ראשית ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ראשית ישראל (ספר))
ראשית ישראל
The Bible Unearthed
מידע כללי
מאת ישראל פינקלשטיין, ניל אשר סילברמן
שפת המקור אנגלית
סוגה היסטוריה
נושא ארכאולוגיה, דת, היסטוריה עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה Free Press עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הוצאה 2001
מספר עמודים 384
הוצאה בעברית
הוצאה הוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב
תאריך 2003
תרגום עדי גינצבורג-הירש
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 002318318
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ראשית ישראל הוא ספר מאת הארכאולוג פרופסור ישראל פינקלשטיין, מהחוג לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וחוקר ההיסטוריה והמורשת ניל אשר סילברמן. הספר יצא לאור בשנת 2001 באנגלית בכותרת "The Bible Unearthed" ובשנת 2003 בעברית בכותרת: "ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי", בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב. הספר יצא לאור גם בצרפתית, ספרדית, פורטוגזית ואיטלקית.

הספר הציג לראשונה לציבור הרחב בישראל ובעולם את כלל ממצאי המחקר המדעי בנושא בדור שקדם להופעתו, סינתזה מקיפה שלהם, ופרשנותם של המחברים. חלק גדול ממסקנותיו שיקפו את הקונצנזוס המדעי הקיים, ואחרות היו ועודן נתונות במחלוקת מדעית.

פתח דבר ומבוא לספר: ארכאולוגיה ומקרא[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת המחברים, הגרעין ההיסטורי של התנ"ך נכתב כחלק מהרפורמה הפולחנית שהוביל יאשיהו, ועבר עריכות והרחבות לאחר חורבן בית ראשון ובימי שיבת ציון. מטרתם לחלוק את התובנות הארכאולוגיות החדשות, שאינן ידועות מחוץ לחוגי החוקרים, בשאלות כיצד צמח עם ישראל ומתי ומדוע נכתבה ההיסטוריה המקראית, וכיצד שמר הטקסט הזה על עוצמה כה אדירה עד ימינו. בספר גם תובנות רבות בחקר המקרא וההיסטוריה המקראית, חלקן לא חדשות, שאף הן כמעט שאינן ידועות מחוץ לחוגי המחקר.

המתודולוגיה של הספר נשענת על הניתוח הביקורתי של המקורות המקראיים (J, E, D, P, על מורכבותם), מקורות היסטוריים חוץ מקראיים, והמחקר הארכאולוגי המודרני כמקור ידע עצמאי, שאינו תלוי בפרשנות מקראית או היסטורית זו או אחרת. סינתזה של שלוש מתודות עצמאיות אלה מאפשרת הבנה טובה יותר של ההיסטוריה המקראית ושל ראשית ישראל.

בכל פרקי הספר המחברים מנסים להראות כי הזמן המתאים ביותר לחיבור או עריכת עיקר המקורות הנדונים הוא סביב ימי יאשיהו, במאה ה-7 לפסה"נ.

חלק ראשון: התנ"ך כהיסטוריה[2][עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק 1: החיפוש אחר האבות[3][עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורי האבות במקרא משקפים הדים לתקופות היסטוריות וארכאולוגיות שונות המשתרעות לאורך יותר מ-1,000 שנים, ולכן "תקופת האבות" הוא מונח מקראי, אך לא היסטורי. אנכרוניזמים רבים כגון ביות הגמל, הסחר לערב, הופעת הפלשתים ועוד מראים כי הסיפורים הועלו על הכתב בתקופה מאוחרת. נראה שאפיזודות שונות מקורן במסורות נפרדות מאזורים שונים בישראל ויהודה הקדומות, אבל שילובן למסורת אחת נעשה ביהודה תוך הדגשת עליונותה. מסקנות אלה היו בעיקרן בקונצנזוס מדעי רחב, עוד טרם נכתב הספר. הגם שמקובל כי מועד העריכה והכתיבה של מסורות האבות היה מאוחר, אין הסכמה במחקר על התקופה והנסיבות המדויקות של התהליך, אותו מתארכים המחברים בעיקרו לימי יאשיהו.

