היסטוריה של קנדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קנדהקנדה
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של קנדה

היסטוריה פרה-קולומביאנית

צרפת החדשה 1604-1763

המלחמות הבין-קולוניאליות בין בריטניה לצרפת

מלחמת הצרפתים והאינדיאנים

קנדה תחת שלטון בריטניה 1763-1867

קנדה כמדינה עצמאית: חלק מחבר העמים הבריטי

קנדה במלחמת העולם הראשונה

היסטוריה מאוחרת של קנדה

קנדה

ההיסטוריה של קנדה מכסה תקופה של למעלה מ-14,000 שנים, החל מהגעתם של בני האדם הראשונים לאזור בסוף תקופת הקרח האחרונה, אבותיהם של שבטי הילידים הרבים שכיום נקראים בשם הכולל האומות הראשונות.

לפי מסורות קדומות בסקנדינביה, הגיעו יורדי ים ויקינגים לאזור זה של העולם לקראת סוף האלף הראשון לספירה ואף הקימו בו מושבות שלא שרדו.

בעת החדשה: הצרפתים והבריטים החלו לחקור את האזור בסוף המאה ה-15 ומאוחר יותר החלו גם להקים יישובי קבע שהתרכזו בעיקר בחוף המזרחי של היבשת. בשנת 1763, לאחר סיומה של מלחמת שבע השנים, צרפת ויתרה על מרבית שטחיה באמריקה הצפונית לטובת בריטניה. לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית נותרו המושבות הקנדיות השטחים היחידים שבבעלות האימפריה הבריטית באמריקה הצפונית. בשנת 1867 אוחדו מושבות אלו לדומיניון בריטי שכלל ארבע פרובינציות: אונטריו, קוויבק, ניו ברנזוויק ונובה סקוטיה. תהליך זה, שנקרא בשם איחוד קנדה, הביא לעלייה באוטונומיה של המושבות מהכתר הבריטי ושיאו היה עם חקיקתו של חוק וסטמינסטר בשנת 1931, שקבע את עצמאותם של הדומיניונים של האימפריה הבריטית, ובכללם גם קנדה. בשנת 1982 חוקק הפרלמנט הבריטי את חוק קנדה שביטל את שארית התלות של המדינה העצמאית בבריטניה.

כיום קנדה מורכבת מעשר פרובינציות ושלוש טריטוריות הנשלטות על ידי מונרכיה חוקתית שבראשה המונרך הבריטי.

התקופה הפרה-קולומביאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האומות הראשונות

בני אדם החלו ליישב את יבשת אמריקה החל מלפני כ-14,000 שנה, כאשר גובה פני הים ירד ואפשר חצייה רגלית של מיצר ברינג מסיביר לצפון מערב אמריקה הצפונית. עם זאת, באותה התקופה מרבית האזור שנקרא היום קנדה היה מכוסה בשכבת קרח עבה ולכן המתיישבים החדשים ביבשת התרכזו בעיקר באזור אלסקה של ימינו[1]. לפני כ-16,500 שנה הקרחונים החלו להנמס ובני האדם יכלו להתחיל לנדוד מזרחה ודרומה. ההערכה היא כי המתיישבים נכנסו פנימה לתוך היבשת בעקבות יונקים גדולים כגון ממותה, מסטודון, כבש המושק ועוד[2]. העדויות הארכאולוגיות המוקדמות ביותר להתיישבות בקנדה נמצאו בטריטוריית יוקון והן כוללות כלי אבן מסותתים ועצמות עם סימני שחיטה של ממותות.

נדידת בני אדם מסיביר ליבשת אמריקה דרך מיצר ברינג. ניתן לראות כי מרבית שטחה של קנדה היה מכוסה בשכבת קרח שמנעה התיישבות.

לפני כ-10,000 שנה האקלים באמריקה הצפונית החל להתייצב והיה דומה מאוד לאקלים של ימינו. כתוצאה מכך החל תהליך נרחב של נדידה ועלייה חדה באוכלוסייה בכל יבשת אמריקה. גודלה של קנדה והמגוון הרחב של צמחים, בעלי חיים ותנאים אקלימיים הנמצאים בה תרמו לחלוקת המתיישבים לשבטים נפרדים המוגדרים על ידי שפה או תרבות. אזור קולומביה הבריטית יושב על ידי עמי הסטולו כבר בתחילת עידן ההולוקן, 9,000-10,000 שנים לפני זמננו. מרבית השטח בצפון וצפון-מערב אמריקה הצפונית יושב על ידי עמי הנא-דניי החל מסביבות האלף השמיני לפנה"ס[3]. עמים אלו היו אבותיהם של הילידים דוברי שפות אתבסקה, שכללו בתקופה מאוחרת יותר את שבטי האפאצ'י והנאוואחו בדרום. הם הקימו כפרים עונתיים מהם יצאו לציד, דיג ואיסוף מזון לחורף.

