הקונגרס הציוני העולמי ה-19

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקונגרס הציוני העולמי התשעה עשר
לוצרן - הקונגרס הציוני הי"ט-JNF017320.jpeg
עיר לוצרן
מדינה שווייץ
תאריכים 20 באוגוסט 19354 בספטמבר 1935 (16 ימים)
נשיא חיים ויצמן
משתתפים
הקונגרס הציוני הי"ט בלוצרן (1935) במהלך דיון במליאה, ברקע תמונותו של הרצל ודגלי ישראל משני צדדיו.

הקונגרס הציוני ה-19 התקיים ב-20 באוגוסט4 בספטמבר 1935[1] כ"א באב - ו' באלול, ה'תרצ"ה בעיר לוצרן[2] שבשווייץ[3].

הוא התרחש באמצע תקופת העלייה החמישית. בארץ באותה שנה ישנם קרוב ל-400,000 יהודים, קצב העלייה גובר מאד. בשנת 1935 עולים כ-65,000[4][5][6] פי שניים ביחס לשנה הקודמת[7] ופי 15 ביחס לעלייה כמה שנים קודם לכן עם תחולתו של הספר הלבן השני. שיעור היהודים מכלל האוכולוסיה בארץ ישראל עמד על כ-30 אחוזים[8][9].

לאור עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נסוב הקונגרס רבות סביב גורל יהודי גרמניה[10] והסכם ההעברה וכן על האנטישמיות הגואה בפולין.

הקונגרס התקיים במספר שפות בהן עברית יידיש ואנגלית[11].

הקונגרס שבתחילה היו בו מחלוקות רבות הסתיים בקונצנזוס כמעט מלא בקבלת ההחלטות המסכמות[12]. בסופו התגבשה קואליציה מאוד רחבה של סיעות שכללה בין היתר את מפלגות: פועלי א"י, המזרחי והציונים הכלליים. תוך הדגשה מצד כל אחת מהן בערך הפעולה של המסגרת האחדותית למרות קיומן של חילוקי הדעות תוך הבלטת המשותף הרב.

הרכב הקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב ז'בוטינסקי, (1934). הוא ותנועתו בלטו בהיעדרם מהקונגרס.

בלטו בהיעדרם זאב ז'בוטינסקי ואנשי ברית הציונים הרוויזיוניסטים[19] אשר למעט מיעוט קטן מבניהם בדמות מפלגת המדינה העברית של מאיר גרוסמן הכריזו באפריל 1935 על פרישתם מההיסתדרות הציונית[20] ועל הקמת הצ"ח הציונות החדשה[21]. זאת על רקע המתיחות הגואה בתקופה שלאחר רצח ארלוזורוב בשנת 1933, ודרישתם לגישה תקיפה כלפי בריטניה כמו גם בסוגיות ביטחוניות ולאומיות בארץ ובתפוצות.

פתיחת הקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

דר' וולטר, נציג הממשלה השווייצרית מברך את משתתפי הקונגרס הציוני העולמי ה-19 בכנס הפתיחה של הקונגרס בלוצרן (1935).
מקום כינוס הקונגרס נבחר להיות בבית הכנסים של עיריית לוצרן.
ביומו הראשון של הקונגרס התקיים טקס הפתיחה בו נשאו דברים מכובדים מהארץ והעולם.
  • לאחר פתיח בעברית אשר קיבל בברכה את המשתתפים ואת גודל המעמד, עלה לבימה דר' וולטר נציג ממשלת שווייץ לשאת דברים בגרמנית.
בין המברכים נמנו גם הנציגים הבאים:
  • שאן נציג הממשלה הבריטית נשא דברים באנגלית.
  • ג'יימס מקדונלד[22] דיפלומט אמריקאי ששימש באותה עת בתפקיד הנציב העליון לענייני פליטים מטעם ארגון חבר הלאומים נשא אף הוא דברים באנגלית בשם הארגון ובשם ארצות הברית.
  • דר' משה יהושע ארלנגר נשא דברים כבא כוח הקהילות היהודיות בשווייץ את דבריו נשא בגרמנית.
  • דר' מ' כהן ציר ויו"ר ההסתדרות הציונית בשווייץ את ברכתו נשא בעברית: ”גבירותיי ורבותיי הנכבדים, כבוד גדול נפל בחלקי לברך בשם ההסתדרות הציונית בשוויצרייה, את הקונגרס ה-19 את כל החברים והאחים לדעה מרחוק ומקרוב באו, בברכת שלום לבבית.“
  • נוויל לסקי, נציג הקהילות היהודיות באנגליה ונשיא ועד שליחי הקהילות נשא דברים באנגלית.
  • בנוסף הוקראה איגרת ברכה ששלח דייוויד לויד ג'ורג' ראש ממשלת בריטניה לשעבר בימי הצהרת בלפור. האיגרת הוקראה באנגלית עם תרגום לעברית.

