סורסארי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סורסארי
Гогланд Suursaari Högland
נתונים גאוגרפיים
מיקום המפרץ הפיני עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 60°04′00″N 27°00′00″E / 60.066666666667°N 27°E / 60.066666666667; 27
שטח 21 קמ"ר
אורך 10.9 קילומטר
רוחב 3.0 קילומטר
גובה מרבי 173 מטר
נתונים מדיניים
מדינה רוסיה
אוכלוסייה 50
אזור זמן UTC+04:00
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סורסארי (בפינית: Suursaari; בשוודית: Högland, הגלנד; ברוסית: Гогланд, גוגלנד) הוא אי במפרץ פינלנד, במזרח הים הבלטי, בערך 180 ק"מ מערבית לסנקט פטרבורג ו-30 ק"מ דרומית לחוף פינלנד, מול העיר קוטקה. שטחו של האי הוא 21 קמ"ר והפסגה הגבוהה מתנשאת לרום של 173 מ'. האי היה בשליטת ממלכת שוודיה עד 1809, אז סופחה פינלנד לאימפריה הרוסית כדוכסות הגדולה של פינלנד עד לשנת 1917 בה הכריזה פינלנד על עצמאותה בעקבות מהפכת אוקטובר. במלחמת העולם השנייה החליף האי ידיים ונכבש על ידי צדדים שונים עד שהועבר סופית לברית המועצות בתום מלחמת ההמשך ב-1944 בחתימת הסכם השלום של מוסקבה. מאז שייך האי לרוסיה ומבחינה מנהלית שייך לנפת קינגיספסקי תחת מחוז לנינגרד. האי ידוע בתור אחד המקומות הראשונים בעולם בהם הותקנו תחנות רדיו.

שם האי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של האי בפינית Suursaari מורכב מהמילים suur "גדול" ו-saari "אי" וביחד, "האי הגדול". שם זה נובע מהעובדה הפשוטה שהוא האי הגדול בסביבתו. בשוודית, שמו של האי, Högland מורכב מהמילים hög "גבוה" ו-land "ארץ" וביחד, "הארץ הגבוהה". בשל אותה סיבה פשוטה גם כן, האי היה הגבוה והגדול בסביבתו. מהשם השוודי התפתח הרוסי Гогланд. בתעתיקים ישנים יותר, ה-Г ברוסית מתועתקת כ-"G", אך בשימוש עכשווי, נהגית כ-"H". מאז שנמסר לברית המועצות (כיום רוסיה) ב-1944, הצורה האחרונה משמשת לעיתים קרובות בשפות מערביות. באנגלית מקובלות שתי צורות התעתיק: Gogland, Hogland ובמידה פחותה גם המקור הפיני.

הטבע באי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה ליער הטייגה באי

חלקי האי הגבוהים מרושתים בעצי אורן דלילים מסוג אורן היערות (Pinus sylvestris). במדרונות הנמוכים יותר, הביומה היערנית באי מורכבת ממחטני טייגה. בנוסף ליער המחטניים, נמוך יותר ישנם מספר מיני עצים רחבי-עלים (אנ'), בעיקר בן חוזרר הציפורים, אלנוס וערבה קפריאה. בנוסף לאלו מצויים גם שדר, דובדבן ציפורים, מילה, לבנה בודדת, וצפצפה רעדנית בחלקו הדרומי. חלק מהצמחים, כגון רוש עקוד, שייכים לאזורי צמחייה אחרים, אך שרדו עם שינויי אקלים. מאז שנות ה-90, מגיעים בוטנאים רוסים מדי פעם לאי כדי לערוך תצפיות וניסוי שדה. כתוצאה מתצפיות אלו זוהו והוגדרו באי 648 מיני צמחים, מהם כ-100 נדירים ואף נדירים מאוד במקרים מסוימים.[1]

בין יונקי הקרקע יש כיום רק מכרסמים קטנים באי, כמו נמנמן האלונים שנעלם מפינלנד[2] ועטלפים. בעבר ייתכן שהתקיימו גם שועלים וארנבות באי, שהגיעו אליו בקלות באמצעות הליכה על שכבת הקרח בחורף מהחופים הסמוכים. עם זאת, בשל הגידול במעברי שוברות הקרח במהלך המאה ה-20, הפכו נדידותיהם לקשות יותר. ברחבי האי קיים שפע של עופות ים וייתכן שאף כמה מינים גדולים של עופות דורסים קיננו בו בזמנים מוקדמים יותר. בעבר ייתכן שהתקיימה אוכלוסיית כלבי ים אפורים ופוסות טבעתיות באיונים הסמוכים. כמו כן, האי משמש תחנת מעבר חשובה בנדידת ציפורים מחופי אסטוניה לחופי פינלנד.[1]

בתחילת שנות ה-90, היו תוכניות ממשלתיות רוסיות לקדם שמורת טבע שתכלול את האיים הפיניים המרוחקים לשעבר, טוטרסארי (ידוע גם כבולשוי טיוטרס, Большой Тютерс), ססקארי (ססקאר, Сескар) ומספר איים קטנים יותר. אולם תוכניות אלו עדיין לא מומשו - ייתכן בשל סיבות אסטרטגיות כלכליות וצבאיות. גם אם תוכניות אלו היו יוצאות לפועל, הן השמיטו את לבנסארי (ידוע גם כמושצ'ני, Мощный), אי עם ערך טבעי גדול.[1]

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה טופוגרפית של האי

כיתר שאר איי המפרץ הפיני, סורסארי הוא שריד לרכס הקרלידי (אנ'), רכס הרים שנוצר לפני שני מיליארד שנה. עקב כך, מבנה סלע התשתית שלו שונה מאלו של חופי פינלנד ואסטוניה. אורכו כ-11 קילומטרים ורוחבו 2.5 קילומטרים[3] בממוצע כשהחלק הצפוני צר יותר. שטחו כ-21 קמ"ר, מתוכם כ-0.14 קמ"ר הם מים. מהחוף הפיני בעיירה קוטקה, נראה סורסארי כמו 4 גבעות והן לפי סדר גובהן: פוהיויסקורקיה (113 מ'), מקינפליס (126 מ'), האוקבואורי (142 מ') ולואונטקורקיה (176 מ'). התשתית הסלעית מורכבת מפורפיר קווארץ לאורך צדו המזרחי ובגבעות, במערב גניס וצפחה וכן כיסי גרניט. בעמקים שבין הגבעות יש מורנות ושדות אבנים.[4]

באי ישנם ארבעה אגמים קטנים ורדודים המתפרסים בשרשרת לאורכו ומעיין בחלקו הדרומי.