עמי ההורון התיישבו באזור דרום אונטריו לפני כ-9,000-10,000 שנה וצדו בעיקר קאריבו כדי לשרוד על האדמה שהייתה באותה תקופה עדיין מכוסה על ידי קרחונים. עמים רבים אחרים הסתמכו על באפלו לצורכי מחיה החל מהאלף השישי לפנה"ס. ילידים אלו צדו את הבהמות הגדולות על ידי הנסתם לכיוון שפת צוק, שם היו נופלות ומתות. באתר הד סמאשד אין שבדרום מערב אלברטה נמצאו עדויות לציד ביזונים במשך כ-6,000 שנים[4]. תקופת תרבות היער החלה בערך באלף השני לפנה"ס ונמשכה עד לסוף האלף הראשון לספירה. תקופה זו כללה התיישבות ענפה באזור מזרח קנדה ונבדלה מהתקופות שלפניה בעיקר בשימוש בכלי חרס בנוסף לכלי אבן[5]. העמים של מזרח קנדה הסתמכו פחות על בשר ויותר על גידולים חקלאיים כגון תירס, שעועית וקישוא.

עד לאלף הראשון לספירה העמים שנקראים כיום האומות הראשונות התיישבו וייסדו רשתות מסחר ברחבי קנדה. תרבויות ילידיות קנדיות רבות הקימו יישובי קבע והציגו סממנים של תרבות מורכבת בעלת סדר חברתי מובנה. רבות מהתרבויות הללו נכחדו עוד לפני הגעתם של המתיישבים האירופאים הראשונים והידע היחיד שלנו עליהן מגיע מעדויות ארכאולוגיות.

באזור הארקטי התקיימה החל מאמצע האלף הראשון לספירה תרבות פרה-אסקימואית הנקראת תרבות דורסט, שהוחלפה עד תחילת המאה ה-16 לספירה על ידי אבותיהם של האינואיטים של ימינו. השבטים האינואיטים נלחמו לעיתים קרובות בינם לבין עצמם וכן נגד האומות הראשונות שמדרום בשל סכסוכי גבולות רבים.

הגעת האירופאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעות הוויקינגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר התיישבות ויקינגי בל'אנס או מדוז

התיעוד הראשון של הגעת אירופאים לצפון אמריקה נמצא בסאגות האיסלנדיות המספרות על מסעם של וויקינגים. לפי סאגות אלו האירופאי הראשון שראה את קנדה היה ביארני הריולפסון אשר עקב סופה באוקיינוס האטלנטי נסחף יחד עם צוותו אל עבר צפון אמריקה בשנת 985 או 986 לספירה. חרף הגילוי החדש, הריולפסון לא ירד לחוף ובמהרה עזב לכיוון יעדו המקורי. עם זאת הוא תיאר את תגליתו ללייף איריקסון, בנו של אריק האדום, שהחליט לחקור את האזור ואף להקים שם התיישבות 15 שנה מאוחר יותר.

הסאגות מתארות שלושה אזורים נפרדים שהתגלו על ידי אריקסון: הלולנד ("ארץ האבנים השוטוחות"), המתייחס ככל הנראה לאי באפין שבטריטוריית נונאווט; מארקלנד ("ארץ היערות"), המתייחס ככל הנראה לאזור לברדור; ווינלנד ("ארץ היין") שם התיישבו הוויקינגים. בשנות ה-60 של המאה ה-20 התגלו עדויות ארכאולוגיות להתיישבות זו באתר ל'אנס או מדוז שבקצה הצפון-מערבי של האי ניופאונדלנד. עם זאת ההתיישבות האירופאית הראשונה ביבשת אמריקה לא החזיקה מעמד זמן רב, בעיקר בשל עוינותם של השבטים המקומיים.

החוקרים האירופאים הראשונים בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1497 הפך ג'ון קבוט, חוקר ונווט ונציאני שפעל בשירות מלך אנגליה, לאירופאי הראשון שהגיע ליבשת צפון אמריקה מאז הוויקינגים. קבוט שאף למצוא דרך צפונית משל קולומבוס שתקשר בין אירופה לאסיה, ונחת ב-24 ביוני 1497 בחופי אמריקה הצפונית, ככל הנראה באזור החוף המזרחי של ניופאונדלנד. משלחתו של קבוט לא נשארה זמן רב על החוף ולא חקרה את פנים הארץ, אולם היא כן הניפה את דגל אנגליה במקום ובכך תבעה את האזור בשם מלך אנגליה.

עם זאת, פורטוגל טענה כי יש לה זכות ראשונים על האזור שהתגלה על ידי קבוט בשל חוזה טורדסיאס, שחילק את העולם החדש בין פורטוגל לספרד. לצורך זאת שלחה האימפריה הפורטוגזית מספר חוקרים מטעמה בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 שתבעו את האזורים הנקראים כיום ניופאונדלנד ולברדור (הנקרא על שם החוקר הפורטוגלי ז'ואו פרננדז לברדור) בשם פורטוגל. בתחילת המאה ה-16 אף הוקמו מספר יישובי קבע פורטוגלים בחופי ניופאונדלנד שהתבססו על דיג בקלה וסחירתם עם סוחרים אירופאים, אולם עד מהרה יישובים אלו ננטשו בעוד שהפורטוגלים מיקדו את מאמציהם באמריקה הדרומית[6].

