היסטוריה של הטנקים

הטנק המבצעי הראשון בעולם תוצרת בריטניה

דגם הטנק שתכנן לאונרדו דה וינצ'י

היסטוריה של הטנקים היא תקופת הזמן שהחלה בהמצאתו של הטנק וממשיכה בהתפתחותו הטכנולוגית לאורך הזמן וההיסטוריה הצבאית.

הטנק נוצר בתחילה על מנת לתת מענה לבעיה שעמדה לפני הפיקוד הגבוה במהלך מלחמת העולם הראשונה. המצאת רובה המחסנית ואחר כך המצאת הנשק האוטומטי, הגדילו בהרבה את הפגיעות של החיילים הרגלים בשדה הפתוח. במיוחד, קצב האש הגבוה של התותחים והנשק קל גבה קורבנות גדולים מהצד התוקף, אשר בדרך כלל סבל מנחיתות בהשוואה לצד המגן, אם זה היה מחופר בעמדות מוכנות מראש. הדבר בלט במיוחד בקרבות החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. היה צורך להביא לשדה הקרב מכונה, אשר תשא על גבה כלי נשק מסייעים לחיל רגלים המסתער ותדכא בכח האש שלה את מקורות הירי של האויב שלא הושמדו בהרעשה ארטילרית. לטנק היו אבות רבים, ביניהם איש האשכולות מתקופת הרנסאנס, לאונרדו דה וינצ'י, הרבה אחריו, ה. ג'. ולס, אשר העלה אותו בספרו "ספינות קרב יבשתיות" ואחרים. למרות חזונות אלו, רק פריצת דרך טכנולוגית אפשרה את פיתוח הטנק אחרי שיפור הידע בעבודה עם מתכות והמצאת מנוע בעירה פנימית.

טרום מלחמת העולם הראשונה

אחד מאבות הטיפוס הראשונים של טנק - מתוצרת חברת דיימלר

תכנון צרפתי לטנק מ-1903

דגם משוחזר של הטנק של בורשטיין, במוזיאון להיסטוריה צבאית האוסטרי

ב-1903 הוקם בצרפת פרויקט לבבסו שתכנן טנק או תותח מתנייע עם תותח 75 מ"מ מודל 1897, אולם הפרויקט לא אושר על ידי וועדת התותחנים הצרפתית שהעדיפה לנייד את התותחים באמצעות סוסים. התכנון של הפרויקט היה בסיס לטנקים סן שאמון ושניידר CA1.

ב-1905 בנתה חברת דיימלר האוסטרית אב טיפוס של רכב 4X4 משוריין, שנועד להגן על החיילים הנמצאים בו ולאפשר ניודם במהירות, אולם רכב זה היה בעל 4 גלגלים בעלי צמיגי גומי מוצק ולכן לא היה מתאים לנסיעה בשטחים בוציים.

ב-1911, אחרי 8 שנות פיתוח, הציע קצין אוסטרי בשם גונתר בורשטיין דגם של רכב זחלילי משוריין נושא תותח, אולם הצעתו לא אומצה על ידי הצבא האוסטרי או הצבא הגרמני. הטנק של בורשטיין היה הראשון שענה על תכונות שאחר כך הפכו לתקן בבניית טנקים: מנוע בעירה פנימית, שריון, הנעת זחל וצריח עם תותח, בעל אפשרויות צידוד. לטנק של בורשטיין היו זרועות מתכווננות מלפנים ומאחור שאפשרו לטנק להתגבר על תעלות ומחפורות. הטנק הראשון שיוצר על פי הרעיונות של בורשטיין היה הרנו FT-17.

ב-1912 הציע ממציא אוסטרלי-בריטי בשם לנסלוט דה-מול למשרד המלחמה הצרפתי תוכנית לרכב זחלי משוריין במלואו שנגנזה.

במלחמת העולם הראשונה

פיתוח

Tanks of WWI

בסתיו 1914 שקלו ראשי המטות של בעלות הברית לראשונה כיצד ניתן להשתמש בנשק ממונע וממוגן כדי להתגבר על הקיפאון שנוצר בחזית. ב-1915, אל מול הקיפאון בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, הציע לנסלוט דה-מול את הצעתו פעם נוספת וזו נדחתה בשנית.

בבריטניה היה זה דווקא הצי הבריטי שקידם את פיתוחו של הטנק בעוד שהקצונה הבכירה בחיל היבשה התנגדה לרעיון. בין התומכים ביצור הטנק היה וינסטון צ'רצ'יל, שראה בו אמצעי להכריע את המלחמה וכינה אותו "ספינת יבשה", וכך הצליח להכניס את המיזם תחת חסות הצי המלכותי. על-פי התכנון, היה על הטנק לנוע במהירות של ארבעה מיילים לשעה (כ-6 קמ"ש) לכל הפחות. בנוסף הוא תוכנן להיות בעל יכולת טיפוס עד מטר וחצי ובעל יכולת לחצות חפירה בעומק של מטר וחצי. כמו כן ציפו מהטנק להיות מוגן מאש מנשק קל כגון: רובים, מקלעים. הטנק חומש בשני מקלעים, וצוותו אמור היה למנות עשרה אנשים.

ארנסט סווינטון תכנן טנק על סמך דגמי טרקטורים של חברת הולט, תוכניותיו נדחו על ידי המטה הכללי הבריטי ושר המלחמה, לורד הוריישו קיצ'נר.