מספר ציוני דרך קיימים באי: מאז 1826, קיימות באי שתי נקודות בקשת הגיאודזית של שטרובה המוצבות הגבעה מקינפליס.[5] במהלך שנות מלחמת העולם השנייה בנו כוחות סובייטים ופינים ביצורים נרחבים, שעדיין נמצאים בכל רחבי האי, יחד עם ציוד צבאי מושלך.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקלים בסורסארי
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
שיא טמפרטורה מרבית (C°) 6 4 11 22 27 30 30 28 26 16 12 9 30
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) -3 -4.5 -1.2 4.7 11.2 17 19.9 18.9 14.1 8.3 3.8 -0.1 7.4
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) -7.5 -9.5 -6.5 -0.9 4.5 10.4 14.2 13.6 9.5 4.4 0.1 -3.8 2.4
שיא טמפרטורה מזערית (C°) -29 -30 -28 -18 -5 0 5 4 -2 -7 -13 -29 -30
משקעים ממוצעים (מ"מ) 29 25 25 34 36 40 52 67 68 70 58 48 552
מקור: Научно-прикладной справочник по климату СССР. — Л.: Гидрометеоиздат, 1988. — Т. серия 3. Многолетние данные. — 692 с. — 520 экз.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשי
 ראו גם – היסטוריה של פינלנד

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבעות האי ככל הנראה היו מספיק גבוהות, כדי שיתנשאו מעל הקרח שכיסה את הים הבלטי בסוף עידן הקרח האחרון - אגם הקרח הבלטי (אנ'), ויהוו סוג כלשהו של אדמה. הגבעה הגבוהה ביותר נישאה לגובה של כ-86 מטרים מעל גובה פני הים. עם זאת, לא נותר כמעט כל זכר להתיישבות אנושית בתקופה המוקדמת. בין הממצאים היחידים שהתגלו הם שני תלי-קברים ומספר תחריטי סלע (המקביל הנורדי לציורי מערות, שיוודע לאחר מכן כאבני הרונות המאוחרים בהרבה). ישנה סברה כי בשל היותו אי מרכזי במחצית הדרך בין פינלנד ואסטוניה של היום, הוא שימש כבית לדייגים-נוודים. אף על-פי ששרידים ארכיולוגיים לכך מעולם לא נמצאו, אף לא בנקודות שונות לאורך החופים עצמם, זאת למעט מספר קטן של תלי-אבנים שיכלו בסבירות נמוכה לשמש כבית לאותם אנשים קדמונים.[6] ישנם סיידים (אבנים בצורות יוצאות דופן בעלות חשיבות תרבותית לסאמים, (אנ')) מתקופת האבן (בין 9,000 ל-7,000 שנה לפני זמננו).[7]

התקופה השוודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של ספינתו של אולאריוס שנטרפה ליד חופי סורסארי ב-5 בנובמבר 1635.

שמו של האי מוזכר לראשונה בשנת 1435.[8] האי נתבע לראשונה על ידי הכתר השוודי, והפך לחלק מהממלכה עד שנת 1721. בתחילה, היה האי לטריטוריה חיצונית תחת שליטתה של אחוזת ויפורי, שהייתה שייכת לסוקן (אנ') (סוקן היה המקבילה הנורדית לדיוקסיה) של וקלאקס (Veckelax או והקלאהטי, Vehkalahti בפינית). המקורות הכתובים המוקדמים ביותר על יישוב קבע באי הם מהמאה ה-15, כאשר מצוין כי דייגי האי שילמו את מסיהם לאחוזת ויפורי. בנוסף, שרדו מספר רשימות תוצרת לשטח[א] מהמאה ה-17, המראות כי כמה מאות אנשים חיו דרך קבע וכי כולם היו דוברי פינית. לטענת הבלשן הפיני, מאטי פונטילה, הניב שדובר באי במאה ה-19 העיד על כך שהאוכלוסייה המקורית הגיעה מאזור והקלאהטי והסביבה.[9]

תיאור נוסף מגיע מאדם אולאריוס (אנ'), מתמטיקאי, ספרן וגאוגרף גרמני שהיה על ספינה במשלחת דיפלומטית משלזוויג-הולשטיין לנסיכות מוסקבה שנטרפה על יד חופי האי בעקבות סערה ב-5 בנובמבר 1635. אולאריוס מתאר את האי:

הוגלנד קיבל את שמו בשל תכונתו, ממנו ניתן לצפות היטב אל תוך הים... אינך רואה דבר מלבד סלעים, אורנים וקוצים. [באי] אכן ראינו כמה ארנבים, שבחורף הופכים לבנים, כפי שקורה בכל ליבוניה.[ב]

— Klaus-Jürgen Liedtke, Lost in the Baltic - the island of Hogland, www.balticsealibrary.info (באנגלית בריטית)

[10][11]

תקופת פינלנד הישנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 ביולי 1713, במהלך המלחמה הצפונית הגדולה התרחש קרב ימי (אנ') בין פלגה של 3 אונייות קו שוודיות בהובלתו של הקפטן קארל ראאב (Carl Raab) ל-11 אוניות קו (עם זאת מצוין שהיו גדולות בהרבה מהספינות השוודיות) ושתי בריגות רוסיות הובלתו של הקפטן קורנליוס קרויס (אנ') על יד האי. לאחר מספר שעות של חילופי אש הושג ניצחון מספרי שוודי כשהפלגה השוודית הצליחה להטביע אוניית קו רוסית אולם השוודים אולצו לסגת חזרה להלסינקי.[12]

מספר שנים לאחר מכן, סיפחו כוחות רוסיים את האי, והוא עבר רשמית לשליטת רוסיה בהסכם ניסטאד בשנת 1721 במסגרת שטחי "פינלנד הישנה" (אנ'). עם זאת, עוד ב-1718 הוענקו שלושת האיים סורסארי, טוטרסארי ולבנסארי (ידוע גם כמושצ'ני, Мощный) על ידי פיוטר הגדול, צאר האימפריה הרוסית כנחלות לליצן החצר שלו יאן ד'אקוסטה. באותה השנה עבר ד'אקוסטה להתגורר באחוזה שבנה בלבנסארי והיה גבאי מיסים קפדני. לאחר מותו של ד'אקוסטה ב-1740, האיים נשארו תחת שליטת אשתו לעוד מספר שנים.[13]

ב-1743, לאחר ששטח ויפורי הועבר לאימפריה הרוסית סופית ושמה שונה לוויבורג, הועברו השטח והאי שהיה תחת שלטונה המנהלי לתחום כנסיית ויפורי אשר הפכה לאחר מכן לסוקן יוהנס (פי').[14]

ב-15 באוקטובר 1758 אירעה סערה קשה שהטילה 8 ספינות אל יד האי, שתיים שוודיות, שתיים רוסיות, שתיים הולנדיות, אחת בריטית ואחת מרוסטוק. במהלך הלילות הבאים שבהן היו הספינות תקועות, נגנבו מהן טובין על ידי תושבי המקום. עקב כך נאסרו 13 גברי המקום עקב פיראטיות חופית. אותם 13 היוו כשליש מאוכלוסיית הגברים באי.[15]

במהלך מלחמת רוסיה-שוודיה של 1788–1790 (אנ'), התרחש קרב ימי גדול באזור שבין האי ליבשת הפינית, שנקרא קרב הוגלנד (אנ'). ב-17 ביולי 1788, פלגה של 15 ספינות שוודיות הייתה בדרכה לתקוף את סנקט פטרסבורג, אך נתקלה בפלגה של 17 ספינות הצי הרוסי על יד האי. לאחר חילופי אש במשך יום שלם, לא הוטבעה אף ספינה אחת, אך כל צד הצליח ללכוד את אחת הספינות של השני.[16][17][18] גם שוודיה וגם רוסיה הכריזו על עצמן כמנצחות בקרב. עם זאת, הניסיון השוודי לתקוף את סנקט פטרבורג סוכל. אף על פי שהספינות לא טבעו, עדיין נגרמו נזקים ותושבי האי ניצלו אותם ודלו מהים הריסות מגופי הספינות כדי להשלים את פרנסתם הדלה.

