יהושע שגיא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יהושע שגיא
Yehoshua Sagi.jpg
יהושע שגיא, פברואר 2018
לידה 27 בספטמבר 1933 (בן 84)
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 19511983
דרגה אלוף  אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מלחמת לבנון הראשונה  מלחמת לבנון הראשונה
תפקידים אזרחיים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
יהושע שגיא
לידה 27 בספטמבר 1933 (בן 84)
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
כנסות 12
סיעה הליכוד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יהושע שגיא (ברמן) (נולד ב-27 בספטמבר 1933 בירושלים) הוא איש ציבור ישראלי. כיהן בעבר כראש אמ"ן, חבר הכנסת, ראש עיריית בת ים ושגריר ישראל בפיליפינים.

בעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית ויחסים בינלאומיים מאוניברסיטת תל אביב.

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגיא התגייס לצה"ל ב-1951. החל את שירותו ביחידה 504 לאחר שסיים קורס קצינים, מונה ב-1953 לקצין מודיעין בפיקוד הדרום, ובסוף שנות ה-50 שירת כקצין מודיעין של חטיבת שריון.

במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה, בשנים 19671970, היה קצין המודיעין של פיקוד הדרום. במאי 1967 הוא העריך, בניגוד לעמדת אמ"ן, שהמצרים יסגרו את מצרי טיראן[1].

בשנת 1971 מונה שגיא למפקד בית הספר למודיעין ובמינוי חירום כקמ"ן אוגדה 143, בתפקיד זה שירת במלחמת יום הכיפורים תחת פיקודו של האלוף אריאל שרון.

בשנים 19741978 כיהן כעוזר ראש אמ"ן למחקר.

בשנים 19781979 כיהן כסגן ראש אמ"ן והתנגד להסכם השלום עם מצרים. גם בשנת 1985 עמד על דעתו שצדק בהתנגדותו להסכם[2].

ראש אמ"ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בפברואר 1979 מונה שגיא לראש אמ"ן. במאי 1979 הוא ביקר יחד עם הרמטכ"ל רפאל איתן במצרים[3]. כראש אמ"ן פתח את חיל המודיעין לשירות משמעותי של נשים והביא למצב שבו כמחצית הקצינים בחיל היו נשים[4].

הוא התנגד לתקיפת הכור הגרעיני בעיראק, מחשש לתגובה בינלאומית חריפה נגד ישראל והציע להמתין עד שהכור יהיה "חם", אך דעתו לא נתקבלה[5]. שגיא גם חשש שהפצצת הכור תביא לאיחוד מחדש של העולם הערבי נגד ישראל וטען שאין תקדים להשמדת כור גרעיני[6]. בסוף 1985 עוד טען שצדק והעריך שישראל תשלם מחיר על הפגיעה בכור[2], אך בדיעבד בירך על התקיפה.

שגיא התנגד לברית עם הנוצרים בלבנון, טען שאין סיכוי שהם יצליחו להקים מדינה עצמאית בלבנון וכי בסופו של דבר הם יחברו לסורים[7]. שגיא התנגד לתקיפת המסוקים הסוריים בזחלה באפריל 1981 וטען שהוא יוביל לעימות עם הסורים אשר יסייע לסוריה בעולם הערבי[8]. ב-13 במאי 1982 הציג שגיא את הערכת המודיעין בישיבה מיוחדת של אלופי צה"ל, הישיבה המסכמת האחרונה לפני מלחמת לבנון הראשונה. שגיא טען בה כי התנגשות עם הכוחות הסוריים בלבנון היא בלתי נמנעת מאחר ש"אי אפשר לצאת למלחמה ולא לתקוף את הטילים", ושהעימות עמם יתחיל כבר מהשלב הראשון. שגיא חזה גם כי הנוצרים לא ישתתפו במלחמה לצד צה"ל. הוא הדגיש כי פעולה צבאית לא תוכל לחסל כליל את התשתית הצבאית של המחבלים בלבנון, וטען שהם יתארגנו מחדש במקום אחר במקום ביירות. באותו חודש הזהיר שגיא ממעשי טבח שיבצעו הנוצרים וייוחסו לישראל:

