בשטח ישראל. כמו כן נקבע קו הגבול הבין־לאומי ממזרח לקו הפסקת האש על המפות הישראליות, באופן שתיקוני גבול מקומיים יכניסו את כל השטחים החקלאיים של יישובי הערבה לתוך שטח ישראל. כמו כן הוכנסו לשטח ישראל כל שטחי בריכות המלח, שקודם לכן שתי הדרומיות, הגדולות שבהן, חרגו מעבר לקו.

הסכם השלום בין ישראל לירדן

הגדר ליד נהר הירדן באזור אשדות יעקב

גדר הגבול הישראלית באזור בקעת הירדן

ערך מורחב – הסכם השלום בין ישראל לירדן

הסכם השלום בין ישראל לירדן נחתם ב-26 באוקטובר 1994 והסדיר את היחסים, הגבולות וחלוקת המשאבים בין ישראל לירדן. טקס החתימה נערך במסוף הערבה בגבול ישראל–ירדן. החותמים על החוזה היו ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין, מלך ירדן. נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון חתם כעד.

ב-26 באוקטובר 1994 חתמו יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, וחוסיין מלך ירדן על הסכם השלום בין ישראל לירדן. ההסכם קבע את גבולות הקבע של מדינת ישראל עם ירדן. ההסכמים קבעו כי קו הגבול יתבסס על קו הגבול המנדטורי שנקבע ב-1922, וזאת למעט השטח המצוי בשטחי יהודה ושומרון, מצפון לעין גדי ועד דרום לבית שאן שלטעמה של ירדן יש לקבוע את קו הגבול בו בשיתוף עם הרשות הפלסטינית. ההסכם מאמץ את הפרשנות הירדנית למונח "מרכז נחל ערבה", ולפיו קו הגבול הוא הקו המחבר את הנקודות הנמוכות ביותר בעמק. פרשנות זו הותירה בידי ישראל שליש משטח עמק הערבה. שטח בן כ-300 קמ"ר, שסופח לישראל במהלך השנים הועבר לירדן, אולם סוכם כי ירדן תאפשר לישראלים שימוש ב-2,850 דונם של אדמות חקלאיות באזור מובלעת צופר בערבה, ובבקעת הירדן לתקופה של 25 שנים לפי משטר מיוחד שנקבע, וכן על מתן זכויות מיוחדות לישראלים באזור נהריים (בו נערך שינוי מלאכותי של אפיק הירמוך בעת בניית תחנת הכוח, בין 1927 ל-1932) לתקופה של 25 שנים, שבמהלכה תהיה לישראלים גישה חופשית לאזור. האי שבין הירמוך ובין הירדן כונה "אי השלום" בעקבות ההסכם, ואדמותיו עובדו על ידי הקיבוצים אשדות יעקב איחוד ואשדות יעקב מאוחד.

במסגרת ההסכם הוסכם על גבול משותף שהתוואי שלו הוא תוואי זרימת נהר הירדן. במקרה של שינוי בתוואי הזרימה הוסכם שהגבול ייקבע מחדש לפי התוואי. ישראל מסרה לירדן אדמה בשני מוקדים: בערבה ובאי קטן בנהר הירדן. בנהר הירדן, "אי השלום" הפך לאזור חיץ המאפשר שהייה לשתי המדינות. באזור זה נמצאים הסכרים של תחנת הכוח בנהריים. בערבה נמסרו כ-300 קמ"ר, לאחר שהירדנים דרשו 380 קמ"ר. הירדנים ביקשו שטחי קיבוצים, אולם המדינה מסרה להם שטחים בלתי מעובדים במקומם, זאת לאחר שהירדנים טענו שישראל זלגה מעט מעבר לקווי שביתת הנשק של 1948. ישראל הסכימה לדרישה הירדנית אף על פי שהזליגה לא הוכחה שכן הגבול לא סומן לפני המלחמה בקואורדינטות מדויקות. כמו כן נקבעו הסכמי חכירה לחלק מהשטחים במובלעת צופר בערבה ובנהריים. ההסכם קבע גם את "הגבול המינהלי בין ירדן לבין השטח שבא לשליטת הממשל הצבאי הישראלי ב-"1967, והוסיף כי "כל טיפול בקו זה יהיה בלא קביעה מוקדמת באשר למעמד שטח זה". קטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן לא סומן, מפני שירדן טענה שהרשות הפלסטינית צריכה להיות שותפה בקביעת גבול זה.