בין הנאומים הבולטים שהיו בהמשך כינוסי המליאה נמנים נאומיהם של דוד בן-גוריון שנאם ביידיש. זליג ברודצקי שנאם בעברית. חיים ויצמן ביידיש, מנחם אוסישקין נאם בעברית, משה שרת ביידיש ועוד.

שפת הקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס התקיים במספר שפות בהן עברית, יידיש, אנגלית, גרמנית. מלבד מה שחלק מהנואמים לא דברו באופן שוטף את השפה העברית, הרי שמאחר ולנואמים היה חשוב לשכנע את הצירים בעמדותיהם לשם תמיכתם בהצבעות לכן הם העדיפו לנאום בשפה שתובן למרבית השומעים. זאת בניגוד לעיקרון של תחיית השפה העברית ומרכזיותה של העברית כשפה הרשמית של התנועה הציונית[23].

משה שרת מבכירי נציגי היישוב העברי שהשתתף בקונגרס כותב[24] שהייתה בו נסיגה משמעותית לשפה העברית ביחס לקונגרסים הקודמים. בין דבריו הוא מספר:

"אולי עוד יותר משאלת הנאום עצמו הטרידה אותי שאלת השפה. בקונגרס זה הייתה נסיגה רבה לשפה העברית, וזה משום שעוד לא היה קונגרס אשר בו כל נואם היה מעוניין במידה כזו שכל יתר הצירים יבינו אותו כמו הפעם. גם לי היה ברור, שאם אדבר עברית – לא יבינו אותי כמעט כל צירי אמריקה ורוב הצירים מגרמניה, אנגליה, דרום-אפריקה, קנדה, צ'כוסלובקיה, רומניה והרבה צירים בודדים מארצות אחרות. כל החברים דרשו בתוקף שאדבר אידיש. בייחוד עמד על זה זלמן [שזר], שהיה מעוניין מאוד שהאמריקאים יבינו את נאומי ו"יתרשמו ממני". הוא גם עודד אותי לכך ודיבר על ליבי שלא אפחד. גם גולדה דרשה בכל תוקף שאדבר אידיש. אך אני הייתי מלא חרדה. ידעתי מה דל ושדוף הוא אוצר לשוני בשפה זו, אשר נוסף לזרותה העובדתית הריהי כל-כך לא חביבה עלי – דל ושדוף בייחוד לעומת תביעותי לביטוי מגוון ומדוייק. תיארתי לעצמי כיצד אתחיל להתחבט בחיפוש אחר המילה הפשוטה ביותר שתישמט פתאום מזיכרוני, כיצד אבוא במבוכה לעיני כל הקהל מתוך אי-ביטחון בצורות הלשון האלמנטריות, כיצד אתבלבל ואעורר צחוק בקהל."

מכתב לצפורה שרתוק [שרת], ציריך, 15.8.1937.

כתוצאה מכך חלק מהנאומים היו בלולים בשילוב של כמה שפות יחד. זאת בכדי להשלים פערי שפה של הדובר.

מאיר גרוסמן יו"ר מפלגת המדינה העברית שנותרה מפלג הרוויניוסנטים שלא פרשו מההסתדרות הציונית. העביר בדיונים ביקורת מפורשת על אי השימוש בשפה העברית ברוב נאומי הקונגרס שהתקיימו.

