הסטטוס קוו בישראל בנושא השבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שאלת השבת ואופן שמירתה העסיקה את החברה הלאומית המתגבשת עוד בזמן המנדט הבריטי. בתקופה זו התפתחו מספר הסדרים ששימשו כבסיס לעקרון הסטטוס קוו. במסגרת ההסדר הוסכם שהשבת תישמר בכל המוסדות הלאומיים, התחבורה הציבורית תושבת בכל היישובים וכן הותקנו תקנות שהבטיחו את השבתת המסחר והמלאכה בשבת.

בשנת 1951 נחקק "חוק שעות עבודה ומנוחה", האוסר על העסקת יהודים בשבת.[1]

סוגיית השבת השנויה במחלוקת מבטאת את הניגודים העמוקים בין הדתיים לחילוניים. מרבית החילונים תומכים לכל הפחות בפתיחת מקומות בילוי ובהפעלת תחבורה ציבורית בשבת. אולם, מרבית הדתיים רואים חילול שבת בפרהסיה כפוגע בצביון היהודי של המדינה. בתחום השבת קבע מכתב הסטטוס קוו כי "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת, כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם". המערכת הפוליטית נוהגת בסוגיית השבת בדפוסים מובהקים של דמוקרטיה הסדרית, כשהיא מתאפיינת בהתייחסות אגבית למעמד השבת בחקיקה הראשית, וכן בהאצלת סמכויותיה. לעצירת שחיקה הדרגתית בסטטוס קוו, נעשו ניסיונות, בעיקר מצד המפלגות הדתיות, לחוקק חוק שבת ארצי.

עבודה בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה[2] אוסר להעביד עובד מתחת לגיל 18 ביום מנוחתו השבועית (שהוא שבת ליהודים, ויום שישי, שבת או ראשון לבני דתות אחרות) אלא אם הותר על פי האמור בסעיף 12 בחוק. כמו כן, כדי למנוע הפליה, החוק אוסר על מעסיק לסרב להעביד אדם בגלל שאינו מוכן לעבוד ביום המנוחה שלו כפי שמחייבת אמונתו. בסעיף 12 נכתב כי לשר העבודה יש סמכות להתיר העבדת עובד ביום המנוחה במקרים שבהם הפסקת העבודה ביום המנוחה תביא לפגיעה קשה בענייני הגנת המדינה, ביטחון הגוף או הרכוש או פגיעה חמורה בכלכלה. בשנת תשכ"ט נוסף לחוק סעיף 9א, הקובע שבשבת "לא יעבוד בעל בית מלאכה בבית מלאכתו, ולא בעל מפעל תעשייה במפעלו, ולא יסחר בעל חנות בחנותו".

החוק מוציא מתחולתו שוטרים, סוהרים, ימאים ודייגים, אנשי צוות אוויר, עובדי מדינה מסוימים ועובדים בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי ועובדים שאי אפשר לפקח על שעות עבודתם - את כל אלה מותר להעביד בשבת. בנוסף הוציא שר הכלכלה היתרים להעבדה בשבת לעובדים בבתי מלון, בתי חולים ומסעדות, עובדי שמירה ועוד.

עובד יהודי מעל גיל 18 שהביע הסכמה אישית לעבוד בשבת, רשאי להיות מועסק ביום המנוחה בהתאם לרצונו על פי חוק, בכפוף לתשלום שכר בהיקף 150% מיום עבודה רגיל.

על מטרתו של האיסור על העסקת יהודי בשבת כתב נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר:

בקביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים ולהתפנות לנופש ולבידור לפי בחירתו והעדפותיו. כן נועד יום המנוחה להגן על בריאותו של העובד ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים. שנית, הוועדת המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל.