עיריית סורסארי בפינלנד (1838–1944)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סורסארי
suursaari
סמל עיריית סורסארי
סמל עיריית סורסארי
האי מהחוף פינלנד
האי מהחוף פינלנד
מדינה פינלנדפינלנד פינלנד
מחוז מחוז ויפורי
פרובינציה פרובינציית אוסימה
בירת העיירה
(והעיר הגדולה ביותר)		 סורקילה
שפה רשמית פינית
תאריך ייסוד 1838, בקימי[ג]
שטח 20.8 (המידע נכון ל−12 במרץ 1,940) קמ"ר
גובה 176 מטרים
 ‑ הנקודה הגבוהה לואונטקורקיה (176 מ')
סיבת נטישה העברת שטחים
תאריך נטישה 1948 (האי הועבר לברית המועצות עוד ב-1944)
אוכלוסייה ‏
 ‑ בעיירה 892[19] (31 בדצמבר 1920)
 ‑ צפיפות 37.2 נפש לקמ"ר (31 בדצמבר 1920)
אזור זמן UTC+04:00
מפה
ספינת הקרב גנרל אדמירל אפרסקין על שרטון ליד חופי האי, אפריל, 1900.

לאחר שפינלד כולה סופחה לרוסיה בשנת 1809, נכללו כל שטחי פינלנד הישנה ובכללם פרובינציית ויפורי (אנ') וסורסארי בדוכסות הגדולה של פינלנד. ב-1817 הועבר לסוקן קימי. לאחר שהכנסייה בקימי נשרפה בשנת 1837, תושבי סורסארי וטוטרסארי פרשו מהסוקן, שכן, בשניים נוהלו כנסיות עצמאיות עוד לפני כן. ב-1838 הקימה כנסיית טוטרסארי סוקן משל עצמה בה נכלל סורסארי. אוכלוסיית האי מנתה באותו הזמן כ-700 תושבים. ב-1899 התפצלו שני האיים וכל כנסייה חזרה לתחום האי שלה.

בשנת 1826 הציב פרידריך פון שטרובה באי נקודה גיאודזית, כחלק מפרויקט השלמת מדידת קשת המרידיאן בקטע הבלטי שלו. בשנים 1833 ו-1843 שוב בוצעו עבודות גאודטיות באי, תוך המשך המדידה צפונה. כיום קיימות שתי נקודות גאודזיות.[20][21]

ב-21 ביולי 1855, במהלך מלחמת אולנד (במסגרת הזירה הבלטית במלחמת קרים) תקפו 4 ספינות הצי המלכותי הבריטי, האה"מ ארוגאנט (אנ'), אה"מ קוזאק (אנ'), אה"מ מג'יסין (אנ') ואה"מ רובי ארטילריה רוסית ששכנה באי. לאחר מכן, המשיכו חלק מהספינות אל עבר תקיפת מצודת סואומנלינה.[22] אולם חפירות ארכאולוגיות שנערכו ב-2001 לא מצאו ראיות לקיומם של ביצורי ארטילריה ישנים יותר מתקופת מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1856, התרסקה על חופי האי ספינת המטען הצבאית הרוסית "אמריקה" (Америка). כ-38 איש מאנשי צוות הספינה, 4 קצינים ו-34 מלחים נהרגו. ה-38 בעלי דת הנצרות האורתודוקסית נקברו בבית הקברות הלותרני באי.[23]

ב-13 בנובמבר 1899 עלתה על שרטון ספינת הקרב גנרל אדמירל אפרסקין, שהייתה בדרכה מקרונשטאדט ללייפאיה על יד חופי האי. כדי ליצור קשר בין צוותי האונייה התקועה לקרונשטאדט, הותקנה באי תחנת טלגרף אלחוטית. היא שמרה על קשר עם תחנה דומה באי קוטסלו, שהייתה מחוברת בטלפון לקוטקה, ומשם בטלגרף קווי לסנקט פטרבורג. מהנדס הרדיו הרוסי פיוטר ניקולאביץ' ריבקין עסק בהתקנת התחנה ובניהול שיחות התקשורת הראשונות מול התחנה בקוטסלו, שעליה עבד הפיזיקאי אלכסנדר פופוב.[24][25] לזכר אותם אירועים, הציבו במאי 1954 מלחים בלטים מצבת זיכרון בצורת פירמידה. בקיץ 1967, צוותים ממפעלי הנדסת הרדיו של קובנה, ריגה, טאלין, וילנה ומינסק יזמו הקמת אסטלה מנירוסטה ותבליט ברונזה בצורת קובייה על שמו של אלכסנדר פופוב.[26] האנדרטה נחנכה ב-3 במאי 1968.[27] בשנת 2017 שופצה מצבת הזיכרון שהוצבה בשנת 1954.[28] על יד האסטלה, ישנה גם לוחית הנצחה עבור קורבנות פינוי הצי הבלטי מטאלין.[26]

מכיוון שסביבת האיי נחשבה קשה ומסוכנת לניווט ימי[26] נשכרו תושבי האי כמלחים על ספינות מפרש.[29] לפני אירועי המהפכה הרוסית ב-1917 ביקרו באי יאכטות מסנקט פטרסבורג וממועדוני יאכטות ברחבי המפרץ הפיני.

מלחמת האזרחים הפינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מלחמת האזרחים הפינית

במהלך מלחמת האזרחים הפינית, באביב 1918 ניסה פעיל במועצת האפוטרופסות של פורבו שהייתה בשליטת "המשמרות הלבנים"[ד], טויבו יוהנס קטונן (פי'), לשחרר את סורסארי מחיל המצב הרוסי, אשר כלל לא יותר מ-20 תותחנים. קטונן חצה את המפרץ אל המפקדה הגרמנית בטאלין וקיבל את הסמכות לכבוש את האי ומונה למפקדו. עם זאת, הוא לא קיבל חיילים גרמניים תחת פיקודו,[30] לכן ב-5 במרץ 1918, הוא ביקש מכמה עשרות ציידי כלבי ים תושבי האי סאיבה (פי') שפגש בסאיבה להצטרף אליו בשחרור סורסארי. כאשר גילו תושבי סאיבה שאין יותר מארבעה סורסארים ב"קבוצה" של קטונן (שני מורים, טייס וקפטן מעבורת), הם חזרו בהם מההשתתפות בכיבוש.[31] קטונן המשיך עם קבוצתו לסורסארי. שם בפני הרוסים הם התחזו לקצינים גרמנים שבאו לדרוש את מסירת האי ותחנות הרדיו לגרמניה, בעלת הברית של פינלנד, על בסיס חוזה ברסט-ליטובסק. ההצגה הצליחה וחיל המצב הרוסי עזב את סורסארי מספר ימים מאוחר יותר. עם זאת, להפתעתו של קטונן, התושבים לא היו מעוניינים להצטרף כוחות הלבנים כדי להגן על האי. כשהיה ברשותו של קטונן, הסכימו הגרמנים בכל זאת לשלוח קבוצות של חיילים ומשאבים כדי לתגבר את הגנות האי.[31]