במהלך הקונגרס הוחלט על החלפת השפה ששימשה עד אז לכתיבת הפרוטוקול הסטנוגרפי הרשמי, מגרמנית לעברית[25].

מנושאי הקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודת החבר וואלף וויינער בגרסה ביידיש בפולין, לתורמי השקל הציוני לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-19 . התעודה הונפקה בוורשה, יולי 1935.

בין הנושאים הרבים שנידונו במהלך הקונגרס נמנים הנושאים הבאים:

האנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק נכבד מהקונגרס הוקדש לאנטישמיות הגואה בפולין ובגרמניה. אליהו הכרמלי העלה בפני הקונגרס את מצבם של יהודי אפגניסטן אשר סבלו מהגבלות שיטתיות בחופש התנועה ובפרנסה ואף מהערים בצו השלטונות ובמעורבות גרמנית-נאצית. כמו גם מריבוי התנכלויות, סקילה, מלקות, והרג[26].

הפולמוס על הסכמי ההעברה עם גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הסכם העברה

הסכמי העברה שראשיתם נחתמו כבר ב-25 באוגוסט 1933 בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית, הייתה במטרה לאפשר ליהודי גרמניה למכור נכסי דלא ניידי, טובין ורכוש אחר, הנמצאים בבעלותם בשטחים שתחת שלטון גרמניה הנאצית, וזאת טרם יופקע בידי השלטונות, להעביר את תמורת המכירה לארץ ישראל בסחורות שנרכשו בגרמניה והפדיון ממכירתן בארץ ישיב לעולים מקרב יהודי גרמניה חלק מהונם ויקל על קליטתם. מאידך מצד הגרמנים הייתה בכך בין היתר חיזוק למדיניות "נקייה מיהודים" (Judenrein), ואף בחוזה ההסכם נוסח על פיהם שהוא חל על: "בני הגזע היהודי" (על פי הגדרות נירנברג) שהיו תושבי או אזרחי גרמניה והיגרו לארץ ישראל.

פעילות ההעברה עוררה מחלוקת ביישוב ובקרב יהדות התפוצות, הן בשל הצורך במגע עם שלטונות גרמניה הנאצית שהיו מוקצים בעיני אנשי היישוב, מגע שעורר שאלות מוסריות של שיתוף פעולה איתם, וכן היות שההסכם שבר באופן מעשי את החרם שניסו יהודי ארצות הברית להטיל על רכישת תוצרת גרמנית וכיוצא בזה.

מחלוקת זו הגבירה את המתח בין הסיעות ביישוב והייתה אחת הסיבות לפרישתם של הריווזיונסטים מהתנועה הציונית עוד לפני הקונגרס.

כתוצאה מהמחלוקת לאחר דיונים בקונגרס הוחלט 'כדי להמריץ את המשכת עליתם של יהודי גרמניה לארץ ישראל מטיל הקונגרס על ההנהלה לקבל תחת פיקוחה את כל פעולות העברה'. ימים אחדים לאחר מכן קיבלה מועצת הסוכנות היהודית החלטה דומה. כתוצאה מכך העיתונות הרוויזיוניסטית תקפה בנובמבר 1935 את ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית כ"בני בריתו של היטלר...שרמסו ברגליהם הגסה את הכבוד היהודי"[27].

עם הזמן הורחבה תחולת ההסכם גם למדינות נוספות, צ'כוסלובקיה, הונגריה והסכם דומה נחתם על ידי חברת "חליפין" בקשר לרכוש יהודי בפולין.

חברות ההעברה העבירו לארץ ישראל כ-14 מיליון לירות שטרלינג, סכום אדיר במונחי אותה תקופה, כספים ששיקמו את כלכלת היישוב והיו המנוף ליציאה מהמשבר הכלכלי שפקד את הארץ בסוף שנות ה-20.

סוגיית הצביון היהודי בחיים הציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב זאב גולד, מראשי תנועת המזרחי (1948).