מאיר שמגר, בג"ץ 5073/91 תאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה

לרוב, החוק אינו נאכף. בחודש אוגוסט 2015 פסק בית הדין לעבודה בתל אביב שקיום כדורגל מקצועני בשבת מנוגד לחוק שעות עבודה ומנוחה, האוסר העבדת יהודי בשבת.[3] שרת הספורט מירי רגב החליטה למנות ועדה לבחינת הנושא, והיועץ המשפטי לממשלה אישר להמשיך במשך 60 ימים את ההימנעות של משרד הכלכלה מאכיפת החוק במגרשי הכדורגל.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מתקיימים עוד משנותיה הראשונות משחקים ותחרויות ספורט בשבת. בענפים שונים חלק מהתחרויות מתקיימות באמצע השבוע אך תחרויות מרכזיות מתקיימות ברובן בשבת, מה שמדיר ספורטאים דתיים מתחרויות ספורט. בעקבות מציאות זו עתרו ספורטאים שונים למוסדות המדינה נגד קיום תחרויות ספורט בשבת, על מנת לאפשר להם להשתתף בתחרויות.[4]

תחבורה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום התחבורה הציבורית התבססו ההסדרים על הסטטוס קוו שהיה קיים ערב הקמת המדינה. ההבנות הפוליטיות בנושא לא נשענו על חוק כתוב אם כי על הסכמים בלתי רשמיים. בשכונות דתיות נאסרה כל תנועה של כלי רכב ומגוון רחב של תחומים נותרו בשטח האפור[5] בהתאם לקביעה במסמך.

בישראל רוב התחבורה הציבורית אינה פעילה בשבת, פרט לקווי שירות המשרתים יישובים מרוחקים מאוד בצפון או בדרום, כדוגמת קווי אילת הפנימיים והחיצוניים, קווים המשרתים את ערי הצפון הרחוקות עד לקריית שמונה ועוד. בנוסף פועלת תחבורה ציבורית בעיר חיפה כולל קווים פנימיים עקב כך שלפני הקמת המדינה התחבורה בה פעלה גם בשבת וכך נשמר הסטטוס קוו. גם בערים מעורבות נוספות כמו נצרת ונצרת עילית פועלת תחבורה ציבורית בשבת. כמו כן, מוניות ומוניות שירות מורשות לנסוע בשבת.

הסכמים קואליציוניים עם המפלגות הדתיות כללו תמיד התחייבות לשמירת הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה, או לכל הפחות (בממשלת ישראל ה-33) מתן זכות וטו למפלגה הדתית על שינויים בו. גם מפלגות חילוניות בעיקרן שנמצאו באופוזיציה לא בהכרח תומכות בכל רפורמה לחילון השבת, ולעתים חברי הכנסת מטעמם נמנעים מהשתתפות בדיונים בנושא.[6] מצע מפלגת העבודה מציין חשיבות בשמירה על השבת כיום המנוחה הכללי, ותומך בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת במסגרת אשר תוגבל על ידי הסדרים אשר ייקבעו ברשויות המקומיות על פי צורכי ואופי אוכלוסיותיהן.

בשנים האחרונות התעוררו מספר יוזמות פרטיות ששמו להן למטרה לספק שירותי תחבורה בסופי השבוע, ובפרט בשבת, באמצעות הקמת אגודות שיתופיות. במאי 2015 נחנך בירושלים מיזם התחבורה השיתופית "שבוס" (הלחם של שבת ואוטובוס)[7], והחל להפעיל שירות במסלול ודמי נסיעה קבועים, שבו ניתן להשתמש לאחר רישום קצר לאגודה ותשלום דמי חבר שנתיים. ביוני 2015 החלה האגודה השיתופית "נוע תנוע"[8] להפעיל קו אוטובוס בשבתות בגוש דן. בשנת 2017 התרחבו המיזמים לערים נוספות, ונכון לקיץ אותה שנה מפעיל מיזם "שבוס" קו בירושלים ומעלה אדומים וכן קווים מירושלים, ראש העין וחולון לתל אביב. מיזם "נוע תנוע" מפעיל שלושה קווים בגוש דן המחברים בין רמת גן, גבעתיים ובת ים לתל אביב. כן מופעל קו שבת מבאר שבע לחוף הים באשקלון.