"כל מה שהם יעשו בשטחנו כשאנחנו נשב שם, יהיה על חשבוננו... אף לאחד בעולם לא יהיה אכפת מי שחט ילדים, אם זה צה"ל או חדאד. מי שחושב שזה יהיה על חשבונם של הנוצרים טועה. זוהי נאיביות והתעלמות מהמציאות לחשוב, שהנוצרים יחסלו מאחורינו את התשתית הצבאית ויחסלו 70–80 אלף אנשי פתח".[9]

בדיון שנערך בלשכת שר הביטחון ב-12 באוגוסט 1982, העריך שגיא שגם לאחר פינוי לוחמי אש"ף מביירות, עדיין יישארו מחבלים בעיר "והפלנגות ימצאו דרך להיכנס פנימה ולחסל חשבונות... כל עיתונאי העולם יהיו שם כדי לסקר את הפינוי...על כל דבר קטן יבואו אלינו". שגיא טען כי אסור לשבת בביירות: "נשב שם כל עוד יושב שם הכוח הרב-לאומי והטענות לא יהיו אלינו. אחר כך צריך להסתלק משם".[10] לדברי שגיא, בקשתו להפעיל את אמ"ן כנגד הנוצרים בלבנון נדחתה על ידי בגין בטענה ש"לא נרגל אחרי ידידים". לאחר רצח בשיר ג'ומאייל ביקש לנצל את ההזדמנות להתנתק מהנוצרים, אך דעתו לא נתקבלה[7]. בבוקר ה-15 בספטמבר, בדרכם לחפ"ק שהועתק לגג של בניין מעל מחנה הפליטים שתילה, הציע שגיא לשר הביטחון שישראל תנתק עצמה מהפלנגות, אולם שרון דחה את הרעיון. על הגג, חזר שרון על הוראתו להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים "תחת פיקוד צה"ל", אולם שגיא טען בוועדת החקירה כי לא שמע על ההוראה וכדי לתמוך בטענתו הציג תמונה שבה הוא נראה יושב על כורסא מהצד.[11]

שגיא סבר שהתנהלות צה"ל במלחמת לבנון הראשונה הייתה כישלון וכך גם זה של הדרג המדיני[12]. כבר באוגוסט 1982 הוא אמר: "אם לא סילקנו את הסורים מלבנון, לא עשינו כלום."[13] ב-1983 אולץ להתפטר מתפקידו כראש אמ"ן לאחר שוועדת כהן, שחקרה את טבח סברה ושתילה, סירבה להאמין לעדותו בפניה שהוא לא ידע שמתכוונים להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים. לטענת הוועדה: "אם אכן ראש אמ"ן לא שמע אז על התוכנית להכנסת הפלנגות למחנות, הרי הסיבה היחידה לכך שניתן להעלותה היא שהוא היה אדיש לגמרי... ולא גילה כל התעניינות בנושאים שבתוקף תפקידו היה צריך להיות מעוניין בהם. ... התמונה שמתקבלת לפי עדות אלוף שגיא עצמו היא של אדישות ואי אכפתיות בולטת, של עצימת עיניים ואטימת אוזניים"[14]. בכך הוועדה מצאה שהוא מעל בתפקידו והמליצה על פיטוריו. שגיא טען שנעשה לו עיוות דין וכי הוא נענש בגלל שדיבר אמת בוועדה. שגיא גם האשים את פרקליטו, דוד ליבאי, במסקנות הוועדה כלפיו[2]. גם רפאל איתן טען שלשגיא נעשה עוול[15].

ביוני 1985 קרא להקמת ועדת חקירה לגבי המלחמה[16]. בנוגע לשאלה האם הממשלה הוטעתה לגבי היקף המלחמה, טען שגיא שכן ושגם מנחם בגין לא ידע בתחילת המלחמה שהכוונה היא להפעיל את תוכנית אורנים הגדול. שגיא אמר: "לו היה יודע, היה מביא את הממשלה לדיון ולהצבעה על כך. בגין הוא דמוקרט גדול."[7] לאחר שעזב את צה"ל קרא להקמת המועצה לביטחון לאומי[2].

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שיחרורו עבד בחברת תדיראן, אותה עזב בסוף שנת 1985. כן היה דירקטור בחברת החשמל[17]. בסוף 1985 בחן שגיא את אפשרויותיו בפוליטיקה. הוא הלך לפגישה של חוג ניצי במפלגת העבודה אך לא הרגיש שזה מקומו. הוא ניהל מגעים עם רחבעם זאבי וצבי שילוח על הקמת מפלגת ימין חדשה[18] ובדצמבר 1985 הוצע לו להצטרף למפלגה הליברלית הישראלית ולהיות למנכ"ל המפלגה[19], שהייתה אז חלק מתנועת הליכוד. לבסוף הוא הצטרף לתנועת החרות בדצמבר 1987[20].