צרפת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צרפת החדשה

ייסוד קוויבק סיטי ומונטריאול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת צרפת החדשה שצוירה בשנת 1612 על ידי סמואל דה שמפלן

הקשר הצרפתי לעולם החדש החל בשנת 1524 כאשר החוקר האיטלקי ג'ובני דה וראזאנו נשלח על ידי פרנסואה הראשון, מלך צרפת כדי לסייר באזור שבין פלורידה לניופאונדלנד בתקווה למצוא מעבר לאוקיינוס השקט[7]. וראזאנו היה האירופאי הראשון לגלות את אזור ניו יורק של היום, לה קרא "אנגולם החדשה" (Nouvelle-Angoulême) מסעו של וראזאנו שכנע את מלך צרפת להמשיך ולחקור את העולם החדש.

בשנים 1534–1535 סייר ז'אק קרטייה, מגלה ארצות צרפתי, שגילה בין היתר את הנהר סנט לורנס, באזור ניו פאונדלנד. בעקבותיו הגיעו לאזור מתיישבים צרפתים רבים במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17. הם התיישבו בחלקה המזרחי של קנדה, מתוך מטרה לעסוק בדיג ובסחר בפרוות, ובמיוחד הבונה, שפרוותו הייתה יקרת ערך באירופה[8].

הניסיונות הצרפתים הראשונים להתיישבות קבע באזור נכשלו, אולם ספינות צרפתיות המשיכו לחצות את האוקיינוס האטלנטי ולהפליג בנהר סנט לורנס לפנים הארץ בעודן סוחרות ויוצרות קשרים עם האומות הראשונות.

אביה מייסדה של קנדה דוברת הצרפתית היה סמואל דה שמפלן. הוא ופייר דה-גה הוליכו את המחנה הצרפתי להתיישב תחילה באקדיה במהלך שנת 1604, ולאחר מכן בשנת 1608, בקוויבק סיטי שבאזור הנהר סנט לורנס. העיר הפכה לבירת צרפת החדשה והיא נחשבת לעיר האירופאית הראשונה בצפון אמריקה הלא-ספרדית. שמפלן המשיך לסייר באזור שמסביב לקוויבק ובעיקר ליצור קשרים עם השבטים המקומיים.

אזור הימות הגדולות נחקר על ידי המגלה הצרפתי אטיין ברולה בין השנים 1610 - 1612, ובשנת 1615, עם הגעת דה שמפלן לימת יורון, החלה התיישבות של מיסיונרים צרפתיים גם באזור זה. ב-1627 הוקמה על ידי הקרדינל רישלייה חברת "צרפת החדשה". החברה קיבלה זיכיון להתיישב ולשלוט בשטחי צרפת בצפון אמריקה. בשנת 1620, לאחר שחקר את אזור האגמים הגדולים ועמק סנט לורנס, מונה שמפלן על ידי לואי השלושה עשר כמנהל האדמיניסטרטיבי של האזור, ולמעשה שימש כמושל הכללי של צרפת החדשה בשם המלך.

ב-1642 הוקמה העיר מונטריאול על ידי דה מזונב. הסיוע של הצרפתים לשבט יורון כנגד שבטי האירוקווי, הפך את האחרונים לאויבים. לאחר הקמת מונטריאול החלו המושבות הצרפתיות הצעירות לסבול מהצקות בלתי פוסקות מצד שבטי האירוקווי שהגיעו לשיאם ב-1660. ביו שני הצדדים התקיימה סדרה ארוכה של עימותים הנקראים כיום "מלחמות הבונים" ושהסתיימו רק בשנת 1701.

סמואל דה שמפלן - אבי קנדה הצרפתית

ב-1663 פרש מלך צרפת את חסותו על המושבה, ותיגבר את חיל המצב הצרפתי שנועד לשמור על המתיישבים. לאחר גילוי שפך המיסיסיפי ב-1682, טענה צרפת לשליטה על שטחים נרחבים בצפון אמריקה, באזור שנקרא בפיהם לואיזיאנה. תוכניתם של המתיישבים הצרפתים הייתה להגדיל את האזור שבשליטתם, ולהקים רצף טריטוריאלי לאורך הרי האפלצ'ים בין מושבותיהם בקנדה לבין ניו אורלינס שבדרום היבשת. התוכנית הייתה להקים ישות מדינית חדשה ואף שם ניתן לה - צרפת החדשה. בירתה הייתה קוויבק סיטי.

בסוף המאה ה-17 הקימו הבריטים מוצבי סחר באזור הימות הגדולות, והחל מאבק בינם לבין הצרפתים על השליטה בשטח.

