פרייה ורבייה

מצוות פרו ורבו
(מקורות עיקריים)

מקרא	בראשית ט', ז'
משנה	מסכת יבמות, פרק ו', משנה ו'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו
שולחן ערוך	אבן העזר, סימן א'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה רי"ב ספר החינוך, מצווה א'

פרייה ורבייה היא אחת ממצוות עשה שבתרי"ג מצוות והיא המצווה הראשונה הנזכרת בתורה. על פי המצווה, חובה על גבר, לדאוג שיהיו לו בנים.

מהתורה החובה להוליד לפחות בן ובת, ומדברי חכמים יש מצווה להמשיך לפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח.

מקור המצווה

מצווה זו נזכרת בפרשת בראשית, בציווי אלוהים לאדם וחווה: ”וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ”.

והיא נזכרת שוב לאחר המבול, כשאלוהים מצווה את נח ובניו לפרות ולרבות: ”וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ”.

לאחר מתן תורה ציווה ה' את משה: ”לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם”. התלמוד דורש פסוק זה כחזרה על מצוות פרו ורבו. לפי לימוד זה, הציווי המקורי לכל בני האדם לפרות ולרבות פקע בעת קבלת התורה, ומאז והלאה הציווי תקף רק לעם ישראל.

טעמי המצווה

בתלמוד נחלקו האמוראים מהו טעם המצווה^{[דרוש מקור]}: רבי יוחנן סובר שהמצווה נועדה ליישב את העולם, וכפי שאמר ישעיהו: ”לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ”. רב הונא, לעומתו, סובר שהמצווה נועדה לקרב את המשיח על ידי גילוי כל נשמות ישראל והבאתן לעולם הזה. טעם זה מבוסס על האמירה התלמודית: ”אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף”. כלומר: יש אוצר נשמות הנקרא 'גוף' ובו נמצאות נשמות ישראל שטרם ירדו לעולם. גילוי כל הנשמות על ידי הבאתן לעולם הכרחית לבואו של המשיח, כיוון שכל נשמה שיורדת לעולם מגלה ניצוץ המקרב את הגאולה.

למחלוקת זו יש השלכה הלכתית, לגבי דינו של מי שהביא לעולם ילדים והם נפטרו: לפי רבי יוחנן הוא לא יצא ידי חובת פריה ורבייה, כיוון שלא הוסיף התיישבות בפועל בעולם. לפי רב הונא הוא יצא ידי חובה, כיוון שנשמותיהם של ילדיו התגלו בעולם וקירבו את הגאולה.

חשיבות המצווה

חז"ל הדגישו את חשיבות מצווה זו באומרם: "כל מי שאינו עוסק בפריה ורבייה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות, שנאמר: כי בצלם אלוהים עשה את האדם, ואתם פרו ורבו".

באליהו זוטא נאמר כי הגאולה העתידית תהיה בזכות פריה ורבייה:”וכמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד בזכות שהם פרים ורבים... שנאמר: כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו (ישעיהו נד; ג).”

עוד מזוכר בתלמוד, שביאת משיח בן דוד תהיה רק לאחר שיוולדו כל הנשמות: ”אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף”.

כן מצינו בתלמוד, שלמרות האיסור למכור ספר תורה לכל צורך שהוא - התירו חכמים למוכרו עבור לימוד תורה או חתונה, משום "לא תוהו בראה, לשבת יצרה", כלומר כדי ליישב את העולם.

בעל ספר החינוך מוסיף שהיא "מצווה גדולה" שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם - שכן אם לא יהיו אנשים לא יהיה עולם, ו"לא ניתנה תורה למלאכי השרת".

רבי יצחק אברבנאל מדגיש, שהמטרה שהאנושות תתקיים חשובה יותר מאשר פרישות ודבקות בשכלתנות^{[דרוש מקור]}.

גדר המצווה

מהתורה

על פי התורה חובה על כל אדם להוליד בנים, אך לא פירטה שיעור לדבר. במשנה נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר: בית שמאי סוברים שיש להוליד שני זכרים. ואילו בית הלל סוברים שיש צורך בבן ובת, כשהם סומכים דבריהם על הפסוק: "זכר ונקבה ברא אותם".

לדעת התוספתא, הם נחלקו בשאלה האם צריך בן ובת, או שמספיק או בן או בת. גם לפי בית הלל וגם לפי בית שמאי יוצאים ידי חובה רק בבנים שיוכלו אף הם להוליד בעתיד.

להלכה פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך כבית הלל, שמהתורה יוצאים ידי חובה בלידת בן ובת.