בצרפת, קצין התותחנים ז'אן בפטיסט אסטיין הגיע למסקנה שהקרב יוכרע על ידי מי שיצליח לנייד את התותחים שלו בצורה היעילה והמהירה ביותר. ב-23 באוגוסט 1915 הכריז כי הניצחון במלחמה זו יהיה שייך למי שיהיה הראשון להניח תותח של 75 מ"מ על רכב בעל יכולת ניידות בכל השטח. אסטיין שמע על פיתוח הסן שאמון במפעלי שניידר וכתב לקראת סוף 1915 לז'וזף ז'ופר על רעיונותיו לשימוש בכלי שפותח. אסטיין הצליח לשכנע את המפקד העליון לתמוך בתוכנית ולמנות אותו כמפקד כוח הטנקים הצרפתי והוא זה שהפנה את מאמצי הפיתוח והייצור הצרפתים לייצור טנקים. כך, הצרפתים, שעד אז התמקדו יותר בשיפור הארטילריה, החלו לייצר טנקים ככוח ארטילריה נייד, כפורצי גדרות תיל וככלי עזר לחיל הפרשים. בהתחלה טנקים כבדים מדגמי סן שאמון ושניידר CA1, ואחר כך טנקים קלים מדגם רנו FT-17, שהיה הטנק הראשון עם צריח שאפשר לצודד.

אב טיפוס של טנק שפותח על ידי וולטר גורדון וילסון וויליאם טריטון, נוסה לראשונה על ידי הצבא הבריטי ב-6 בספטמבר 1915. השימוש הקרבי הראשון בטנק מסוג סימן 1 נעשה ב-15 בספטמבר 1916 בקרב על הסום עם 16 טנקים, אך התוצאות היו עלובות. חסרונו הגדול היה ששקע בחפירות ובבוץ יותר מהצפוי. גם תנאי הצוות היו רחוקים מלהיות מושלמים, והחום גרם ליושבי הטנק לחוש מחנק.

הגרמנים פיתחו טנק רק אחרי שנוכחו ביכולותיהם של הטנקים של מדינות ההסכמה בקרב על הסום, שהיה בשלב מאוחר יחסית במלחמה. המשימה הוטלה על יוסף וולמר שתכנן וייצר את ה-A7V. בגלל מחסור בחומרי גלם, מחסור שנבע מהמצור הימי על גרמניה, יוצרו רק מספר מועט של טנקים ממודל זה.

ארצות הברית קנתה מרנו את הזיכיון לטנק הרנו FT-17 ויצרה אותם בשם המסחרי M1917‏.

ברוסיה נעשו מספר ניסיונות לייצר טנק. וסילי מנדלייב תכנן בשנים 1911–1915 טנק כבד בפרויקט מנדלייב, אולם טנק זה לא מומש. במקביל תוכננו הוצ'קהוד, רכב שטח משוריין שהרוסים מציגים כטנק הרוסי הראשון וטנק הצאר רכב משוריין עם גלגלי ענק שסבל מבעיות עבירות וגם הוא לא נכנס לייצור.

למרות הפוטנציאל הגדול הטמון בו, לא השכילו מדינות ההסכמה או מעצמות המרכז לנצל את הטנק. הן שלחו לקרב רק טנקים בודדים וכך איבדו את אפקט ההפתעה הטמון במתקפת טנקים מסיבית. רק לקראת סוף המלחמה הן השתמשו בטנק כראוי וניצלו את יתרונותיו.

שימוש

הקרב הראשון בו הוטלו מספר טנקים למערכה היה ב-15 בספטמבר 1916 בקרב פְלֶר קוּרְסֶלֶט, חלק מהקרב על הסום. מתוך 49 הטנקים שהיו זמינים לצבא הבריטי ב-15 בספטמבר, רק 32 הגיעו לחזית, ורק 21 מתוכם הצליחו להשתתף בקרב עצמו. תקלות מכניות היו נפוצות, וטנקים רבים טבעו או ננטשו במכתשים הגדולים שנוצרו מפגיעת פגזים בקרקע, כך שבסיום הקרב נותרו לכוחות הבריטיים רק 10 טנקים שמישים.

הקרב השני בו השתתפו טנקים היה הקרב השני על האן ב-16 באפריל 1917, כאשר 19 אוגדות צרפתיות תקפו את הקו הגרמני בסיוע טנקים. אולם כמחצית מ-400 הטנקים הצרפתים הושמדו או התקלקלו בשדה הקרב, בעיקר מדגמי סן שאמון ושניידר. תוצאת קרב זה גרמה לכך שאסטיין פנה לרנו והזמין אצלם טנקים קלים וזריזים לשני אנשים מדגם רנו FT-17.

השימוש הממשי הראשון בטנק על מלוא אפשרויותיו היה בקרב קמברה, ב־20 בנובמבר 1917. הטנקים הצליחו להבקיע את החזית הגרמנית, והכוחות של בעלות הברית לקחו בשבי עשרת אלפים חיילים גרמנים, 123 תותחים, ו־281 מכונות ירייה ואף להתקדם כשמונה ק"מ - הצלחה כבירה באותם הימים כאשר התקדמות של קילומטר או שניים נחשבה ל"פריצת דרך". אולם הבריטים לא השכילו לנצל את ההצלחה ולהניע כוחות רגלים לשטח שנכבש, וזאת בניגוד לתוכנית המבצע הראשונית. כמו כן, הבריטים נכנסו עם הטנקים לשטחים בנויים, שם אבדו רבים מיתרונותיהם. כתוצאה מכך הצליחו הגרמנים לקדם תותחי שדה ולהשמיד את רוב הטנקים הבריטיים, ועשרה ימים מאוחר יותר החזירו לידיהם בהתקפת נגד נוספת את רוב השטח. אף על פי כן, השימוש המוצלח בטנק בקמברה הגדיל את האמונה בכוחו ובאפשרויות שהוא צופן בחובו, וגם הצבא האמריקאי התחיל לפתח טנק משלו. הגרמנים שעד אותו זמן היססו, החלו אף הם לפתח דגמים בעצמם.