בין הנושאים שעלו בקונגרס זה היה מעמדה של השבת בחיים הציבוריים הכשרות ועוד. זאת בהמשך להסכמים בנושא בדיונים בשנים שקדמו לקונגרס כגון במסגרת הוועד הפועל הציוני. בתחילת הקונגרס הודיע ראשות תנועת המזרחי על פרישה מן הדיונים ומחברותם בנשיאות ומהוועדות ולפיכך לא השתתפו בחלקו הראשון של הקונגרס. זאת לאור אי קיום מה שסוכם בנושא בדיונים קודמים. אם כי לפרישתם נומקו גם סיבות נוספות בתחומים אחרים. בהמשך באמצעות הידברות ובשל נסיבות נוספות חזרו המזרחי להצטרפות להנהלה הציונית בראשות בן-גוריון. והגיעו להסכמות בנושא זה בין הצדדים. על כך כתבה ההיסטוריונית אניטה שפירא ”העימות בן שלוש השנים שב והראה לצדדים את גבולות יכולתם לכפות האחד על זולתו אורח חיים. הוא גם הצביע על טיב רשות הרבים היהודית, שה'מזרחי' מוכן לראות בה קהילה יהודית לגיטימית. הוא ויתר על שלטון ההלכה, אולם לא היה מוכן לוותר על אופי יהודי דתי של חיי הציבור. הוא הגדיר בכך מהי בעיניו שמירה על "נשמת האומה," שעליה אין לעבור... כל הצדדים שיבחו את ההסכם, שהושג לא על ידי מלחמה או כפייה, אלא על ידי הידברות ורצון טוב. בקונגרס זה שב ה'מזרחי' והצטרף לקואליציה בהנהלה הציונית, ובזה הוכשרה האווירה להסכמה בין שומרי מצוות לבין חופשיים בתנועה הציונית וביישוב.“[28]

הכרה באוטונומיה לזרמים שונים בחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הועידה הכירה בזכות לקיומם של מספר זרמים שונים בחינוך באופן שיוכלו לשמור על צביונם החינוכי במסגרת הממלכתית אך באופיים הייחודי כגון זרם החינוך הממלכתי והממלכתי דתי שכונו אז בשמות הזרם הכללי והזרם הדתי[29]. זאת בהמשך להחלטות שנקבעו כבר ב-ועידת לונדון (1920) בנושאים אלה[30].

קידום התרבות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקונגרס ברל כצנלסון נשא את הנאום המרכזי, בעניין קידום התרבות העברית; והציע להקים קרן תרבות, שלישית לצד הקרן הקיימת וקרן היסוד. קרן שמטרתה תהיה למימון ופיתוח פעילות תרבותית. למרות טענותיו על "בבל של לשונות" ו-"אווירה כללית של לבנטיניות, קרייריזם וסנוביות" המשתלטת ברחבי היישוב, הצעתו לא עלתה להצבעה, רק כמחצית הצירים נכחו בדיון ובמהלכו רבים מהם עזבו עד שהוצרכו להפסיקו[31]. בין הצעותיו היו לייסד אנציקלופדיה עברית (דבר שהחל רק ב-1948), לכנס אוצר של כתבי סופרים יהודיים ולתרגם לעברית ספרות קלאסית.

ארתור רופין הכריז במהלך הקונגרס על הקמת חברת בצלאל החדש, שנועדה לגייס כספים עבור פתיחתו מחדש של בית הספר בצלאל אשר נסגר בשנת 1929[32].

פיתוח הספנות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תליית רשתות דיג לייבוש בקיבוץ עין גב (1938).
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הספנות העברית בתקופת המנדט

בין החלטות הקונגרס נמנית החלטתו בנושא פיתוח הספנות העברית והחקלאות הימית כפי שפרסם בהחלטותיו: ”הקונגרס הציוני דורש מאת ההנהלה לשקוד על כך, שמצד המוסדות הישוביים והציוניים האחרים תנתן כל התמיכה הדרושה למפעלי הספנות העבריים, להתפתחותם ולהתרחבותם — ולשם כך להקים בירושלים מחלקה מיוחדת לעבודות-ים, שתרכז את הפעולות הדרושות להתבצרותם ולהתרחבותם של מפעלי הים העבריים וביחוד את פעולת ההכשרה לעובדי-ים בארץ ובגולה.“[33] כתוצאה מכך הקימה הסוכנות היהודית כבר ב-1936 את "מחלקת הים והדיג"[34].