בתחילת המאה ה-17 מנתה האוכלוסייה הצרפתית בצפון אמריקה רק כמה מאות מתיישבים, בעוד שהמושבות האנגליות שמדרום היו גדולות ומבוססות בהרבה. הקרדינל רישלייה, יועצו האישי של לואי השלושה עשר, שאף להפוך את צרפת החדשה לקולוניה חשובה וגדולה לא פחות מההתיישבות האנגלית והכריז על תמריצים בדמות כסף ואדמה למתיישבים צרפתים באקדיה. עם זאת, הקרדינל אסר על פרוטסטנטים להתיישב באזור, ולכן פרוטסטנטים צרפתים רבים בחרו במקום זאת להתיישב באזור האנגלי הסובלני יותר. באותה התקופה החלו המתיישבים האנגלית בדרום לפשוט על עמק סנט לורנס ובשנת 1629 אף כבשו את העיר קוויבק סיטי והחזיקו בה במשך שלוש שנים. בנוסף, היישוב הצרפתי הקטן בקנדה סבל מפשיטות חוזרות ונשנות מצד האירוקוי, אולם בשנת 1663 המושבה חוזקה מבחינה ביטחונית לאחר שהמלך לואי הארבעה עשר הכריז על צרפת החדשה כמושבת כתר ושלח גדודי צבא צרפתים לאזור כדי לשמור על השקט. בשנת 1666 בוצע בצרפת החדשה סקר אוכלוסין מקיף שהראה כי כלל האוכלוסייה באזור מנתה 3,215 צרפתים, כאשר רק שליש מתוכם היו נשים[9].

המלחמות בין בריטניה לצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות האירופאית באמריקה הצפונית בשנת 1702
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמות הבין קולוניאליות בין בריטניה לצרפת, מלחמת הצרפתים והאינדיאנים

לקראת סוף המאה ה-17 המתיישבים הצרפתים היו מבוססים באזורים המודרניים של אונטריו, קוויבק, החוף המזרחי של קנדה וצפון ניו אינגלנד, אולם המתיישבים הבריטים שלטו לא רק על שלוש עשרה המושבות בדרום אלא גם על כל אזור מפרץ הדסון שמרכז קנדה וכן על חלק מניופאונדלנד. בשנת 1682 המצב אוזן במעט לאחר שרנה-רובר קוואלייה הצרפתי חקר את אזור נהר המיסיסיפי ותבע בשם צרפת אזור נרחב שהשתרע מהאגמים הגדולים בצפון ועד למפרץ מקסיקו בדרום. בנוסף, חוקרים צרפתיים הצליחו להגיע רגלית ממונטריאול לחופי מפרץ הדסון ולכבוש שטחים נוספים בשם צרפת.

מספר מלחמות בין הבריטים לבין הצרפתים החל מ-1689 נגסו בגודל השטח בו שלטו הצרפתים. ב-1689 פתחו הבריטים בתמיכת האינדיאנים משבטי האירוקווי במתקפה נגד הצרפתים, מערכה שנמשכה עד 1697, וכונתה "מלחמת המלך ויליאם". מלחמה זו הייתה זירת משנה למלחמה באירופה - מלחמת הברית הגדולה. במהלכה של המערכה נפלו אקדיה (היום נובה סקוטיה) והעיר פורט רויאל בידי הבריטים, אולם הם נכשלו בניסיונותיהם לכבוש את קוויבק סיטי וומונטריאול, ונסוגו לבסוף חזרה מהשטחים שכבשו. המלחמה נחתמה בהסכם רייסווייק (Ryswick).

לא חלפו חמש שנים, ומלחמה חדשה ("מלחמת המלכה אן") פרצה ב-1702. בעקבות פרוץ מלחמת הירושה הספרדית באירופה ב-1701, התלקחו עימותים בין הבריטים לבין הצרפתים גם בזירה האמריקנית. ב-1710 כבשו הבריטים שוב את פורט רויאל ואת אקדיה, והאזור הפך למחוז הבריטי נובה סקוטיה. ב-1713 נחתם הסכם אוטרכט בו ויתרו הצרפתים על ניופאונדלנד ועל אזור מפרץ הדסון לטובת בריטניה. לאחר ההסכם ידעה צרפת החדשה שנות שקט, והחלה להתפתח. נסללה דרך המלך בין קוויבק למונטריאול, והאוכלוסייה החלה לגדול. ב-1740 מנתה צרפת החדשה כ-50,000 נפש, אך מספר זה היה נמוך מאוד ביחס למספר המתיישבים הבריטיים בצפון אמריקה.

מערכי הצדדים ב-1750

השקט נשמר באזור עד 1744, עת תקפו הבריטים שוב במערכה שנקראה "מלחמת המלך ג'ורג'", שוב על רקע מלחמה אחרת - מלחמת הירושה האוסטרית. המערכה נמשכה עד 1748, ובמסגרתה כבשו הבריטים ב-1745 את מצודת לואיבור (Louisbourg) אך השיבו אותה לצרפתים ב-1748 במסגרת הסכם Aix-la-Chapelle.