קרב השריון בשריון הראשון נערך באפריל 1918 בצרפת כחלק מקרבות מבצע מיכאל. בקרב גברו שלושה טנקים בריטיים על שלושה טנקים גרמנים.

ב־4 ביולי 1918, במהלך קרב המל, ניצח הגנרל האוסטרלי ממוצא יהודי, ג'ון מונש, על התקפה מתואמת של טנקים, תותחים ומטוסים שנועדה לפנות דרך להתקדמות חיל הרגלים. מונש לא ראה טעם בהסתערות ישירה של חיל הרגלים על מכונות הירייה של האויב וטען שבראש חיל הרגלים צריכים לנוע הטנקים.

ב-8 באוגוסט 1918, כחלק מהקרב השני על המארן הגיע השימוש בטנקים לשיא של מלחמת העולם הראשונה, כאשר 604 טנקים של מדינות ההסכמה ליוו את חיל הרגלים המתקדם לאורך 20 מיילים (כ-35 ק"מ) בחזית המערבית.

בין שתי מלחמות העולם

מסקנות שהוסקו אחרי מלחמת העולם הראשונה היו שלטנקים תהייה חשיבות בשדה קרב עתידי. בין המסקנות שהוסקו מניסיון קרבי:

• צורך בטנק עם יותר כוח, פחות תקלות מכניות, שריון כבד יותר, טווח פעולה ארוך יותר ואוורור טוב יותר
• צורך באימונים משולבים של טנקים עם גופים קרבים אחרים, בעיקר חיל הרגלים
• צורך באמצעי תקשורת משופרים בין הטנקים לבין עצמם, בין הטנקים למפקדות ובתוך הטנק עצמו
• צורך במערכת אספקה משופרת, במיוחד לדלק ותחמושת

בין שתי מלחמות העולם פותחו טנקים רבים ברחבי העולם. ארצות הברית, בריטניה, צרפת, ברית המועצות ואחרות ייצרו טנקים בעלי שריון טוב יותר ובעלי עוצמת אש גדולה יותר. אולם רק מדינה אחת פיתחה ואימצה תורת לחימה שכללה שימוש בכוח משוריין וממוכן ברמה האסטרטגית. הייתה זו גרמניה. ההבדל העיקרי בין תורת הלחימה הגרמנית כפי שפיתח אותה היינץ גודריאן, לזו של שאר הצבאות היה איחוד הטנקים בדיוויזיות עצמאיות ומאוחר יותר אף בארמיות, בעוד שיתר המדינות פיזרו את הטנקים שלהם בין דיוויזיות החי"ר או הפרשים עם כמה בריגדות עצמאיות.

שיתוף הפעולה בין גרמניה לברית המועצות

ב-1917 שלחו צרפת ובריטניה מספר טנקים לרוסיה, במטרה לסייע לדיכוי המהפכה הרוסית, אולם טנקים אלו נפלו בידי הצבא האדום ושימשו בסיס לחיל השריון הסובייטי. הרוסים ניסו לפתח טנקים אבל נתקלו בבעיות טכניות שלא הצליחו לפתור.

על פי חוזה ורסאי, היה אסור לגרמניה לפתח ולבנות טנקים, כך שהיינץ גודריאן הציע לרוסים סיוע ביידע, בניסיון ובמימון גרמני לבניית טנקים בתמורה לקבלת מרחב תמרון לטנקים הגרמניים בתוך רוסיה. האזור שנבחר היה אזור קאזאן, שם הוקם בית הספר לשריון בקאזאן שבו פעלו ברית המועצות וגרמניה יד לבניית טנקים מבצעיים.

במטרה לשמירת החשאיות של תחנת הניסויים בקאזאן, נתנו לה את שם הקוד קאמא (KAMA). בקיץ 1929 הגיעו הטנקים הגרמנים הראשונים לקאזאן. אלו היו חמישה טנקים בינוניים מדגם גרוסטרקטור שלא הוכיחו את עצמם. במקביל נעשו ניסויים בטנקים זעירים (טנקט) מסוג קרדן לויד שחלקם נרכשו באנגליה וחלקם יוצרו במקום ובטנקים נוספים. ב-1933 היטלר הורה להפסיק את שיתוף הפעולה והגרמנים עזבו את קאמא.

פיתוח טנקים בברית המועצות

אחרי ביטול שיתוף הפעולה עם גרמניה, לצורך המשך פיתוח של טנקים, הרוסים רכשו בארצות הברית אבטיפוס של טנק (M1931) שתוכנן על ידי ג'ון וולטר כריסטי שצבא ארצות הברית החליט לא לרכוש. טנק זה עשה שימוש במתלים מסוג מזקו"ם כריסטי שאומצו מאוחר יותר לבניית הטנק BT2 ואחריו כל סדרת טנקי ה-BT ולאחר מכן לבניית ה-T-34. במקביל, פותחו הטנק הקל T-18‏ שהיה העתק של הטנק הצרפתי רנו FT-17, הT-26 על בסיס טנק ויקרס 6 טון בריטי והטנק הקל T-27 על בסיס הקארדן-לויד הבריטי. בנוסף פותחו מספר טנקים אמפיביים, כדוגמת ה-T-37A המבוסס על טנק הויקרס הבריטי ויורשו, ה-T-38. בהשראת הטנק הבריטי הכבד ויקרס A1E1, פותח ה-T-28 בעל שלושה צריחים.

מלחמת האזרחים בספרד הוכיחה כי הטנקים הסובייטים אינם ממוגנים דיים, חדירים לנשק הגרמני וכי מנועי הבנזין נוטים להתלקח. לכן פותחו ה-T34 בעל מנוע דיזל לא מתלקח ושריון נטוי - כך שפגזים יינתזו ממנו במקום לחדור פנימה. פיתוח ה-T-34 הושלם ב-1939 וכן פותח הטנק הכבד KV.