יישוב אזור עמק בית שאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל עמל בראשיתה (1936) על גדות נחל האסי שבעמק בית שאן.

בין ההחלטות של הקונגרס הוגדר הצורך ליישב את עמק בית שאן והאזור באופן מתוכנן. וכך אכן החל להתבצע כבר משנת 1936[35]. עם הקמת היישוב תל עמל הראשון ליישובי חומה ומגדל[36].

נושאים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת נושא חיזוק כלכלת המשק העברי הקונגרס יצא בהכרזה לפיה: ”השמוש בתוצרת הארץ הוא אחד החובות הלאומיות היסודיות.“[37]

פטירת הרב קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אברהם יצחק הכהן קוק מונצח כמנהיג ציוני, בבולי קרן קיימת לישראל לאחר פטירתו.

לקראת ימיו האחרונים של הקונגרס ב-ג' באלול (2 באוגוסט) נפטר הרב אברהם יצחק הכהן קוק רבה האשכנזי הראשי הראשון של ארץ ישראל. במהלך הישיבה ה-38 של הקונגרס הודיע מנהל הישיבה בן-ציון מוסינזון ”"ברגע זה נתקבלה ידיעה מעציבה מאד מארץ ישראל – נסתלק הרב קוק. זוהי אבדה שאינה חוזרת. אני מפסיק את הישיבה"“. בשל כך עצרו את דיוני הקונגרס לשלוש שעות לאות אבל ובערב נפתחה ישיבת מיוחדת לדברי הספד בראשות חיים ויצמן אשר נשא בה דברים ולאחריו נשאו דברי הספד מנחם אוסישקין והרב מאיר בר-אילן ואחרים. למחרת בערב קיימו הספד גם בבית הכנסת המקומי.

תיעוד הקונגרס ואירועים נלווים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שבועות קודם לכן נערכו בחירות לרשימות המפלגות והצירים לקונגרס.

חלקים מקונגרס זה והאירועים סביבו תועדו לראשונה בסרט עם קול[38][39].

את הלוגו של אות הקונגרס יצר המעצב הגרפי אוטה ווליש[40] לימים ייעצב גם את מגילת העצמאות וחלק ניכר מהסמלים הבולטים של מדינת ישראל.

ב-27.8 באמצעם של ימי הקונגרס נכח מזכיר מטעם וועדת המנדטים של חבר הלאומים[41].

הבית הראשון והפזמון של השיר "תקוותנו" בכתב ידו של נפתלי הרץ אימבר ועם חתימתו, תרס"ח (1908), נשמר באוספי הספרייה הלאומית

בסיום האירועים והנאומים המרכזיים של הקונגרס סיימו כל המשתתפים בשירת התקווה בעמידה, כפי שהתקבל רשמית בקונגרס הציוני ה-18 שתשמש מאז ולהבא כהמנון הלאומי[42]. הגם שביישוב העברי היו מי ששרו כבר את פזמון "התקווה" בנוסחו המחודש, שרו צירי הקונגרס את המילים כבשיר המקורי תקוותינו:

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה / לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה"

מעל 300 אנשי תקשורת השתתפו באירוע ולפיכך במהלך האירוע הוכשר אזור ייעודי לעיתונאים מהארץ והתפוצות שסיקרו את האירועים[43]. מערכות העיתונים מהארץ שלחו אישים בכירים לסקר את האירוע כך למשל בראש משלחת עיתון הארץ עמד העורך הראשי משה יוסף גליקסון.

הקריקטוריסט יעקב ביקלס תיעד חלק מבכירי משתתפי הקונגרס בציורים אשר הופקו בתור סדרה של גלויות.

לצד הקונגרס התקיימו אירועים וועידות של ארגונים יהודיים נוספים הקשורים להסתדרות הציונית בהם הקק"ל, ויצו וקרן היסוד וכן של סיעות ותנועות צירי הקונגרס.