ב-1754 פרצה המלחמה הרביעית והאחרונה - מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, שהייתה חלק ממלחמת שבע השנים על רקע סכסוכי הקרקעות הבלתי פוסקים בין הצדדים. מלחמה זו ארכה פורמלית תשע שנים. בתחילתה היו לצרפתים הישגים מסוימים, אך החל משנת 1758 הצליחו הבריטים לחדור למעוזיהם של הצרפתים ולכבשם, וב-1760 הגיעו לערים המרכזיות בקוויבק - קוויבק סיטי ומונטריאול, כך שלמעשה ניצחו במלחמה. ב-1763, בתום מלחמת שבע השנים, שמלחמת הצרפתים והאינדיאנים הייתה למעשה הזירה הצפון אמריקנית שלה, החליטו הצרפתים לשמור על שליטתם באיים הקריביים ולוותר על בעלותם במושבותיהם בצפון אמריקה לטובת בריטניה. תנאים אלה נחתמו במסגרת חוזה פריז.

לאחר סיום הקרבות איבדה צרפת כמעט את כל אחזקותיה באמריקה הצפונית, למעט שני איים קטנים בניופאונדלנד (סן פייר ומיקלון), שם שמרה צרפת על זכויות הדיג שלה, ושני איים בקריביים (גוואדלופ ומרטיניק). גם היהלומים שבכתר צרפת החדשה, קוויבק סיטי ומונטריאול, עברו לשליטתם של הבריטים.

קנדה תחת שלטון בריטניה 1763-1867[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק קוויבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר החתימה על חוזה פריז בשנת 1763, שסיים את מלחמת הצרפתים והאינדיאנים באמריקה הצפונית ואת מלחמת שבע השנים באירופה, העבירה צרפת את השליטה על מרבית שטחיה בקנדה לידי הבריטים. השליטים החדשים התירו לתושבים הקנדים צרפתים להמשיך בחיים הפוליטיים, הדתיים והתרבותיים שלהם ללא שינוי רב, ואף אפשרו להם לנהוג לפי הדת הקתולית והחוק הצרפתי (עליו מבוסס כיום החוק הקבקי)[10]. זכויות אלו ניתנו לתושבים הקנדים צרפתים על ידי חוק קוויבק, שנחתם בשנת 1774 בפרלמנט הבריטי והיווה את אחד מחוקי הכפייה עליו מחו תושבי שלוש עשרה המושבות מדרום ושהובילו בהמשך למהפכה האמריקאית.

המהפכה האמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר יורק, לעתיד טורונטו, בשנת 1803. העיר נוסדה כתוצאה מכמות הפליטים הבריטים שהגיעו לקנדה לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית.

במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית רחשו רבים מהקנדים הצרפתים וכן הקנדים ממוצא בריטי אהדה כלפי המורדים בדרום, אולם נמנעו מלהצטרף באופן פעיל למאבק. בשנת 1775 ניסה הצבא הקונטיננטלי לכבוש את קוויבק מידי בריטניה אולם הוא נבלם על ידי הכוחות הבריטים בקרב קוויבק. בשנת 1783 פינו הבריטים את העיר ניו יורק והעבירו את מרבית האוכלוסייה הנאמנה לכתר לנובה סקוטיה וקוויבק. למעשה כמות הפליטים הייתה כה גדולה עד שהיה צורך בהקמת מושבה חדשה, ניו ברנזוויק, בשנת 1784, וכן בפיצול קוויבק בשנת 1791 לשני מחוזות נפרדים: קנדה התחתונה, שכללה בעיקר את התושבים הצרפתים באזור נהר סנט לורנס, וקנדה העליונה, שיושבה על ידי פליטים בריטים משלוש עשרה המושבות וכללה את דרום אונטריו של היום. בירתה של קנדה העליונה, יורק, נוסדה בשנת 1796 והתפתחה כארבעים שנה מאוחר יותר לעיר טורונטו. החתימה על חוזה פריז בשנת 1783 סיימה את מלחמת העצמאות וקבעה רשמית כי הגבול בין ארצות הברית לבין המושבות הבריטיות יהי לאורך קו רוחב 45. השטח שמדרום לאגמים הגדולים, שהיה לפני כן חלק מקוויבק, הועבר לידי האמריקאים.

מלחמת 1812[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת 1812

מלחמת 1812 ניצתה בין ארצות הברית לבריטניה ועירבה גם את הקולוניות הבריטיות באמריקה הצפונית. האמריקאים קיוו לכבוש לפחות חלק מהשטח מצפון לגבול הן כדי לפגוע בבריטים והן כדי לדכא את המתקפות של האומות הראשונות שהפריעו ליישוב אזור הספר[11]. בשנת 1813 השתלטו הכוחות האמריקאים על אגם אירי וסילקו את הבריטים ממערב אונטריו. כתוצאה מהמלחמה החלה הגירה ערה מקנדה העליונה לאוהיו, אינדיאנה ומישיגן.