גרמנים נוספים הגיעו לסורסארי בחג הפסחא על שוברת הקרח טארמו. המטרה הייתה להבטיח את נחיתת הגרמנים בקוטקה באמצעות לכידת סוללות החוף הרוסיות באי רנקי (פי') שנמצא על יד קוטקה וקטונן נבחר להוביל את המשימה. התושבים ראו שהניסיון בלתי אפשרי בשל היחלשות הקרח, אך הניסיון שלהם לא נלקח בחשבון. המסע בין ה-20 קילומטרים מסורסארי לרנקי ארך זמן רב עבור החיילים של קטונן בגלל תנאי קרח וערפל קשים. תוך תשע שעות הגיעה הקבוצה רק לאי לופי, שם בילו את הלילה. לאחר שנודע כי רנקי מאויש על ידי 200 אנשי "המשמרות האדומים", ויתרה הקבוצה על כוונתה לתקוף. האדומים כבשו את רנקי ב-22 במרץ 1918, לאחר שהתותחנים הרוסים עזבו את האי.[31] מכיוון שרנקי עדיין היווה איום על הנחיתה הגרמנית בקוטקה, היה צורך להעביר את הנחיתה ללוביסה (אנ').[32]

על פי הסכמי טרטו שנחתמו ב-14 באוקטובר 1920, הפך סורסארי לחלק ממדינת פינלנד הטרייה. כאשר אושר הגבול בין פינלנד לברית המועצות, הגיעו המדינות להסכמה לפיה סורסארי תהיה שייכת לפינלנד בתנאי שהשטח יהיה מפורז.

עיריית סורסארי כללה את איוני המגדלורים רוסקרי (פי') וויריט (פי').

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת החורף[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת החורף

בין השנים 1938–1939, לקראת מלחמת העולם השנייה העבירה ברית המועצות לפינלנד מספר דרישות לבעלות על בסיסים ולוויתור על שטחים מפינלנד. התביעות הטריטוריאליות כללו את סורסארי, המהווה נקודה אסטרטגית החולשת על הדרך הימית לסנקט פטרבורג (אז לנינגרד). אולם הבקשה נשללה.[33] כשנה לאחר מכן, בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב שהעניק, בין היתר, לסובייטים את פינלנד, פרצה מלחמת החורף באוקטובר 1939 ו-722 אזרחי האי נאלצו להתפנות אל פינלנד היבשתית.[34]
ב-1 בדצמבר 1939 הותקף האי על ידי טייסי חיל האוויר הסובייטי, ומספר קטן ממגיני-האי שנותרו בו, החליט שמוטב להצטרף לפינוי ולעזוב את סורסארי. באותו ערב החלה הפגזה מסיבית של כוחות הצי הסובייטי, והאי נכבש לבסוף על ידי נחתי הצי ב-3 בדצמבר.[35] בהסכם השלום של מוסקבה, שנחתם ב-12 במרץ 1940 ושסיים את קרבות מלחמת החורף, סופח האי לברית המועצות, ביחד עם מספר איים נוספים באזור, ושטחים נרחבים לאורך גבול פינלנד-רוסיה. ביוני 1941, עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות במבצע ברברוסה ותחילתה של ההחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה החלו הסובייטים לבנות ארטילריה באי[36] – שלוש סוללות של תותחי חוף שפורקו מהסיירת אברורה.[37] עם זאת, מספר חודשים לאחר פרוץ מלחמת ההמשך נטש החיל הסובייטי את האי מסוף אוקטובר 1941 עד ל-7 בדצמבר יחד עם האיים סומרי וטוטרסארי שכן, המצב מול הגרמנים החריף והיה צורך נואש בכוח אדם.[38] לאחר עזיבת הכוחות הסובייטים נכבש האי מחדש על ידי הכוחות הפיניים. במהלך הלחימה נהרגו שלושה מתושבי האי.[34]

מלחמת ההמשך[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת ההמשך
פינים מאיישים את הביצורים בתקופה שלאחר מלחמת ההמשך ולפני מבצע טאנה אוסט (19 ביוני 1943) ברקע הכפר סורקילה.

לאחר שהשתלטו על האי, הפינים שהו במקום מספר חודשים אך נסוגו בינואר 1942, כאשר פלוגה סובייטית של 170 חיילים תקפה את האיים טוטרסארי וסורסארי במתקפה מוצלחת שנבעה בין היתר בשל התרשלותם של הפינים; לדוגמה, לא הוצבו זקיפים שיתריעו על נוכחות עוינת בסוללות ארטילריה. עקב כך, אבדות הפינים בהתקפה נאמדו בכ-80 הרוגים ואבדות הפלוגה הסתכמו ב-5 הרוגים ו-6 פצועים.[39]

לאחר כיבוש האי השתנה המצב במזרח המפרץ הפיני לטובת ברית המועצות, שכן הקרח מהחורף נמס והצי הסובייטי יכל להשתמש בסורסארי כבסיס ודרכו לערום קשיים על המצור המשולב של גרמניה ופינלנד על המפרץ הפיני. אולם התקפת הנגד הפינית לא איחרה לבוא, בפברואר 1942 החליטה ההנהגה הצבאית הפינית לכבוש מחדש את האי לפני שהסובייטים יוכלו לבצר אותו בצורה משמעותית. תוכנית הקרב (קרב סורסארי) הוכנה בקפידה רבה מראש. ב-26 במרץ, התאספו הכוחות הפיניים, כשלושה גדודים של 3,500 איש בפיקודו של אארו פאיארי, הנתמכים על ידי חיל האוויר (כ-67 מטוסים)[40] וכוחות ארטילריים, על ארכיפלג איי הפסארי וכבשו את האי מידי הכוחות הסובייטיים לאחר מספר ימי קרבות. אבדותיהם של הרוסים בקרב סורסארי היו בין 200 ל-300 חיילים שנהרגו ועוד 36 שנשבו. אבדות הפינים הסתכמו ב-170 הרוגים ופצועים.[41] האי נותר בידי פינלנד עד סוף המלחמה. עם זאת, המלחמה הותירה חורבן והרס רבים באי, כמו מיטוט חלק מהמצוקים הבראשיתיים, שהופצצו על ידי שני הצדדים. בשנים האחרונות של המלחמה בוצר האי עד מאוד. על צוקי החוף הוצבו סוללות תותחים ומערות פוצצו והפכו למחסנים ומקלטים לאוכלוסייה. האי שימש כנקודת תמיכה אחת לשדה מוקשים שהניחו הפינים.[42]

במהלך המלחמה פעל באי מחנה מעצר שבו נאספו פליטים יהודים מאוסטריה. במרץ 1942, עקב מדיניות הממשלה הפינית החדשה, כ-43 פליטים יהודים נשלחו למחנה עבודה גרמני בסאלה שבלפלנד, ומשם הועברו לאי, בו מוקמו במחנה מעצר והוכרחו לעזור בביצור האי.[43] באוקטובר נלקחו תשעה מהאסירים אל מטה המשטרה הפינית בהלסינקי, שם הוסגרו לידי הגסטאפו באסטוניה.[44] המחנה פעל ככל הנראה עד 1943, אז הועברו האסירים בחזרה אל היבשה.