בנוסף התקיימו אירועי ספורט סמליים באמצעות ארגונים שונים בהם תנועת מכבי העולמית, וערבי ריקודי הורה ציבוריים.

איתמר בן אב"י, פרסם לקראת הקונגרס מאמר ביקורת[44] על כך שהקונגרס לא נערך בארץ ישראל. תוך שהוא מתייחס לעלויות הרבות שיש בקיום הקונגרס בניכר. לתועלת הכלכלית שהייתה יכולה להיות לקיומו בארץ ישראל. ועל הקלקול החינוכי-תרבותי המצטרף לדבריו לנוהג לעזוב את הארץ לחופשה בחו"ל שיש בדבר. בין דבריו כתב:

"היושם קץ סוף־סוף, לשערוריה זאת בעולמנו הציוני?[45]

ואולי יוכרז בלוצרן הצורך הזה מפיו של נשיא הציונות להבא – יהיה מי שיהיה?

כי הנה, יחד עם ויעוד הכנסיות הציוניות בנכר, יש גם בולמוס הנסיעות מארצנו בירחי הקיץ לנכר."

איתמר בן אב"י, דואר היום, כ”ד בתמוז תרצ"ה.
הנרייטה סאלד לפני נובמבר 1930

נחום סוקולוב נשיא היוצא של ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית, מונה לנשיא של כבוד של ההסתדרות הציונות, הסוכנות היהודיות וקרן היסוד. בנוסף נתמנה לראש מחלקת התרבות, מחלקה חדשה במסגרת ההנהלה הציונית. הייתה כוונה במהלך הקונגרס לייסד קרן לתרבות עברית ציונית על שם חיים נחמן ביאליק שנפטר שנה קודם לכן, אך דבר זה לא יצא אל הפועל[46].

הקונגרס ציין חגיגית יובל 75 שנה להנריטה סאלד מראשי נשות הדסה ועליית הנוער. בהחלטה שהתקבלה פה אחד אישרו את המלצת הקק"ל להקים לכבודה יישוב על שמה. ולפיכך הוקם במסגרת יישובי חומה ומגדל היישוב כפר סאלד[47].

בקונגרס זה נוצר לראשונה מצב שבו מרבית חברי ההנהלה הציונית היו תושבי ארץ ישראל[48].

מבין האישים שהשתתפו בקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]