פרק 2: האם יצאו בני ישראל ממצרים?[4][עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת החיקסוס היא דוגמה להתיישבות הדרגתית של אוכלוסייה שמית באזור הדלתא של הנילוס, השתלטותה בדרכי שלום על מצרים, וגירושה בידי השושלת הבאה. גירוש החיקסוס מתוארך לשנת 1570 לפסה"נ בערך, ולמרות שהיסטוריונים קדומים קשרו אותו ליציאת מצרים, הוא קודם ביותר מ-300 שנה לתקופה בה נבנתה העיר רעמסס הנזכרת במסורות יציאת מצרים, לאזכור הראשון של השם "ישראל" במקורות (בכתובת פרעה מרנפתח) ולתקופה המשוערת של ראשית ההתנחלות בכנען. מהתקופה המתאימה הנדונה אין שום עדות היסטורית או ארכאולוגית ליציאת מצרים כמתואר במקרא, ולו בקירוב, וזאת מפרק זמן בו יש תיעוד היסטורי וארכאולוגי עשיר. המחברים מסכמים כי הסאגה של יציאת בני ישראל היא ביטוי רב עוצמה של זיכרון פרשת החיקסוס, אך איננה אמת היסטורית.

פרק 3: כיבוש כנען[5][עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שבראשית המחקר הארכאולוגי נטען כי ממצאי החפירות מוכיחים את פרשת כיבוש הארץ, הרי במהלך הדור שלפני פרסום הספר הוכיח המחקר החדש שלא הייתה זו אלא הנחת המבוקש. ערים מרכזיות בסיפורי הכיבוש כלל לא התקיימו בתקופת הברונזה המאוחרת, ערב תקופת הברזל ותקופת ההתנחלות, ומדובר דווקא בערים שסיפורי כיבושיהן הם מהמפורטים ביותר: יריחו, העי, גבעון, ועליהן יש להוסיף גם את חברון. החורבנות שכן התרחשו קרו בתהליך הדרגתי שארך יותר ממאה שנים, מאמצע המאה ה-13 ועד שלהי המאה ה-12 לפסה"נ. לפיכך מסע כיבושי יהושע, כמתואר במקרא ובתוך דור אחד, לא יכול היה להתקיים. לעומת זאת הערים הכנעניות נחלשו וחרבו בהדרגה מסיבות שונות וכתוצאה מזעזועים גלובליים במזרח הקדום של סוף תקופת הברונזה, ולכך השלכות על הבנת ההתנחלות בשלב הבא.

פרק 4: מי היו בני ישראל?[6][עריכת קוד מקור | עריכה]

בשורה של סקרים אריכולוגים ביהודה ושומרון בשנות ה-80 של המאה ה-20 התגלה דגם יישובי של התיישבות חדשה בתחילת תקופת הברזל, של רועים וחקלאים[7]. מערכת זו התפתחה למערכת יישובית מתקדמת בתקופת הברזל 2, ולכן ברור שיש ליחס אותה לעם ישראל הקדום. תהליכים יישוביים דומים אירעו בהר גם בראשית תקופת הברונזה הקדומה, ובראשית תקופת הברונזה התיכונה.

מחקרים אנתרופולוגיים הראו שבמזרח הקדום התקיימה חברה דימורפית ("דו-פנית") של איכרים ביישובי קבע ובערים, ושל רועים-נוודים, שחיו בתלות הדדית כלכלית. הרועים הנוודים זקוקים למחייתם לדגנים, ואם החברה יושבת הקבע נחלשת ולא מסוגלת לספק להם זאת, הם עוברים להתיישבות. המסקנה היא שעל רקע היחלשות החברה העירונית יושבת הקבע, רועים-נוודים שכבר חיו בהר נאלצו לעבור להתיישבות קבע; היחלשות וחורבן הערים הכנעניות היו הסיבה להתיישבות זו, ולא התוצאה שלה, וההתיישבות היא של אוכלוסייה פסטורלית מקומית, כלומר כנענית. האוכלוסייה שהתיישבה בהר המרכזי גיבשה לעצמה זהות מובחנת, שביטויה החומרי הייחודי העיקרי והיחיד, אך החשוב, הוא הימנעות מאכילת חזיר, שהתקיימה רק באזור זה.