במדינות מפותחות אחרות ישנה תחבורה ציבורית משמעותית גם בימי המנוחה, כאשר הבדלי התדירות בין מדינות שונות, בין אזורים שונים בתוך מדינות ובין שעות שונות באותו הקו נובעים בדרך כלל מהיקף הביקוש. ישראל היא מדינה ייחודית שמלבד מספר מוניות שירות וקווי אוטובוס ספורים אין בה תחבורה ציבורית ביום המנוחה.[9]

שידורי טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1969 התחוללה סערה ציבורית סביב שידורי הטלוויזיה בשבת, כאשר מליאת רשות השידור החליטה להרחיב את שעות השידור היומיות ולעבור לשדר בטלוויזיה הישראלית (הערוץ היחיד שפעל בישראל באותה עת) מארבעה ימי שידור לשידורים יומיים, כולל ימי שישי ושבת, החל מחודש נובמבר באותה השנה. במסגרת המשא ומתן להרכבת הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השביעית שנערכו באוקטובר באותה שנה, דרשו נציגי המפלגות הדתיות להקפיא את פתיחת השידורים המתוכננים לליל שבת. בשבוע הראשון של נובמבר, שבו החלו השידורים היומיים, התחוללה מהומה סביב הסוגיה. בסופו של דבר החליטה ראש הממשלה גולדה מאיר להיענות באופן זמני לדרישת הדתיים, ולהקפיא את פתיחת השידורים בליל שבת. עו"ד יהודה רסלר עתר לבג"ץ בתביעה להורות לרשות השידור לשדר בשבת, אך נדחה בנימוק שאין ברשותו מקלט טלוויזיה ולכן אין הוא נפגע ישירות ממדיניות השלטונות. הוא צרף אליו את גיסו שיש לו מקלט, וביום שישי בשעות בין ערביים הגיעו לירושלים, לביתו של השופט צבי ברנזון שהיה שופט תורן. לאחר דיון של שלוש שעות בביתו – הוציא ברנזון צו על תנאי כנגד האיסור לשדר בשבת, והשידורים נפתחו כבר באותו ערב.

מרבית התכנים המשודרים בשבת מוקלטים. היוצאים מן הכלל בהקשר הזה הם שידורי חדשות ואירועים מיוחדים.

מסחר בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לתחום התחבורה הציבורית, בתחום המסחר ישראל היא לא המדינה היחידה שקבעה מגבלות ביום המנוחה ובמרבית מדינות מערב אירופה מקובל להטיל מגבלות על מסחר ביום ראשון. ברוב המדינות ההגבלות הן חלקיות ולא מונעות לגמרי פעילות מסחר אך ישנן מדינות - כדוגמת גרמניה, אוסטריה, בלגיה, שווייץ ונורווגיה - שההגבלות בהן הן כבדות מאוד, כך שהיקף העסקים הפועלים ביום המנוחה במדינות אלו הוא מצומצם למדי.[10]

ההחלטה אם להתיר או לאסור פתיחת עסקים נתונה בישראל לרשויות המקומיות מכוח חוק ההסמכה. רוב העיריות והמועצות המקומיות היהודיות חוקקו חוקי-עזר האוסרים על פתיחת עסקים, אולם מתירות פתיחת מסעדות, תחנות דלק ומקומות בילוי. לעומתן, מועצות אזוריות רבות אף אינן אוסרות פתיחת עסקים בשבת בתחומן. העברת מרכזי מסחר גדולים אל מחוץ לערים הביאה לפתיחתם של מרכזי מסחר אלה גם בשבת. רוב בעלי החנויות מעסיקים בשבת גם יהודים, תוך עבירה על חוק שעות עבודה ומנוחה. בעשור הראשון של המאה ה-21, חל כירסום בסטטוס קוו בנושא זה, כאשר יותר ויותר אזורי קניות נפתחים בשבת. מחקר שנערך בראשית שנת 2016 מצא כי 20% ממרכזי הקניות והקניונים בישראל פתוחים בשבת.[11]

במרוצת השנים חדלו לחלוטין רוב הרשויות המקומיות לאכוף את חוקי העזר העירוניים שלהן האוסרים פתיחת עסקים בשבת.[12] רשויות רבות עשו כן, לדבריהן, בשל התחושה שהאיסור ארכאי ואינו הולם עוד. עם זאת, נמנעו הרשויות מלתקן את חוקי-העזר הקיימים.

עיריית תל אביב נהגה להטיל קנסות על קיוסקים ומרכולים פתוחים בשבת אך לא הגישה לבית המשפט בקשות לסגור אותם. בעקבות זאת עתרה התאחדות הסוחרים והעצמאים כלכלית לבג"ץ בדרישה שיורה לעירייה להשתמש באמצעים נוספים לאכיפת חוק העזר העירוני שלה מלבד קנסות. ביוני 2013 קיבל בג"ץ את העתירה, והורה לעירייה לשקול אמצעי אכיפה נוספים או לתקן את חוק העזר.