אירועים בולטים הנוגעים ליישוב העברי או התפוצות שהתרחשו בשנת 1935[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס פתיחת המכביה השנייה אפריל 1935.
לוגו מוסד בצלאל אשר נפתח מחדש בסיוע ההנהלה הציונית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר הקונגרס הציוני הי"ט - ירושלים תרצ"ה, 1935.
  • יואב גלבר. מולדת חדשה, עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1948-1933. ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1990.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התאריך חופף לקונגרס הקודם
  2. ^ הגם שזו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שבה נערך הקונגרס הציוני העולמי בלוצרן, התקיימו במקום גם בעבר ועידות וכינוסים ציוניים. ואף בקונגרסים אחרים שנערכו בשווייץ, שימש המקום כתחנה לצירים רבים לפני ואחרי הקונגרסים.
  3. ^ אפרים תלמי; מנחם תלמי, קונגרס ציוני, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  4. ^ דוד בן-גוריון טען בשל כך בנאום בתל אביב ב-23 ביולי אותה שנה, כי שנת 1935 היא "תאריך שלישי גדול בציונות", לאחר 1897 ו-1917 כך ב-מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק טז, עמ' 335.
  5. ^ פגישות עם מנהיגים ערביים, דוד בן-גוריון, פרק רביעי, תל אביב: עם עובד; 1967–תשכ"ז.
  6. ^ ארץ ישראל במאה העשרים, מיישוב למדינה 1900-1950, מרדכי נאור, דן גלעדי, עמ' 230, משרד הביטחון, תל אביב 2006.
  7. ^ בשנת 1931 נכנסו לארץ כ-4000 עולים, בשנת 1932 כ-10,000, שנת 1933 כ־30,000 דרכנו הציונית, דוד בן-גוריון, באתר פרויקט בן יהודה.
  8. ^ חגי צורף וימימה רוזנטל, זלמן שזר: הנשיא השלישי, עמ' 194, בהוצאת גנזך המדינה, ישראל תשס"ח-2008.
  9. ^ לשם השוואה נוספת, בשנת 1922 (שנת פרסומו של הספר הלבן הראשון) ערכו הבריטים את מפקד אוכלוסין 1922 של ארץ ישראל שהיה ראשון בתקופת שלטונם. האוכלוסייה אז מנתה 752,048 נפשות, מהן 589,177 מוסלמים, 83,790 יהודים, 71,464 נוצרים, ו-7,617 בני דתות אחרות.
  10. ^ מעט לאחר תום הקונגרס, ב-15 בספטמבר 1935 פורסמו חוקי נירנברג.
  11. ^ באחת מישיבות הקונגרס הועברה ביקורת על כך שהוא אינו מתנהל כולו בעברית.
  12. ^ הדים, העולם, 26 בספטמבר 1935
  13. ^ חיים ויצמן היה נשיא ההסתדרות הציונית מהקונגרס ה-12 ועד הקונגרס ה-22, למעט בקונגרסים ה-17 וה-18.
  14. ^ חיים ויצמן, ציר הזמן, באתר יד חיים ויצמן.
  15. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק טו, עמ' 321.
  16. ^ במקורות שונים מתייחסים לכ-48% ברם חישוב זה מבוסס על יחסי הכוחות בין הסיעות לפי תוצאות הבחירות הארציות ולא העולמיות
  17. ^ השליח - חייו ומותו של אנצו סרני, רות בונדי באתר פרויקט בן יהודה.
  18. ^ ארץ ישראל במאה העשרים, מיישוב למדינה 1900-1950, מרדכי נאור, דן גלעדי, עמ' 228, משרד הביטחון, תל אביב 2006.
  19. ^ אמיר גולדשטיין, דרך רבת־פנים: ציונותו של זאב ז'בוטינסקי לנוכח האנטישמיות, עמ' 352, בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב. 2015.
  20. ^ 11 שנה מאוחר יותר בקונגרס הציוני העולמי ה-22 שהתקיים לאחר השואה חזרו הרוויזיוניסטים אל ההסתדרות הציונית.
  21. ^ את ועידת הייסוד של הצ"ח קיימו בווינה, 4 ימים לאחר תום הקונגרס הציוני הי"ט.
  22. ^ עם הקמת מדינת ישראל מונה ג'יימס מקדונלד לשגריר ארצות הברית הראשון בישראל.
  23. ^ הביטאון של התנועה הציונית היה בתחילה העיתון בגרמנית די ולט (שבועון ציוני), בין השנים 1903–1914, אותו החליף העיתון בשפה העברית העולם (שבועון) שהחל לצאת כבר בשנת 1907 כביטאון הרשמי בעברית בעריכת נחום סוקולוב.