למרות שאין כמעט עוררין על התהליך שמתארים המחברים, יש והיו השגות במחקר על הצגתו כבלעדי, גם טרם פרסום הספר, וגם מחוגים מחקריים הקרובים למחברים[7]. מחקרים מקראיים מראים שלצד משפחות מקומיות, התיישבו בהר גם משפחות ובתי אב רבים שהגיעו מחוץ לכנען, מכל רחבי הסהר הפורה, כולל מצרים.

פרק 5: ממלכת הזוהר[8][עריכת קוד מקור | עריכה]

זה אולי הנושא השנוי ביותר במחלוקת מחקרית מבין נושאי הספר, מחלוקת שהחלה עוד קודם לפרסום הספר עם פרסום מאמרים מדעיים בנושא, ונמשכת מאז. המחברים חזרו ועסקו בנושא זה בהרחבה יתרה בספרם על דוד ושלמה, שהתפרסם חמש שנים לאחר פרסום ספר זה[9].

האסכולה המינימליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסכולה המינימליסטית בחקר המקרא בשני העשורים שקדמו להופעת הספר גרסה כי לסיפורי דוד ושלמה גוון ספרותי-אגדתי מובהק, וכי בהיעדר עדות ארכאולוגית ממשית ואזכור חיצוני כלשהו של מלכים אלו, יש להסיק כי עצם קיומם אינו אלא פיקציה שנכתבה בימי שיבת ציון או לאחריה; אולם טענה זו הופרכה לחלוטין. בתל דן התגלתה בשנת 1993 כתובת ארמית המתארת ככל הנראה את ניצחונו של חזאל על יורם בן אחאב מלך ישראל, ועל אחזיהו בן יהורם מלך "בית דוד". כינוי ממלכה על שם מייסדה נפוץ בתקופות אלה[10] ומכאן עדות חיצונית מוצקה להיותו של דוד דמות היסטורית, מייסד ממלכת יהודה. בעקבות זאת שוחזרה הקריאה "בית דוד" גם בקריאה חדשה של מצבת מישע. למעשה, בניגוד לתדמית שהתקבלה ביחס לספר, המחברים דווקא מפריכים את טענות האסכולה המינימליסטית ביחס לדוד ושלמה, אם כי דוחים גם את הטענות המקסימליסטיות לגביהם (להלן).

האסכולה המתונה מול האסכולה המקסימליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממצאי הסקרים הארכאולוגיים ביהודה הראו כי היישוב בה התפתח בהדרגה מראשית ההתנחלות עד למאה ה-10 לפסה"נ. מכאן שהתפתחות יישובית זו אינה המצאה מאוחרת, אך דגם היישוב רחוק מלהיות צפוף ומאורגן כפי שצפוי מיישוביה של ממלכה גדולה וחזקה, והקיף כ-5,000 תושבים בלבד, נתון העולה בבירור מן הסקרים המקיפים שנערכו. אולם הטיעון הארכאולוגי המרכזי של המחברים התמקד בפעולות בנייה גדולות שיוחסו לשלמה בפסוק יחיד במקרא, ואשר יגאל ידין קישר לממצאים הארכאולוגיים באתרים אלו ותיארכם למאה ה-10 לפסה"נ, זמנו המשוער של שלמה. מחקריו של דוד אוסישקין, ולאחר מכן חפירת מגידו בידי פינקלשטיין ואוסישקין, טענו לתיארוך אותו ממצא עצמו למאה ה-9 לפסה"נ, לימי ממלכת שומרון של עמרי ואחאב שנוסדה אז.