מבצע טאנה אוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת לפלנד

כשפינלנד וברית המועצות חתמו על הסכם הסכם שביתת הנשק של מוסקבה ב-19 בספטמבר 1944 שהביא לסיומה של מלחמת ההמשך בין השתיים, נסוגו החיילים הגרמנים לנארווה באסטוניה. נסיגת פינלנד מהמלחמה פתחה מעבר חופשי לים הבלטי עבור הצי הסובייטי. על מנת להגביל את תנועות הצי הסובייטי, החליטו הגרמנים כצעד הראשון במלחמת לפלנד לכבוש את סורסארי שהיווה נקודה אסטרטגית. עבור כך הוכנה תוכנית בשם הקוד "מבצע טאנה אוסט" (Tanne Ost, "אשוח מזרח" בגרמנית, על שם ריבוי הטייגה באי ומיקומו במזרח המפרץ ביחס למבצע Tanne West, מבצע שלא יצא לפועל לכיבוש איי אלנד). בחצות ה-15 בספטמבר 1944 הופיעו תריסר ספינות קריגסמרינה מאוישות בכ-1,500 חיילים מול הכפר סורקילה. מפקד הכוחות הגרמניים, קארל קונראד מקה קיווה לפתוח במשא ומתן עם מפקד האי, מרטי מייטינן (פי') לכניעת האי מרצון, אך הפינים סירבו להיכנע ללא קרב.[45][46] בתגובה, החלו הגרמנים להנחית חיילים על אדמת האי, דבר שאילץ את הפינים לפתוח באש. סדר הכוחות הפיניים שעמד על כבין 1,600 ל-1,700 איש המצוידים ב-14 תותחי חוף, 4 תותחי שדה, 24 תותחי נ"מ, 9 מרגמות ו-24 מקלעים הצליח לארגן התנגדות עיקשת. לאחר שהפינים פנו בבקשת סיוע מצד הסובייטים,[41] בעלי בריתם החדשים, תקפו בצהרי היום מטוסי תקיפה מסוג איליושין Il-2 ו-טופולב SB (אנ') של חיל האוויר הסובייטי גל נוסף של עשרות ספינות קריגסמרינה ששט לעבר האי והטביע לפחות עשר מהן. בנוסף נוהלו קרבות אוויר בהם הופלו מטוסי הלופטוואפה.[47] בערב נכנעו הכוחות הגרמניים. תוצאות הקרב הסתכמו ב-153 חיילים גרמנים שנהרגו בפעילות מבצעית ו-1,231 שנפצעו ונשבו. אבדות הפינים הסתכמו בכ-36 חיילים. לא ידוע מהו מספר הגרמנים הנוסף שנהרגו בהתקפות חיל האוויר הסובייטי.[48] שבויי המלחמה הגרמנים שנתפסו בקרב הועברו לידי ברית המועצות בהתאם להסכם השלום. על פי שלום של מוסקבה, העבירו הפינים את סורסארי לכוחות הסובייטים מה-24 בספטמבר עד ל-30 בספטמבר 1944.[37] השתייכותו של סורסארי לברית המועצות אושרה על ידי חוזה פריז משנת 1947.

התקופה הסובייטית-רוסית (1944–כיום)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי נכון לשנת 2020. מכיוון דרום צפונה ניתן לראות את המגדלור לואונטריבי.

מאז מלחמת העולם השנייה, האי הוכרז כאזור אסור לזרים על ידי שלטונות ברית המועצות. לאחריה, התיישבו באי 200 חיילי משמר הגבול הסובייטים. רוב הכוח עזב במהלך השנים הבאות.[49] שניים מהמגדלורים באי עדיין פעילים. בתקופת ברית המועצות נבנו באזור מכ"מי מעקב ימיים, כשהחדשים שבהם נבנו בשנות ה-2000 כאשר רוסיה הגבירה את המעקב הימי במפרץ. הקזינו הישן משנות ה-30 נותר על תילו ושימש בעבר כמעון יום, מה שעשוי להעיד על כך שבעבר האוכלוסייה הייתה גדולה יותר. מה שנשאר מכפרי הדייגים הישנים הם בעיקר חורבות.[50] התמונות מראות שעדיין נותר בית מקורי בודד בקיסקינקילה, אבל סורקילה עבר שיפוצי יישור קרקע ותשתית נרחבים וכיום במקום בתי העץ הישנים ישנם בתים מודרניים.

משנת 1991 מתקיים מרוץ שיט מסביב לאי המאורגן על ידי מועדוני ספנות פיניים הנקרא "Suursaari Race".[51]

לפני הבחירות לנשיאות פינלנד ב-1994, המועמד מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של פינלנד קאלבי סורסה טען כי על רוסיה להחזיר את שלושת האיים, סורסארי, טוטרסארי ולבנסארי.

חלק מהאי נפתח בקיץ 2004 לתיירי שיט שהגיעו מויבורג. באותה שנה נפתח מלון הפועל בבניין מגורים לשעבר לקצינים סובייטים.[52]

חברות ספנות שונות גילו עניין בלהפוך את סורסארי לנמל ביניים עבור ספינות שיט בין פינלנד לאסטוניה על מנת שתוכלנה להציע סחורה פטורה ממכס.

על פי תקנות אזור הגבול של שירות הביטחון הרוסי, שנכנסו לתוקף בסתיו 2006, האי עודנו חלק מאזור הגבול הרוסי, ותנועת זרים באזור אסורה ללא היתר מיוחד. האי נחשב עד היום לבעל חשיבות צבאית בשל המים הטריטוריאליים המקיפים אותו ומיקומו.[53]

במהלך אוגוסט 2019, דווח כי רוסיה בנתה בסיס צבאי חדש על האי.[54] והוא מכיל 5 מנחתי מסוקים[53] היכולים לקלוט את כל קטלוג המסוקים של חיל האוויר הרוסי וכן תחנת דלק, תחנת תצפית מזג אוויר ונקודת שירות היכולות לתמוך בבסיס המסוקים שנבנה לפעילות כל השנה במידת הצורך.[55] ניתן להפעיל אותו, למשל, אם רוסיה יוצאת למלחמה או רוצה להגביר את המתח מול פינלנד או אסטוניה.[53]

החברה באי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסורסארי היו שני כפרי דייגים, סורקילה ("Suurkylä" - הכפר הגדול) וקיסקינקילה ("Kiiskinkylä" - כפר הרופה[ה]), אם כי ההבדל בגודלם לא היה משמעותי. (בשנת 1939, היו רשומים כ-78 בתים בסורקילה ו-62 בקיסקינקילה.) למרות זאת, לסורקילה היה נמל מעט יותר מפותח שהיה מוגן גם על ידי שובר גלים מאז 1900, בעקבותו כפר זה בא במגע רחב יותר עם העולם החיצון. השריף והכומר גרו בסורקילה (בבית הכומר שנבנה ב-1841 עבור הכומר הפרטי הראשון קרל הלן). הבתים נבנו בצמוד ובצנעה, זאת בשל המשאבים המועטים ובשל המחסור בעץ שנגרם מסערה קשה שהכתה במקום בשנת 1824. עקב המחסור נאלצו תושבי האי להסתמך על עצי סחף או עצים שמקורם מהיבשת.