פיתוח טנקים בגרמניה

הגנרל אריך לודנדורף מהפיקוד העליון הגרמני קבע את עדיפות הטנקים של בעלות הברית כגורם העיקרי בתבוסת גרמניה. היינץ גודריאן שמונה לעמוד בראש כוח השריון הגרמני חשב אף הוא כך, ולכן, בתמיכת היטלר, יזם את שיתוף הפעולה עם ברית המועצות בפרויקט "קאמא" (ראו לעיל). אחרי הפסקת שיתוף הפעולה המשיכו הגרמנים לפתח טנקים קלים, והראשון שיוצר במספרים משמעותיים היה הפאנצר סימן 1 בעל שני מקלעים, שהתבסס חלקית על הטנק הקל קרדן לויד, על מנת להשיג מהירות השתמשו הגרמנים בלוחות שריון דקים. לאחר מכן יוצר טנק סיור קל ה-פאנצר סימן 2 בעל שריון מעט יותר עבה והמקלעים הוחלפו בתותח. בכל הטנקים הגרמניים הותקנו מכשירי קשר, על פי חזונו של גודריאן. בהמשך פותחו טנקים בינוניים, הפאנצר סימן 3, שנועד בעיקר ללוחמה נגד טנקים והפאנצר סימן 4 שייצורו נמשך לכל אורכה של המלחמה והם החליפו את הפאנצרים 1 ו-2 במהלך מלחמת העולם.

פיתוח טנקים בבריטניה

פולר שנחשב כאבי תורת השריון הבריטית, פרסם בסוף 1918 את תוכנית 1919, בה המליץ להקים חיל שריון עצמאי ולהתבסס עליו במלחמה עתידית.

הבריטים החליטו לפתח שלוש משפחות טנקים, כל אחד נועד לתחום פעילות אחר. טנקי שיוט כמו טנק שיוט סימן 1 (A9) וטנק שיוט סימן 2 (A10) ובמקביל סדרת טנקי A-13 (החל בטנק שיוט סימן 3 וכלה בקובננטר) והקרוסיידר שהתבססו על מערכת המזקו"ם של כריסטי. טנקים אלו נועדו לסיורים ולגיחות קרב קצרות. טנקי חי"ר כדוגמת המטילדה סימן 2 לתמיכה בחי"ר. וטנקים קלים לסיור, ליווי וביטחון פנים. צוותי הטנק הבריטיים הוכשרו לירות תוך כדי תנועה.

במפעלי ויקרס-ארמסטרונג פיתחו את הויקרס 6 טון שלא הוזמן על ידי הצבא הבריטי אבל היווה בסיס לטנקים של מדינות אחרות. ואחריו את הויקרס סימן 2 ששילב מסקנות ממלחמת העולם כמו גם מפיתוחים מאוחרים יותר. לטנק זה היה צריח מסתובב בדומה לטנקי ה-FT, תותח 47 מ"מ מדגם תותח 3 ליברות, מקלע, עמדת תותחן קדמית, שריון משופע ומכשיר קשר. פיתוח משמעותי נוסף היה הטנק הכבד ויקרס A1E1 שפותח ב-1925. היו לו צריח ראשי וארבעה צריחים קטנים, עיצוב זה הועתק אחר כך לטנקים הסובייטים T-28, T-35 ולטנק הגרמני נאובאופארצוג .

פיתוח טנקים בארצות הברית

במהלך מלחמת העולם הראשונה, צבא ארצות הברית עשה שימוש מועט בטנקים אבל הוכח שלטנק תהייה חשיבות מכרעת בשדה קרב עתידי ולכן הושקעו מאמצים בפיתוח דגמי טנקים חדשים. חוק ההגנה הלאומי של ארצות הברית 1920 העמיד את חיל הטנקים תחת חיל הרגלים. ג'ורג' פטון העדיף חיל שריון עצמאי. אבל הפיקוד העדיף שהטנקים יהיו אחת מהזרועות המסורתיות, פטון העדיף שהשריון יהיה כפוף לפרשים, כי לדעתו פיתוח טנקים הפועלים עם פרשים יתמקד בניידות, בעוד טנקים הכפופים לחיל הרגלים ידגישו את כוח האש.

העובדה שכוח השריון הוכפף לחי"ר ותפקידם נתפש כסיוע לחי"ר להתקדם ללא הפרעה, גרמה לכך שעיקר הפיתוח היה לטנקים קלים, שמשקלם לא עובר 5 טון, על מנת שאפשר יהיה לנייד אותם במשאיות. טנקים כבדים יותר הוגבלו ל-15 טון, על מנת שיוכלו לעבור על גשרים, בעיקר גשרים שנבנו על ידי חיל ההנדסה ושאפשר יהיה לנייד אותם ברכבות. לשם כך פותחה סדרת הטנקים T1 Light Tank, אבל הם לא הוכיחו את עצמם כעונים לדרישות.

כריסטי המשיך לפתח דגמי טנקים, שנפסלו על ידי צבא ארצות הברית כי לא עמדו במגבלות של 5 טון ו-15 טון. אבל התכנונים שלו שימשו אחר כך בטנקים אחרים.

פיתוח טנקים בצרפת

הצרפתים ראו בטנק כלי עזר לחיל הרגלים, לשם כך הם פיתחו סדרת טנקים קלים וזריזים הכפופים לפיקוד החי"ר, שיוכלו לסייע לכוחות החי"ר בהתקדמותם. טנקים אלו היו זולים יחסית וקלים יחסית לייצור ולכן בסוף שנות ה-20, צרפת הייתה בעלת מספר הטנקים הגדול ביותר.

