M4 שרמן

M4A2 שרמן

מידע כללי
סוג	טנק בינוני
מדינה מייצרת
יצרן	Lima Locomotive Works, Baldwin Locomotive Works, חברת הרכבות האמריקאית, Pressed Steel Car Company
משתמשים עיקריים
משתמשים משניים	המדינות הבאות:
שנת ייצור	1942–1945
תקופת השימוש	1942–1957 (כ־15 שנים)
דגם קודם	M3 גרנט
דגם עוקב	M26 פרשינג
מערכה מרכזית	מלחמת העולם השנייה (כל החזיתות), הסכסוך הישראלי־ערבי, מלחמת קוריאה, מלחמת הודו־פקיסטן של 1965 ו־1971, ועוד.
יחידות שיוצרו	49,234
מידע טכני
אורך	5.92 מטרים
רוחב	2.62 מטרים
גובה	2.74 מטרים
משקל	31 טון מוכן לקרב.
מהירות	46 קמ"ש על כביש
טווח פעולה	240 ק"מ
מנוע	שני מנועי דיזל של ג'נרל מוטורס בהספק 375 כ"ס ביחד.
שריון	51 מ"מ בחזית בשיפוע 47° = 76 מ"מ 38 מ"מ בצדי הצריח 38 מ"מ בחלק האחורי 16 מ"מ בחלק העליון של הצריח
צוות	5- טען, תותחן, מפקד, נהג, איש קשר
מערכות נשק
חימוש עיקרי	תותח 75 מ"מ או 76 מ"מ
מספר פגזים	90 (75 מ"מ), 55 (76 מ"מ)
חימוש משני	שני מקלעים M1919 בראונינג בקוטר 7.62 מ"מ מקלע M2 בראונינג בקוטר 12.7 מ"מ
הערות	הנתונים לדגם M4A2, דגם השרמן הנפוץ ביותר

M4 שרמן (על שמו של הגנרל האמריקני ויליאם שרמן) הוא טנק אמריקאי בינוני שהיווה את עמוד השדרה של גייסות השריון של הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. טנקי שרמן רבים נוספים הועברו ליחידות השריון של צבאות בעלות הברית במסגרת תוכנית השאל־החכר, הבולט מביניהם הוא הצבא הבריטי. השרמן יוצר בקנה מידה נרחב, והוא הטנק השלישי בתפוצתו בעולם, והטנק המיוצר ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית - כ־50,000 טנקי שרמן מכל הדגמים יוצרו במהלך מלחמת העולם השנייה, והוא הפך לאחד הטנקים הידועים ביותר בהיסטוריה הצבאית.

השרמן, שפותח במהירות בארצות הברית אחרי הבליצקריג של 1940, לא היה מהפכני בתכנונו, אך היה טנק מעולה מבחינה מכנית, ופשוט לייצור המוני. בעת הפעלתו הראשונה בקרב אל עלמיין ב־1942 נחשב השרמן לטנק הטוב ביותר של בעלות הברית, אף על פי ששריונו היה דק, חיסרון שפגע בו עד סוף המלחמה. השרמן הפך עד מהרה לטנק העיקרי של עוצבות השריון של הצבא האמריקני. עם זאת, ככל שנמשכה המלחמה, משמעות ההחלטה האמריקנית להתרכז בייצור השרמן, כולל הדגמים המשופרים של הטנק, הייתה הקרבת איכות למען כמות. היא גרמה לכך, שהטנק העיקרי ששירת בצבאות בעלות הברית המערביות, היה נחות באופן משמעותי במיגון ובכוח האש בהשוואה לדגמים המאוחרים של הטנקים הגרמניים.

לאחר מלחמת העולם השנייה הועברו עודפים של השרמן ממחסני הצבא האמריקני למספר מדינות ברחבי העולם, וטנקים רבים נשארו בשירות צבאותיהן תקופה ארוכה. טנקי שרמן הגיעו לצה"ל בשלהי מלחמת העצמאות מעודפי אירופה והיוו את גרעין חיל השריון בשנות החמישים, לאחר שעברו הסבות שונות. הם נטלו חלק חשוב במערכות ישראל השונות, ובעיקר במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. כלים משוריינים רבים ומשונים, כולל טנקים ייעודיים כמו טנקי הנדסה, תותחים מתנייעים, נושאי גייסות וטנקי להביור נבנו על בסיס התובה שלו.

רקע

פיתוח טנקים בארצות הברית לאחר מלחמת העולם הראשונה היה כמעט אפסי, כתוצאה משליטתם המוחלטת של קצינים מאסכולות חיל הרגלים בצבא האמריקאי. בין השנים 1929 ל־1935 יוצרו בארצות הברית רק 35 טנקים, לעומת 3,000 טנקים שיוצרו בברית המועצות בשנה אחת בלבד. למרות תחילת מיכון הצבא והקמתה של זרוע הפרשים (Cavalry) - כלומר חי"ר ממוכן, היו מרבית כלי הלחימה המשוריינים מצוידים במקלעים בלבד כחימושם הראשי. רק"ם זה ובו טנקים קלים לא התאים לחלוטין לדרישות של שדה הקרב המודרני בתחילת מלחמת העולם השנייה, כפי שניתן היה להבחין במהלך מלחמת הבזק (Blitzkrieg) של הוורמאכט בכיבוש פולין.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 לא הייתה בארצות הברית תשתית תעשייתית לייצור רק"ם כבד או טנקים ואף לא דוקטרינה להפעלתם של כוחות ניידים ומשוריינים. בעוד שבגרמניה קרמה עור וגידים תורת לחימה חדשה שהעמידה במרכז את דיוויזיות השריון העצמאיות, המרכזות בתוכן כוח אש גדול ומסוגלות להבקיע את מערכי הגנת האויב ולאחר מכן לנצל את ההצלחה בכוחות עצמן, התפישה בארצות הברית הובילה להצבתם של הטנקים ככלי לסיוע חיילי הרגלים. יתרה מזאת, בזמן פלישת הצבא הגרמני לצרפת ולאחר כיבוש בלגיה היו בידי הצבא האמריקאי רק 18 טנקים שהוערכו ככשירים לקרב. היו אלה טנקי M2 בינוניים במשקל 19 טון וחמושים בתותח בקוטר 37 מ"מ. דגם משופר, M2A1, תוכנן לייצור סדרתי בשנת 1940, אולם אלה הפכו למיושנים לאחר שנודע על הפעלת טנקי הפאנצר סימן 3 ו־4, האחרון נושא תותח בקוטר 75 מ"מ, בידי הוורמאכט. מגבלות ייצור של מסבי צריח בקוטר גדול הגבילו את המפתחים האמריקאים אשר חפצו בהתקנתו של תותח ראוי בקוטר 75 מ"מ, ואילצו את התקנתו בתובת הטנק בעוד שבצריח, הקטן יחסית, הותקן תותח בקוטר 37 מ"מ בלבד. תותח התובה הכבד הותקן בצידה של התובה והיה בעל יכולת צידוד מוגבלת מאוד. תכנון הטנק החדש בעל המבנה הגמלוני, שסימונו M3, הידוע גם כלי וגרנט, שאב השראה מהטנק הצרפתי הכבד, שאר B1. בין אוגוסט 1941 לדצמבר 1942 יוצרו בארצות הברית 6,258 טנקי M3 לי. אף שטנקים אלו פותחו כדגם ביניים, הם נשלחו לשימוש הצבא הבריטי שהיה עסוק בלוחמה עיקשת מול קורפוס אפריקה בפיקוד רומל בצפון אפריקה, והופעלו לראשונה בלחימה משמעותית במאי 1942 בקרב גזאלה, כשהם זוכים למחמאות רבות מצוותי הטנקים הבריטיים אשר לראשונה זכו לטנק בעל עוצמת אש ואמינות בביצועים אל מול טנקי הפנצר 3 ו־4 הגרמניים.

היסטוריה של תכנון וייצור

לאור מגרעותיו הבולטות של ה־M3 לי הוחל בתכנון של דגם מודרני יותר עוד לפני שהסתיים פיתוחו של ה־M3. ‏5 אבות טיפוס הוצגו ומתוכם נבחר הדגם הפשוט שסומן תחילה כ־T6. דגם זה התבסס למעשה על תובה משופרת ומערכת המזקו"ם של טנק ה־M3 לי. בחודש ספטמבר 1941, החלו במתחם הניסויים של צבא ארצות הברית באברדין שבמדינת מרילנד בחינות וניסויים של אבטיפוס הדגם החדש, שהמתבסס על תובה וצריח יצוקים ותותח בקוטר 75 מ"מ שהותקן הפעם על צריח. כבר בשלב זה העריך צבא ארצות הברית כי לא יהיה אפשר לעבור לייצור המוני (Mass Production) של הטנק בגלל היכולת המוגבלת של בתי היציקה בארצות הברית לייצר ביציקת פלדה גופים גדולים ומורכבים. עקב כך תוכננה תובה שהתבססה על לוחות שריון מעורגלים המרותכים יחד, וכך התאפשר לצרף מפעלים נוספים למעגל הייצור של הטנקים.

בשונה מהדגם המבצעי, ל־T6 היה פתח צדדי בתובה למילוט, מקלע מקובע בכיפת הצריח וצמד מקלעים נוספים בחזית הטנק, ואלו כוונו על ידי הנהג. לאחר שמאפיינים אלו אשר נתפסו כמגרעות בתכנון הוסרו, אושר הטנק לשירות מבצעי בדצמבר 1941 תחת הסימון הרשמי טנק בינוני M4 ‏(Medium Tank M4) אליו נוספו בהמשך ציונים המצביעים על שינויים בייצור ובתכונות הטנק.