מדרבנן

אף שמהתורה די בבן ובת, לדעת רבי יהושע ישנו חיוב להמשיך ללדת אף לאחר לידת בן ובת: ”אמר רבי יהושע: היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו”, שנאמר ”בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים”.

וכדבריו פסק ברמב"ם: ”אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה, הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם.” וכן הוא בשולחן ערוך ”אע"פ שקיים פריה ורביה אסור לו לעמוד בלא אשה וצריך שישא אשה בת בנים אם יש ספק בידו אפילו יש לו כמה בנים”.

מנגד, יש ראשונים שהגדירו זאת כמנהג דרך ארץ וישוב העולם.

הרב אליעזר מלמד הציע ב' דרגות בחיוב זה, הראשונה היא לכלל עד 4–5 ילדים, ודרגה נוספת להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו

חיוב נשים במצווה

במסכת יבמות נחלקו האם אשה חייבת במצוות פרו ורבו: ”האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האישה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר, על שניהם הוא אומר 'ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו'”. בתלמוד הבבלי פירשו שהמקור לפטור נשים, הוא מדרש של המשך הפסוק: ”ומלאו את הארץ וכבשוה” - איש דרכו לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש, ולכך היא פטורה. לפי דעה אחרת, הפטור נלמד מפסוק אחר (בראשית ל"ה, י"א), בו נאמר ליעקב בלשון יחיד: ”אני אל שדי פרה ורבה”.

להלכה נפסק כי אישה פטורה ממצוות פרו ורבו:

אשה אינה מצווה על פריה ורביה

— שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א', סעיף י"ג

יוצאים מהכלל

רבי שמעון בן עזאי, מחכמי המשנה, כל חייו שקד על לימוד התורה, ולא נשא אשה בהסבירו כי ”מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים”. לפי הרמב"ם, כל מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי, ונדבק בתורה כל ימיו ולא נשא אישה כדי שלא יטרח במזונותיו ויתבטל מן התורה, אין בידו עוון. והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. לעומת זאת, הרא"ש כתב: ”מה שאמר הרמב"ם 'ילמד ואחר כך יישא אישה' קצבה לאותו לימוד לא ידעתי, שלא ייתכן שיתבטל מפרייה ורבייה כל ימיו, שלא מצאנו רשות לזה אלא כבן עזאי שחשקה נפשו בתורה”.

לשבת יצרה

מלבד מצוות 'פרו ורבו', מוזכר בתלמוד חיוב נוסף המוזכר בנביא: ”לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ”. ועניינה לדאוג לכך שהעולם לא יהיה שומם מאנשים.

ועל כן רק לשם שתי מצוות אלו מוכרים ספר תורה. ולכן חייבו לשחרר עבד שחציו בן חורין, כדי שיוכל להתחתן וללדת. ואף שיש איסור תורה לשחרר עבד כנעני, כיוון שהיא מצווה כללית כוחה גדול והתירו לעבור על לאו מהתורה כדי לקיימה, מה שלא היו מתירים עבור מצווה רגילה.

יש שכתבו שחיוב המצווה הנלמד מ'לשבת יצרה' כולל גם נשים. אמנם כתב רבי שלמה קלוגר, שנראה שחיוב הנלמד מ'לשבת' הוא רק בילד אחד, ואין צורך בבן ובת.

מטעם זה כתב במגן אברהם שמוכרים ספר תורה אף כדי להשיא אשה מאחר שהיא חייבת להינשא מדין 'לשבת יצרה'.

גיל חובת המצווה

אף שבגיל שלוש עשרה מתחייב הנער בכל המצוות, אמרו חכמים שזמן הנישואין לאיש הוא בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים: ”בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה”.

בחז"ל לא התבאר מדוע מצווה זו שונה משאר המצות שחלות על האדם כבר בגיל 13.

יש שכתבו שהוא משום שקודם לכן יש לו להכין עצמו בלימוד תורה, וכפי שאמרו חז"ל שיש להקדים את לימוד תורה לנשיאת אשה, שאם ישא אשה תחילה, עול הפרנסה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו. וכן נפסק בשולחן ערוך: ”ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים בצווארו”. וברמב"ם כתב שיש גם להכין פרנסתו קודם שנושא אישה: ”דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה…”.

ברלב"ג כתב שעד גיל עשרים גוף האדם אינו מוכן דיו להוליד:

ומפני זאת הסבה בעינה תמצא באדם שאינו ראוי כלל להוליד עד הגיעו לי"ג שנה ויום א' כי לא יתחזק על טוב בשול הזרע כראוי לרוב המזון שיצטרך לו לגדול גופו וגם כן לא תהיה הולדתו שלמה אחרי כן עד שהגיעו לעשרים שנה כי אז יתחזק באופן שלם על בשול הזרע למעוט הגדול הנמצא בו אז ושלמות טבעו בזה העת ולזה לא יכנס האדם בגדר פריה ורביה עד שהגיעו לעשרים שנה

— רלב"ג ויקרא יא, כג.

