מנזר נוטרדאם דה פראנס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מנזר נוטרדאם דה פראנס
Notre Dame de France Pilgrim Center
מנזר נוטרדאם דה פראנס, 2011
מנזר נוטרדאם דה פראנס, 2011
מידע על המבנה
סוג אכסניה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיר ירושלים
מדינה ישראלישראל  ישראל
התחלת הבנייה יוני 1885
סיום הבנייה 1904
גובה כ-23 מטר
קומות 4 קומות + קומת מרתף
אדריכל אטיין בובה
סגנון אדריכלי אדריכלות נאו-קלאסית
אדריכלות מודרנית
קואורדינטות 31°46′48″N 35°13′33″E / 31.77996°N 35.22577°E / 31.77996; 35.22577
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מנזר נוטרדאם דה פראנסצרפתית: Notre Dame de France Pilgrim Center, "מרכז העלייה לרגל נוטרדאם דה פראנס") הוא מבנה הסמוך לכיכר צה"ל בירושלים, שנבנה על ידי הרוזן הצרפתי-קתולי דה פיילה כחלק מהמתחם הצרפתי. בניית המבנה החלה ביוני 1885 והסתיימה בשנת 1904, על פי תכנונו של האב אטיין בובה. המנזר שימש לאירוח צליינים, והחל משנת 1970 שימש כמעונות סטודנטים של האוניברסיטה העברית. כיום המבנה, המוכר כאתר מורשת בישראל, משמש כבית מלון יוקרתי בבעלות הוותיקן בשם “נוטרדאם דה ג’רוזלם” (Notre Dam de Jerusalem, "גבירתנו של ירושלים"), כמו כן, הוא משמש כמרכז דתי ורוחני לנוצרים בירושלים.

הרקע להקמת המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1882, חזר הרוזן דה פיילה לירושלים יחד עם עוד כאלף צליינים קתולים, אירוע שזכה לכינוי "שיירת האלף", כאשר מטרתם הייתה ליצור משקל נגד הצליינות הרוסית בירושלים שהתחזקה. לאחר שהגיעו הצליינים הצרפתיים באוניות פאר דרך נמל חיפה, הרוזן דה פיילה גילה שהאכסניות הקיימות בעיר לא מספיקות לאחסן את כולם, ולכן אלף צליינים נאלצו להשתכן באוהלים מאולתרים וצנועים במתחם הצרפתי. בשלב זה הבין הרוזן שיש צורך במקום לינה חדש לצרפתים. הרוזן אסף הון הנדרש כדי לבנות מקום לינה, והחל את הבנייה ב-10 ביוני 1885. בשנת 1904 המבנה שתוכנן על ידי האב אטיין בובה, היה מוכן ללינה, אף על פי שכבר בשנת 1888 הוא פתח את שעריו.

היסטוריית המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנזר נוטרדאם דה פראנס, 1910
מנזר נוטרדאם דה פראנס, לאחר מלחמת העצמאות
מנזר נוטרדאם דה פראנס, 2015

עם סיום בניית המתחם הענק של המנזר במהלך שנת 1889, הצרפתים ביקשו מהעות'מאנים לפרוץ שער חדש ממול למנזר כדי להקל עליהם בדרכם לכנסיית הקבר הקדוש שברובע הנוצרי הסמוך. העות'מאנים, לבקשתם של הצרפתים, פרצו את השער שקיבל את השם "השער החדש".