ב-1931 החליטו הצרפתים שעליהם להוסיף גם טנקים כבדים שנועדו ליצור "חזית הלם" ולפרוץ קדימה מקווי ההגנה, לשם כך פותחו השאר B1 מתוצרת רנו ואחריו הטנק הכבד FCM F1 שנכנס לשירות רק ב-1940. ל-B1 היו שני תותחים, האחד בצריח והשני בתובה, שנתנו לו כוח אש כפול, הא היה בעל שריון עבה, אבל היה איטי מאוד וצרך כמויות גדולות של דלק.

ערב מלחמת העולם השנייה היו לצבא צרפת טנקים שנועדו לתמיכה בחי"ר, הטנק הקל העיקרי מסוג זה היה ה-רנו R-35 וכן היו מספר טנקים מסוג FCM 36. טנקי פריצה בינוניים מהסוגים שאר D1‏, ‏שאר D2‏. טנקים כבדים מהדגם הוותיק שאר 2C‏ והטנק "שאר B1" ששימש גם ללוחמה נגד טנקים. חיל הפרשים הפעיל את טנקי השיוט המהירים H39 הוצ'קיס, AMC 34, AMC 35‏ והסומואה בנוסף היו טנקים בעלי חימוש הדומה לזה של טנקי החי"ר כמו AMR 33 ויורשו AMR 35.

מלחמת האזרחים בספרד

מלחמת האזרחים בספרד הציבה את הפאנצר 1 מול ה-BT הכבד יותר וה-T26.

ב-30 באוקטובר 1936 התרחש עימות ראשון בין טנקים מתוצרת גרמניה לבין טנקים מתוצרת ברית המועצות. הטנקים משני הסוגים היו חדירים לירי ורוב הטנקים הסובייטים הושמדו.

המסקנות שהגיעו אליהן גם הגרמנים וגם הסובייטים היו צורך בעמידות בירי, פרופיל נמוך, יכולת התגנבות, וחיסכון במשקל. מסקנות אלו הביאו את הגרמנים לפתח את הטיגר.

במלחמת העולם השנייה

טנק השרמן האמריקני - אחד הטנקים הנפוצים של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, כאשר למעלה מ-2000 טנקים גרמניים, ברובם מדגמי הפאנצר סימן 1 והפאנצר סימן 2, מתוגברים בטנקים מהסוגים פאנצר סימן 3, פאנצר סימן 4 והטנקים תוצרת צ'כוסלובקיה: פאנצר 35(t) ופאנצר 38(t), שעטו לתוך פולין, ובמכת מחץ (מלחמת בזק) פרצו את קווי ההגנה הפולנים ודרסו את הצבא הפולני המיושן. כך אפשרו לחיל הרגלים הגרמני להתקדם בלי הפרעה. על דיוויזיות השריון הנאצית פיקד גודריאן, שהועלה לדרגת גנרל.

לצבא פולין היו כ-900 טנקים, ברובם טנקים בריטים וצרפתיים וחלקם תוצרת פולין, כמו הטנק הקל 7TP שהיה שדרוג של הטנק הבריטי ויקרס 6 טון והטנק הזעיר (טנקט) TKS. מתוך כלל הטנקים הפולנים רק כ-210 היו מצוידים בתותח, והם הצליחו להשמיד כמה טנקים גרמניים, אבל נכנעו לעדיפות הכמותית והטכנולוגית הגרמנית.

ב-18 בספטמבר אירע קרב השריון בשריון המשמעותי היחיד במערכה. הקרב התרחש בקרבת העיר טומשוב-לובלסקי כאשר 80 טנקים פולנים נתקלו בטנקים גרמניים. בקרב זה, טנק פולני מדגם TKS המצויד בתותח 20 מ"מ הצליח להשמיד 3 טנקים גרמנים מדגם פאנצר.

ב-17 בספטמבר 1939 פלשו למעלה מ-3,000 טנקים של הצבא האדום לחלקה המזרחי של פולין. הסובייטים פעלו בשיתוף פעולה עם הנאצים, תוך מילוי חלקם בחלק הסודי של הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. גם כאן ניסה הצבא הפולני, ללא הועיל, להתנגד לפלישה. כ-30 טנקים של צבא פולין מדגם רנו R-35, חיפו על נסיגת כוחות פולניים לרומניה.

גם בעת הפלישה לצרפת ב-1940 שיחקו הטנקים הגרמניים תפקיד מכריע, כשהוכיחו שקו ביצורים נייח דוגמת קו מאז'ינו אינו יכול להם. מנגד, בעלי בריתם של הגרמנים האיטלקים נחלו תבוסה מול הבריטים בקרבות שריון בשריון בצפון אפריקה. בעיקר בזכות עדיפותו של הטנק הבריטי, מטילדה דגם 2 על הטנקים האיטלקיים וחולשת תותחי נ"ט איטלקיים שהיו בקוטר של 37 מ"מ ולא הצליחו להבקיע את שריונה של המטילדה.

בשנת 1941 פלשו הנאצים לרוסיה, ובכך החלה שרשרת הקרבות השריון הגדולים ביותר בהיסטוריה. הכוח הגרמני כלל אלפי טנקים, וקרבות שריון בשריון אדירים התחוללו כאשר הוא עשה את דרכו לעומק ברית המועצות. כוח השריון הסובייטי היה מורכב מטנקים מהסוגים T-26, סדרת הטנקים BT, וטנקי סיור קלים כמו הטנקים האמפיביים T-37 ו-T-38.