כנסיית האי נבנתה בשנת 1768 עם מגדל פעמונים נפרד (אותה כנסייה המשיכה לעמוד על תילה עד לשנת 1939)[20] בשנת 1892 נהרס מגדל הפעמונים, שהפך רעוע למדי, ונבנה מחדש על ידי האדריכל וילהו פנטילה (פי'), שנולד באי. חנות מקומית נפתחה ב-1859 ובתי ספר יסודיים נבנו בסורקילה בשנת 1885 ובקיסקינקילה בשנת 1892 (לפני כן, הלימודים נוהלו במה שנקרא "הדרכה בעל-פה" (אנ')) מספר התלמידים בבתי הספר נע בין 30 ל-50 תלמידים לאורך השנים.

באי כמעט ולא הייתה אדמה לעיבוד, כך שבפועל היה צורך לייבא תבואה ומוצרים אחרים מהיבשת. סביב הכפרים היו מספיק שטחי מרעה כדי שרוב משקי הבית יוכלו לכלכל פרה או שתיים ומספר תרנגולות. מאז ימי קדם פרנסו אנשי האי את עצמם בדיג ובציד כלבי ים, ומדי פעם בסחורות טרופות.

במאה ה-20 הדיג נעשה בעיקר עם רשתות, מכיוון שהסירות היו קטנות מדי, אך בהדרגה רכשו תושבי האי סירות גדולות יותר, תחילה סירות מפרש ואחר כך סירות מנוע. נתונים סטטיסטיים משנת 1934 מלמדים שבשני הכפרים היו כמאה סירות, מתוכן, כ-47 היו מצוידות במנוע. מאוחר יותר דגו התושבים ברשתות ציפה. כדי לענות על הצורך, הוקמה בשנת 1857 תחנת ההצלה הימית הראשונה בפינלנד.[56]

מכיוון שתושבי האי היו ימאים טובים הם יכלו בקלות להשיג עבודה באוניות סוחר. בנוסף, הם גם עסקו במשלוחים צנועים של סחורות בין פינלנד לאסטוניה. באופן מסורתי, מסים שולמו עם שומן כלבי ים והרינג מלוח במשך זמן רב. משאבי המזומנים נשמרו בין היתר על ידי מכירת כפפות עור כלבי ים שהיו ידועות באיכותן ואבני ריצוף. בנוסף לכך, נמכרו כמויות קטנות של אבן פורפיר לפסלים וכאבן בנייה. אולם באופן כללי, הקהילה חייתה ברובה על כלכלה בת-קיימא.

דרך החצץ של האי, בהגדלה ניתן לראות שני חיילים וכלי רכב כלשהו בתקופה לאחר מלחמת ההמשך ולפני מבצע טאנה אוסט (ה-21 ביוני 1943)

סחר הקרקעות באי נפתח בשנת 1859. העסק הפסיק את פעילותו בשנת 1891, ככל הנראה בשל גילו המבוגר של בעליו, אריק טומולה. ב-1906 נוסד קואופרטיב בסורקילה והיו לו חנויות בשני הכפרים עד שקיסקינקילה ייסד קואופרטיב משלו ב-1917. המסחר בין הכפרים נעשה בעיקר דרך הים, שכן במקום היו רק בין סוס או שניים, ולפעמים בכלל לא. לאחר דיונים ארוכים, נבנתה סוף סוף דרך חצץ פשוטה למרחק של 5.8 קילומטרים בין הכפרים בשנת 1934. ככל הנראה לא היו רשומות מכוניות, אך מקורות מזכירים שבסוף העידן הפיני (זמן מלחמת העולם השנייה) הייתה לפחות מכונית אזרחית אחת, לצד כלי רכב צבאיים.

מגדלורים באי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל האזור הקשה לניווט סביב האי והמועדות הגדולה להתרסקות ספינות,[ו] הוצבו באי שלושה מגדלורים, מהם שניים פועלים עד היום:

מגדלור פוהיויסקורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדלור פוהיויסקורקיה

מגדלור פוהיויסקורקיה נמצא על גבעת פוהיויסקורקיה. גובה הפסגה מעל פני הים הוא 113 מטר והיא ממוקמת מצפון-מערב לסורקילה.

המגדלור נבנה בשנת 1723.[20] במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא ניזוק מהקרבות שהתרחשו באי, והוא הוחלף במגדל סריג. ב-1965 הוקם מחדש המגדלור בתור מגדל בתצורת מגדלור סטנדרטית.[57]

גובהו 23 מטר מעל פני הקרקע, ומעל פני הים, 136. הוא פולט פולסי אור לבנים בני 3 שניות כל 7.5 שניות.

מגדלור לואונטריבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדלור לואונטריבי נבנה בחלקו הדרומי של האי, על יד הכפר קיסקינקילה. המגדלור הראשון באתר נבנה בשנת 1861. בשנת 1905[58] הוחלף המגדלור במגדל לבנים חדש, בגובה של כ-22 מ' ובמהלך שנות ה-60 עבר תהליך מודרניזציה.[3]

שמו של המגדלור הנוכחי ברוסית הוא Южный Гогландский маяк, (מגדלור גוגלנד הדרומי) וכיום הוא מתופעל על ידי אנשי הצי הבלטי הרוסי. נורת המגדלור פולטת פולס כל שש שניות.

במגדלור מבקרים מדי פעם תיירים.

מגדלור פוהיויסריבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדלור פוהיויסריבי נבנה לראשונה ביוזמת האימפריה הרוסית במים בחלקו הצפון-מזרחי בשנת בשנת 1807. המגדלור הגיע לגובה 6.4 מ', תחתיו נבנה הדום אבן בגובה שלושה מטרים. בשנת 1824 הוצב ליד המגדלור בניין עגול קטן עם אזעקת ערפל. המבנה עוצב כפעמון והפך לנושא גלויות פופולרי מהאי. מאוחר יותר, בשנת 1861, לאחר שיפוצים, הוא נראה למרחק של 11 מיילים ימיים.

אף על פי שחיל המצב הרוסי עזב ב-22 במרץ 1918, המגדלור המשיך להיות מאויש על ידי רוסים על ל-9 באפריל של אותה שנה, אז הוחלפו הרוסים בפינים.[59] ב-1922 נורת המגדלור הוסרה והועברה למגדלור פורקלה בעיירת קירקונומי. במקום הנורות הישנות הותקנו נורות חדשות על בסיס אצטילן.