הקמת התשתית לייצור המוני

שנה וחצי לפני כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, הוחלט על תוכנית התחמשות המתירה למחלקת המלחמה האמריקנית להתחיל בייצורם של כמויות גדולות של כל ציוד הלחימה, כולל טנקים. התוכנית התעצמה בעקבות דברי הנשיא האמריקאי, פרנקלין רוזוולט, שהנחה להכפיל את הייצור שעמד אז על 1,000 טנקים בינוניים ו־400 טנקים קלים בחודש, ל־60 דיוויזיות השריון המתוכננות. דרישת ייצור כה תובענית מסתכמת בכ־33,000 טנקים בשנה, ובתקציב של כמיליארד דולר. הנשיא רוזוולט אף הגדיל את דרישתו, לאחר הצטרפות האמריקאים למלחמה, לייצור טנקים בכמות של 45,000 בשנת 1942 ו־75,000 בשנת 1943, כמויות אשר לא יוצרו בסופו של דבר, אולם היוו אתגר לתעשייה האמריקאית.

מראה טיפוסי של קו הרכבה של שרמנים במפעל דטרויט טנק ארסנל

עד למועד זה (1940) יוצרו כלי רק"ם ובעיקר טנקים באופן אינדיבידואלי על ידי יצרני הקטרים בשיטה שלא תאמה לייצור סדרתי בכמויות גדולות. ועדה בראשותו של נשיא ג'נרל מוטורס ובהשתתפותם של חברי המועצה לביטחון לאומי, קבעה שלצורך ייצור טנקים המוני, יש לאמץ את השיטה בה מייצרים מכוניות. בחודש יוני 1940 מונתה חברת המכוניות קרייזלר להקים מתחם ליד העיר דטרויט שבמדינת מישיגן, להקימו בתוך שנה ולהכין אותו לייצור של טנקים בקצב של כ־100 בחודש. המשימה הוטלה על מהנדסי חברת קרייזלר שאף אחד מהם לא ראה טנק מימיו. ללא מידע ותכנון ראשוני המתבסס על ידע לגבי גודל המפעל הנדרש, כוח האדם, התקציב הנדרש ומצאי של חומרי גלם, עמד המפעל ("דטרויט טנק ארסנל") במטלות במה שנחשב אחד מההישגים התעשייתיים הגדולים ביותר אי פעם. ההצלחה והוכחת יכולת הייצור, התפשטה בהנחיית הממשל האמריקאי גם למפעלים נוספים כמו באלדויין, פורד, פולמן, פישר־בודי, חברת הקטרים האמריקאית ועוד.

יצרני הטנקים החדשים התבססו בשיטות הייצור על יצרני המכוניות ובמקרים מסוימים על יצרני הקטרים. מכלולי הטנק יוצרו במפעלים שונים ברחבי ארצות הברית והובלו למפעלי ההרכבה באמצעות רשת הרכבות המתקדמת. היציקות של הצריחים ובתי התמסורות הגיעו מבתי יציקה שליד שיקגו ופיטסבורג, ומוצרי גומי הגיעו מיצרני הצמיגים באוהיו. למרות הייצור הסדרתי בשיטת קו הייצור והניסיון להחדרת אוטומציה בייצור הרכיבים והמכלולים, נדרשה עדיין עבודה קשה ביותר מעובדי הייצור וההרכבה. צביעת הטנקים פנים וחוץ נעשתה בו־זמנית (בתוך התובה בצבע לבן, ומחוץ לתובה, בצבע זית). משך ייבוש הצבע שהיה בתחילה 24 שעות קוצר באופן דרמטי ל־4 דקות על ידי העברת הטנק בנסיעה דרך מנהרה המצוידת באלפי מנורות באור תת אדום. מאות טנקים גדשו את מגרשי המפעלים בהמתינם להסעה ברכבות אל נמלי הים או בסיסי האימונים.

ייצור הפלדה

בתקופה שבה יוצרו טנקי השרמן, נעשה שימוש בשתי שיטות לייצור גוף הפלדה, הנבדלות ביניהן בתהליך ובתוצאה. שיטה אחת היא שימוש בלוחות מעורגלים של פלדת שריון (שאפשר היה לקבל בעוביים שונים) ולרתך מהם את הצורה הרצויה; שיטה שנייה היא יציקה צורתית של פלדת שריון. בלוחות פלדה מעורגלים אפשר להגדיל את הקשיות בתהליך של חיסום השכבה החיצונית של הפלדה (ובכך להקנות לה עמידה טובה יותר נגד חדירה של פגזים חודרי שריון). הייצור האמריקאי התבסס לרוב על הקשיות הטבעית של לוחות הפלדה (ללא תוספת קשיות), בעוד שהגרמנים התבססו תחילה על לוחות שריון מחוסמים ועברו בהדרגה ללוחות שריון בעלי קשיות טבעית ועובי גדול יותר. דרך אחרת לבחון את לוחות השריון אשר יוצרו עבור תעשיית הטנקים היא האבחנה בין שריון רך לשריון קשה, המותנה בתהליך הייצור במפעלי הפלדה. לוחות השריון האמריקאי במלחמת העולם השנייה היו מהסוג "הרך" שקשיותו 250 בשיטת ברינל (סולם למדידת קשיות), בעוד רוב המדינות האחרות העדיפו ייצור טנקים מלוחות פלדה קשה. מקדחים לקידוח פלדה באותה תקופה היו בעלי יכולת קידוח שריון עד לדרגת 375 ברינל. לשם השוואה, הרוסים השתמשו בפלדת שריון שקשיותה 400 עד 450 ברינל (מלבד הטנקים הכבדים מסוג KV שהיו בדרגת קשיות של 250, כמו הטנקים האמריקאים). אין ספק שהגדלת הקשיות של פלדות השריון הקשתה על הייצור והשפיעה גם על עלותו. פלדות בדרגת קשיות עד 350 ברינל אפשר לעצב בעיבוד שבבי (Machineable). השיטה האמריקאית המתבססת על לוחות שריון "רך" יחסית, הקֵלה באופן משמעותי על הייצור, תוך מתן פיצוי ליכולת הספיגה של לוח השריון על ידי הגדלת העובי, על אף תוספת המשקל, בהנחה שהמנועים החזקים יספגו את התוספת, ובלבד שהייצור יהיה קל ומהיר. המעבר לתובות יצוקות נועד גם הוא לחסוך בכוח אדם הדרוש לבניית התובה מלוחות.

ייצור הטנקים

ייצור סדרתי מואץ של הטנקים החדשים מסוג M4 החל כחודשיים בלבד לאחר מתקפת האוויר המפתיעה של היפנים על הצי האמריקאי שעגן בנמל פרל הארבור בבוקר יום ראשון, 7 בדצמבר 1941. טנקי השרמן הראשונים מסוג M4A1 יוצרו על ידי מפעל הקטרים לימה (Lima Locomotive Works) והטנקים הראשונים הועברו לצבא ארצות הברית להערכה. הייצור העצום, שהתנהל במספר מפעלים, הזרים טנקים גמורים בקצב הולך וגובר שבשיאו עמד על מעל 1,000 טנקים בחודש, או טנק חדש בכל 11 דקות במשמרת העיקרית. שני הדגמים הראשונים, הטנקים מסוג M4 בעלי התובה המרותכת ואלה מסוג M4A1 בעלי התובה היצוקה, היו מצוידים במנוע בנזין מקורר אוויר מסוג רייט/קונטיננטל R-975, שהיה במקור מנוע של מטוס־הפצצה. הייצור הגובר של מטוסים באותה עת מנע את המשך ההספקה של מנועים כוכביים מדגם R-975 לייצור טנקים. עקב כך נאלצו המהנדסים להתקין בטנקים מסוג M4A2 בעלי תובה מרותכת שני מנועי דיזל מדגם GMC 6-71. טנקי שרמן אלה הופעלו רק על ידי חיל הנחתים האמריקאי, ומרביתם סופקו בשיטת "החכר והשאל" לרוסים ולבריטים (טנקים מסוג זה היו בשירות הצבא הבריטי בארץ ישראל עד עזיבתו ערב הכרזת המדינה, וחלקם נפל לידי ההגנה כגרוטאות וכפוטנציאל להשמשה).

אנימציה המשווה את דגמי שרמן A1 A2 וA3

טנק שרמן מדגם נוסף עם הסימון M4A3 הפך לדגם הסטנדרטי של הצבא האמריקאי והיה מצויד במנוע בנזין פורד מדגם GAA V8. דגם זה החל להיכנס לייצור ביוני 1942. מצוקת האספקה של מנועים לקווי הייצור של השרמן הביאה את חברת 'קרייזלר' לתכנונו של מקור הנעה המתבסס על 5 מנועי משאיות בעלי שש בוכנות כל אחד, המחוברים יחד על גל ארכובה משותף. פתרון זה הועדף על ידי המהנדסים מול חלופה של ייצור מנוע חדש ייעודי לטנק השרמן, שהיה עשוי להתמשך כשנתיים. לשם התקנת חמשת המנועים בתא המנוע הדחוס הוארכה תובת הטנק, והוא נשא את הסימון M4A4. מרבית טנקי השרמן מסוג M4A4 הוחכרו לצבא הבריטי. בניסוי השוואתי שנערך בין טנקי שרמן מסוג M4A3, M4A2, M4 ו־M4A4 ‏ (ארבעה טנקים מכל סוג), לאורך מסלול ניסוי בן 4,000 מייל (מעל 6,000 ק"מ), סיימו כל ארבעת הטנקים מסוג M4A4 את המסלול, ועימם רק טנק אחד מתוך תריסר האחרים. דגמים רבים ושונים, כולל טנקים ייעודיים כמו טנקי הנדסה, תותחים מתנייעים, נושאי גייסות וטנקי להביור, נבנו על בסיס תובת השרמן עד לסוף המלחמה.