הופעתם של הטנקים הסובייטים T-34 ו-KV-1, שלא היו מוכרים לגרמנים עד שנת 1941, אילצה את הוורמאכט להצטרף למירוץ ההתחמשות בטנקים בעלי שריון עבה יותר ותותח טוב יותר. לכן פיתחו הגרמנים את הטנק הבינוני-כבד פנתר (פאנצר 5) ואת הטנק הכבד טיגר (פאנצר 6) וכמשמיד טנקים את התומ"ת שטוג סימן 3 על בסיס התובה של פאנצר 3 והשטוג סימן 4 על בסיס תובה של פאנצר 4, לקאת סוף המלחמה, השתמשו בתובה של טיגר 2 לייצור מספר יחידות של תומ"ת משמיד טנקים מסוג יאגדטיגר, אולם מחסור במשאבים ובאמצעי ייצור, בשילוב תכנון אטי גרמו לכך שכמות הטנקים ומשמידי הטנקים שיוצרו לא השתוותה לכמויות שהוטלו למערכה על ידי בעלות הברית.

בשנת 1942 נערכה הלחימה העזה בצפון אפריקה בין קורפוס אפריקה של גנרל פלדמרשל ארווין רומל הגרמני לארמייה השמינית של גנרל מונטגומרי הבריטי. כמעט 1,600 טנקים משני הצדדים השתתפו בקרב ההתשה של אל-עלמיין. עם פרוץ הקרבות של מלחמת העולם השנייה, הופתעו הבריטים לרעה מביצועי טנקי השיוט שלהם. טנקי שיוט דוגמת A-9 A-10 והקרוסיידר היו, אמנם, מהירים יחסית לזמנם, אך לא יכלו לבצע את תפקידם בהצלחה. הסיבה העיקרית לכך הייתה נחיתות החימוש והמיגון שהיו בלתי ניתנים לגישור בעזרת המהירות העדיפה של השריון הבריטי. הבריטים הגיעו למסקנה שיש לשדרג את החימוש והמיגון של טנק השיוט ולכן פיתחו וייצרו את טנק השיוט הקרומוול, גרסה מתקדמת של הקרומוול נקראה צ'אלנג'ר ולקראת סוף המלחמה פותח הקומט (A34) על בסיס הקרומוול. אף על פי שאיבדו יותר מ-50% מהטנקים שלהם, יצאו הבריטים מהמערכה בצפון אפריקה כשידם על העליונה.

ב-1941 הגיע הייצור הרוסי של טנק ה-T-34 לרמות גבוהות מספיק על מנת לפצות על אבדות השריון הגדולות, והסובייטים החלו במתקפות נגד, שבהן שותפו אלפי טנקים.

במסגרת קרב קורסק, שנערך בקיץ 1943, התנהל קרב השריון הגדול בהיסטוריה, בו השתתפו למעלה מ-6,000 טנקים משני הצדדים. במסגרת הקרב ספגו הכוחות הממונעים הגרמניים אבדות כבדות, והוא הסתיים בניצחון אסטרטגי סובייטי מכריע. לאחר הקרב נטל הצבא האדום את היוזמה לידיו, ולא שמט אותה עד לתום המלחמה באירופה והכרעת גרמניה הנאצית. הצבא האדום ניהל שורה של מתקפות, במסגרתם מילאו ארמיות הטנקים שלו תפקיד מכריע, הדף בהדרגה את הצבא הנאצי מערבה, וסיים את המלחמה בכיבוש הבירה הנאצית, ברלין, במאי 1945.

כשפלשה גרמניה למערב אירופה בשנת 1940, היו לצבא ארצות הברית רק 28 טנקים חדשים, מתוכם 18 טנקים בינוניים ו-10 קלים בנוסף על כ-900 טנקים מדגמים ישנים יותר. לצבא ארצות הברית לא היו טנקים כבדים ולא היו תוכניות מיידיות לייצור טנקים כאלו, מה גם שהפיקוד העליון הגביל את משקל הטנק ל-30 טון, על מנת שיתאים לציוד הגישור הסטנדרטי. חמור אף יותר מהמחסור בטנקים היה חוסר הניסיון של התעשייה בייצור טנקים וקווי ייצור מועטים. יתר על כן, ארצות הברית הייתה מחויבת לסייע באספקת טנקים לבעלות בריתה. עד 1942 הייצור של הטנקים האמריקניים זינק לכמעט 25,000, וכמעט הכפיל את התפוקה הבריטית והגרמנית המשולבת באותה שנה. ובשנת 1943, שנת הייצור הגבוהה ביותר של הטנקים, יוצרו בארצות הברית 29,497 יחידות. בסך הכל, בין 1940 עד 1945 הסתכם ייצור הטנקים האמריקני ב-88,410.

ב-1944 נחתו בעלות הברית בנורמנדי. בגל הראשון נכללו טנקי השרמן DD האמפיביים בנוסף לעוד סוגים רבים של טנקים. הטנקים הגרמניים שוב היוו אויב קשה, אך הכמות המוחצת של השרמנים הביאה לניצחון. ב-1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. היה ברור שבכל סכסוך עתידי יהיה לטנק תפקיד מכריע. במזרח ובמערב המתינו עשרות אלפי הטנקים שיוצרו להילחם בגרמניה לאויב חדש. מלחמת העולם השנייה הביאה להתפתחות אדירה בתחום הטנקים. השריון נעשה עבה יותר, חימוש הטנק היה לגדול יותר ולמדויק יותר, ופותחו תאוריות טקטיות ואסטרטגיות לשימוש בטנקים.

בתקופת המלחמה הקרה

טנק שוט קל (צנטוריון) של צה"ל מוצג במוזיאון יד לשריון.

עם תום מלחמת העולם השנייה ותחילת המלחמה הקרה בין הגוש הקומוניסטי למערב, היו שני הצדדים חמושים בטנקים ממלחמת העולם השנייה. אצל האמריקאים היו אלה בעיקר שרמנים וגם טנקים מסוג M26 פרשינג, שיוצרו לקראת סוף המלחמה. אצל הסובייטים כלל המלאי את טנקי ה-T-34 האמינים שיוצרו בעשרות אלפים, ולצידם טנקים כבדים מטיפוס IS.