הוא כיהן מטעם הליכוד כחבר הכנסת ה-12 בשנים 19881992, היה חבר בוועדת הפנים ואיכות הסביבה ובוועדת החוץ והביטחון.

בנובמבר 1987 הוכרז ששגיא יהיה מועמד הליכוד לראשות עיריית בת ים[21]. בשנים 19891993 כיהן כסגן ראש עיריית בת-ים, ב-1993 נבחר לראשות העירייה, וב-1998 נבחר לקדנציה נוספת שנמשכה עד 2003.

ב-2003 מונה לשגריר ישראל במנילה, בירת הפיליפינים[22].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמי גלוסקא, אשכול, תן פקודה!, מערכות 2004, עמ' 482, הערה 46
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 עמנואל רוזןאין מי שיכתוב לגנרל, מעריב, 29 בנובמבר 1985
  3. ^ יעקב ארזרפול נתן לרמטכ"ל המצרי פגיון עתיק וקיבל אקדח חדש, מעריב, 14 במאי 1979
  4. ^ אביגדור קהלני, אני נשבע לך, הוצאת כתר, 2004, עמוד 80
  5. ^ האלוף (מיל.) שגיא: התנגדתי להפצצת הכור בעיראק, מעריב, 18 ביולי 1985
  6. ^ שלמה אהרונסון, עודד ברוש, הפוליטיקה והאסטרטגיה של נשק גרעיני במזרח התיכון, אקדמון, 1995, עמ' 264
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 עמנואל רוזןלא נרגל אחרי ידידים, מעריב, 13 בספטמבר 1985
  8. ^ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 25-24.
  9. ^ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 120-119.
  10. ^ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 313.
  11. ^ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 319.
  12. ^ עמנואל רוזן ועודד שורר, אלוף (מיל.) שגיא: המנהיגים וצה"ל נכשלו בלבנון, מעריב, 1 בספטמבר 1985; המשך
  13. ^ אמנון אברמוביץ'דו"ח - התותח הקדוש, מעריב, 13 באוגוסט 1982
  14. ^ דוד ברון, דרוש מציל, באתר nrg‏, 29 באוגוסט 2003
  15. ^ דב גולדשטייןאמרתי לבגין:זה הבעיה שלך, לצבא אין מה להסתיר, מעריב, 6 בספטמבר 1985
  16. ^ הורביץ: פרס נותן למודעי גיבוי שבגין לא נתן לי, מעריב, 16 ביוני 1985
  17. ^ שרי האוצר והאנרגיה משחקים ב"בני ערובה", מעריב, 5 באוגוסט 1986
  18. ^ אמנון אברמוביץ'ברמן לליכוד, מעריב, 27 בדצמבר 1985
  19. ^ אבי בטלהייםהאלוף שגיא יהיה מנכ"ל הליברלים, מעריב, 25 בדצמבר 1985
    אבי בטלהייםאלוף שגיא עוד לא מוכן להתיישב על כסא מנכ"ל המפלגה הליברלית, מעריב, 27 בדצמבר 1985
  20. ^ אלוף (מיל.) שגיא - חבר חדש בחרות, מעריב, 25 בדצמבר 1987
  21. ^ מועמדי הליכוד לעיריות: שגיא (בת ים), בר (ר"ג), רום (חולון), ללוש (דימונה), מעריב, 30 בנובמבר 1987
  22. ^ שחר שחר, שגיא המריא לפיליפינים, באתר ynet, 19 באוקטובר 2003


ראשי המועצה המקומית ועיריית בת ים
בן ציון מינץ בן ציון ישראל ישראל שמעון
רבינוביץ' תאומים
אליאב ליואי דוד בן ארי
ר' מועצה אחרון
ור' עירייה ראשון
מנחם רוטשילד יצחק ולקר
19361937 19371939 19391943 19431950 19501964 19641973 19731977
דוד מסיקה מנחם רוטשילד אהוד קינמון יהושע שגיא שלמה לחיאני יוסי בכר
19771978 19781983 19831993 19932003 20032014 2014 -