ההתקוממויות של שנת 1837[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1837 התרחשו מספר מרידות בקנדה העליונה והתחתונה נגד השלטון הבריטי. בעוד שבקנדה העליונה המרד היה חובבני ובלתי מוצלח, בקנדה התחתונה הצליחו מורדים קנדים צרפתים וקנדים-בריטים להלחם בשלטון ואף לכבוש מספר ערים. לאור ההתקוממויות בחנה הממשלה הבריטית את המצב במושבות הבריטיות באמריקה הצפונית ומצאה כי יש צורך בשלטון מקומי אוטונומי. בנוסף, היא המליצה על איחוד קנדה העליונה והתחתונה על מנת לגרום להתבוללות של האוכלוסייה הצרפתית והטמעתה באוכלוסייה הדוברת אנגלית. לצורך כך אוחדו שני המחוזות למחוז קנדה מאוחד בשנת 1840, ובשנת 1848 הפרלמנט הבריטי אישר למושבה, יחד עם מושבת נובה סקוטיה, לייסד שלטון מקומי[12]. במהלך שבע השנים הבאות העניקו הבריטים שלטון מקומי גם לאי הנסיך אדוארד, לניו ברנזוויק ולניופאונדלנד.

במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 הגיעו כ-800,000 מהגרים לקנדה, בעיקר מהאיים הבריטים. אחוז גבוה ממהגרים אלו הגיעו מסקוטלנד, בעקבות פינוי הרמות הסקוטיות, וכן מאירלנד, בעקבות רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד. בשנים 1847 ו-1848 הגיעו לטורונטו בלבד 35,000 מהגרים איריים שברחו מהרעב בארצם.

התפשטות מערבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר מקנזי, האירופאי הראשון שחצה את קנדה עד לאוקיינוס השקט.

האירופאים החלו לחקור את הקצה המערבי של קנדה באמצע המאה ה-18 כאשר סוחרים הגיעו לאזור כדי לסחור בפרוות לוטרת הים. הספרדים היו הראשונים למפות את האזור ולתבוע בעלות על החוף הפסיפי של קנדה בשנת 1775, אולם הם לא הקימו באזור יישובי קבע או תחנות מסחר. בשנת 1778 הימאי הבריטי ג'יימס קוק הגיע לאזור בחיפוש אחר המעבר הצפון-מערבי ואף נחת באי ונקובר. עשר שנים לאחר מכן הבריטים היו הראשונים לבנות יישוב במקום והחלו במסחר בפרוות עם סין, אולם הספרדים, שעדיין ראו באזור טריטוריה בבעלותם, התחילו לבנות באי ונקובר מבצר ואף השתלטו על מספר ספינות בריטיות. תקרית זו כמעט והובילה למלחמה בין ספרד לבריטניה אולם בסופו של דבר הספרדים עזבו את האזור ולא המשיכו את תביעותיהם עליו.

הבריטים שאפו למצוא דרך יבשתית לאוקיינוס השקט כדי להרחיב את הסחר הרווחי בפרוות. בשנת 1793 החוקר הסקוטי אלכסנדר מקנזי, עליו קרוי הנהר מקנזי, היה האירופאי הראשון לחצות את קנדה ברגל ולהגיע לחוף הפסיפי. זמן קצר לאחר מכן הקימו הבריטים את יישוב הקבע הראשון במערב קנדה, פורט סנט ג'ון שבקולומביה הבריטית. בשנת 1821 התאחדו שתי חברות המסחר הגדולות בקנדה (ולמעשה מהחברות הגדולות בעולם בזמנו), חברת מפרץ הדסון והחברה הצפון-מערבית והקימו את היישוב ונקובר כבסיסם המערבי. לאחר האיחוד שלטה החברה החדשה על שטח של 7,770,000 קמ"ר שהשתרע על מרבית קנדה של היום, מהאזור שמזרחית לאגם הדסון ועד לאוקיינוס השקט, וכן צפונה עד לאוקיינוס הארקטי.

בשנת 1849 הוכר אזור האי ונקובר כמושבה בריטית מלכותית, בעיקר כדי לספק בסיס לצי הבריטי בחוף המערבי של צפון אמריקה. בשנת 1858, לאחר גילוי זהב באזור קניון פרייז'ר שגרם לקפיצה באוכלוסייה של אזור קולומביה הבריטית מ-150 תושבים ל-20,000 תוך שנה בלבד, הוחלט על הפיכתה של קולומביה הבריטית גם היא למושבה מלכותית. בשנת 1866 סופחה מושבת האי ונקובר לתוך קולומביה הבריטית.

קנדה כמדינה עצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איחוד קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איחוד קנדה

בשנים שלאחר הענקת השלטון המקומי הועלה מספר פעמים הרעיון להפוך את המושבות הקנדיות הנפרדות לפדרציה מאוחדת, ובשנת 1859 אף הועלה הרעיון בפני הפרלמנט הבריטי אך נדחה במהרה. בשנת 1864 החלו ראשי הממשלות של ניו ברנזוויק, נובה סקוטיה ואי הנסיך אדווארד לדון באפשרויות של איחוד מושבותיהם למושבה ימית אחת, והם הופתעו כאשר ג'ון אלכסנדר מקדונלד, ראש הממשלה של מחוז קנדה המאוחד דאז, ביקש להצטרף גם הוא לדיונים. באותה השנה בועידת שארלוטטאון וועידת קוויבק נדונו התנאים לאיחוד המושבות ובשנת 1866 אושר רעיון האיחוד בפרלמנטים של ניו ברנזוויק, נובה סקטויה וקנדה.