צבא ארצות הברית החליט להפסיק לפתח ולייצר טנקים. כי הפיקוד העליון הגיע למסקנה שטנק לא יכול להתמודד עם פצצת אטום, שהוכחה כנשק קטלני.

הרוסים המשיכו בפיתוח טנקים, לפחות עד 29 באוגוסט 1949 שאז בוצע הניסוי המוצלח בפצצת ביקוע גרעיני.

ב-25 ביוני 1950 פתחו כוחות קוריאה הצפונית במתקפה נרחבת על קוריאה הדרומית. כחלק מהמתקפה פלשו 225 טנקים צפון קוריאנים, רובם T-34 תוצרת ברית המועצות, אל שטח דרום קוריאה. ארצות הברית שלחה כוחות צבא לעזרת קוריאה הדרומית הכוח הצבאי כלל טנקי פרשינג מהדגמים M26 ו-M46, שרובם הספיקו להשתתף במלחמת העולם.

מסקנות הקרבות של מלחמת קוריאה הביאו לעליית מעמדם של הטנקים. בניסיונותיהם לייצר טנק שיתמזגו בו גם השריון והחימוש הכבד של הטנקים הכבדים, וגם המהירות ויכולת התמרון של הטנקים הבינוניים, הגיעו שני הצדדים לאותן מסקנות ופיתחו את טנק המערכה. טנק זה, שהראשונים מסוגו היו הצנטוריון, ה-T54 והפטון משלב בתוכו מהירות, שריון וחימוש, המתפשרות זו עם זו. כך נוצר טנק שממלא את תפקיד כל סוגי הטנקים שקדמו לו (פרט לטנק הקל).

אחרי הקמת ברית ורשה פיתחו הרוסים את ה-T-55 על בסיס ה-T-54. לטנק זה הייתה מערכת PAZ שיועדה לאפשר עמידות במתקפה אטומית.

אחרי הקמת חומת ברלין אפשרו מפקדי נאט"ו לגרמנים לפתח טנק מערכה, והתוצאה הייתה לאופרד 1.

המזרח התיכון שימש כשדה ניסויים חשוב עבור המעצמות. נשק סובייטי ניתן למדינות ערב ואילו ישראל הצטיידה בנשק מערבי (בהתחלה בריטי וצרפתי, ואחרי מלחמת ששת הימים - אמריקאי). קרבות טנקים גדולים התרחשו במלחמות ישראל, בעיקר במבצע קדש, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, שבה נערכו קרבות טנקים השניים בגודלם רק לאלה שנערכו במלחמת העולם השנייה, קרב השריון של ה-14 באוקטובר הוא קרב השריון השני בגודלו בהיסטוריה עם יותר מ-2,000 טנקים נלחמים בשני הצדדים. ברוב הקרבות יצא חיל השריון הישראלי כשידו על העליונה. אלפי טנקים סובייטים הושמדו או נלקחו שלל מידי מדינות ערב ושודרגו על ידי ישראל.

בין המסקנות שהסיקו הסובייטים מתוצאות קרבות השריון בין צה"ל לצבאות ערב, היה הצורך בטנק בעל יכולת לשגר טילי נ"ט מהקנה, ולשם כך פותח ה-T-72.

טנקי המערכה ממלאים תפקיד מרכזי בצבאות הגדולים, וכנראה ימשיכו למלא אותו גם בעתיד, ולו רק בשל יכולתם להטיל מורא באויב ולהפגין עוצמה. לטנק יש יתרון חשוב - במיגון הכבד שלו ובאמצעי התצפית המתקדמים הוא מהווה בפועל מוצב נייד. הפיתוחים הטכנולוגיים מהשנים שאחרי המלחמה ניכרים בטנק היטב. מערכות ממוחשבות החליפו את האמצעים הפשוטים של העבר. תנאי הצוות השתפרו ללא הכר. שריון מתוחכם נוסף על שריון הפלדה הישן והסטנדרטי.

סוגיות צבאיות וחברתיות

לחימה נמוכת עצימות

טנק M1A2 אברהמס עם חבילת מיגון TUSK ללוחמה בשטח בנוי מסייר בעיראק, 2008.

מרכבה סימן 4מ עם מערכת הגנה אקטיבית "מעיל רוח".

בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלה מגמה של מעבר ממלחמות של צבא סדיר בצבא סדיר לעימותים א-סימטריים כנגד ארגוני טרור וגרילה, שלהם לא היו טנקים אך כן היה נשק נ"ט רב. עוד במלחמת יום הכיפורים, גרמו טילי הסאגר ורקטות ה-RPG-7 לאבדות רבות בקרב חיל השריון הישראלי. מלחמה זו סימנה ירידה בכוחו של הטנק במערכה היבשתית.

במבצע שלום הגליל (1982) הראה צה"ל כי לחיל השריון יש מענה כנגד נשק הנ"ט. שריון משופר, מיגון ריאקטיבי והפעלה נכונה הפחיתו באופן ניכר את אבדות הטנקים במלחמה זו. כמו כן, טנקי המרכבה סימן 1 החדשים רשמו טבילת אש מבצעית והביסו בקרבות חטיבות שריון סוריות של טנקי T-55 ו-T-72. במלחמה זו נעשה לראשונה שימוש נרחב במסוקי קרב כדי לפגוע בטנקים וברכב קרבי משוריין.