בעקבות זאת החלה העירייה בהגשת בקשות לביהמ"ש לסגור מרכולים וקיוסקים בשבת, ובמקביל חוקקה תיקון לחוק העזר העירוני בנושא, אשר התיר פתיחת עסקים בשבת בשלושה אזורי מסחר ובתחנות דלק, וכן התיר פתיחת מספר מוגבל של קיוסקים ומרכולים ברחבי העיר לפי מפתח רחובות. ביוני 2014 פסל שר הפנים גדעון סער את התיקון שהתירו פתיחת מרכולים וקיוסקים, בנימוק שהקריטריון לקביעת מספרם של המרכולים והקיוסקים הפתוחים התבסס על מספר העסקים שהפרו את חוק העזר בעבר, ובכך ניתן "פרס לעבריינים" שהתיקון הותאם למידותיהם.[13]

בעקבות החלטת סער חוקקה מועצת העירייה תיקון נוסף לחוק העזר העירוני, אשר קבע קריטריונים אחרים לפתיחת מרכולים וקיוסקים בשבת, והפחית את מספרם בעיר ל-165.[14] שר הפנים סער נמנע מלפסול או לאשר את התיקון החדש לחוק העזר העירוני בשלהי כהונתו, וקבע באוקטובר 2014 שהתיקון יידון בידי מחליפו בתפקיד, ובינתיים יעוכבו פרסומו ברשומות וכניסתו לתוקף. כל אותה עת המשיכה עיריית תל אביב לאכוף את האיסור הישן על פתיחה בשבת של קיוסקים ומרכולים, והגישה בקשות לבית המשפט לסגור אותם בשבת. בנובמבר 2014 בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב מחק בקשות אלו, בנימוק שהחלטת השר לא הייתה חוקית, ושלפיכך לא ניתן לאכוף את החוק הבלתי עדכני על פתיחה בשבת.[15] בעקבות זאת הפחיתה העירייה את האכיפה נגד מרכולים וקיוסקים.

בינתיים עברו עשרה חודשים נוספים מבלי שהתקבלה החלטה של משרד הפנים ביחס לאישור התיקון לחוק העזר העירוני. בעקבות זאת עתרה עיריית תל אביב ביוני 2015 נגד השר, וטענה כי החוק מחייב את פרסום התיקון וכניסתו לתוקף. ביולי 2015 דן בג"ץ בעתירה, וקבע ששר הפנים ייתן החלטה לגוף העניין בתוך שלושה חודשים. לקראת תום תקופה זו הודיע שר הפנים סילבן שלום שאינו יכול לעסוק בנושא בשל ניגוד עניינים. ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש משרים אחרים להחליף את שר הפנים ולהכריע בנושא, אך הם לא התנדבו לעסוק בנושא השנוי במחלוקת.[16] בעקבות זאת החליטה הממשלה בדצמבר 2015 להעביר את סמכות שר הפנים לידי הממשלה כולה. כן הוחלט להקים ועדה שתגיש לממשלה המלצות בנושא, ותתייחס גם לאפשרות לקבוע את יום ראשון כיום מנוחה נוסף במשק.[17] לאור עיכובי הממשלה, הוציא בג"ץ במרץ 2016 צו על תנאי שחייב את המדינה להשיב מדוע לא יפורסם חוק העזר ברשומות.[18] הוועדה הממליצה לא הצליחה לגבש המלצות, ובמקום זאת הוצגו לממשלה בינואר 2017 עמדותיהם השונות של חברי הוועדה. בעקבות זאת החליטה הממשלה שלא להכריע בנושא כל עוד נבחנת האפשרות לאחד בין תל אביב לבת ים.[19] בהמשך, בעקבות דיון נוסף בבג"ץ בינואר 2017, שבו נמתחה ביקורת על כך שהממשלה נמנעת מקבלת החלטה, החליטה הממשלה ביום 29.1.2017 להחזיר את סמכות ההכרעה לידי שר הפנים אריה דרעי שהודיע שבכוונתו לקבל החלטה בתוך שישים ימים, אך לא עשה כן. לאור זאת, באפריל 2017, קיבל בית המשפט העליון את עתירת העירייה והורה לפרסם ברשומות את התיקון לחוק העזר.[20] באוקטובר 2017 אשרר בית המשפט את פסק דינו במסגרת בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב.