ייצור טנקי שרמן הסתיים במפעל קרייזלר שבדטרויט בחודש יוני 1945 כאשר 375 שרמנים אחרונים יצאו מקווי הייצור. באותה עת החלו מפעלי הטנקים להסב חלק מהייצור ל־M26 פרשינג, מחליפו של השרמן כטנק העיקרי של עוצבות השריון האמריקניות. 49,234 טנקים מסוג שרמן מכל הסוגים יוצרו בארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, כמות שהייתה גדולה מכל התוצרת של גרמניה הנאצית ובריטניה בכל תקופת המלחמה. מתוך כמות כוללת זו, ארצות הברית החכירה 22,098 טנקים - כ־45 אחוזים מכלל הייצור של השרמן. 17,184 הוחכרו לבריטים, ו־4,102 לרוסים.

במהלך מלחמת העולם השנייה יוצרו בנוסף לדגם המקורי עוד שישה תתי דגמים של טנק השרמן שסומנו כ־A1 עד A6 ‏(M4A1 שרמן עד M4A6 שרמן) והצביעו על הבדלים שונים במנועים ותצורות של התובה. עם זאת, במהלך היסטוריית הייצור נערכו שיפורים ושינויים במפרט הטכני של הטנק מבלי שהדבר ישנה את סימוני הדגם. הצבא הבריטי השתמש במערכת סימון מקבילה.

טבלת ייצור השרמן לפי דגמים

דגם (תותח)	יצרן	תאריך	שלדות שיוצרו	הערות
M4 ‏(75 מ"מ)	אמריקאן לוקומוטיב, בולדווין לוקומוטיב, דטרויט ארסנל, פרסד סטיל קאר, פולמן סטנדרט	יולי 1942 - ינואר 1944	6,748
M4A1 ‏(75 מ"מ)	לימה לוקומוטיב, פאסיפיק קאר, פרסד סטיל קאר	פברואר 1942 - דצמבר 1943	6,281
M4A2 ‏(75 מ"מ)	אמריקאן לוקומוטיב, בולדווין לוקומוטיב, פדרל מאשין, פישר ארסנל, פולמן סטנדרט	אפריל 1942 - מאי 1944	8,053
M4A3 ‏(75 מ"מ)	פורד, פישר ארסנל	יוני 1942 - מרץ 1944	4,761	ייצור דגם זה הופסק בספטמבר 1943, והוחל מחדש בפברואר 44 עם שינויים קלים בדגם
M4A4 ‏(75 מ"מ)	דטרויט ארסנל	יולי 1942 - ספטמבר 1943	7,499
M4A6 ‏(75 מ"מ)	דטרויט ארסנל	אוקטובר 1943 - פברואר 1944	75
M4A2E3 ‏(75 מ"מ)	פישר ארסנל	מאי-יולי 1944	254	חלק הוסבו בשטח ל־76 מ"מ
M4A1 ‏(76 מ"מ)	פרסד סטיל קאר	ינואר 1944 - יוני 1945	3,426
M4A2 ‏(76 מ"מ)	פרסד סטיל קאר, פישר ארסנל	מאי 1944 - יוני 1945	2,915
M4A3 ‏(76 מ"מ)	פישר ארסנל, דטרויט ארסנל	מרץ 1944 - 1945	4,542
M4 ‏(105 מ"מ)	דטרויט ארסנל	מרץ 1944 - מרץ 1945	1,641
M4A3 ‏(105 מ"מ)	דטרויט ארסנל	מאי 1944 - יוני 1945	3,039
סה"כ	כל החברות		49,234

תיאור

פנים הטנק

חתך דרך תובת השרמן ובה רואים את תא הנהג והממסרת.

מבנהו הפנימי של השרמן תוכנן בצורה הדומה למרבית הטנקים ממלחמת העולם השנייה: תא נהיגה בחזית הטנק, תא הלחימה במרכז ותא המנוע בירכתיים. לשרמן חמישה אנשי צוות (בדומה לפאנצר סימן 4 הגרמני), שלושה מהם בצריח, המפקד, התותחן והטען, כמו ברוב טנקי המערכה המודרניים. בקדמת התובה ישבו שני אנשי צוות נוספים: נהג שישב בשמאל חזית התובה, ולימינו מקלען־חרטום/נהג משנה. הנהג ניווט את הטנק באמצעות שתי ידיות בדומה לניווט טרקטור. היה לו שדה ראייה מוגבל, בעיקר כשהשתמש בפריסקופ.

למפקד הטנק היה מיקרופון איתו הוא תקשר עם טנקים אחרים בפלוגה ועם יתרת אנשי הצוות. מאחורי עמדת המפקד שכן הרדיו. אמצעי התצפית של המפקד בדגמי הייצור המוקדמים של השרמן כלל פריסקופ בודד מסתובב הממוקם על כיפת המפקד. אמצעי זה היה פשוט למדי, ולא העניק לו שדה ראייה מספק, ופעמים רבות מפקדי הטנקים נלחמו כאשר ראשם "חשוף" בצריח. בשלהי 1944 הוצגה לשרמן כיפת צריח חדשה למפקד הטנק, עליה מספר מרובה של פריסקופים לשדה ראייה היקפי. צידוד הצריח בוצע על ידי המפקד או התותחן באמצעות מנגנון חשמלי, וצידוד מלא של הצריח היה מהיר מאוד לתקופה. במקרה של תקלה במנגנון היה הצידוד מבוצע על ידי גלגל יד. התותחן ישב מתחת למפקד, ראשו בגובה ברכיו של המפקד. היה לו שדה ראייה קטן מאוד ומרוכז דרך הפריסקופ שלו.

חימוש

חימושו הראשי של טנק השרמן היה תותח רב־תכליתי בקוטר 75 מ"מ מדגם M3, עם אורך קנה של 3 מטר, המותקן בצריח עגול. בדגמים המוקדמים היה הצריח בעל תצורת מגן תותח קדמית צרה, מדף מפקד מפוצל, וסל אחורי נמוך, ובדגמים המאוחרים בעל תצורת מגן תותח רחבה, שני מדפי צוות וסל אחורי מוגבה. אחד החידושים שהוצגו בטנק היה מערכת לייצוב התותח במישור האנכי, באמצעות גירוסקופ. תפקידה של מערכת הייצוב היה להפעיל באופן אוטומטי את מערכת ההגבהה לעבר מטרה נתונה, כך שמערכת הנשק תנותק מתנודות בעת שהטנק היה בתנועה. השרמן היה אחד מהטנקים הראשונים בעולם שעשה שימוש במערכת כזו. עם זאת, מאחר שתותחני הטנקים האמריקניים היו בדרך כלל יורים כאשר הטנק נייח, לא נעשה שימוש רב במייצב הגירוסקופי, מלבד לשמירת התותח מיושר בקירוב לעבר המטרה בעת נסיעה.

התחמושת חודרת השריון הסטנדרטית לתותח 75 מ"מ הייתה פגז חודר שריון בעל כיפה בליסטית (לשיפור הצורה האווירודינמית של הקליע הותקנה בחודו כיפה מחודדת מפח פלדה שהתפוררה בעת הפגיעה). פגז זה שקל 9 קילוגרם, עזב את התותח במהירות לוע התחלתית של 700 מטרים לשנייה, ויכול היה לחדור שריון בעובי 68 מ"מ מטווח 500 מטרים ובעובי 60 מ"מ מטווח 1,000 מטרים. לתותח 75 מ"מ היו ביצועים אנטי טנקיים טובים כנגד השריון הגרמני בשנים 1942–1943, אך לפגזיו היה יתרון גדול בכושר חומר נפץ מעולה^{[דרושה הבהרה]}. השרמן העניק לצוותים הבריטיים והאמריקניים באפריקה עליונות על הפאנצר סימן 3 - הטנק הגרמני הנפוץ בתקופה - ושוויון מול הפאנצר סימן 4 בדגמיו המוקדמים, עם תותח ה־75 מ"מ קצר הקנה. לרגלים הוא סיפק סיוע יעיל הודות לפגזיו הנפיצים. באביב 1943 החל להיכנס לשירות בצבא הגרמני דגם H של הפאנצר 4, בו הוגדל עובי השריון החזיתי ל־80 מ"מ, אותו השרמן יכול היה לחדור רק מטווחי קרב סבירים. כנגד הטנקים הכבדים והמשוריינים יותר של גרמניה, הסימן 6 'טיגר' והסימן 5 'פנתר', שהחלו בכניסה איטית לשירות ב־1943, היה תותח ה־75 מ"מ בנחיתות גדולה. הם היו חסינים חזיתית לשרמן, שנאלץ להתקרב ולהסתכן כדי לירות בשריון הצדדי או האחורי שלהם מטווח קצר.

השרמן היה חמוש גם בשני מקלעי M1919 בראונינג בקוטר 7.62 מ"מ. מקלע אחד נמצא בחרטום הגוף, בימין חזית הטנק, ותופעל על ידי מקלען החרטום, ומקלע נוסף כמקלע מקביל המופעל על ידי התותחן. על כיפת המפקד היה מקלע כבד M2 בראונינג 12.7 מ"מ (0.5 אינץ') כנשק נגד מטוסים. התחמושת לכלל המקלעים בקוטר 7.62 מ"מ כללה 4,750 קליעים, ו־500 כדורים למקלע הנ"מ הכבד.

שרמן 76 מ"מ

שרמן M4A1 עם תותח 76 מ"מ בצריח חדש.

בעת שנכנס השרמן לשירות מבצעי, ב־1942, היה תותח 75 מ"מ שלו בעל ביצועים אנטי טנקיים טובים למדי כנגד השריון הגרמני באותה עת. אף שלא היה צורך ממשי בחימוש מתקדם יותר לשרמן, בשנת 1942 החל חיל החימוש האמריקני בתכנון תותח 76.2 מ"מ, בעל ביצועים טובים יותר כנגד טנקים. פיתוחו של התותח החדש הושלם בקיץ 1942. הוא היה בעל אורך קנה של 57 קליברים (מעל 4.3 מטרים), אורך אשר הקשה על תנועת הצידוד בגלל עודף המשקל בחרטום הטנק. המהנדסים התגברו על הבעיה על ידי חיתוך 37 ס"מ מקדמת הקנה, וכתוצאה הופחת הקליבר ל־52, אך עם זאת ירדו ביצועיו של התותח. בהשוואה לתותחי טנקים אחרים שפותחו במקביל, דוגמת ה־17 ליטראות הבריטי או תותח 75 מ"מ KwK 42 הגרמני (חימושו של טנק הפנתר), היה תותח ה־76 מ"מ האמריקני בעל ביצועי חדירת שריון בינוניים. הצבא האמריקני לא לקח בחשבון את האפשרות של עיבוי השריון בטנקים הגרמניים בעתיד הקרוב.