במלחמת המפרץ (1991) ומלחמת עיראק (2003) בה נלחמו מדינות הקואליציה בראשות ארצות הברית כנגד צבא עיראק, התגלה חיל השריון העיראקי כיריב נחות וטנקי ה-T-55 וה-T-72 המשונמכים שלו הושמדו בקלות. אף על פי שלכאורה הייתה זו מלחמת שריון בשריון של צבאות סדירים, למעשה נפגעו רוב הטנקים העיראקים מירי ממסוקי הקרב ומנגמ"שי הבראדלי. קרבות הטנקים של מלחמת עיראק היו קרב השריון האחרון בהיסטוריה עד למלחמת אוקראינה–רוסיה.

במלחמת לבנון השנייה הסבו טילי הנ"ט המתקדמים של חזבאללה, שכללו גם קורנט, אבדות לצוותי הטנקים וחדרו גם את טנקי המרכבה סימן 4 החדישים ביותר. על צורת הלחימה של צה"ל ושל חיל השריון הישראלי נמתחה ביקורת רבה, אך צוין גם ששריון הטנקים העניק הגנה טובה יותר לצוותים ויחסית לעימותים אחרים, פחות טנקים נחדרו ונפגעו מירי נ"ט. גם בעיראק שאחרי הפלישה, איבדו כוחות הקואליציה טנקים כתוצאה ממטעני גחון וירי רקטות נ"ט מדגמי RPG-7 ו-RPG-29, אך ברוב המקרים סיפק שריון הטנק הגנה טובה לאנשי צוותו ורוב הטנקים שנפגעו תוקנו והוחזרו לשימוש.

מנגד, חל שיפור גדול בביצועי ויכולות הטנקים: תותחי הטנק גדלו לקליבר 120 מ"מ במדינות המערב (כולל ישראל) ועד 125 מ"מ במדינות הגוש המזרחי. מערכת בקרת הירי השתפרה באופן ניכר והתפתחה ממחשב בליסטי פשוט למערכת דיגיטלית מתוחכמת בעלת יכולות משופרות, כגון מעקב אחרי מטרה וירי על מסוקים. מיגון הטנקים שוכלל וכלל לצד שריון הפלדה הסטנדרטי גם שריון מרוכב, מיגון ריאקטיבי ובעשור הראשון של המאה ה-20 גם מערכת הגנה אקטיבית. המנועים התחזקו ועברו את רף 1000 כוחות הסוס ואפשרו לנייד טנקים ששקלו למעלה מ-60 טון במהירויות של למעלה מ-50 קמ"ש.

במבצע צוק איתן שנערך בקיץ 2014 הופעלו לראשונה בקנה מידה גדול טנקים עם מערכת הגנה אקטיבית. חיל השריון של צה"ל שלח לקרב חטיבה שלמה של טנקי מרכבה סימן 4מ המצוידים במערכת הגנה אקטיבית "מעיל רוח", במערכת ניהול קרב דיגיטלי צי"ד ובתחמושת מתקדמת נגד מבנים - פגזי הכלנית והחצב. חטיבה 401, שהפעילה את הטנקים המתקדמים, השמידה מאות מטרות טרור, הרגה למעלה מ-120 מחבלים ובמהלך הלחימה אף טנק לא נפגע.

הטנקים המרכזיים והמתקדמים ביותר של המאה ה-21 (נכון ל-2014) הםX אברהמס האמריקאי, הלאופרד 2 ופנטר הגרמנים (הדגמים המודרניים הם ה-A5 וה-A6), המרכבה סימן 4 ברק הישראלי (הדור הרביעי בסדרת המרכבה), הצ'אלנג'ר 3 הבריטי' ה-T-90 הרוסי וה-T-14 ארמטה הרוסי, שפותח כלקח מהשמדת הטנקים הסובייטיים בעיראק ובגרוזני.

שימוש בטנקים נגד אזרחים

המקרה הידוע הראשון של שימוש בטנקים נגד אזרחי המדינה שהשלטון הפנה מולם את הטנקים, היה ב-31 בינואר 1919 כאשר הממשלה הבריטית שלחה 6 טנקים של רגימנט הטנקים המלכותי מדגם הורנט (Medium Mark C) לכיכר ג'ורג' בגלאזגו, לשבור הפגנה של חיילים משוחררים שהפגינו בעד הזכות לעבוד ובעד הגבלת שעות העבודה השבועיות. אירוע המכונה קרב כיכר ג'ורג'. לאחר דיכוי ההפגנות, החיילים והטנקים נשארו בגלאזגו ובסביבתה עד 18 בפברואר.

ב-1956, במהלך המרד ההונגרי, הייתה התקוממות אזרחית שנענתה בטנקים. בין ה-28 באוקטובר ל-31 באוקטובר הטנקים נסוגו מבודפשט כי חיילים הונגרים ערקו בהמוניהם והצטרפו למתקוממים. ב-4 בנובמבר 1956, פלשו כוחות גדולים של צבא ברית המועצות להונגריה דרך רומניה. המתקוממים נלחמו נגד הפולש הסובייטי המצויד בטנקים, אך ללא כל סיכוי.

ב-1968, במטרה לדכא את האביב של פראג, הסובייטים שלחו כרבע מיליון חיילים מצבאות ברית ורשה וכ-2,000 טנקים כדי לכבוש את צ'כוסלובקיה, לצ'כים לא היה סיכוי מול הטנקים של הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, 72 צ'כוסלובקים נהרגו על ידי הכוחות הפולשים ועוד כמה התאבדו, בהם הסטודנט יאן פאלאך.

במהלך אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989), נשלחו טנקים לדכא את ההפגנות, המורד האלמוני הצליח לעכב שיירת טנקים במשך חצי שעה, אולם הטנקים המשיכו בדרכם ופיזרו את המפגינים.

קישורים חיצוניים

• לידתו של הטנק(הקישור אינו פעיל), באתר יד לשריון (הקישור אינו מוצג כראוי בחלק מהדפדפנים)