גלית דיסטל-אטבריאן
 | |
| לידה |
10 בינואר 1971 (בת 47) ירושלים,  ישראל |
|---|---|
| עיסוק | סופרת ופובליציסטית |
| לאום | ישראלית |
| שפות היצירה | עברית |
גלית דיסטל-אטבריאן (נולדה ב-10 בינואר 1971) היא פובליציסטית וסופרת ישראלית.
תוכן עניינים
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיסטל-אטבריאן נולדה ב-1971 בשם גלית אטבריאן, לרחמים ופרווין (לאה) אטבריאן, עולים מאיראן שהגיעו לישראל ב-1965, וגדלה בירושלים. היא בעלת תואר ראשון בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, שאותו סיימה בהצטיינות, ותואר שני בפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.[1]
לאחר סיום לימודיה לימדה פילוסופיה בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, ולאחר מכן יצאה עם בעלה לשליחות בת חמש שנים בשגרירות ישראל ביוון. מאז שחזרה לארץ היא עוסקת בתחום ההלבשה וכן בכתיבת ספרות.
בשנת 2009 יצא לאור ספרה הראשון, ואם היו אומרים לך, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר. הספר זכה בתמיכת מפעל הפיס "בהוצאה לאור של ספרים בעלי ערך ספרותי".[2] בשנת 2014 יצא לאור ספרה השני, טווס בחדר מדרגות, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. הספר היה בין חמשת הספרים המועמדים לפרס ספיר לספרות לאותה שנה.[3]
כותבת טור קבוע באתר nrg וכן טורים לאתר "מידה". הגישה בימי רביעי את התוכנית "לא סותם ת'פה" ברדיו גלי ישראל ביחד עם אראל סג"ל. באפריל 2016 החלה להגיש עמו, יום אחד בשבוע, את תוכניתו החדשה בגלי צה"ל.[4] כמו כן, היא משתתפת בתוכנית הפאנליסטים "הפטריוטים" בערוץ 20. בנוסף, היא מגישה סרטוני דעה בעבור כאן - תאגיד השידור הישראלי. בכתיבתה והופעותיה התקשורתיות היא מביעה עמדות ימניות ותוקפת את תרבות ה"פוליטיקלי קורקט"[5] והשמאל הרדיקלי. בין השאר האשימה את ארגוני הנשים והפמיניסטיות בכך שהן מתעלמות מתקיפות מיניות ומעשי אונס כאשר המבצעים הם ערבים (פלסטינים או ערביי ישראל) או מסתננים מאפריקה ומנסות למנוע מנושאים אלו לעלות לסדר היום הציבורי.[6]
מ-2017 מפרסמת טורי דעה ב"ישראל היום". כתבה מספר נאומים עבור שרת התרבות מירי רגב[7].
דיסטל-אטבריאן הייתה נשואה לעודד דיסטל ולהם שני ילדים. מתגוררת בכפר האורנים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוכי שלח, "פטפוטי נשים: על אסטרטגיית כתיבה של רשת נשית ברומן 'ואם היו אומרים לך'", בתוך: העברית שפה חיה: קובץ מחקרים על הלשון בהקשריה החברתיים-התרבותיים, כרך ז', הוצאת הקיבוץ המאוחד והמכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל אביב, 2016, עמ' 431–444.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גלית דיסטל-אטבריאן, ברשת החברתית פייסבוק- כל הטורים של גלית דיסטל-אטבריאן באתר nrg
- כל הטורים של גלית דיסטל-אטבריאן באתר "מידה"
סרטוני הדעה של גלית דיסטל-אטבריאן בערוץ כאן - תאגיד השידור הישראלי ביוטיוב- עמוד התוכנית של אראל סג"ל, באתר גלי צה"ל
- גלית דיסטל-אטבריאן, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- הספרים של גלית דיסטל-אטבריאן, באתר "סימניה"
- תמר רותם, הגשמה עצמית? זו עבדות, באתר TheMarker, 7 בספטמבר 2015
- תמר פרלשטיין, סל תרבות: מתי גלית אטבריאן-דיסטל גנבה ספר?, באתר nrg, 9 באוגוסט 2017
- פרק ראשון: "ואם היו אומרים לך", באתר וואלה! NEWS, 25 ביוני 2009
- אילנה וייזר-סנש, להתנפל על הגורל | "ואם היו אומרים לך", באתר הארץ, 22 ביולי 2009
- גלית עדות, "הקול שלי הוא לגמרי חומוס אחלה", באתר "פורבס ישראל", 6 באוגוסט 2017
- גלית דיסטל-אטבריאן: הסופרת שלא סופרת לייקים (ברור שכן), ב"כאן בלוג", 30 באוקטובר 2017
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ גלית עדות, "הקול שלי הוא לגמרי חומוס אחלה", באתר "פורבס ישראל", 6 באוגוסט 2017
- ^ מועצת הפיס לתרבות ולאמנות - דו"ח פעילות 2009, הפרק "ספרים בעלי ערך ספרותי", עמ' 41
- ^ טווס בחדר מדרגות, באתר פרס ספיר
- ^ גיא עזרא, תכירו: הצוות החדש של אראל סג"ל בגלי צה"ל, סרוגים, 27.03.16, י"ז באדר ב' תשעו
- ^ כאן - גלית דיסטל אטבריאן - התסכול של הגבר הלבן הפריווילגי הוא הבוננזה של דונלד טראמפ, ערוץ היוטיוב של תאגיד השידור הישראלי.
- ^ גלית דיסטל אטבריאן, האונס בראשל"צ: פתאום הח"כיות מהשמאל החליטו לשתוק, באתר nrg.
- ^ איתי שטרן, גלית דיסטל אטבריאן תזומן לבירור: כתבה נאומים למירי רגב בזמן עבודתה בכאן, באתר הארץ, 22 בינואר 2018