בדצמבר 1942 המליץ מפקד גייסות השריון האמריקני, הגנרל ג'ייקוב דיוורס, על התחלת ייצור של טנקי שרמן עם תותח 76 מ"מ. מבחני ניסוי שנערכו בפורט נוקס קבעו כי המרווח הפנימי בצריח איננו מספק, ויש צורך בצריח גדול יותר, וכתוצאה הורכב צריח T23 שתוכנן במקור עבור הטנק הבינוני T23/T20 (סדרת טנקים ניסיונית שלא הוכנסה לייצור, אך שימשה לפיתוחו של ה־M26 פרשינג).

במאי 1943 עזב דיוורס את תפקידו כראש גייסות השריון והוחלף על ידי גנרל אלוואן גילם, קצין חיל־רגלים, שאחד מצעדיו הראשונים בתפקיד היה לבקר את יחידות הטנקים הלוחמות בצפון אפריקה ובסיציליה. גילם השתכנע כי יש להדק את שיתוף הפעולה בין השריון לרגלים, והוטרד מההצעה להסב את כל ייצור השרמנים לתותח 76 מ"מ, מאחר שפגזיו הנפיצים היו פחות אפקטיביים לסיוע לרגלים מתותח ה־75 מ"מ. תותח ה־76 מ"מ ירה פגז נפיץ במשקל 5.6 קילוגרם שמתוכם 0.4 קילוגרם חומר נפץ מרסק, בעוד תותח ה־75 מ"מ ירה פגז במשקל 6.6 קילוגרם שמתוכם רק 0.6 קילוגרם חומר נפץ מרסק. במהלך המלחמה ירו צוותי הטנקים האמריקנים בממוצע כ־70% פגזים נפיצים, 20% חודרי שריון, ו־10% פגזי עשן. לפיכך, המליץ גילם כי היחס הרצוי ביחידות הטנקים יהיה 1 ל־3 לטובת השרמן 75 מ"מ, כלומר מחלקה אחת של שרמנים 76 מ"מ בכל פלוגה, או פלוגה אחת בכל גדוד.

אחרי חודשים של עיכובים וסיבוכים בפיתוח, הוחל בשלהי 1943 בייצור טנקי שרמן 76 מ"מ בשלושה דגמים: M4A1, M4A2, ו־M4A3. הטנקים הראשונים הושלמו בינואר 1944, ובהם הופחת מספר הפגזים הנפיצים ועלה מספר הפגזים חודרי שריון. עם זאת, מרבית הפיקוד הבכיר לא התלהב מהתותח החדש בגלל נחיתות פגזיו הנפיצים, ועלתה מחלוקת בנוגע לתפקודם של השרמנים 76 מ"מ ביחידות הטנקים. כפתרון ביניים אוחסנו השרמנים 76 מ"מ בבריטניה, עד אשר יעברו גדודי טנקים נפרדים הסבה לטנק החדש. כתוצאה מכך, בעת הפלישה לנורמנדי ב־6 ביוני 1944, לא נחת בצרפת אף שרמן בעל תותח 76 מ"מ.

התחמושת לתותח ה־76 מ"מ הייתה זהה לזו שהייתה בשימוש במשחיתי הטנקים M10 וולברין ו־M18 הלקט. פגז חודר שריון יכול היה לחדור שריון בעובי 116 מ"מ מטווח 500 מטרים ו־106 מ"מ מטווח 1,000 מטרים. חימוש זה היה מספיק בהחלט לחדור חזיתית את הפאנצר סימן 4 'H', הטנק הנפוץ בצבא הגרמני, שמיגונו לא עלה על 80 מ"מ בממוצע, אך הוא התקשה להבקיע את שריונם החזיתי של טנק הפנתר והטיגר הכבדים מטווחי קרב רחוקים וקרובים, וכתוצאה מכך השרמן 76 מ"מ היה נחות משמעותית כנגדם. הטיגר והפנתר לא נתפסו כאיום ממשי אצל האמריקנים, שהאמינו כי הם יופיעו בשדה הקרב במספרים קטנים, וכאשר המודיעין האמריקני גילה באפריל 1944 כי הגרמנים מסבים חלק ניכר מהייצור לטנקי פנתר, לקח זמן רב עד אשר הובנה חומרת הבעיה אצל הקצונה הבכירה. באוגוסט 1944 נכנס לשימוש סוג נוסף של פגז חודר שריון שכונה HVAP‏ (High Velocity Armour Piercing - חודר שריון בעל מהירות גבוהה), בעל ליבה קשיחה מטונגסטן קרביד, שהיה קל יותר אך בעל מהירות לוע גבוהה יותר ולפיכך יכול היה לחדור יותר שריון. אולם פגז זה היה בשימוש מצומצם בגלל מחסור בטונגסטן.

בפברואר 1944 נכנס לשירות שרמן חמוש בתותח הוביצר בקוטר 105 מ"מ בצריח הרגיל לסיוע אש, אשר ירה פגזים נפיצים. טנקים אלו הופעלו במסגרת גדודי טנקים, במפקדות פלוגתיות.

מיגון

עובי השריון של תובת השרמן עמד על 51 מ"מ בחזית ו־38 מ"מ בצד. בצריח היה שריון בעובי 76 מ"מ בחזית ו־89 מ"מ במגן התותח. בדגמים המאוחרים של השרמן (עם תובה מרותכת) הוגדל עובי שריון התובה ל־63 מ"מ. מיגון השרמן תוכנן לעמוד כנגד תותח הנגד־טנקים הגרמני המיושן בקוטר 37 מ"מ, מדגם Pak 36, אותו החלו הגרמנים להחליף כבר ב־1940, לאחר כיבוש צרפת. מאחר שהשלדה של השרמן לא יכלה לשאת תוספת שריון ניכרת מבלי להקריב אמינות מכנית, לא נעשה ניסיון להגדיל את עובי השריון בטנק. לפיכך, המיגון של השרמן, שהיה מספק כנגד האיומים מצד הטנקים הגרמניים בתחילת המלחמה, נעשה נחות ככל שהמלחמה התקדמה וגבר כוח האש של הטנקים הגרמנים. ב־1944, כל הטנקים והתותחים המתנייעים הגרמניים היו יכולים לחדור ללא קושי את שריון השרמן מטווחי קרב רגילים ולמעלה מכך. טנק הפאנצר סימן 4 מדגם H, הטנק הגרמני הנפוץ בתקופה, היה יכול לחדור את שריון החזית של השרמן בטווח של 2,000 מטרים ו־4,500 מטרים בצד הטנק.

טנק שרמן במהלך קרבות המערכה בבוגנוויל.

כנגד האיום הגובר של מטולי הרקטות הגרמניים פאנצרפאוסט ו־פאנצרשרק הנישאים בידי הרגלים החלו צוותי השרמן האמריקנים להוסיף מיגון מאולתר לטנקיהם. ביחידות מסוימות ריתכו הטנקיסטים חוליות זחל רזרביות לפני מושביהם ומדפיהם - מנהג שרווח בכל חילות השריון של בעלות הברית, אף שבדרך כלל היה חסר תועלת במקרה של פגיעת פגז הגדול מזה של הפאנצרפאוסט. הצורה הנפוצה ביותר הייתה הוספת שקי חול בחזית הטנק. שריון מאולתר היה נפוץ במיוחד בשנה האחרונה של המלחמה באוקיינוס השקט.

ביוני 1944 נכנסו לשירות מספר מוגבל של 254 טנקי M4A3E2 שזכו לכינוי "ג'מבו", בו הוגדל עובי השריון ל־100 מ"מ בחזית התובה ו־152 מ"מ בצריח החדש מסוג T23, אך תותח ה־75 מ"מ נשאר. מספר טנקי M4A3E2 צוידו מחדש בשדה הקרב בתותח 76 מ"מ שנלקח מטנקי שרמן שנפגעו. טנקים אלו, שתוספת השריון הפחיתה ממהירותם, היו פופולריים ואהודים מאוד בקרב החיילים. הם תפקדו כטנקי הבקעה, ושימשו להובלת טורי טנקים.

מגרעת חמורה נוספת במיגון של טנק השרמן, בנוסף לשריון הדק, הייתה דליקותו הרבה וסכנת התפוצצות לאחר פגיעה. השרמן זכה בפי חיילי בעלות הברית לכינוי "רונסון", על שם חברת המציתים הידועה, ואילו הגרמנים קראו לו "תנור טומי" ("טומי" היה הכינוי הגרמני לחייל הבריטי).

הדעה הרווחת בצבא האמריקאי הייתה שהאשם נעוץ בשימוש במנוע בנזין במקום דיזל, ומכך שמכלי הדלק היו קלי שריון. למעשה, מרבית הטנקים בתקופה הונעו במנועי בנזין, והניסיון בקרב ובדיקות שבוצעו הוכיחו שהגורם העיקרי לשריפה בשרמן היה פגיעת פגז במדפי התחמושת שלא היו ממוגנים כראוי. חיל החימוש האמריקני פיתח שני פתרונות לבעיה שהוכנסו מ־1943: הראשון והפחות יעיל היה ריתוך פלטות שריון נוספות בעובי 25–30 מ"מ בנקודות שבהן אוחסנה התחמושת. הפתרון היעיל יותר היה לאחסן את תיבות התחמושת בנקודות 'מוגנות' יותר, כשהן מוקפות במים; כאשר פגז היה פוגע בתיבת התחמושת, הוא היה שופך בדרכו מים שהיו מסייעים לבלימת השרפה, ומאפשרים לצוות להיחלץ מהטנק. מחקר של הצבא האמריקני מ־1945 קבע כי רק 10–15 אחוז מטנקי השרמן עם מדפי תחמושת "רטובים" שספגו פגיעה ישירה מפגז נ"ט שחדר את השריון נשרפו, לעומת 60–80 אחוז עם המדפים "היבשים".

