ערפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.
ציור מעשה ידי ויליאם בלייק מוצג בגלריה לאמנות בסאות'המפטון

עָרְפָּה היא דמות מקראית משנית המופיעה במגילת רות. ערפה הייתה אשתו המואביה של כיליון, בנה של נעמי, שלו נישאה בעת שמשפחת נעמי שהתה במואב. כאשר שבה נעמי לארץ יהודה לאחר מותם של בעלה ושני בניה, נפרדה ערפה מנעמי ושבה אל משפחתה שבמואב. רות, כלתה האחרת של נעמי, סירבה להיפרד ממנה והתלוותה אליה בדרכה ליהודה. ערפה נזכרת בפרק א' בשני פסוקים (פסוק ד' ופסוק י"ד).

במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מגילת רות

ערפה נזכרת בסצנה הפותחת את מגילת רות. סיפור המעשה, המתרחש בתקופת השופטים, מציג משפחה הכוללת את ראש המשפחה אלימלך, את אשתו נעמי ואת שני בניהם מחלון וכליון. הארבעה, תושבי בית לחם שביהודה, היגרו למואב בשל רעב שהשתרר בארץ. במואב מת אלימלך, ובניה של נעמי נשאו להם נשים מבנות המקום, ששמותיהן ערפה ורות.[1] כעבור כעשר שנים מתו גם מחלון וכליון.[2] לנעמי נודע כי הרעב ביהודה חדל והיא פנתה לשוב לארצה. נעמי הפצירה בכלותיה, ערפה ורות, לחזור לבית הוריהן[3] תוך שהיא מברכת אותן שיזכו להינשא שוב. שתי הכלות סירבו בתחילה, אך לאחר הפצרותיה של נעמי, נפרדה ממנה ערפה בעוד רות נשארה עמה.

ערפה היא דמות משנית במגילת רות.[4] מקריאת המגילה עולה כי דמותה היא דמות חיובית: היא מבקשת ללכת עם חמותה, וחוזרת בה רק לאחר הפצרותיה של נעמי.[5] ערפה נושקת לנעמי, אך זו אינה מחזירה לה בנשיקה. הכתוב אינו מציין במפורש כי ערפה עוזבת את נעמי אלא רק רומז לכך בעדינות. רות, הדמות המרכזית בסיפור, שעל שמה נקראת המגילה, מעומתת עם דמותה של ערפה, הדמות המשנית.[6] אישיותה החיובית של רות בולטת על רקע דמותה החיובית של ערפה, המעט חיוורת ממנה. חוקרת המקרא, אדל ברלין, מציינת כי במגילת אסתר, כמו גם במגילת רות, דמותה של ושתי איננה מיועדת להיות דמות מרכזית, אולם תפקידה חשוב בכל זאת. היא, כמו ערפה במגילת רות, משמשת כניגוד לדמות הנשית המרכזית. ערפה לא הייתה מרושעת או חסרת התחשבות, בחוזרה למשפחתה היא מילאה אחר הוראותיה של נעמי ועשתה את הדבר ההגיוני ביותר. על רקע זה פעולתה של רות מתבלטת כיוצאת מן הכלל.[7] רק בניסיון השלישי מצליחה נעמי לשכנע את ערפה. ערפה הפוחדת מפני המצב במקום יעדן, שבה על עקבותיה ואין בכך שום דבר שלילי. חוקרת הספרות אילנה פרדס טוענת, שהחלטתה של ערפה היא בתחום ההתנהגות והמוסכמות בחברה.[8]

לפי חז"ל שמה בא לה כי הפנתה עורף לנעמי.[9] יאיר זקוביץ טוען כי אין כל ביטחון, שהמחבר המקראי ביקש להציג שם בעל משמעות (ראו: שמה ודמותה של ערפה על פי ספרות האגדה), בניגוד לשמות הבנים מחלון וכיליון, שמתפרשים בדרך כלל על פי סופם של הבנים, מלשון מחלה וכליה. לשיטתו, לערפה ניתנה הזדמנות להציג את עצמה ולפעול בפני הקורא. מעבר לכך הביטוי: הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף, מציין במקרא נסיגה בפני אויב, או בריחה.[10] לשיטתו, צירופים מקראיים אלה אינם עולים בקנה אחד עם יחסו של המחבר לערפה.[11] יש המסתייעים בשפות שמיות עתיקות להסבר גיזרונו של השם: באוגריתית "ערפת" משמעה עננים, וגם באכדית קיימת מילה דומה. אף ייתכן שהשם הוא מואבי וגזרונו ומשמעו אינם ידועים.[12] על פי חז"ל, שמותיהם של גיבורי מגילת רות הם שמות המעידים על אופי הגיבורים אך לא שמותיהם האמיתיים. חז"ל דורשים כי שמות בעליהן של עורפה ורות הם יואש ושרף, על פי הנאמר בספר דברי הימים א (ד, כב).[13]

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ
רות מצטרפת לנעמי וערפה חוזרת לארצה, ציור מעשה ידי ויליאם בלייק, משנת 1795

יוסף בן מתתיהו, בספרו "קדמוניות היהודים", מתאר ביובש רק כי "ערפה נשארה", הסיפור חסר את סצנת הנשיקה והפרידה המרגשת של ערפה מנעמי.[14]