ב־1995, בעקבות הסכם השלום, נקבעו 124 עמודי גבול שהוצבו לאורך הערבה בין חוף מפרץ אילת לבין בריכת המלח הדרומית בערבת סדום. נקודת ההתחלה של קו הגבול על חוף מפרץ אילת שימשה ב־1996 נקודת המוצא לגבול הימי שנקבע בין ישראל לירדן. עמודי הגבול נמדדו ותועדו בקואורדינטות מחייבות על ידי צוות המומחים המשותף ישראל־ירדן, שהוקם ב־1994 ערב הסכם השלום להכנת התוויית הגבול בהסכם השלום. מסמכי התיעוד הוכנו ונחתמו בשנים 1996, 1998 ו־2000.

בנובמבר 2019 אי השלום ומובלעת צופר הוחזרו לירדן בעקבות סיום החכירה של השטח.

תקריות בגבול ישראל–ירדן לאורך השנים

ערך מורחב – מלחמת ההתשה בבקעת הירדן

מלחמת ההתשה בבקעת הירדן התרחשה בשנים 1967–1970 לאורך גבול ישראל-ירדן, במקביל למלחמת ההתשה שניהלו ישראל ומצרים סביב תעלת סואץ. במלחמה זו התעמתה ישראל מול ארגוני הטרור הפלסטינים ומול ממלכת ירדן. ארגוני הטרור הפלסטיניים, שנדחקו על ידי פעולות מערכת הביטחון הישראלית משטחי הגדה המערבית של הירדן אל שטחי הגדה המזרחית (ממלכת ירדן), החלו בביצוע פעולות נגד יישובי עמק בית שאן ובקעת כנרות שכללו: ירי מרגמות, מיקוש, חדירות ליישובים, ירי נשק קל ופעולות חבלה נגד אזרחים וכוחות צה"ל. צה"ל הגיב גם בצורה הגנתית: יצירת קו הגנה לאורך נהר הירדן שכלל גם (בפעם הראשונה בצה"ל) גדר מערכת, וגם בצורה התקפית של פעולות פשיטה מעבר לנהר הירדן, שהנרחבת שבהן הייתה פעולת כראמה באביב 1968. גם צבא ירדן השתתף בלחימה; לרוב, בדרך של השתתפות בימי קרב ארטילריים שהתפתחו לעיתים בגזרה וגם בעת שכוחות צה"ל פשטו אל תוך שטח ירדן.

הטבח בנהריים

ערך מורחב – הטבח בנהריים

ב-13 במרץ 1997 באי השלום בנהריים על גבול ישראל–ירדן נעשה פיגוע חמור על ידי חייל ירדני, במהלכו נרצחו שבע נערות ישראליות ונפצעו ארבע נערות ומורה אחת.

הפיגוע במעבר אלנבי - 2024

חדירה של שלושה מחבלים באזור ים המלח - 2024

יישובים לאורך הגבול

יישובים ישראלים

אילת, יטבתה, גרופית, קטורה, לוטן, עין יהב, חצבה, עידן, עין תמר, נאות הכיכר, טירת צבי, כפר רופין, מעוז חיים, ירדנה, גשר, אשדות יעקב איחוד.

יישובים ירדניים

עקבה, פייפה, א-סאפ, אל-מזרעה.

מעברי הגבול בין ישראל לבין ירדן כיום

כיום פעילים בגבול ירדן – ישראל שלושה מעברי גבול:

• מעבר יצחק רבין (כונה בעבר מעבר הערבה) – מעבר גבול הנמצא סמוך לאילת ולעקבה.
• גשר אלנבי – (מכונה בירדן: "גשר המלך חוסיין") מעבר המשרת בעיקר פלסטינים תושבי יהודה ושומרון. כיום המעבר בו אסור לאזרחי ישראל, למעט בעלי אזרחות נוספת. המעבר היה פעיל גם לפני חתימת הסכם השלום עם ירדן, ושירת אז רק אזרחים ירדנים שביקשו לבקר ביהודה ושומרון ואזרחים זרים.
• מעבר נהר הירדן – (מכונה גם "גשר שיח' חוסיין") ממוקם סמוך לבית שאן ולארביד.

ראו גם

• גבולות מדינת ישראל
• יחסי ירדן–ישראל
• הסכם השלום בין ישראל לירדן
• היסטוריה של ממלכת ירדן

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גבול ירדן–ישראל בוויקישיתוף

• חתימת הסכם רודוס, גנזך המדינה (התחלה 0:54 עד 1:53)
• סרטון של נסיעה לאורך גבול ישראל–ירדן