ניידות

דגמי שרמן ראשונים עם חלק אחורי בצורת U הפוך ומנוע ומעריכת פליטה של טנקי M3

דגמי השרמן הראשונים השתמשו במערכת מזקו"ם קרדן־לויד עם קפיצים מסוג לוליין אנכי (VVSS) שנחשב למתקדם בתחילת המלחמה, אך עם עליית משקל השריון, החימוש, והתחמושת הוחלף במזקו"ם עם קפיצי לוליין אופקי (HVSS) וזחלים רחבים לחלוקת משקל יעילה. דגם זה קיבל את הסימון M4A3E8 וזכה לכינוי "השמונה הנוח" (Easy Eight). לטנק מערכת גלגל מניע קדמית (גלגל משונן המניע את השרשרת). הממסרה שכנה בחזית התובה. בכל הדגמים הורכבה מערכת חשמלית של 24 וולט. השרמן נהנה מניידות טובה לשעתו, בזכות היחס שבין עוצמת כוחות הסוס שלו למשקלו, והיה מסוגל להגיע למהירות של 40 קילומטרים לשעה בדרכים סלולות. אולם הדגמים המוקדמים, עם הזחלים הצרים יותר, התקשו לפעול בדרכים בוציות או מושלגות. קיבולת הדלק של בין 560 ל־660 ליטר בדגמיו השונים של הטנק העניקה לו טווח תאורטי של 150 עד 240 קילומטרים בהתאמה.

אחד היתרונות בשרמן היה אמינותו המכנית, שהתבטאה ביכולתו לגמוא קילומטרים רבים בטרם יזדקק לתיקון או להחלפת מרכיבים חיוניים. בחינה שבוצעה על טנקי שרמן באוקטובר 1944 מצאה כי גם אחרי שעברו מרחק של 1,600 קילומטרים היו הטנקים במצב מכני מצוין. בהתאם לכך, טנקי השרמן היו עוברים מסעות ארוכים כדבר שבשגרה. הדוגמה הבולטת ביותר הייתה בקרב על הבליטה, בחורף מושלג בתנאים קשים, שם טנקים של הארמייה השלישית עברו מרחקים גדולים ללא עצירה, ועם אבדות מינוריות כתוצאה מתקלות מכניות. בנוסף, בטנק השרמן היה קל לבצע תחזוקה בתנאי שדה, וכתוצאה היה מספר הטנקים הכשירים לקרב גבוה מאוד.

דגמי השרמן ומאפייניהם

מאפיין/דגם	M4	M4A1	M4A2	M4A3	M4A3E2	M4A4	M4A6
משקל (טון)	30.1	30.1	31.2	31	38.1	32.2	32.2
מהירות ׁ(קמ"ש)	38	38	46	41	35	40	40
קיבולת דלק (ליטר)	662	662	560	658	635	567	567
טווח (ק"מ)	193	193	241	209	160	160	160
מנוע	בנזין, קונטיננטל R-975	בנזין, קונטיננטל R-975	דיזל, צמד ג'נרל מוטורס 6047	בנזין, פורד GAA	בנזין, פורד GAA	בנזין, קרייזלר A57	דיזל, קטרפילר RD1820
הספק (כ"ס)	353	353	375	450	450	370	450
תובה	מרותכת	יצוקה	מרותכת	מרותכת	מרותכת	מרותכת	מרותכת

היסטוריית שרות

מלחמת העולם השנייה

במהלך מלחמת העולם השנייה היו כ־19,247 טנקי שרמן מדגמים שונים בשימוש יחידות שריון של צבא ארצות הברית, 1,114 היו בשימוש חיל הנחתים האמריקני, 17,184 טנקי שרמן הועברו לשימוש חיל השריון של הצבא הבריטי וחלקם הועברו לשימוש הצבא הקנדי וצבא פולין החופשית. 4,102 הועברו לשימוש הצבא האדום וכ־800 שרמנים הועברו לידי הצבא הסיני. טנקים נוספים הועברו לצבאות אחרים שנלחמו לצד בעלות הברית.

הצבא האמריקני הפעיל את הטנקים שלו הן בדיוויזיות שריון, והן בגדודי טנקים נפרדים שסופחו לדיוויזיות חיל־רגלים לסיוע (לרשות דיוויזיות חי"ר גם עמד גדוד משחיתי טנקים בדרך כלל). דיוויזיית שריון אמריקנית ב־1942 לא הייתה בת איזון מספק בין טנקים לרגלים; היא כללה שתי רגימנטי טנקים, כל רגימנט בן שלושה גדודי טנקים, למספר כולל של 232 שרמנים ו־158 טנקים קלים מדגם M5A1 סטיוארט, אך רק רגימנט חי"ר ממוכן בודד. ב־1943 הוחל בארגון מחדש בדיוויזיות השריון, כתוצאה מלקחי הקרבות, למערך 'רזה' של שלושה גדודי חי"ר ממוכן ושלושה גדודי טנקים למספר כולל של 186 שרמנים ו־77 M5A1. לפי התקן הרשמי של 1944, גדוד טנקים אמריקני כלל שלוש פלוגות שרמנים (פלוגות א' עד ג') ופלוגת טנקים קלים M5A1 סטיוארט (פלוגה ד'), לסך כולל של 53 שרמנים ו־17 סטיוארט בגדוד. בנוסף, בגדוד היו 6 טנקי שרמן 105 מ"מ (חמושים בתותח הוביצר 105 מ"מ לסיוע אש) נוספים.

זירת צפון אפריקה

ערך מורחב – המערכה בצפון אפריקה

טנק שרמן בריטי בסיציליה

טנק השרמן הופיע לראשונה בשדות הקרב של צפון אפריקה, בידי הצבא הבריטי: בתחילה הועברו טנקי שרמן במספרים קטנים ליחידות שריון נבחרות לצורך לימוד והכרת הכלי החדש, אך עם התקדמותו של קורפוס אפריקה בפיקודו של הפלדמרשל ארווין רומל לכיוון מצרים הוחש התהליך ו־300 טנקי שרמן מסוג M4A1 הועברו לידי הארמייה השמינית של הצבא הבריטי בגזרת המדבר המערבי, ובאוקטובר 1942 הופעלו בקרב אל־עלמיין השני. השרמנים זכו להערכת הצוותים הבריטיים, שכן להם היו כל היתרונות של ה־M3 לי/גרנט, ללא החסרונות.

טנקי שרמן (M4A1) הופעלו לראשונה בקרב תחת פיקוד וצוותים אמריקאים בנובמבר 1942, במבצע לפיד, שם הקוד שניתן למבצע נחיתה אמפיבית של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה המערבית - מרוקו ואלג'יריה. שם הם נלחמו מול טנקי פאנצר סימן 3 חמושים בתותחים בקוטר 50 מ"מ, וטנקי פאנצר סימן 4 חמושים לרוב בתותחים 75 מ"מ בעלי קנה קצר. המערכה חסרה את מאפייני הקרבות שהתנהלו במדבר המערבי, אך במספר מפגשים עם כוחות שריון גרמניים סבלו היחידות האמריקאיות מאבדות כבדות. הסיבה המיידית לאירועים אלו נבעה בעיקר מנאיביות וחוסר אימון של הצוותים האמריקאיים מול המיומנות הגבוהה של החיילים הגרמניים המנוסים מקורפוס אפריקה, ותורת הלחימה הגרמנית שהכתיבה שיתוף פעולה הדוק עם יחידות נ"ט. מפגש מתועד ראשון אירע ב־6 בדצמבר 1942 במהלכו הושמדה מחלקת שרמנים; חודשיים לאחר מכן נקלע כוח טנקים אמריקאי לקרב עם כוח גרמני ובמהלכו הושמדו טנקים אמריקאים על ידי כוח שריון משולב עם תותחי נ"ט 88 מ"מ המצוינים. למרות כישלונות אלו ואחרים במהלך המערכה על צפון אפריקה, זכה השרמן להערכת אנשי הצוות ושדרת הפיקוד האמריקאית, והפך לטנק העיקרי בכוחות השריון.

המבחן הבא של טנקי השרמן היה בקרב על תוניסיה, במהלכו נפגשו השרמנים לראשונה עם טנקי טיגר גרמנים חמושים בתותח 88 מ"מ שאמנם עלו על השרמנים כמעט בכל פרמטר, אולם מעט מאוד טיגרים נשלחו לשדה הקרב באפריקה. המפגשים הסתיימו באבדות כבדות לטנקים ולצוותים האמריקאים, ורק התפוררות החזית הגרמנית והעליונות המספרית של בנות הברית במספר טנקים בשדה הקרב ובשליטה אווירית הכריעו את הכף.

הזירה האירופית 1945-1943

ערכים מורחבים – החזית המערבית במלחמת העולם השנייה, הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה

טנק שרמן אמפיבי (DD) בקרבות רחוב במהלך הפלישה לנורמנדי.

הזירה האירופית הייתה הזירה בה שימש טנק השרמן במספרים הגדולים ביותר. הופעותיו הראשונות של השרמן על אדמה אירופית היו במהלך "מבצע האסקי", שם הקוד שניתן לפלישת בעלות הברית לסיציליה, ומיד לאחר מכן בפלישת בעלות הברית לאיטליה. בזירות אלו לא נערכו קרבות שריון בקנה מידה דומה לקרבות בחזית המזרחית, והכוחות הגרמניים בחזית האיטלקית סבלו מכוח אדם ואספקה מצומצמים בגלל חשיבותה המשנית של הזירה. עם זאת, ככל שנמשכה המלחמה, החלו להופיע בזירה הדגמים הגרמניים החדשים - הפנתר ובמידה מועטה גם הטיגר, שהחלו להופיע בשדה הקרב במספרים הולכים וגדלים. ההחלטה האמריקנית לרכז כמעט את כל הייצור בשרמן ובגרסותיו המאוחרות המוסבות לתותח המשופר בן 76 מ"מ הייתה בבחינת הקרבת איכות למען כמות, והדבר גרם לכך, שהטנק הבסיסי של בעלות הברית המערביות לא השתווה ליריביו הגרמניים.