בספרות האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מדרש רות רבה, ערפה ורות היו שתיהן בנותיו של עגלון מלך מואב. התלמוד מזהה את ערפה עם הרפה[15], הנזכר במקרא כדמות (מינה איננו מפורש במקרא) שמצאצאיה יצאו ענקים פלשתים (ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק ט"ז). שני שמות אלה, ערפה והרפה, נדרשים שם על דרך גנאי. על בניה הענקים של ערפה-הרפה נאמר שם: "בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גיבורים". עוד נאמר שם: "אמר הקב"ה: יבואו בני הנשוקה (ערפה) וייפלו ביד בני הדבוקה (רות)". הדברים רומזים לדוד המלך, מצאצאי רות, שהרג את גָּלְיָת בקרב בעמק האלה (ספר שמואל א', פרק י"ז). המסורת המזהה את ערפה עם הרפה באה לידי ביטוי גם במדרש רות זוטא, המזהה את גָּלְיָת הפלישתי כבנה של ערפה (על פי המקרא, גָּלְיָת הוא מצאצאי הרפה[16]). יאיר זקוביץ מציין כי המסורת אשר מזהה את ערפה עם הרפה מתעלמת מהעובדה שערפה היא מואביה ואילו בני הרפה הם פלשתים. לשיטתו הזיהוי נובע מהיות בני הרפה המכונים אף הם 'רפאים' (ספר דברים, פרק ב', פסוק כ') והם תושבי עבר הירדן.[17]

בספרות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעשייה "מגילת ערפה" מאת חיים נחמן ביאליק, המופיעה בספרו "ויהי היום", מתארת את אשר עלה בגורלה של ערפה לאחר הפרידה מנעמי. המעשייה מושפעת מן המדרשים המתייחסים לערפה. על ערפה נכתבו כמה שירים ביניהם 'ערפה' של שמואל בס ו'ערפה' של אברהם הוס.[18]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ערפה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתחילה אין לדעת מי הוא בעלה של רות ומי הוא בעלה של ערפה. סדר ציון שמותיהן של ערפה ורות נכתב במבנה כיאסטי לשמות בעליהן. מבנה זה מתבאר בפרק ד', פסוק י', שם נאמר במפורש כי רות היא אשת מחלון. על מבנים כיאסטיים במגילת רות ראו: יאיר זקוביץ, רות מקרא לישראל, ירושלים, מאגנס, 1990, עמ' 13-14.
  2. ^ לסיפור במגילת רות, פרק א' זיקות רבות במקרא: ראו בראשית, ל"ח, לדוגמה בנישואי בניו של יהודה לתמר, כך נישואי בניו של אלימלך לערפה ורות. שני בניו של יהודה מתים, לאחר הנישואים וגם שמות בניו מבטאים כליה, כמו גם בניה של נעמי
  3. ^ במקור: "לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ". אשה אלמנה על פי החוק המקראי חייבת לחזור לבית אביה. ראו ויקרא, כ"ב, י"ג. המושג בית אב משמש במקרא מושגים כמו משפחה ובית משפחה ואילו המושג 'בית האם' מציין מושג מצומצם יותר כנראה מגורי האם והבנות ולכן יש להניח כי הביטוי 'בית אמה' או 'בית האם' מצוין רק בשיחות נשים, ראו: בראשית, כ"ד, כ"ח. אין לראות בצירוף מקראי זה רמז לחברה מטריאכלית שכן החברה הקדומה מאופיינת בצורת חיים פאטיריאכלית. וגם אצל:יעקב קליין בתוך עולם התנ"ך 'מגילות', דוידזון עתי, תל אביב 1994, עמ' 83
  4. ^ ראו גם: יוסף רוט-רותם, "על הדמויות המשניות במגילת רות", בית מקרא מט ג (תשס"ד), עמ' 70.
  5. ^ ראו גם: אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, כרמל, ירושלים, 2006: עמ' 191.
  6. ^ : חשיבותן של הדמויות המשניות רבה לקידום העלילה, דמותן מרחיבה ומעמיקה את המשמעות והמסר של הסיפור, ומדגישה את תכונות הדמות הראשית: (דמות משנית שלילית מדגישה שהגיבור חיובי ממנה, ראו: פנינה מול חנה, שמואל א')
  7. ^ אדל ברלין ,אסתר מקרא לישראל, ירושלים, מאגנס, תשס"ד.
  8. ^ אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996: עמ' 85.
  9. ^ רות רבה ב ט
  10. ^ ראו ספר ירמיהו, פרק ב', פסוק כ"ז.
  11. ^ יאיר זקוביץ, עולם התנ"ך, מגילות, תל אביב: דוידזון עתי, 1994, עמ' 81-80
  12. ^ יאיר זקוביץ, עולם התנ"ך, מגילות, תל אביב: דוידזון עתי, 1994, עמ' 81.
  13. ^ התלמוד הבבלי, סדר נזיקין, מסכת בבא בתרא דף צא ב.
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים א-ב, ספר חמישי, ירושלים, מוסד ביאליק עמ' 175.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ב, עמוד ב'
  16. ^ "גָּלְיָת הַגִּתִּי... אֶת-אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת" ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט, ספר שמואל ב', פרק כ"ב).
  17. ^ יאיר זקוביץ, צבת בצבת עשויה, תל אביב: עם עובד, 2009, ע"מ 181.
  18. ^ ראו: מלכה שקד, לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה - אנתולוגיה, תל אביב, ידעות אחרונות, 2005, ע"מ 478, 482.