יעל אשת חבר הקיני

וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת-חֶבֶר אֶת-יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת-הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ, וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת-הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ, וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ; וְהוּא-נִרְדָּם וַיָּעַף, וַיָּמֹת.

— ספר שופטים, פרק ד', פסוק כ"א

יעל הורגת את סיסרא, ציור של ארטמיזיה ג'נטילסקי, בסביבות 1620. מוצג במוזיאון לאמנות יפה בבודפשט

יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי היא דמות מקראית, המוזכרת בספר שופטים, פרק ד' כמי שהרגה את סיסרא כאשר נלחם בדבורה הנביאה וברק בן אבינעם.

יעל הייתה אשת חבר משבט הקיני, שהיו צאצאי חובב בן רעואל חותן משה, ונחשבו מאז כשבט מקורב לעם ישראל. אך יש הסוברים כי אין הכוונה שהיא הייתה אשתו של איש בשם חבר, אלא שהייתה שייכת לשבט בשם "חבר הקיני".

הזמנת סיסרא לאוהל

על פי המסופר בתנ"ך ועל פי מסורת חז"ל ופרשניהם, בתקופת השופטים ישב שבט הקיני בצפון ארץ ישראל, באזור הקרבות שבין ישראל ובין יבין מלך חצור, באתר בשם אלון בצעננים. בין יבין מלך חצור ובין שבט הקיני שרר שלום. כאשר ניגף צבאו של סיסרא מפני דבורה וברק, סיסרא נמלט עד למאהל שבו שכנה יעל. היא יצאה לקראתו ופיתתה אותו לבל יחשוש להיכנס לאוהלה, דבריה המובאים בפסוקי נבואתה של דבורה היו: ”סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא”.

יעל קיבלה את סיסרא בסבר פנים יפות, והציעה לו חלב על אף שביקש רק מים וכיסתה אותו בשמיכה, כמתואר בפסוק: ”וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ”.

בתלמוד נראה כי החלב שהשקתה יעל את סיסרא היה חלב אם. ואמנם במדרש נאמר שיעל השקתה את סיסרא חלב מדדיה. לדעת הרד"ק, החלב נועד לשכרות ולהרדמתו של סיסרא, כדי להקל מאוחר יותר את הריגתו.

לפי חז"ל, התקיימו יחסי מין בין יעל לבין סיסרא, בתלמוד דרשו את שבעת הפעלים המתארים את התנהגותו של סיסרא לאחר שנכנס אל אוהל יעל כהתנהגות מינית: ”אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום שנאמר 'בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד'”

יעל - פסיפס בכנסיית דורמיציון שעל הר ציון.

יש הטוענים שהאמור בגמרא ש”מבני סיסרא למדו תינוקות בירושלים” הכוונה לרבי עקיבא, שכאשר סיסרא בא על יעל היא הרתה, ומצאצאי אותו ילד נולד רבי עקיבא.

למרות פרשנויות אלו, במדרש רבה מובאת דעתו של ריש לקיש שדרש מהמילה שמיכה "שלא נגע בה אותו רשע".

על פי אחת הדעות במדרש, בעקבות אירוחו באוהל והריגתו של סיסרא, גרש חבר הקיני את יעל אשתו.

מות סיסרא

יעל הורגת את סיסרא בציורו של ג'יימס טיסו, המאה ה-19

כאשר נרדם סיסרא, נעצה יעל יתד ברקתו והרגה אותו; הפסוקים מתארים את אופן ההריגה באמצעות הכאה בפטיש על יתד, פרקטיקה ידועה היטב לשוכני אוהלים: ”וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת”.

מותו של סיסרא היה התגשמות נבואתה, לפני אירועי המלחמה, של דבורה על פיה ברק בן אבינועם לא ייהנה מתהילת הניצחון על סיסרא, אלא אישה תזכה בה; כך היו דבריה: ”הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא”.

כאשר הגיע ברק אל אזור מאהל שבט הקיני מצאה אותו יעל והובילה אותו אל גופת מצביא האויב: ”וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ”.

מן המקרא לא הובהר מה היה משקלו של מעשה יעל בהכרעת תוצאת הקרב לטובת עם ישראל. מצד אחד לפי התיאור הסיפורי המלחמה כבר הוכרעה לגמרי ואפשר לראות בו מעשה נקמה גרידא, אך מצד שני להריגת המצביא החשוב והדומיננטי היו השלכות עתידיות לגבי בניין כוח צבאי חדש של המלך יבין וארגונו והמשך העימותים עם ישראל. העובדה שהתנ"ך מחבר בין הריגתו של סיסרא לבין הכנעתו של יבין. דבורה בשירתה עושה חיבור בין הריגת סיסרא לבין השקטת הארץ לארבעים שנה, והחיבור מלמד כי סיסרא היה איש מפתח בצבאו של יבין, ולאחר חיסולו לא נמצא לו מחליף הולם, וכך ירד כוחו של יבין מלך כנען.