שרמן פיירפליי

פלישת בעלות הברית לנורמנדיה ב־6 ביוני 1944 והקרבות שבאו בעקבותיה גרמה לזעזועים למפקדי השריון של בעלות הברית. הן אופי שדה הקרב והן איכות הטנקים הגרמניים וצוותיהם שניצבו נגד בנות הברית היו אימתניים יותר מהמצופה. במערכה בנורמנדי נמצאו אומנם הגרמנים בנחיתות מספרית גדולה מול כוחות השריון של בעלות הברית המערביות, אולם לגרמנים עמד היתרון בחימוש העדיף, לצד הקשיים שגרמה הלחימה באזור ה"בוקאז'" - לוח שחמט של שדות, סוללות עפר ומשוכות גבוהות וצפופות - לטנקים של בעלות הברית. כאמור, בעת הפלישה לנורמנדיה, כל השרמנים בשירות היו מצוידים בתותח 75 מ"מ, והמצב נמשך עד אוגוסט, אז החלו להישלח לצרפת שרמנים עם תותח 76 מ"מ במספרים קטנים.

בלחימה בצפון מערב אירופה, ה־M4 נאלץ להתמודד עם טנקים גרמניים שיכולותיהם המשופרות הן בעמידות לתותחו והן יכולתם לחדור את שריונו ממרחקים ניכרים העמידו את ה־M4 בעמדת נחיתות. מלבד הטיגר והפנתר, הופיע באותה עת בשדה הקרב דגם גרמני מתקדם יותר - הטיגר II בן 68 הטונות, שנשא תותח 88 מ"מ L/71 ובעל שריון צריח שעוביו 185 מ"מ. אף על פי שירש את ליקויי קודמו - בעיות מנוע וקשיי ניידות - היה הטיגר II יריב מעורר אימה לטנקי בעלות הברית, שידעו שכדי לחסל טיגר II אחד יהיה עליהם למחוק מהמצבה מספר שרמנים, בטרם תוכל שאריתו של הכוח התוקף לאגפו ולפגוע בשריון הצד שלו.

גרסה מיוחדת של השרמן בשירות הצבא הבריטי הידועה בשם פיירפליי (FireFly - גחלילית), הייתה היחידה שיכלה להשמיד את הטנקים הגרמניים - הטיגר וה'פנתר' - מטווחי קרב סבירים. בפיירפליי התקינו הבריטים תותח נגד־טנקי משופר בן 17 ליטראות בקוטר 76.2 מילימטר בצריח הרגיל, שגרם לצפיפות בצריח. תותח זה היה בעל כושר חדירה גבוה משל תותח 76 מ"מ האמריקאי המקביל, אך דיוקו היה פחות, ולפגזיו כושר חומר נפץ ירוד. מספר טנקי שרמן פיירפליי הופעלו לראשונה בפלישה לנורמנדי. הפיירפליי הוכיח עצמו כתכנון מוצלח, אך מחסור בתותחי 17 ליטראות הגביל את השימוש בו.

קינג טיגר בן 68 טון מושבת לאחר שטנק שרמן בריטי נגח בו. נורמנדי, 1944.

לאחר ההבקעה של כוחות בנות הברית מנורמנדי, והשמדתו של מרבית השריון הגרמני בכיס פאלז באוגוסט 1944, לא נתקלו בנות הברית בריכוזים גדולים של טנקים גרמנים עד המתקפה הגרמנית בארדנים שהחלה במחצית דצמבר 1944. במהלך קרב הארדנים החלה ביקורת רחבה כנגד המחסור בתותח אפקטיבי לטנקים האמריקניים, וסוגיה זו הפכה לשערורייה בארצות הברית בינואר 1945 בעקבות סדרת כתבות שפרסם הניו יורק טיימס. בראשית ינואר 1945 היו רק כרבע מכלל השרמנים ששירתו בצבא האמריקני במערב אירופה חמושים בתותח 76 מ"מ. הדגם הבסיסי של השרמן נותר נחות יחסית אל מול יריביו הגרמניים עד סיומה של המלחמה, אך נהנה מהיתרון המספרי ומהעובדה שפעילותו לא שובשה כמעט מהאוויר.

זירת האוקיינוס השקט

ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט

שרמן נושא על סיפונו טנק יפאני קל מדגם 94 במהלך קרב קווג'לין. התמונה ממחישה את ההבדלים בין הטנקים האמריקניים ליפנים במלחמה.

זירת האוקיינוס השקט התאפיינה בעיקר בלוחמה ימית אינטנסיבית, ולוחמת הטנקים הייתה בעלת חשיבות נמוכה. מספרים נמוכים של טנקים הופעלו בלחימה, בעיקר בתפקידי סיוע, וזאת בגלל אופי זירת הלחימה, שהייתה בעיקרה ביערות גשם ובתנאים טרופיים. לחימת שריון בשריון הייתה מועטה, והשימוש העיקרי של השרמנים היה לספק אש מסייעת לרגלים ולנחתים, לוחמה נגד ביצורים, קיני מכונות ירייה ובונקרים. לשם כך הותקנו על טנקים רבים להביורים.

במפגשים בין טנקים יפנים לשרמנים הייתה ידם של הטנקים האמריקאים על העליונה בזכות השריון והחימוש העדיף. מגבלות התעשייה היפנית ואופי הלחימה באוקיינוס השקט הובילו את יפן לשים את מירב מאמציה בייצור מטוסים וספינות קרב, ופיתוחם של טנקים ותותחים אנטי־טנקיים צומצם מאוד מ־1942 ואילך. הטנק העיקרי של הצבא הקיסרי של יפן היה טיפוס 95, טנק קל עם מיגון דק ותותח 37 מ"מ, שנחשב למיושן עם תחילת המלחמה, ולא יכול היה להתמודד כנגד השרמן בתנאים שווים. בנוסף, חסרו הרגלים היפנים נשק נ"ט מספק כנגד השרמן; תותח הנגד טנקים העיקרי שלהם היה בקוטר 37 מ"מ בלבד, ולא היה ברשותם מטולי רקטות כמו הבזוקה האמריקנית.

טנקי השאל-החכר

4,102 טנקי שרמן M4A2 הועברו לברית המועצות במהלך המלחמה כחלק מתוכנית השאל-החכר, חלקם עם תותח ה־75 מ"מ וחלקם עם תותחי 76 מ"מ. השרמן היה בשימוש נפוץ בצבא האדום בשנתה האחרונה של המלחמה, וכמה גייסות טנקים וגייסות ממוכנים צוידו כמעט בלעדית בשרמנים. כל השרמנים M4A2 היו בעלי מנוע דיזל, בדומה לטנק הסובייטי העיקרי T-34. חלק קטן מהשרמנים עם תותח 75 מ"מ הוסבו על ידי הסובייטים לנשיאת תותחו של טנק ה־T-34 ‏בקוטר 76.2 מ"מ מדגם F-34, וטנקים אלו נודעו בסימון M4M. מספר שרמנים בשירות הצבא האדום נפלו שלל לידי הוורמאכט.

בעיניהם של הסובייטים, השרמן M4A2 היה עדיף על פני כל טנקי השאל-החכר הקודמים שסופקו על ידי ארצות הברית ובריטניה, והוא נתפס כמעט שווה ערך ל־T-34. הוא אומנם סבל מנחיתות במיגון ובעבירות, אך הוא היה אמין מכנית ופשוט לתפעול.

שרות לאחר מלחמת העולם השנייה

בתום מלחמת העולם השנייה, הצבא האמריקני הצטמצם מחלקים גדולים ממצבת הכוחות הסדירים ובהם גם גייסות שריון, ומספר רב של טנקי שרמן הועברו לידי בנות בריתה של ארצות הברית. עם סיום המלחמה, לרשות הצבא האמריקני היו 10,000 שרמנים; ב־1950 עמד המספר על 3,202 בלבד, מתוכם 1,376 בלתי כשירים לפעילות, כשאת מקומו של השרמן כטנק הקרב העיקרי תופסים ה־M26/M46 פרשינג.

מלחמת קוריאה

ביוני 1950 פרצה מלחמת קוריאה, כאשר צבא קוריאה הצפונית פלש לקוריאה הדרומית. במלחמה הייתה השתתפות פעילה של המעצמות ארצות הברית וסין, ובמידה פחותה גם ברית המועצות. מלחמה זו לא הייתה באופייה מלחמת שריון והטנקים לא שימשו כנשק מכריע. אחת הסיבות לכך הייתה הטופוגרפיה של קוריאה שהיא בעיקרה הררית ומיוערת, דבר המקשה על תמרון מסות גדולות של טנקים. במהלך המלחמה שימשו הטנקים בעיקר לסיוע לחיל הרגלים וככלי ארטילריה. עם תחילת המלחמה פלשו טורי שריון של 258 טנקי T-34/85 צפון-קוריאניים - כוח הטנקים החזק באסיה ב־1950, להוציא את ברית המועצות - לדרום. הטנקים הצפון-קוריאניים שעטו לתוככי קוריאה הדרומית, שלצבאה וליחידות האמריקניות המוצבות באזור כמעט ולא היו טנקים. אולם עד אוגוסט איבד הצבא הצפון-קוריאני את תנופתו, וטנקים רבים אבדו במתקפות אוויריות של כוחות האו"ם. באותו חודש החלו להגיע לזירה טנקי שרמן M4A3E8 ו־M26 פרשינג אמריקנים. מבחינה טכנית, ה־M4A3E8 וה־T34/85 היו שווי ערך; תותח ה־76 מ"מ של השרמן, שירה בעיקר תחמושת תת־קליבר בעלת מהירות לוע גבוהה, יכול היה לחדור את שריונו החזיתי של ה־T-34/85 ממרחק. ההבדל היה באימון הצוותים, וכאן לאמריקנים עמד יתרון ברור. קרבות השריון העיקריים במלחמה נערכו מאוגוסט עד אוקטובר 1950, ומאותה עת נהנו הכוחות האמריקנים מעליונות מספרית מוחצת בטנקים.