בעיריית ירושלים, שגם היא נמנעה לאכוף את חוק העזר שלה בנושא פתיחת עסקים בשבת, הורה ראש העירייה באוגוסט 2015 ליועץ המשפטי לעירייה להכין תוכנית אכיפה. במסגרת האכיפה החלה העירייה מחלקת דוחות נגד מרכולים שהיו פתוחים שנים רבות בעיר בשבתות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כהן, א. (1997).העשור הראשון : תש"ח - תשי"ח. ירושלים:יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה
  2. ^ חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 באתר משרד התמ"ת
  3. ^ דור בלוך, כבר לא כדורגל של שבת, באתר TheMarker‏, 11 ספטמבר2015
  4. ^ קובי דופלט, הקלע הדתי לא לבד: נמשכת הדרת הספורטאים ששומרים שבת, אתר דתילי, 25 ביוני 2015
  5. ^ כהן, א. וזיסר, ב. (2003). מהשלמה להסלמה : השסע הדתי-החילוני בפתח המאה העשרים ואחת. ירושלים ותל אביב : שוקן
  6. ^ חוק הפעלת תחבורה ציבורית ביום המנוחה השבועי, 13 במרץ 2013, באתר כנסת פתוחה
    להעביר את הצעת החוק לוועדה - הצעת חוק הפעלת תחבורה ציבורית ביום המנוחה השבועי, התשס"ט-2009, 22 ביוני 2011, באתר כנסת פתוחה
    חוק תחבורה ציבורית הפעלה ביום המנוחה השבועי, 1 באפריל 2009, באתר כנסת פתוחה
  7. ^ שחר הזלקורן, ה"שבוס" בירושלים מממש את החזון של השר כץ, באתר ynet, 3 במאי 2015
  8. ^ אתר "נוע תנוע"
  9. ^ תומר יהוד ואריאל פינקלשטיין, חוקי המסחר והעבודה ביום המנוחה במדינות העולם: מחקר השוואתי, המכון לאסטרטגיה ציונית, תמוז תשע"ו, יולי 2016, עמ' 5
  10. ^ תומר יהוד ואריאל פינקלשטיין, חוקי המסחר והעבודה ביום המנוחה במדינות העולם: מחקר השוואתי, המכון לאסטרטגיה ציונית, תמוז תשע"ו, יולי 2016, עמ' 8
  11. ^ אריאל פינקלשטיין, השבת בישראל: תמונת מצב, המכון לאסטרטגיה ציונית, ינואר 2016
  12. ^ אכיפת ההוראות בדבר פתיחת עסקים וסגירתם בימי המנוחה על ידי הרשויות המקומיות, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 6 בפברואר 2014
  13. ^ "החלטת שר הפנים בנושא פעילות המרכולים בשבת בתל אביב", באתר של גדעון סער.
    עומרי אפרים, סער נגד עיריית ת"א: ביטל פתיחת מרכולים בשבת, באתר ynet, 29 ביוני 2014
  14. ^ דנה ירקצי‏, עיריית תל אביב אישרה פתיחת מאות מרכולים בשבת, באתר וואלה! NEWS‏, 10 באוגוסט 2014
  15. ^ איתי בלומנטל, העסקים בתל אביב לא ייסגרו בשבת, באתר ynet, 11 בנובמבר 2014
  16. ^ רוני זינגר והדס גליקו, המומחיות החדשה של השרים: התחמקות מסוגיות שבת, באתר כלכליסט, 6 באוקטובר 2015
  17. ^ החלטת ממשלה 866
  18. ^ בג"ץ 4558/15 עיריית תל אביב-יפו נ' שר הפנים, 29 במרץ 2016
  19. ^ הודעת מזכיר הממשלה בתום ישיבת הממשלה, משרד ראש הממשלה, ‏8.1.2016
  20. ^ בג"ץ 4558/15 עיריית תל אביב-יפו נ' שר הפנים, 19 באפריל 2014