דימויה במקרא ובמדרשי חז"ל

"יעל וסיסרא" בציור של גוסטב דורה, 1866

לעומת התיאור המינורי של מעשה יעל בפרק ד', הרי שבשירת דבורה נאמר שיר הלל ברור ומובהק ליעל. ולמעשה, המקום המוקדש לה בשירה גדול בהרבה מהמקום שמוקדש לברק המצביא. מן הפסוקים עולה כי במעשיה של יעל השלמה למצביאותה של דבורה בקרב. ובעוד דבורה היא מצביאת הקרב, הרי שיעל היא הלוחמת המובחרת, המצליחה לחסל את המצביא הראשי של האויב במבצע מסוכן והתנדבותי; וזאת על רקע ההשתמטות הגדולה של רבים משבטי ישראל. ומכל זאת עולה מקומן המהותי המרכזי של נשים בקרב. הלוחמים בשבטי ישראל שהיו מחויבים לצאת לקרב השתמטו ממילוי חובה זו, ובמקומם יעל שהייתה משבט הקיני, שלא הייתה לה שום מחויבות בסכסוך בין ברק ליבין, התנדבה וסיכנה את עצמה ואת גורלה ולכן זכתה ששמה יונצח באופן כזה.

חכמי התלמוד ראו כדבר לגיטימי ואף מבורך שימוש במיניות אישה על מנת להביא הצלה לעם ישראל ואמרו בהקשר של יעל ותמר: ”גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה”. כמו כן, למדו מהכפילות ומהברכה המודגשת והלבבית שבפסוק: ”תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ” כי יעל התברכה אפילו יותר מהנשים שבאוהל (כלומר שלא יצאו ממנו ולא הזמינו אליו גברים זרים) האימהות: שרה ורבקה אשר חיו בצניעות והיו "יושבות אוהל".

לדעתו של האמורא רב הונא במדרש רות רבה, דבורה ויעל הן ששפטו את ישראל באותו הדור, ונמצא שאותו הדור נשפט בידי נשים בלבד. זאת לעומת דעות אחרות של אמוראים המובעות שם במדרש: "'ויהי בימי שפוט השופטים' (שופטים א, א) אוי לדור ששפטו את שופטיהם, אוי לדור ששופטיהם צריכין להשפט, שנא' 'וגם אל שופטיהם לא שמעו' (שם ב, יז). ומי היו? רב אמר, דבורה וברק היו. ר' יהושע בן לוי אמ', שמגר ואהוד היו. רב הונא אמר, דבורה ויעל היו. ר' אחא, דבורה וברק ויעל היו. 'שפוט' אחד, 'השופטים' שנים, הרי שלשה".

ייצוגיה בתרבות

כמו דמויות מקראיות אחרות דמותה של יעל ומעשיה היו לאחד מהדימויים שצוירו ופוסלו במשך הדורות, מאז העת העתיקה.

בתרבות היהודית הפכה יעל לגיבורת תרבות ודגם חיקוי. בתרבות העברית החדשה השם יעל נעשה נפוץ בשל ערכי הגבורה שדמותה מסמלת, ופרשת המלחמה עם יבין מלך חצור.

בתרבות העברית, במיוחד החדשה מאז שלהי המאה ה-19, בעקבות עליית ערכי הלאומיות ורעיון הצבאיות אצל יהודית, ולצדו רעיונות דמוקרטיים ובכללם שוויון זכויות לנשים, דמותה של יעל הפכה לדגם לחיקוי.

השם יעל הוא פופולרי אצל יהודים, והוא השם החמישי הנפוץ ביותר לבנות בישראל לשנת 2015.

היישוב מרכז יעל נקרא על שמה.

ראו גם

• ספר יהודית

לקריאה נוספת

• יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב: ידיעות ספרים, 2004, עמ' 223–229.
• יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1999.
• אהובה אשמן, תולדות חוה - בנות אמהות ונשים נוכריות במקרא, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 100–133.
• חננאל מאק, ותאמר בלבה - נשים מהמקרא בצומתי חיים, ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 107–125.

קישורים חיצוניים

• יעל, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• שמואל מייזליש, בין יעל ליהודית, אתר מקראנט
• פאם פאטאל – סיפורה של יעל, בפודקאסט "עושים תנ"ך", 22 באוקטובר 2018
• יעל (אשת חבר הקיני), דף שער בספרייה הלאומית