שירות בצבאות זרים

במהלך חלוקת הודו נותרו הן בידי הצבא ההודי והן בידי הצבא הפקיסטני טנקי שרמן מסוגים שונים. טנקים אלו שימשו את שני הצדדים במלחמות בין הודו לפקיסטן ב־1965 (המלחמה הקשמירית השנייה) ובמהלך המלחמה ב־1971.

במלחמה הקשמירית השנייה התחוללו קרבות שריון גדולים. הצבא הפקיסטני נהנה מיתרון מספרי בטנקים, כמו גם מיתרון איכותי, מאחר שהיו ברשותו גם טנקים מסוג M47 פטון ו־M48 פטון חדשים יותר לצד טנקי השרמן המיושנים. חיל השריון ההודי לעומת זאת היה מצויד במספר גדול של טנקי שרמן שחלקם חומשו בתותח צרפתי 75 מ"מ. עם זאת, בעימותים הייתה יד השריון ההודי על העליונה. הסיבות העיקריות לכך היו טקטיקה פקיסטנית שגויה שהטילה טנקים רבים כנגד עמדות הגנה מוכנות ומבוצרות היטב, ושימוש מושכל של ההודים בחיפוי אווירי.

טנקי שרמן הופעלו בסכסוכים רבים אחרים ברחבי העולם, ביניהם במלחמת האזרחים הסינית (1945–1949), בידי המורדים בראשותו של פידל קסטרו בקובה בראשית שנות ה־60, במלחמת האזרחים בניקרגואה בשנות ה־80, במלחמות יוגוסלביה בשנות ה־90, ועוד.

• 
  טנק שרמן בעמדת ירי כסיוע ארטילרי במלחמת קוריאה.
• 
  טנק שרמן צבוע כנמר במלחמת קוריאה.
• 
  העמסת טנקי שרמן על אוניה בדרך לקוריאה.

כלי רכב משוריינים על בסיס השרמן

שלדת השרמן שהוכחה כאמינה והייתה זמינה במספרים גדולים שימשה כבסיס לייצור כלי רכב משוריינים שונים. שני סוגים של משחיתי טנקים נבנו על תובת השרמן במלחמת העולם השנייה: ה־M10 וולברין שפיתוחו החל ב־1942, וכלל תותח 3 אינץ' (76.2 מ"מ) בצריח פתוח, ממנו נבנו 6,706 יחידות, וה־M36 בן 29 טון, חמוש בגרסה מוסבת לטנק של תותח נגד־מטוסים 90 מ"מ M3 גם הוא בצריח פתוח, ממנו יוצרו 1,400 יחידות.

עליונותן של בעלות הברית בלטה בתחום השריון הייעודי, ובמהלך המלחמה יוצרו מספר רב של כלים שונים, שיועדו לטפל בבעיות פיזיות וטכניות של שדה הקרב, בעשותם בין היתר שימוש במרכבים של טנקי שרמן. אחד הנפוצים מבין כלים אלה היה שרמן קראב (סרטן) - טנק שרמן המצויד במערכת לפיצוץ מוקשים המבוססת על מערכת בריטית, בעל שרשראות ברזל כבדות שהיו מחוברות לתוף מסתובב. עם סיבוב התוף, השרשראות הכו בחוזקה על הקרקע שבחזית הטנק, דבר שהפעיל ופוצץ מוקשים ברצועה שרוחבה כרוחב הטנק, מבלי שייגרם כל נזק לטנק עצמו, ובכך פינה את הציר לכוחות המתקדמים. שימוש נוסף למערכת היה בחיתוך חוטי תיל. כמו כן, יוצרו על בסיס השרמן בין היתר טנק־דחפור, טנק שהותקן בו להביור, טנק חילוץ M32 שעליו הותקנו כננות ומנוף, טנק גישור, וטנק עם משגר הטילים T34 קליופה.

שרמן DD - את הרעיון לפיתוח טנק אמפיבי, אשר פורק מאסדת נחיתה ומסוגל ל"שחות" לעבר החוף כדי לספק סיוע משוריין לרגלים המסתערים על החופים, הגה המהנדס יליד הונגריה ניקולס שטראוסלר (Nicholas Straussler). טנקי ולנטיין הבריטיים היו מהראשונים לעבור הסבה לטנקים אמפיביים, אולם ב־1943 הוולנטיין נחשב לדגם מיושן, ולקראת הפלישה המתוכננת לנורמנדי החלו בהסבה של טנקי השרמן לטנקים אמפיביים שנקראו שרמן DD. ‏DD הם ראשי תיבות של Duplex Drive - הנעה כפולה, כלומר לטנק היו שתי מערכות הנעה. טנק השרמן DD נאטם למים בעזרת יריעות ציפה עשויות אברזין, קלות משקל, ובעזרת מדחפים בחלקו האחורי יכול היה הטנק לנוע במים במהירות של עד 7 קמ"ש. טנק זה שימש בעת הפלישה לנורמנדי והוכיח את עצמו כשימושי מאוד בחופים בהם נחתו הבריטים והקנדים, אך בחוף אומהה, שבו בוצעה הנחיתה העיקרית של האמריקאים, כמעט כל הטנקים טבעו או אבדו, דבר שהיה אחד הגורמים לאבדות הרבות שספגו האמריקאים בחוף זה.

שלושה דגמי תותחים מתנייעים יוצרו על מרכב של טנקי שרמן, אשר נועדו לענות על דרישה לארטילריה מתנייעת במלחמת העולם השנייה. הנפוץ מביניהם הוא ה־M7 פריסט, עם תותח אמריקני 'M-101' בקוטר 105 מ"מ. כלי זה הובא לישראל בסוף שנות ה־60 והיה הבסיס לפיתוח תורת הלחימה המתנייעת בחיל התותחנים. היו בחיל שלושה גדודים שצוידו ב"פריסט" ונעשה בהם שימוש במלחמת ההתשה בקרב על הטיית מקורות המים וכן במלחמת יום הכיפורים. בנוסף יוצרו שני תותחים מתנייעים בני תותח 155 מ"מ, ה־M12 וה־M40.

• 
  טנק שרמן כלהביור בקרב איוו ג'ימה
• 
  שרמן 'קראב' עם מתקן לפינוי מוקשים
• 
  טנק שרמן DD אמפיבי
• 
  טנק־דחפור שרמן צה"לי עם תותח הוביצר 105 מ"מ
• 
  טנק שרמן 'קליופה' עם משגר רקטות T34

השרמן בצה"ל

טנק שרמן מגדוד 82 של חטיבה 8, בפשיטה על שדה התעופה באל עריש במבצע חורב, 1948

תותח מתנייע צה"לי מסוג M-50, מוצג במצעד יום העצמאות בתל אביב, 1965

עם קום המדינה ופרוץ מלחמת העצמאות התעורר הצורך ברכש של טנקים. הטנק הצה"לי הראשון הושג בדרכי מרמה מעודפי הצבא הבריטי בארץ. בשבועות האחרונים לסיום המנדט, הובילו הבריטים טנקי שרמן ישנים שלדעתם לא היו ראויים לפינוי ממחסני הצבא בחיפה לרום הכרמל במטרה להפכם לגרוטאות על ידי השלכתם ממרומי ההר. ב־14 במאי הוצאו שלושה שרמנים ממחסן בחיפה בדרכם לכרמל להשלכה. אחד מהשלושה הועמס על עגלה של גורר טנקים יהודי והחל את דרכו לתל אביב. למחרת היום ב־15 במאי הגיע הטנק שעל הגורר למחסני התערוכה שבצפון תל אביב.

גם בן-גוריון הזכיר טנק בודד זה בסקירה שערך בפני הממשלה הזמנית בתל אביב ב־16 בחודש בחלק הדן במצב החזיתות ואף הורה לרכוש שרמנים נוספים.

שליחי מדינת ישראל ברחבי העולם חיפשו מקורות לרכש טנקים, ולחץ של יצחק שדה היפנה את מאמצי הרכש לאיטליה, שם נמצאו טנקי שרמן רבים מעודפי מלחמת העולם השנייה שנועדו להימכר כגרוטאות. בגלל הגבלות תקציביות אושר לרכוש 30 מהם במחיר נמוך יחסית של 2,200 דולר לטנק. אף על פי שטנקי השרמן נרכשו באוגוסט 1948, חלקם הגיע לארץ בנובמבר אותה שנה, ויתרם רק בינואר 1949. הסיבה לעיכוב בהובלה נבעה מכך שהם נחשבו לגרוטאות, ומערכת הביטחון לא רצתה לבזבז נפח באוניות להובלתם. רק הבטחה של גורמי החימוש שאפשר לתקנם הביאה לשינוי הגישה. תהליך התיקון היה ארוך, והבעיה של מחסור בתותחים לא נפתרה. הטנקים עברו תהליך של דה־מיליטריזאציה על ידי קדיחת חורים בתותח (הוביצר 105 מ"מ), וחבלות בגלגל המניע. בסופו של דבר נרכשו שלושה תותחי 75 מ"מ שהותקנו על הטנקים, ושני טנקים מרכישה זו הופעלו במבצע חורב. ניסיונות לרכוש תותחים דומים בחו"ל נכשלו.

