פסל מיכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סיפור פסל מיכה הוא הסיפור הראשון בחלק השלישי של ספר שופטים, המתאר את התגלגלותו של מקדש ביתי שבנה איש מהר אפרים בשם מיכה (או מיכיהו). הסיפור מובא בפרקים י"ז - י"ח בספר שופטים, ומטרתו המוצהרת להדגים את האנרכיה ששררה בישראל לפני תקופת המלוכה.

ייסוד בית מיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסודו של מקדש מיכה בגניבה - מיכה גנב מאמו אלף ומאה שקלי כסף. לאחר שהוא שמע כי היא קיללה את הגנב, הוא השיב לה את הכסף והיא בירכה אותו, והקדישה לה' מאתיים שקלים מתוך הכסף ליצירת פסל ומסכה. בית מיכה נעשה לבית אלוהים חשוב. מיכה הוסיף לו אביזרים פולחניים - אפוד ותרפים ואף מינה את אחד מבניו לכוהן. כאשר פגש מיכה נער לוי שעבר בביתו הוא הציע לו לעבוד אצלו ככוהן, בתמורה לשכר נדיב, והנער נענה להצעתו. מיכה היה מרוצה בטענה שה' ייטיב לו הפעם כי הוא לקח נער לוי לכוהן. מתואר שמצב זה התאפשר מפני ש"בימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".

משלחת בני דן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני שבט דן ביקשו להרחיב את נחלתם, ולשם כך שלחו חמישה נציגים לרגל את הארץ ולמצוא מקום שניתן לכבוש בקלות. זהו שיקוף של התהליך שבו נדחקו בני דן מנחלתם המקורית באזור גוש דן על ידי הפלשתים לעבר צפון הארץ.

המרגלים הגיעו להר אפרים ולנו בבית מיכה. בזמן שהותם שם, הם זיהו את קולו של הנער הלוי ושאלו אותו "מי הביאך עד הלום, ומה אתה עושה בזה ומה לך פה?" הנער הלוי סיפר להם שמיכה מינה אותו לכהן. המרגלים ביקשו ממנו שישאל באלוהים, כלומר ינבא להם אם הם יצליחו בדרכם או לא, והוא ענה "לכו לשלום, נוכח ה' דרככם אשר תלכו בה".

חמשת הנציגים המשיכו משם והגיעו לעיר ליש המזוהה עם תל דן שהייתה מנותקת משכניה וחסרת הגנה צבאית. הם חזרו אל שאר השבט היושב בצרעה ובאשתאול, סיפרו להם על ליש, ושיכנעו אותם לצאת לכבוש את המקום. בעצתם יצאו 600 חיילים לכיבוש המקום. החיילים בני שבט דן עברו בהר אפרים, ובעצת חמשת המרגלים - נכנסו אל בית מיכה, לקחו את האפוד והתרפים ושיכנעו את הנער הלוי להצטרף אליהם.

מיכה, שגילה שהוא נשדד, רץ אחרי בני דן וקרא אליהם "את אלהי אשר עשיתי לקחתם...". בני דן השיבו לו באיום מרומז והוא נכנע וחזר לביתו. בני דן כבשו את ליש, ושינו את שמה לדן. בדן הם בנו מקדש בו מכהן הנער הלוי, יהונתן בן גרשֹם בן מנשה. האות נ' במילה "מנשה" תלויה, ועל כך דרשו חז"ל כי למעשה הכהן הוא יהונתן בן גרשם בן משה, אלא שמתוך כבוד למשה הוספה נ' לשם.

המקדש בדן נשאר על תלו עד יום גְלוֹת הארץ והפסל ניצב בו "כל-ימי היות בית-האלהים בשִלה". המצודת דוד והרד"ק פירשו שגם "גֲלוֹת הארץ" כוונתה לחורבן משכן שילה, עליו נאמר "גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון האלוהים", אך בתום תקופת השופטים שמואל השמיד את הפסילים. מאידך בירושלמי נתפרש שהכוונה לגלות עשרת השבטים וכן פירשו רש"י והמלבי"ם, שכתב שהפסל אמנם בטל, אך הוחזר בימי ירבעם. והרלב"ג פירש שהכוונה לגלות מצומצמת שארעה בתקופת השופטים. יש שמסבירים ש"גלות הארץ" הוא למעשה שיבוש של "גלות הארון"[1] - במקרה זה הכוונה היא בפשטות חורבן שילה שהוביל לגלות הארון בשדות פלשתים במשך כחצי שנה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ George Foot Moore, Judges (International Critical Commentary), Edinburgh: T. & T. Clark, 1895, p. 400. Online copy at the Internet Archive