  24. ^ מכתב לצפורה שרתוק [שרת, ציריך, 15.8.1937], באתר למורשת משה שרת.
  25. ^ שמואל סגר, ‏על מקורותיו של המשטר הפרלמנטרי במדינת ישראל, מולד 232, 1971, עמ' 327–339.
  26. ^ יהודי אפגניסטן היו נתונים בסכנת שואה, בן-ציון יהושע, 28 במאי 2006, באתר אימגו.
  27. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, א, 1, עמ' 20.
  28. ^ אניטה שפירא, ציונות ודת, עמ' 360–361, הוצאת מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, ירושלים, 1994.
  29. ^ מרדכי נאור, שנה ראשונה לעצמאות 1948- 1948, עמ' 131, הוצאת יד בן צבי, ירושלים 1988.
  30. ^ משה רינות, הפולמוס על עיצוב מערכת החינוך העברי בארץ-ישראל ( 1920-1918), הציונות, ה', תשל"ח, 114-78.
  31. ^ מאיר חזן, תרבות בהסתדרות 1930–1945, עיונים, כרך 34, עמ' 71 (2020)
  32. ^ בראשיתו של המוסד, בית הספר בצלאל ובכללו בית הנכות בצלאל, זכה להכרה ולתמיכה כספית בהחלטת הקונגרס הציוני העולמי השמיני. בשנת 1927 פנה בוריס שץ לקונגרס הציוני העולמי ה-ט"ו לבקשת תמיכה עקב מצב המוסד אך בשל מצבה הכלכלי של ההנהלה הציונית לא נענה ולפיכך הוא נסגר ב-1929. בוריס שץ, "מכתב גלוי לקונגרס הציוני הט"ו" בפרויקט בן-יהודה.
  33. ^ ההנהלה הציונית, הקונגרס הי"ט עמ' 32.
  34. ^ קובי כהן-הטב, המהפכה הימית : אחיזת היישוב היהודי בים ובחופי ארץ־ישראל, 1917 - 1948, עמ' 180, יד יצחק בן צבי, ירושלים 2019.
  35. ^ דליה עופר, בין עולים לוותיקים: ישראל בעלייה הגדולה, 1953-1948, עמ' 271, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1996.
  36. ^ מרדכי נאור, ימי חומה ומגדל 1936-1939, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1987.
  37. ^ אמהות בחזית: המאבק למען תוצרת הארץ והעימות בין אינטרסים מגדריים לאינטרסים לאומיים, עמ' 4–5, בת שבע מרגלית שטרן, בכתב עת: ישראל, גיליון 11, 2007.
  38. ^ The Spielberg Jewish Film Archive - 19th Zionist Congress סרט תיעודי של הקונגרס הציוני הי"ט בלוצרן שווייץ 1935, בארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג שבאוניברסיטה העברית כך לפי הנטען בראשית סרט זה על ידי יוצרו בן-ציון פט.
  39. ^ סיפורי בדים, 13 באוקטובר 1935, הארץ עמ' 6.
  40. ^ הודעה מטעם שירות הידיעות של הקונגרס הציוני הי"ט, 18 ביולי 1935, העולם עמ' 13, באתר עיתונות עברית היסטורית.
  41. ^ הקונגרס הציוני הי"ט, באתר ארכיון המדינה, עיתון הקונגרס עמ' 6.
  42. ^ עם זאת הלכה למעשה את שירת התקווה נהגו לשיר בכל הקונגרסים הציוניים מאז הקונגרס הציוני העולמי השישי ב-(1903) בו דנו בתוכנית אוגנדה ואף כמה שנים קודם לכן במספר ועידות ציוניות).
  43. ^ לפני פתיחת הקונגרס בלוצרן הרכבו של הקונגרס, דבר, 13 באוגוסט 1935
  44. ^ כנסיית לוצרן, 25 ביולי 1935, דואר היום, באתר פרויקט בן יהודה
  45. ^ בן אב"י קרא קריאה זו כבר בכמה קונגרסים קודמים, אך רק מהקונגרס הציוני ה-23 שהתקיים בשנת 1951 לאחר הקמת מדינת ישראל עברו לקיים את כל ועידות הקונגרס רק בארץ ישראל.
  46. ^ ראו גם בעניין זה על הקמת מוסד ביאליק מעט קודם לכן.
  47. ^ מנחם אוסישקין, "העבריה" בפרויקט בן-יהודה
  48. ^ על מקורותיו של המשטר הפרלמנטרי במדינת ישראל, שמואל סגר, עמ' 3, בכתב העת מולד (הסדרה החדשה), כרך ד' סדרה 22, 1971, באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה.
  49. ^ הקונגרס הציוני הי"ט והמושב הרביעי של מועצת הסוכנות היהודית, לוצרן, 20 אוגוסט – 6 בספטמבר 1935 – דין וחשבון סטנוגראפי, הנהלת ההסתדרות הציונית ירושלים, דביר 1937, עמ' ק”ג, רשימת חברי המועצה וסגניה, ב-מבוא והערות: דת הילד (יאנוש קורצ'אק) מאת יצחק פרליס.