14 מתוך הטנקים הללו הוחזרו לשימוש מכני ב־1949, והשאר נותרו לשיקום. כדי להתגבר על בעיית המחסור בתותחים נעשה ניסיון להתקין על טנק אחד תותח קרופ 75 מ"מ. כינון התותח נעשה באמצעות מערכת הכינון המקורית של הטנק (שלא הוחלפה), ולכן לא היה ניתן לדייק בירי. בסוף אוגוסט 1949 הוחלט להרכיב שבעה תותחי קרופ נוספים, למרות אי הדיוק, ועד מאי 1950 היו 6 טנקים מוכנים עם תותחי קרופ 75 מ"מ.

באמצע אוגוסט 1950 נרכשו בצרפת 50 תותחי 75 מ"מ מדגם M3 ועד מרץ 1951 הורכבו כבר על 17 טנקים שעברו הסבה ומתיקון מחודש לתותח הזה. במהלך שנות ה־50 המוקדמות נרכשו עוד עשרות שרמנים, חלקם חמושים בתותחי 76.2 מילימטר, מצרפת. באלה נעשה שימוש במבצע קדש שבמהלכו נפלו לידי צה"ל שרמנים מצריים. גרסה נוספת שהופעלה במבצע קדש הייתה ה־M50, שהיה שרמן שהותקן בו בארץ תותח צרפתי.

הסופר שרמן: שרמן M50 ושרמן M51

ערך מורחב – M51 שרמן

טנק סופר שרמן M51 של צה"ל בתצוגה ביד לשריון

על מנת לאפשר חדירת השריון של טנקי T-34/85 שנכנסו באותה תקופה לשירות בצבאות ערב, החלה ישראל בשיתוף פעולה חשאי עם צרפת לשיפור כוח האש של השרמן, על ידי הסבת התותח המקורי של השרמן לתותח צרפתי מדגם 'CN 75-50' בקוטר 75 מ"מ, שהוא בעצם העתק של תותח טנק ה'פנתר' הגרמני. הטנק החדש נודע בסימון שרמן M-50, והוא נכנס לשירות בצה"ל באמצע שנות ה־50 של המאה ה־20 ושירת עד שנות ה־70 של המאה ה־20. הוא לקח חלק במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. טנקים מסוג זה נמכרו לצבא צ'ילה.

שרמן M51 הוא כנראה דגם השרמן המתקדם ביותר שיוצר. מדובר בשרמן שמנועו הוחלף למנוע דיזל עם הספק של 460 כ"ס (340 קילוואט), מערכות בקרת האש שלו שופרו, נוספו זרקורי תת־אדום, והשינוי המשמעותי ביותר - התותח הוסב לתותח צרפתי בקוטר 105 מילימטר.

ההסבה לתצורה זו תוכננה ונעשתה בישראל בשנות השישים, על מנת לאזן את נחיתות התותח של השרמנים הישראליים לעומת הטנקים הסובייטיים שנכנסו לשירות צבאות ערב, בעיקר טנקי T-54.

ואכן במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים השרמן M51 הוכיח את עצמו כשיפור עצום לעומת השרמנים ששטפו לתוך גרמניה שלושים שנה לפני כן.

בקרב עמק דותן נלחם השרמן M51 בטנקים ירדנים מדגם M48 פטון, המתקדמים בהרבה, והוכיח כי הוא יכול להם. בקרבות בחזית הצפון במלחמת יום הכיפורים נלחמו השרמנים של חטיבות המילואים מול טנקי T-55 עיראקיים וטנקי T-62 סוריים ושוב הוכיחו כי הם יכולים להם, בתנאי שצוות מאומן ונחוש מפעיל אותם.

• 
  טנק שרמן של חטיבה 8 במהלך מלחמת העצמאות.
• 
  טנק שרמן ישראלי במצעד בחיפה 1949
• 
  שרמנים במצעד יום העצמאות ברמלה 1954
• 
  טנק שרמן שנרכש בבריטניה נפרק בנמל חיפה. 1955
• 
  סופר שרמן במהלך הפוגה בלחימה 1973

רכב קרבי משוריין על בסיס שרמן

צה"ל השתמש בטנקי השרמן כבסיס למגוון רכבי קרב משוריינים שנועדו לסייע בשדה הקרב. ההסבות בוצעו על ידי הצבא והתעשייה הצבאית ובהן הוסר הצריח ולשרמן נוספו אמצעים ייעודיים כגון כפות דחפור, משגרי רקטות ומנופים הידראוליים.

להלן מספר דגמים של רכב קרבי משוריין המבוסס על תובת שרמן:

• טנק תצפיות שרמן אייל - בטנק שרמן זה הוסר הצריח והותקנה מערכת הידראולית המסוגלת להגביה מתקן תצפית לגובה של 27 מטר. המערכת שנבנתה על ידי מפעל "אייל", הוזמנה על ידי צה"ל לצורך שימוש כעמדת תצפית ניידת לאורך החזית בתעלת סואץ במהלך מלחמת ההתשה עד למלחמת יום הכיפורים.
• משגרי רקטות מתנייעים: כדי לאפשר לצה"ל להנחית מכת אש בעומק שטחו של האויב פיתחה ובנתה התעשייה הצבאית בשיתוף חיל החימוש, חיל תותחנים וגורמי פיתוח בצה"ל בשנת 1973 מערכת לשיגור רקטת קרקע–קרקע העברי (MAR-290) בקוטר 290 מ"מ כדוגמת אלה המשוגרות באמצעות הקטיושה הסובייטית הידועה. טווח הירי נע בין 10 ל־40 ק"מ. שימוש בולט בכלי נעשה במלחמת שלום הגליל. טנקי שרמן הוסבו גם לשאת עליהם משגרי רקטות מדגם MAR-240 בקוטר 240 מ"מ.
• טנק הנדסה - טנק שרמן שבחזיתו הותקנו כף דחפור או מגוב לפריצת שדות מוקשים. שירת בחיל ההנדסה הישראלי.
• טנק חילוץ M-32: עם הכנסתם של טנקי שרמן מסוג M–50 למערך השריון, חיפש צה"ל טנק חילוץ שינוע בקצב השריון. בטנקים מסוג M–32 בעלי מנוע בנזין אלה בוצעה הסבה כדוגמת שאר הכלים בצי טנקי השרמן, שכללה החלפת מנוע הבנזין למנוע דיזל והתקנת מערכת מזקו"מ רחבה. טנקים אלה נותרו בשימוש שנים רבות בצה"ל.
• טנק חילוץ שרמן דגם ג' - טנק חילוץ זה נבנה בתחילת שנות ה־80 של המאה ה־20 על ידי מפעל הטנקים בבסיס תל השומר על בסיס תובת טנק שרמן יצוקה מדגם M4A1. לטנק מנוף בעל כושר הרמה של 55 טון/מטר ובעל שני מעדרי עגינה בחזית ומאחור. כמו כן מצויד הטנק בכננת בעלת כושר משיכה של 72 טון.
• תותח מתנייע: טנקי שרמן הוסבו כדי לשאת עליהם תותחים כבדים דוגמת תותח L-33 בקוטר 155 מ"מ ומרגמה כבדה מתנייעת (מכמ"ת) 160 מ"מ, ובכך נהפכו לארטילריה מתנייעת.
• מערכת קלשון: משגר טילים נגד קרינה כחלילית לשיגור טילי AGM-45 שרייק מתובה של טנק M4 שרמן. המערכת נכנסה לשימוש מבצעי בחיל האוויר הישראלי זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים והיא נועדה למשימות דיכוי הגנה אווירית.
• טנק פינוי רפואי - בתחילת מלחמת "ההתשה", הוטל על חיל החימוש לפתח טנק שיאפשר פינוי נפגעים תחת אש תוך מתן הגנה מקסימלית לצוות ולפצועים. סדנת גייסות השריון ביצעה בשנת 1969 אב–טיפוס של כלי פינוי משוריין על גבי תובת טנק שרמן, שבו בוצעה הסבה על ידי הסרת הצריח, העברת מנוע הדיזל לחזית הכלי ובניית תא גדול ומרווח בחלק המרכזי והאחורי להובלת רופא, חובש ופצועים. טנק פינוי זה נבנה בכמות ניכרת והוכנס לשירות במהלך מלחמת "ההתשה" בחזית המצרית לאורך תעלת סואץ. הטנק בעל כושר נשיאה של צוות רפואי ו–4 פצועים תוך מתן הגנה מקסימלי תחת אש. אף ששימש זמן קצר בלבד, הוא היווה רעיון מוכח לדור טנקי הפינוי הבאים.

לקריאה נוספת

• Chamberlain, Peter; Chris Ellis. Churchill and Sherman Specials, Profile Publications 1970
• George, Forty. M4 Sherman (Weapons and Warfare), Blandford Pr 1987
• Gene Eric Salecker. Rolling Thunder against the Rising Sun: The Combat History of U.S. Army Tank Battalions in the Pacific in WWII, Stackpole Books 2008
• Green, Mike. American Tanks and AFVs of World War II, ‏Osprey Publishing 2014
• John, Christopher. Sherman M4 Medium Tank: The War Machines 1, Amberley Publishing 2014
• Oliver, Dennis. British Sherman Tanks, Concord Publications 2006
• Pat, Ware. M4 Sherman (Images of War Special), Pen and Sword 2014
• Dr. Robert Manasherob, Lioness & Lion of the line, Sabingamartin Publications 2007
• Sandars, John. The Sherman Tank in British Service 1942-1945, Osprey Publishing 1982
• Stephen, Hart. Sherman Firefly vs Tiger: Normandy 1944 (Duel), Osprey Publishing 2007

קישורים חיצוניים

• השרמן הצה"לי - מתוך אתר Israeli-Weapons, הדף מכיל את כל דגמי הרק"ם המבוססים על טנקי שרמן ששירתו בצה"ל, כולל מידע ותמונות.
• מידע והיסטוריה של ה־M4 באתר WW2 Vehicles
• תמונות של שרמן M4 באתר Prime Portal
• תמונת שרמן DD עם מסך ציפה פרוס למחצה
• M4 שרמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)