המגדלור ננטש כשהפינים עזבו את האי בסתיו 1939.[60]

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיירות החלה להתפתח כאשר פינים אמידים מהיבשת החלו להגיע לסורסארי כדי לבלות את זמנם הפנוי. בתחילת המאה ה-19 הגיעו לאי משפחות בודדות כדי לגור בשכירות עם התושבים. המקומיים פתחו בתי קפה, ובשנת 1925 נוסד קואופרטיב לארגון מקומות לינה. בנמל שכן משרד הקואופרטיב. גם אגודת התיירים הפינית ראתה את הפוטנציאל באי והקימה מסעדה בסורקילה בשנת 1921. משנת 1914 קבעו נתיבי שיט מהאי ליבשת הלוך חזור פעמיים בשבוע. במהלך מלחמת העולם הראשונה, תעבורת הנתיבים הופסקה, אך ב-1920 יצאו לאי בקביעות ספינות קיטור מקוטקה, ויפורי והלסינקי. בשנת 1927 הזמין מנהל הים את כלי השיט הרב-תכליתי S/S Suursaari לא רק עבור תעבורת נוסעים, אלא גם עבור הובלת דואר ומשא. בנוסף, הייתה לה יכולת לגרור סירות דייגים שנתקעו או נקלעו לצרה. S/S Suursaari המשיכה במשימתה עד לפינוי הפינים מהאי. לאחר שהועבר האי לברית המועצות ב-1947, נמסר הכלי שיט כחלק מפיצויי המלחמה של פינלנד לברית המועצות, שם נקראה אדמירל נחימוב (Адмирал Нахимов).[61]

בסורקילה היה חוף חולי טוב, בו נבנו אזורי שחייה לאורחים. בשנת 1926 נבנתה באזור מסעדה עם קזינו, אולם היא נשרפה מאוחר יותר בשנת 1930. בשנת 1937 נבנתה במקומה מסעדת קזינו עם רחבת ריקודים חדשה בת שתי קומות עם מקום ל-350 אורחים שהפכה לפופולרית מאוד. במהלך הקיץ העמוס ביותר של עונת התיירים, יותר מ-10,000 נופשים ביקרו באי.[62]

אולם עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 תעשיית התיירות הגיעה לסיומה הפתאומי. הכנסייה נהרסה במהלך המלחמה, ולאחריה נהרסו המבנים הישנים והוחלפו בבתי בטון חדשים, אליהם עברו תושבי האי החדשים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Elenius, Emil: Saarelaistarinoita. Helsinki: WSOY, 1976. ISBN 951-0-06672-9
  • Anttila, Risto: Suursaari, Suomenlahden helmi. KR-Kirjat, 1996. ISBN 951-9387-57-9
  • Mehtälä, Maila: Temppeliaukio -kirkko Suursaaresta länteen. Helsinki: WSOY, 2003. ISBN 951-0-27837-8.
  • Havas, Eino: Suursaari sanoin ja kuvin. Hämeenlinna: Arvi A. Karisto Osakeyhtiö, 1920.
  • Pälsi, Sakari: Suomenlahden jäiltä. Helsinki: Otava, 1924.
  • Mattila, J. W. ja Jorma: Suursaari. Porvoo: WSOY, 1941.
  • Lappalainen, Niilo: Suursaari toisessa maailmansodassa. Helsinki: WSOY, 1987.
  • Salmelin, Pentti: Suursaaren sota. Helsinki: Otava, 1989.
  • Naski, Aarre: Suursaaren väestön suku-tutkimus. Suursaari-seura Julkaisupaikka=Loviisa, 1992.
  • Murresanoja ja -sanontoja Suursaaresta. Suursaari-seura, 2000.
  • Räty, Leena: Paratiisisaari Menetetty Suursaari taiteilijoiden kuvaamana (näyttelyjulkaisu). Helsinki: Kyriiri, 2002.

רוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Мизин В. Остров Гогланд. — Центр Сохранения Культурного Наследия, 2011. — ISBN 978-5-91882-007-0.
  • Беляев А. Загадка острова Гогланд. — Санкт-Петербургский Государственный университет, 2008. — 300 экз. — ISBN 978-5-9637-0037-2.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סורסארי בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ manttaali הייתה יחידה מיושנת ששימשה בעבר בפינלנד ובשוודיה למדידת הגודל והתוצר של חלקת אדמה.
  2. ^ אולאריוס מתאר את דייגי האי בתור ליבונים (livländischen), ומזהה שהם "לא יכלו לדבר מלבד הז'רגון של הארץ". כנראה הניסיון שלו עם אנשים מאסטוניה/לטביה ("Livland") מסביר את ההערה הזו.
  3. ^ תאריך ייסוד של סוקן טוטרסארי
  4. ^ אחד הצדדים במלחמת האזרחים הפינית.
  5. ^ רופה הוא סוג של דג מים מתוקים הנפוץ באירופה וצפון אסיה. למידע נוסף (אנ').
  6. ^ האי ”"נחשב לאחד המקומות המסוכנים ביותר בחלק המזרחי של הים הבלטי".”