בדצמבר 1866 הגיעו 16 נציגי המושבות ללונדון לדיונים עם המלכה ויקטוריה ועם הפרלמנט הבריטי בנושא הקונפדרציה הקנדית ובמרץ 1867 אישרה המלכה רשמית את חוק צפון אמריקה שקבע כי החל מה-1 ביולי של אותה שנה יאוחדו המושבות הבריטיות תחת דומיניון אחד בשם קנדה בעל פרלמנט עצמאי שייצג באופן שווה את ארבעת מחוזותיו: ניו ברנזוויק, נובה סקוטיה, אונטריו וקוויבק (שני האחרונים פוצלו ממחוז קנדה המאוחד)[13]. ה-1 ביולי נחגג עד היום כיום קנדה, יום העצמאות של המדינה.

התפתחותה של קנדה העצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדה בשנים 1870–1871. ניתן לראות כי מרבית שטחה של המדינה המודרנית היה חלק מההטריטוריות הצפון-מערביות.

בשנת 1869 הפדרציה החדשה של קנדה, בראשות ראש ממשלתה הראשון ג'ון אלכסנדר מקדונלד, רכשה את מרבית שטחיה של חברת מפרץ הדסון ונתנה להם את השם "הטריטוריות הצפון-מערביות". טריטוריה זו כללה למעשה את כל שטחה של קנדה המודרנית חוץ ממדינות הקונפדרציה במזרח וקולומביה הבריטית במערב. הממשלה עודדה מתיישבים אירופאים לנדוד מערבה וליישב את הטריטוריה החדשה אולם נדידה זו עוררה את זעמם של התושבים המקומיים שהיו בעיקר אנשי האומות הראשונות וכן עמי המטי, צאצאיהם של סוחרי הפרוות הצרפתים מהמאה ה-17 שלקחו נשים מקומיות. כדי להרגיע את הרוחות הוקם בשנת 1870 מחוז מניטובה כפרובינציה החמישית בקנדה, בה ניתנו זכויות לאנשי המטי[14].

בשנת 1871 צורפה קולומביה הבריטית לקונפדרציה החדשה ובשנת 1873 הצטרף גם אי הנסיך אדוורד כמחוז הקטן ביותר בקנדה. באותה השנה הוקמה המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה במטרה לפקח על הטריטוריות הצפון מערביות ולמנוע אפשרות שהאמריקאים ינסו להתיישב באזור[15]. בשנת 1896, בעקבות הבהלה לזהב באזור קלונדייק, הגיעו כ-40,000 מתיישבים חדשים לטריטוריות הצפון מערביות בתוך שנה אחת. לאור הגידול החד באוכלוסייה החליטה ממשלת קנדה בשנת 1898 להפוך את אזור יוקון לטריטוריה נפרדת. בשנת 1905 הוקמו המחוזות ססקצ'ואן ואלברטה מתוך הטריטוריות הצפון-מערביות כחלק מהקונפדרציה. במהלך תחילת המאה ה-20 שונו הגבולות של המחוזות מספר פעמים עד שבשנת 1912 הם דמו מאוד לצורתם כיום, כאשר הגבול הדרומי של הטריטוריות הצפון-מערביות נקבע על קו רוחב 60.

קנדה בין שתי מלחמות עולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קנדה במלחמת העולם הראשונה

קנדה השתתפה במלחמת העולם הראשונה כחלק מהכוחות הבריטים באירופה, כאשר תרומותיו החשובות ביותר של הגיס הקנדי היו בקרב רכס וימי, הקרב על הסום וקרב פשנדל. לאחר הצלחותיהם של החיילים הקנדים בשדה הקרב נולדה בקרב הקנדים תודעה לאומית שהייתה נחלתם של דוברי האנגלית ולא הייתה זהה לזו של דוברי הצרפתית, שהתנגדו לגיוס החובה במהלך המלחמה. לאחר המלחמה ממשלת קנדה הפכה לחזקה יותר מול בריטניה ואף הצטרפה בחברה עצמאית בחבר הלאומים. בשנת 1931 חוק וסטמינסטר קבע את עצמאותם של הדומיניונים הבריטים ולמעשה היווה מעין הכרזת עצמאות פוליטית של קנדה.

קנדה הכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית ב-10 בספטמבר 1939, שבוע לאחר הכרזת המלחמה של בריטניה. הצבא הקנדי השתתף בכל זירות מלחמת העולם השנייה אך בעיקר באיטליה, צפון אירופה, צפון האוקיינוס האטלנטי וכן בקרב הונג קונג. במהלך המלחמה התגייסו כ-1.1 מיליון קנדים לצבא, כעשרה אחוז מהאוכלוסייה, מתוכם נהרגו יותר מ-45,000. ספינות רבות באזור מזרח קנדה הוטבעו על ידי צוללות גרמניות וכן המדינה חוותה מתקפה ישירה על שטחה כאשר הצי הקיסרי היפני תקף בשנת 1942 ללא הצלחה את האי ונקובר[16].