האוריינות ביהודה וישראל הקדומות, תאריכיה ומשמעותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשר למועד חיבורם של הסיפורים על דוד ושלמה, טיעון מרכזי ביחס למועד כתיבתם המאוחר הוא הופעתה המאוחרת של האוריינות בישראל וביהודה, על סמך ממצאים ארכאולוגיים-פליאוגרפיים (כתובים). מהמאות ה-10 וה-9 לפסה"נ אין כמעט בכלל ממצאים כאלו, לא ביהודה ולא בישראל, עובדה שאינה שנויה במחלוקת (בניגוד למחלוקת על תיארוך כלי החרס). מכל הדוגמאות ההיסטוריות-ארכאולוגיות המוכרות, עניין זה הוא סימן לאוריינות מצומצמת ביותר באותה תקופה גם מבחינת הכתיבה על חומרים מתכלים. ברמת אוריינות מצומצמת כזו לא יכול להיות שנכתבו סיפורים נרחבים, מתוחכמים ובאיכות ספרותית גבוהה כמו מסורות דוד ושלמה. אוריינות נרחבת מתחילה להופיע במהלך המאה ה-9 לפסה"נ ובעיקר לאחריה, תקופות מהן התגלה שפע ממצא אפיגרפי בישראל ולאחר מכן גם ביהודה, כך שהכתובים הם לכל המוקדם מן המאות 8–7 לפסה"נ.

סיכום גישת המחברים לממלכת דוד ושלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת המחברים אין ראיות ארכאולוגיות או היסטוריות משכנעות לקיומה של ממלכת ישראל המאוחדת, וכי סיפור הממלכה המאוחדת נבדה מאוחר יותר - בירושלים של המאה ה-7 לפנה"ס - מתוך ניסיון של אנשי ממלכת יהודה, בתקופה שלאחר חורבן ממלכת ישראל, להצביע על עבר שלטוני משותף לאנשי יהודה וישראל, על רקע הגירה מסיבית של פליטים מישראל אל ממלכת יהודה (להלן).

לפי המחברים הרי בתקופה שמיוחסת לזמן הממלכה המאוחדת (המאה ה-10 לפסה"נ) לא הייתה ירושלים יותר מכפר גדול, ואילו יהודה, כממלכה, הייתה זניחה בהשוואה לעוצמתה ולחשיבותה של ממלכת ישראל. עלייתה של האימפריה האשורית החדשה שמה קץ לממלכת ישראל המפוארת, וממלכת יהודה המדולדלת ששרדה תחת שלטון יאשיהו, ביקשה להטעים את זכותה לנחלות שהיו תחת שליטת ישראל. זו הייתה מטרתה העיקרית של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית, המיוחסת על ידי הכותבים לימיו של יאשיהו, שהציגה את תקופת מלוכתם של דוד ושלמה - תקופה בה שלטו בפועל ביהודה בלבד - כתור זהב בו היו ממלכת יהודה וממלכת ישראל מאוחדות תחת שלטון שליט אחד.

גם כלל הממצאים הארכאולוגיים, לדעת פינקלשטיין וסילברמן, אינם תומכים בטענה לקיומה של ממלכה מאוחדת. כך, לדוגמה, אין ראיה ארכאולוגית כלשהי לכיבושיו של דוד, ואילו ערי הפלך המרשימות שבנייתן יוחסה על ידי יגאל ידין לתקופת שלמה, כמו בגזר, במגידו ובחצור, נבנו לדעתם בתקופה מאוחרת יותר. בתקופת שלטון דוד ושלמה נמשכה תרבות תקופת הברזל I ביהודה ואילו בצפון ניכר המשך התרבות החומרית הכנענית. בשתי התקופות אין חיזוק בממצא החומרי לקיום בנייה מונומנטלית, כמו זו המיוחסת לשלמה. מפעלי הבנייה החשובים ביותר, לפי פינקלשטיין וסילברמן, צריכים להיות מתוארכים לתור הזהב של ממלכת ישראל, לתפישתם - תקופת שלטון בית עמרי בממלכת ישראל.