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 Anna R. Gagiskaya, Nature protection projects - Gogland Island (Suursaari). Biological Institute of St. Petersburg State University.
  2. ^ Brenner, Anna-Kaisa, Kadonneet eläimet: Missä piileksii tammihiiri?. Yle Luonto. 1.1.2018. (בפינית)
  3. ^ 1 2 Остров Гогланд. Сайт МО «Кингисеппский муниципальный район» Ленинградской обл ‏ 30 בינואר 2011. (ברוסית)
  4. ^ Kairi Ehrlich, et al. Using a titanium-in-quartz geothermometer for crystallization temperature estimation of the Palaeoproterozoic Suursaari quartz porphyry Estonian Journal of Earth Sciences, 2012, 61, 4, 195–204. (באנגלית)
  5. ^ ВОССТАНОВЛЕНИЕ НА ОСТРОВЕ ГОГЛАНД ПАМЯТНЫХ МЕСТ ПЕРВОГО В РОССИИ ИЗМЕРЕНИЯ ФИГУРЫ ЗЕМЛИ (ברוסית)
  6. ^ Hamari ym. 1996.
  7. ^ СЕЙДЫ. Одна из интереснейших каменных загадок Карелии - סייד. אחת מתעלומות האבן המעניינות ביותר של קרליה. 27 בדצמבר 2010.
  8. ^ Saara Peltola: Suursaari menneinä aikoina. Helsinki 1960, עמ' 37-38.
  9. ^ Matti Punttila, Kymenlaakson murteet idän ja lännen rajalla. Finnica Kymenlaakso. 21.3.2007. (בפינית)
  10. ^ Barbara Lönnqvist, Lost in the Baltic - the island of Hogland. Baltic Sea Library.
  11. ^ Adam Olearius, Moskowitische und Persische Reise. Baltic Sea Library. (בגרמנית)
  12. ^ Mattila, Tapani (1983). Meri maamme turvana [Sea safeguarding our country] (בפינית). Jyväskylä: K. J. Gummerus Osakeyhtiö. עמודים 35–36. ISBN 951-99487-0-8.
  13. ^ Hanski 2006: 47.
  14. ^ Suursaari.
  15. ^ Ruusuvuori Juha, 2004 Itämeren merirosvot – piraattitarinoita pohjoisestas. 130–131
  16. ^ Mattila, Tapani (1983). Meri maamme turvana [Sea safeguarding our country]. Jyväskylä: K. J. Gummerus Osakeyhtiö. עמ' 148. (בפינית) ISBN 951-99487-0-8.
  17. ^ Балтийский флот // Энциклопедический словарь Брокгауза и Ефрона : в 86 т. (82 т. и 4 доп.). — СПб., 1890—1907.
  18. ^ В. Д. Доценко. Морские битвы России. СПб, 2002, עמ' 58-59
  19. ^ השנתון הסטטיסטי של פינלנד 1940, עמוד 28, טבלה שלישית משמאל. שטח הפנים של השטחים והשטח המושכר שנמסר מפינלנד לליגת הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות בשלום מוסקבה ב-12 במרץ 1940)
  20. ^ 1 2 3 В.Б.Капцюг et al. ВОССТАНОВЛЕНИЕ НА ОСТРОВЕ ГОГЛАНД ПАМЯТНЫХ МЕСТ ПЕРВОГО В РОССИИ ИЗМЕРЕНИЯ ФИГУРЫ ЗЕМЛИ. 10 июня 2011 года.. // Известия Русского географического общества. — Т. 133, вып. 6, עמ' 68—76.
  21. ^ World Heritage Scanned Nomination, Unesco Region: Europe and North America, Struve Geodetic Arc. 15 ביוני 2005 אונסק"ו.
  22. ^ Bastock, John (1988), Ships on the Australia Station, Child & Associates Publishing Pty Ltd; Frenchs Forest, Australia. עמ' 55. ISBN 0-86777-348-0.
  23. ^ Последний рейс транспорта Америка - הפלגתה האחרונה של "אמריקה". (ברוסית)
  24. ^ Виктор Царевский, Остров ГОГЛАНД — первая практическая радиолиния. - האי גוגלנד — מעברי רדיו ראשונים. (ברוסית)
  25. ^ Kaj Niemi, אלכסנדר פופוב, Finnica Kymenlaakso. (בפינית)
  26. ^ 1 2 3 ТРИ ШАГА К ОСТРОВУ ГОГЛАНД - שלושה צעדים אל האי גוגלנד. (ברוסית)
  27. ^ Первая в мире практическая радиолиния «Гогланд — Котка» - קישור הרדיו המעשי הראשון בעולם "גוגלנד - קוטקה".(ברוסית)
  28. ^ Аркадьев, Андрей, На острове Гогланд установлена памятная стела в честь первого в мире сеанса радиосвязи. (ברוסית)
  29. ^ Афонин С, Остров дикой красоты. (ברוסית)
  30. ^ Anttila 2006, עמ' 108
  31. ^ 1 2 3 Anttila 2006, עמ' 134-135
  32. ^ Anttila 2006, עמ' 118-120
  33. ^ William Trotter (1991). A Frozen Hell: The Russo-Finnish Winter War of 1939-1940. Algonuin Books of Chapel Hill. p. 13. ISBN 9781565126923.
  34. ^ 1 2 Pekka Tuomikoski: Talvisota: väestösiirrot, 2010, עמודים 71–75. AtlasArt 2010 ISBN 978-952-5671-21-6
  35. ^ כיבוש האיים סורסארי וטוטרסארי. (ברוסית)
  36. ^ Ладинский Ю. В., Глава I. Флагманский штурман. (ברוסית)
  37. ^ 1 2 Л. В. ВЛАСОВ, Многострадальный остров в Финском заливе. Опубликовано в журнале Звезда, номер 8, 1999. (ברוסית)
  38. ^ У стен Ленинграда. Обстановка диктует. (ברוסית)
  39. ^ Селяничев А. Внезапность — залог успеха. // Военно-исторический журнал. — 1963. — № 5. — עמ' 49-53.
  40. ^ Häkkinen, Edvin, Ilmari (1986). Kannaksen kahlaajat – JR 6 Jatkosodassa [Waders of the Isthmus – 6th Infantry Regiment in the Continuation War] Turku: Koteva Oy. עמ' 216. ISBN 951-99787-9-8. (בפינית).
  41. ^ 1 2 Juhani Haapala, Suursaaren valtaus 27.–28.3.1942. Rannikon Puolustaja. 27.9.2007. (בפינית)
  42. ^ Снова в море. // Ладинский Ю. В. Военная вахта. (ברוסית)
  43. ^ Merisodan unohdettuja kertomuksia. (בפינית)
  44. ^ Suomi ja holokausti. (בפינית)
  45. ^ Newbury: Casemate. ISBN 978-1-61200-037-4. עמ' 329–331.
  46. ^ .Kijanen, Kalervo (1968). Suomen Laivasto 1918–1968 [Finnish Fleet 1918–1968]. Vol. II. Helsinki: Meriupseeriyhdistys/Otava עמ' 221–224.
  47. ^ Васильев Б. Разгром немецко-фашистского морского десанта у острова Гогланд в сентябре 1944 года. // Военно-исторический журнал. — 1978. — № 12. — עמ' 88–91.
  48. ^ Мусаев В. И. Финляндско-германская (Лапландская) война 1944—1945 гг. // Военно-исторический журнал. — 2020. — № 9. — עמ' 22.
  49. ^ Необитаемый Гогланд. Фонтанка.ру. (ברוסית)
  50. ^ Suursaari avautuu varovasti matkailijoille. MATKAILU. (בפינית)
  51. ^ האתר הרשמי. (בפינית)
  52. ^ Tule Suursaareen 2007!
  53. ^ 1 2 3 Russia Sets Its Heliport in Gulf of Finland. Warsaw Institute.
  54. ^ Ny rysk militärbas på ö nära Finland: ”Flyttar fram”. Svenska Dagbladet 9/8 2019. (בשוודית)
  55. ^ Rysk nyhetsbyrå: Ryssland har byggt en stridshelikopterplatta på Hogland i Finska viken. Hufvudstadsbladet. 7 augusti 2019. (בשוודית)
  56. ^ Suomen Meripelastusseuran historia. (בפינית)
  57. ^ Lighthouses of Russia: Gulf of Finland Islands.
  58. ^ תמונת לוחית המגדלור.
  59. ^ Anttila 2006, עמ' 132
  60. ^ Laurell, Seppo: Suomem majakat. Kustannusosakeyhtiö Nemo/Merenkulkulaitos, 1999. ISBN 952-5180-21-2. עמ' 297.
  61. ^ S/S Suursaari. Turku Steamers. (בפינית)
  62. ^ Suursaari, Röyhkä 2009, עמ' 45

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • UNESCO World Heritage Scanned Nomination, Region: Europe And North America, Struve Geodetic Arc, 15th July 2005
  • Metso, Juha; Röyhkä, Kauko: Suursaari. Johnny Kniga, 2009. ISBN 978-951-0-35355-4
  • Tuomikoski Pekka: Talvisota väestönsiirrot, עמ' 71–75. AtlasArt, 2010. ISBN 978-952-5671-21-6.
  • Hanski, Jari: Juutalaisvastaisuus suomalaisissa aikakauslehdissä ja kirjallisuudessa 1918–1944, (2006), ISBN 952-10-3015-1
  • Hamari, Risto; Korhonen, Martti; Miettinen, Timo ja Talve, Ilmari: Suomenlahden ulkosaaret. Suomalaisen kirjallisuuden seura, 1996. ISBN 951-717-879-4.
  • Suursaari - עמוד המוקדש לאי, מתוך אתר הטריטוריות שעברו לברית המועצות. (בפינית)
  • Lost in the Baltic - the island of Hogland
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סורסארי&oldid=38198294"