תחילה, המבנה נוהל על ידי הנזירים האסומפסיוניסטים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שבתקופתה הצבא הטורקי השתלט על הבניין, כמו כן, הציוד שבו נבזז וחלק ממתקניו נהרסו. הטורקים כינו את הבניין בשם "מנזל", וערכו בו אירועים מפוארים לתושבי ירושלים כדי להרים את המורל ולחזק את הרוח הפטריוטית. בשנת 1918, כאשר כבשו הבריטים את ירושלים, המנזר חזר לידי הנזירים האסומפסיוניסטים. במלחמת העולם השנייה, הופקע המנזר על ידי הצבא הבריטי עד מלחמת העצמאות.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב נוטרדאם בירושלים

לאחר עזיבת הבריטים, היהודים והערבים היו מעוניים להשתלט על המנזר, כאשר הוא ממקום במיקום בעל חשיבות צבאית בשל היותו ממקום בנקודה גבוהה שחולשת על הסביבה. הרצון להשתלט על המנזר גרם לקרב מול היישוב היהודי והיישוב הערבי: תחילה, כנופיות של עיראקים ומתנדבים ערבים מצפון אפריקה פרצו למנזר והשתלטו על אגפיו, אך במאי 1948, כחלק ממבצע קלשון, מבצע שנועד לתפוס את הבריטים בירושלים מיד עם עזיבתם, נכבש המנזר על ידי חטיבת עציוני. הכיבוש נעשה כך: יחידה של האצ"ל ניסתה לפרוץ לירושלים דרך השער החדש, אך לאחר שלוחמיה הגיעו לאזור כיכר צה"ל הם נלכדו באש שנורתה ודרך נסיגתם נחסמה. פלוגת יהונתן של הגדנ"ע וכוחות חטיבת עציוני של ההגנה הגיעו לעזרתם בקרב קצר שהתנהל בחצר המנזר, כאשר בסיומו ברחו הערבים והמנזר נכבש על ידי היהודים.

לאחר מכן, הלגיון הערבי, שהבין את משמעות השליטה במנזר, שב כדי לנסות לכבוש אותו פעם נוספת. טור של הלגיון שכלל משוריינים, תותחנים וחיל רגלים הסתער על המנזר. התוקפים התכוונו לכובשו ולהמשיך לירושלים העברית, אך בקבוק “מולוטוב” שהשליך נער בן 16 מהקומה השנייה הצית את המשוריין הראשון שכבר הגיע לבניין. כשנפגע המשוריין השני, החלו הערבים בהסתערות, אך נתקלו באש חזקה וברחו[1]. בזמן ההפוגה השנייה, ב-19 בספטמבר 1948, הטמינו הערבים חומר נפץ למרגלות האגף המזרחי של המנזר וכתוצאה מהפיצוץ קרסו חלק מקירות האגף[2]. קרב זה הוצנע ולא היה מפורסם, אך לאחר שנים של מאמץ שבראשו עמדה עדנה בריל, שאביה נפל בקרב זה, הוקם אתר הנצחה לקרב נוטרדאם בכיכר צה"ל הנמצא ליד מקום הקרב. באתר יש לוחות עם שמות הנופלים והסבר על הקרב.

בסיום מלחמת העצמאות, נמצא המנזר על הקו העירוני, גבול שחצה את ירושלים החל משנת 1948 עד 1967. צה"ל הפקיע לצרכיו את האגף המזרחי אשר מגגו הרחב ניתן לתצפת על ירושלים, במיוחד על הפינה הצפונית. האכסניה הוחזרה לבעליה ומדינת ישראל הסכימה להשתתף בהוצאות שיקום המבנה[3][4]. חלק מהבניין המשיך לשמש כאכסניה לצליינים, אך גם יהודים התגוררו בו באופן זמני. גג המלון שימש נקודת תצפית לתיירים לירושלים.

לאחר מלחמת ששת הימים, ב-18 ביולי 1967, נערך במקום טקס צנוע, שבו החזיר מפקד חטיבת ירושלים את האגף המופקע לידי נציג המנזר[5]. בסיום הטקס נמסר לידי הנזירים שי, קופסת עץ זית ועליה כתובת: "לאבות הכנסייה נוטרדאם דה פראנס, בהוקרה ובברכה מצבא ההגנה לישראל". בתוך הקופסה היה מפתח, שסימל את החזרת האגף שהופקע לידי בעליו[6].