ביקורת על מסקנות הספר ביחס לתקופה זו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מן החוקרים, במיוחד אלו הקשורים ל"אסכולה הירושלמית" של האוניברסיטה העברית, אינם מקבלים את מסקנות המחברים. הן לא התקבעו כקונצנזוס מדעי, שנויות במחלוקת עזה ורבים טענו לכשלים בהן. מיעוט הממצאים לקיום הממלכה המאוחדת בוקר כראיה חלשה, בפרט עקב הבעייתיות של עיר דוד, אתר שנחשף לסחף, הרס ובנייה-מחדש נרחבים במהלך השנים[11]; מאידך, השוללים לא נתנו מענה לטענה, המבוססת על הסקרים הארכאולוגיים הפרטניים שנערכו ביהודה, לפיה כלל היישוב בחבל ארץ זה היה דל יחסית. תגליות ארכאולוגיות נקודתיות שנערכו מאז הפרסום, הוצגו כאילו הן מפריכות את השקפת המחברים בדבר הממלכה המאוחדת. אחת מהן היא גילויו של מבנה האבן הגדול בעיר דוד, שלדעת החופרת הוא ארמונו המונומנטלי של המלך דוד, אלא שדעה זו לא התקבלה במחקר[12]. העיר הקדומה שנחשפה בחורבת קייאפה שבשפלה הוצגה כמצודה שהשתייכה לממלכת דוד, וכהוכחה לכך שהתקיימה ממלכה מאוחדת חזקה עם מערכת שלטונית מפותחת[13][14][15][16]. אולם בנושא זה התפתחה מחלוקת ארכאולוגית הן לגבי תיארוך החרסים באתר, והן לגבי שייכותו האפשרית לממלכת דוד, כך שגם כאן לא נמצא טיעון מכריע לאחד הצדדים[17]. אפשר לסכם ולומר כי הדיון בחלק מההיבטים הארכאולוגיים וההיסטוריים המפריכים או מוכיחים את קיומה של הממלכה המאוחדת, נותר פתוח וללא הכרעה במחקר.

חלק שני: עלייתה ונפילתה של הממלכה הצפונית (פרקים 6 עד 8)[18][עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק זה של ספרם מתארים המחברים את עלייתה של ממלכת הצפון החזקה, ממלכת ישראל, אותה ייסד עמרי. מממלכה זו ישנן עדויות ארכאולוגיות שאינן נתונות במחלוקת, בראש וראשונה מבירתה שומרון אותה ייסד עמרי כמתואר במקרא. ממלכה זו ומלכיה נזכרים גם במקורות האשוריים בני הזמן, וניתן לשחזר את תולדותיה במידה רבה של ודאות. בימי עמרי ואחאב הגיעה ממלכה זו לעוצמה רבה, ואחאב נזכר כאחד היריבים המרכזיים של אשור בתיאור קרב קרקר. אחרי ימי אחאב מצליחה ממלכת ארם דמשק החזקה, שמצפון לממלכת ישראל, להחליש את הממלכה ולהביא לנפילת בית עמרי ולעליית בית יהוא. הממלכה המוחלשת של יהוא נכנעה לאשורים, אך בזכות כך שושלתו הצליחה לשרוד ואף לחזור בהמשך לדומיננטיות אזורית, משום שממלכת ארם דמשק דוכאה קשות תחת האימפריה האשורית.

התמתנות תנופת הכיבושים של אשור איפשרה תקופת זוהר של ממלכת ישראל בימי ירבעם השני, אשר באה לביטוי גם בממצאים הארכאולוגיים בערי ישראל לרבות חצור, מגידו וגזר, ועל כך אין חולקים. לשיטתם של מחברי הספר וחוקרים נוספים, ימי הזוהר של ישראל תחת ירבעם השני הם הרקע לתיאור הדמיוני של ממלכת שלמה; לדעת החוקרים המקבלים את תיאורי המקרא ביחס לממלכת שלמה, ירבעם השני פשוט חידש את ימיה כקדם מבחינה טריטוריאלית.

לאחר מות ירבעם השני נקלעה ישראל לתקופה של אי שקט פוליטי, רציחות וחילופי מלכים תכופים. במקביל עלה באשור תגלת פלאסר השלישי, שהנהיג מדיניות חדשה של כיבוש הממלכות הוואסאליות והגליות נרחבות. תגלת פלאסר צימצם את תחומי ממלכת ישראל לגרעינה המקורי בהרי השומרון. בעקבות מרידה נוספת, גם ממלכה קטנה זו נכבשה בידי יורשיו, שלמנאסר החמישי וסרגון השני. שומרון, והטריטוריות הישראליות האחרות בצפון, הפכו לפחוות אשוריות מאורגנות היטב, ששרידיהן ניכרים בממצאים הארכאולוגיים.