חז"ל הזהירו שלא יעבור גיל עשרים מבלי שנשא אשה: ”עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו”, לשון קללה, על שאינו מקיים את מצוות פרו ורבו. וכן אמרו חכמים: ”בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה”.

וכן אמרו במדרש (קהלת רבה ג, ג): ”עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, משנולד אדם הקב"ה מצפה לו שישא אשה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אשה, הקב"ה אומר לו: עֵת לָלֶדֶת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עֵת לָמוּת”.

דינים הנובעים מן המצווה

• אסור לגבר לשאת עקרה, זקנה וקטנה שאינן יכולות ללדת, אלא אם כן כבר קיים מצוות פרייה ורבייה, או שיש לו אישה אחרת שיכולה ללדת.
• אישה רשאית לא להינשא לעולם או להינשא לסריס.
• אסור לגבר לעקר את עצמו על ידי סם אך לאשה מותר.
• הבעל חייב לקיים יחסי אישות עם אשתו בכל עונה (תדירות קבועה בהלכה המשתנה לפי תחום העיסוק של הגבר) עד שיהיו לו בן ובת. כאשר יש לו בנים, האשה יכולה למחול על חובת העונה.
• אדם שנשוי עשר שנים ללא ילדים - הבעל חייב לישא אשה אחרת שיכולה ללדת.

נשואים עשר שנים ללא ילדים

אדם שנשוי עשר שנים, ולא נולדו לו ילדים בפרק זמן זה, מחויב להתגרש או לישא אישה נוספת. אמנם לאחר שפשטה תקנת רבנו גרשום שלא לשאת שתי נשים, נותרה איפוא רק אפשרות הגירושין.

וכך נאמר במשנה במסכת יבמות העוסק בדיני מצוות פרו ורבו:

נשא אשה, ושהה עמה עשר שנים, ולא ילדה, אינו רשאי לבטל

— משנה, מסכת יבמות, פרק ו', משנה ו'

התלמוד מציין רמז להלכה זו מהסיפור המקראי אודות שרי והגר:

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה

— בראשית, טז,א-ג

דינים נוספים

אם נולד לבני הזוג ילד אחד, ועברו עשר שנים מאז לידתו - הרדב"ז סובר שעליהם להתגרש, כיוון שלא קיימו מצוות פריה ורבייה. אמנם, הרמב"ן והרשב"א סוברים שאין עליהם חובה להתגרש, כיוון שקיימו את המצווה הכללית להביא צאצא לעולם. וכך פסקו מעיל צדקה, ערוך השולחן ופניני הלכה.

אם אחד מבני הזוג היה חולה, או שנפרדו לפרק זמן ארוך בשל נסיעה - זמני החולי והפרידה אינם נספרים למניין עשר שנים. כמו כן, אם בני הזוג חיו בחוץ לארץ ועלו לארץ ישראל - מתחילים לספור את 10 השנים רק ממתי שעלו לארץ, כיוון שייתכן וזכות הארץ תועיל עבורם. דין זה למדו חכמים משרי, שנתנה את הגר לאברם ”מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן”.

כתבו הריב"ש וכדבריו פסק הרמ"א שלמעשה לא נהוג לאכוף דין זה על זוג שלא נולד להם ילדים.

ראו גם

• לידה בהלכה
• איסור סירוס
• פיצוץ אוכלוסין

קישורים חיצוניים

• הערך "פריה ורביה", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• הרב אליעזר מלמד, פרו ורבו, המצווה הכללית ופרטי ההלכות, שמחת הבית וברכתו פרק ה, באתר פניני הלכה
• פרייה ורבייה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• אליעזר מלמד, פרייה ורבייה - עד כמה?, באתר "ישיבה"
• הלכות אישות בקיצור שולחן ערוך
• דוד הד, "פרו ורבו: הבסיס לאתיקה של הולדה ועיצוב גנטי", משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 4, תשע"ג
• רונית עיר שי, ‏"פרו ורבו ומלאו את הארץ" - על הפסיקה סביב נושא הפריון, דעות 31, באתר נאמני תורה ועבודה(הקישור אינו פעיל, 10 בינואר 2018)
• לאה מזור, פריון ונשים בעיצוב ראשית ישראל במצרים – עיון ספרותי-רעיוני בשמות א'-ב', באתר הבלוג של ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
• רוחמה וייס, פרו ורבו: כשחז"ל החליטו לשלוט על הרחם, באתר ynet, 17 באוקטובר 2014