בשנת 1970, לאחר שהבניין עמד נטוש מספר שנים, מכר אותו מסדר האבות האסומפסיוניסטים ל"הימנותא", חברת בת של הקרן הקיימת לישראל. פעולה זו נעשתה ללא אישור הכס הקדוש ברומא, והביאה למאבק משפטי להחזרת הנכס. הכס הקדוש טען שלמסדר אין סמכות למכור את הנכס השייך לכלל הכנסייה הקתולית[7]. בינתיים העבירה הימנותא את הבניין לרשות האוניברסיטה העברית, וזו עמדה להופכו למעונות סטודנטים[8]. לאחר שנה וחצי של דיונים הושגה פשרה, הבניין הושב לידי הכנסייה הקתולית, והושב סכום הכסף ששולם עבורו בתוספת ריבית[9].

כיום משמש המבנה כבית מלון יוקרתי בבעלות הוותיקן, ובנוסף הוא משמש כמרכז דתי ורוחני לנוצרים בירושלים.

הנזירה והשיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נזירה אוחזת בשיניים התותבות של חולה שנפלו מחלון בית החולים סן לואי שעל הקו העירוני אל שטח ההפקר

במהלך 19 השנים בהן ירושלים הייתה חצויה באמצעות הקו העירוני, כאשר המנזר נמצא על הקו, נפלו לאחת הנזירות מהמנזר השיניים התותבות כאשר צפתה מהחלון לכיוון ירושלים שבשטח הירדני דאז. השיניים של הנזירה נפלו אל תוך הגדר שמחלקת את ירושלים. לבסוף, לאחר שהנזירה פנתה לאב המנזר, השיניים הוחזרו אליה. אירוע זה נחשב לאירוע ההיסטורי הראשון שבו נחצה הקו העירוני.

תמונה מהאירוע צילם דוד רובינגר, כאשר צילם את התמונה במסגרת המגזין "לייף"[10].

מבנה המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גג המנזר

תוכנית מבנה המנזר נעשתה על ידי האב אטיין בובה, איש המסדר, בסגנון המשלב אדריכלות נאו-קלאסית ומודרנית, תוך שימוש במוטיבים מזרחיים.

מבנה המנזר הוא מלבני, אורכו כ-90 מטרים, במרכזו קפלה ומשני צדיו אגף ניצב שאורכו כ-45 מטרים. הבניין, אשר גובהו הוא כ-23 מטרים, כולל ארבע קומות וקומות מרתף. במרכז כל הקומות העליונות נמצא מסדרון אמצעי צר, ומשני צדדיו שורת חדרים, כאשר כל חדר נועד למגורי ארבעה צליינים. החדרים קטנים בגודל של 4×2.5 מטר, כאשר יש בכל אחד מהם חלון אחד.

על גג המנזר, אשר מוקף מעקה אבן, נמצאים שני מגדלי פעמונים אשר נבנו בשלב מתקדם של הבנייה. באמצע המגדלים נמצא פסל של המדונה והילד.

שיפוץ המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1973, האדריכל האמריקני-איטלקי, פרנצ’סקו מונטנה, הכין תוכנית לשיפוץ מבנה המנזר ולכמה מבנים אחרים בשטח המתחם הצרפתי בירושלים. לפי תוכניתו, שופץ המבנה כמלון צליינים יוקרתי, כמו כן מול החומה נבנה אגף מנהל חדש. החללים שבקומת הקרקע שופצו ונהפכו לאולמות קבלה, חדרי אוכל וקפיטריות. שני חדרים שבקומות העליונות אוחדו לחדר אחד גדול שבו הותקנו שירותים נפרדים, לפי המקובל בבתי מלון מודרניים ויוקרתיים. השיפוץ נעשה החל משנת 1975 עד 1985, והוא נחשב כשיפוץ המקצועי והטוב ביותר שנעשה בירושלים באותה תקופה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]