חלק שלישי: יהודה והולדת ההיסטוריה המקראית (פרקים 9 עד 12)[19][עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של ממלכת יהודה, לפי המחברים, הייתה כאמור בהתפתחות הדרגתית ואיטית של ממלכת שוליים קטנה ולא חשובה במיוחד, מבחינת העולם הגאופוליטי שתואר בפרק הקודם. אולם עם החלטתו האסטרטגית של אחז להיעשות לוואסאל של תגלת פלאסר מלך אשור, וחורבן ממלכת ישראל, השתנה מעמדה של יהודה והיא הפכה למעצמה אזורית בשטח שאותו אשור לא סיפחה. גידול עצום באוכלוסיית ירושלים ויהודה כולה באותה עת, מוסבר על ידי הגעת פליטים רבים מממלכת הצפון. מתקופה זו ואילך ניכר ביהודה מבנה יישובי ההולם ממלכה מאורגנת כהלכה, ועושר עצום של ממצא אפיגראפי מעיד על פריצה ברמת האוריינות בממלכה.

ימי חזקיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שבממלכת יהודה הכפרית של המאות הקודמות רווחו פולחנות מקומיים שונים ומגוונים (כפי שמעיד גם המקרא עצמו, אמנם מתוך ביקורת על כך), הרי בממלכה המתחדשת של תקופה זו עלתה השקפה הדורשת סגידה לה' לבדו. מקובל להניח כי השקפה זו הגיעה הן דרך פליטים מהצפון ששימרו את מסורות אליהו, אלישע ונביאים נוספים, והן מחוגי המקדש בירושלים. המקרא מתאר רפורמה פולחנית של חזקיהו ברוח זו, אולם נחלקו הדעות עד כמה תיאור זה עצמאי, או מושפע מרפורמת יאשיהו מאה שנים אחר כך, ועד כמה הממצא הארכאולוגי מחזק אותו באתרים מאותה תקופה שנחשפו כגון מקדשי ומזבחות ערד, באר שבע ולכיש.

בשנת 705 לפסה"נ, על רקע אי יציבות זמנית באשור בעת המעבר מימי סרגון השני לימי סנחריב, מרד חזקיהו באשור. מסע סנחריב בשנת 701 לפסה"נ דיכא מרד זה וגרם לחורבן עצום ביהודה, הניכר בשרידים הארכאולוגיים בכל רחביה. רק ירושלים ניצלה, וגם זאת במחיר של מס כבד.

ימי מנשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למזלה של יהודה, המדיניות האשורית השתנתה זמן קצר אחר כך, מאסטרטגיה של כיבושים דורסניים וחורבנות, למה שמכונה "השלום האשורי"[20]. השלום האשורי איפשר יציבות ושגשוג כלכלי לאימפריה עצמה אך גם לחלקיה השונים ולסביבתה, ובנסיבות אלה החלה יהודה להשתקם כוואסאלית אשורית. מבחינה ארכאולוגית ההשתקמות ההדרגתית בולטת לעין. מבחינה היסטורית אין בידינו כמעט ידיעות עליה, שכן על מלכותו הממושכת של מנשה, הארוכה ממלכויות כל מלכי יהודה לרבות דוד ושלמה – 55 שנים, המקרא עובר כמעט בשתיקה למעט תיאור חטאיו הנוראים, בעיני הכותבים, שהביאו לדעתם לחורבן בית ראשון. מכל מקום עיקר משמעותו ההיסטורית של מנשה, כנראה אחד החשובים במלכי יהודה, היא בשיקום ממלכת יהודה והבאתה למצב הפריחה בו קיבל אותה לידיו יאשיהו. באותה עת גם החלה נסיגתה של אשור מהאזור, ויהודה חדלה להיות כפופה לה.