היסטוריה מאוחרת של קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה קנדה חוותה תקופה של שגשוג ובשנת 1949, לאחר משאל עם, החליטו תושבי ניופאונדלנד גם הם להצטרף לקונפדרציה. במהלך המלחמה הקרה תמכה קנדה בשכנתה ארצות הברית ואף שלחה כוחות לסייע לה במלחמת קוריאה. בשנות החמישים, לאור מאבק טריטוריאלי עם ברית המועצות על הריבונות של האזור הארקטי, העבירה ממשלת קנדה כמה עשרות אינואיטים מביתם שבצפון קוויבק אל האזור הנידח של איי המלכה אליזבת. עשרות שנים לאחר מכן גירוש זה המשיך להיות נושא מחלוקת בין קנדה לתושביה האינואיטים, עד שלבסוף בשנת 1996 פוצו צאצאי התושבים המגורשים בסכום של 10 מ' דולר קנדי.

בשנת 1956 שר החוץ הקנדי, לסטר פירסון, שבשנות השישים יכהן כראש ממשלת קנדה, נסע לתווך בין מצרים לבין אנגליה וצרפת על מנת לאפשר מעבר חופשי בתעלת סואץ ולהפסיק את הקרבות בסיני. פירסון הציע להקים כוח חירום מטעם האו"ם כדי לפקח על השלום באזור ובכך נחשב ל"אבי הכוחות לשמירת השלום של האו"ם"[17]. על מאמציו לשמירת השלום קיבל פירסון בשנת 1957 את פרס נובל לשלום (הקנדי הראשון לזכות בכבוד).

דגל קנדה. דגל עלה עץ האדר אומץ לראשונה בשנת 1965.

בשנת 1965 אימצה קנדה לראשונה דגל לאומי משלה שיחליף את דגל הממלכה המאוחדת, ולאחר דיונים מרובים שנמשכו למעלה מחצי שנה הוחלט כי הדגל יכיל בתוכו עלה עץ אדר אך לא יכיל שום סממן להשתייכותה של קנדה לחבר הלאומים הבריטי. בשנות ה-60 שונו חוקי ההגירה הקנדים והביאו לשינוי בתמהיל המהגרים שהגיעו למדינה. אם בשנות החמישים מרבית המהגרים היו בעיקר ובריטניה, אירלנד ואיטליה, עד שנות השבעים הגיעו יותר ויותר מהגרים ממדינות כמו הודו, סין, וייטנאם, ג'מייקה והאיטי[18].

המהפכה השקטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השישים מחוז קוויבק עבר תהפוכות שנקראו המהפכה השקטה ומטרתם הייתה מודרניזציה של המחוז והתרחקות מהכנסייה הקתולית. לאחר מלחמת העולם השנייה, בעוד שקנדה וארצות הברית נהנו משגשוג כלכלי, תושביה הפרנקופונים של קוויבק חיו מתחת לקו העוני ורק 13% מהם סיימו 11 שנות לימוד (לעומת 36% מהתושבים דוברי האנגלית באותה התקופה). התושבים הממורמרים בחרו בשנת 1959 במפלגה הליברלית להנהגת הפרובינציה בתקווה לשינוי. בשנת 1961 החל הממשל החדש בתהליך רפורמציה של מערכת החינוך הקבקית, שעיקרו היה הפרדת המערכת מהכנסייה. בנוסף החלה ההנהגה בתהליכי מודרניזציה של הכלכלה המקומית, כאשר הפרויקט הגדול ביותר היה הלאמת חברות החשמל המחוזיות והקמת מפעלי חשמל הידרואלקטרים, הנחשבים עד היום לגורם עיקרי בכלכלת המחוז.

ההתקדמויות הסוציאליות והכלכליות בקוויבק הביאו להתגברות הרגש הלאומני של הקנדים צרפתים והחלו להשמע יותר ויותר קולות לעצמאות מקנדה. בשנת 1967 ביקר במונטריאול נשיא צרפת דאז, שארל דה-גול, ובנאום רשמי קרא "!Vive le Québec libre" (יחי קוויבק החופשית)[19]. נאום זה הביא להכרה רשמית בתנועת הריבונות הקבקית ובשנת 1968 הוקמה לראשונה מפלגת קוויבק הלאומנית תחת רנה לווק. קבוצת לאומנים קיצוניים יותר הקימו את החזית לשחרור קוויבק והחלו בפעולות טרור ששיאן היה במשבר אוקטובר בשנת 1970, שסימל את סופה של המהפכה השקטה. בשנת 1976 נבחרה מפלגת קוויבק לראשונה לשלטון והחלה בצעדים למען הבטחת זכויותיהם של הקנדים הצרפתים במדינה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של קנדה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]