ימי יאשיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי יאשיהו נתגלה בבית המקדש ספר התורה, אשר לדעת כל החוקרים הוא נוסח קדום של ספר דברים, שכן התנהלות המלך והממלכה לאחר הגילוי תואמת בפרטים רבים למצוות של ספר זה. מקובל להניח כי הספר נכתב בסמוך לזמן "גילויו", אך יש המשערים ששורשיו מוקדמים יותר במאה ה-7 או אף ה-8 לפסה"נ. יאשיהו ביצע רפורמה פולחנית, חלקה עקוב מדם, בה רוכז כל הפולחן בירושלים לבדה, ולה' לבדו. מקובל במחקר, וגם על המחברים, כי בערך באותה תקופה נכתב גם הנוסח הראשון של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית, שהיא הבסיס הטקסטואלי וההיסטוריוגרפי של הספרים דברים, יהושע, שופטים, וספרי שמואל ומלכים. נוסח זה הסתיים כמשוער בתיאור הרפורמה של יאשיהו ובשיא הישגיו. כאמור, לאורך כל ספרם מנסים המחברים להראות כי כל מסורות המקרא המרכזיות מתקופת האבות ואילך, משקפות בפרטיהן במידה רבה מציאות מתקופה זו, בה הועלתה ההיסטוריה הדויטרונומיסטית על הכתב, אף אם יש להן גם מקורות קדומים יותר.

מבחינה פוליטית, היו במחקר הערכות סותרות לגבי היקפה וחוזקה של ממלכת יאשיהו. בראשית המחקר הייתה בכורה לעמדתם של המרחיבים, שמצאו סימוכין במקרא לטענתם שהוא הרחיב מאוד את גבולות ממלכתו, אולי עד כדי גודלה של ממלכת ישראל בשיאה, והיווה כוח אזורי משמעותי. לפי הנחה זו, כאשר פרעה נכו יצא בשנת 609 לפסה"נ למסע מלחמה כדי לסייע לאשורים, אויביו לשעבר, נגד הכוח הבבלי העולה, התייצב נגדו יאשיהו במגידו על מנת לעצור אותו, אלא שנפל בקרב, כמתואר בספר דברי הימים. לפי דעה אחרת, שקנתה אחיזה במחקר המאוחר יותר וגם המחברים שותפים לה, ליאשיהו לא יכול היה להיות הכוח שיוחס לו. את מקומה של אשור תפסה מצרים של השושלת ה-26 בהנהגת פסמתיך הראשון, ששלט בכל אזור החוף עד ערי פניקיה, ולכן התפשטותו של יאשיהו יכלה להיות בעיקר בהר הצפוני, וכן דרומה בנגב. לפי הנחה זו צריך להניח, לאור המצב הגאופוליטי, שיאשיהו היה ואסאל של השושלת המצרית ה-26. כאשר פרעה נכו ירש את אביו פסמתיך ויצא למסעו, הגיע אליו יאשיהו למגידו כדי לחדש את שבועת האמונים לו (אולי לצד שליטים אחרים), כמו שהיה מקובל בעלות מלך חדש, אלא שנכו המיתהו כראותו אותו, כפי התיאור הלקוני בספר מלכים. הסיבות לכך אינן ברורות: אולי אכן חשד בו ששאיפותיו גדולות ומסכנות את מצרים, או שפעולותיו בדרום סיכנו את הסחר העשיר עם ערב, שלמצרים היה בו אינטרס מובהק.

חורבן ממלכת יהודה ושיבת ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות יאשיהו נקלעה יהודה למערבולת המתוארת היטב במקרא ובמהלכה הוגלה יהויכין, ולאחר מכן חרבה הממלכה בימי צדקיהו. לפי שחזור מקראי אותו מקבלים המחברים, בגלות ואולי בחצר יהויכין נכתבה הגרסה השנייה להיסטוריה הדויטרונומיסטית, לפיה בא החורבן עקב חטאות מנשה, אולם נוספת בה הבטחה לדוד ולזרעו, וגרסה זו מסתיימת בשחרורו של המלך יהויכין מכלאו (560 לפסה"נ). באותה עת, ביהודה, המשיך להתקיים יישוב יהודאי רב שלא הוגלה.

בשנת 539 לפסה"נ הביס כורש מלך פרס את האימפריה הנאו-בבלית. בשנת מלכותו הראשונה, כחלק ממדיניותו בכל רחבי ממלכתו ולא רק ביחס ליהודה, פרסם כורש את הצו המאשר לגולים לחזור לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש. נראה כי בראשית שיבת ציון ההנהגה נותרה בידי צאצאים לבית דוד, אלא שהללו ירדו מבמת ההיסטוריה ואת מקומם תפסה מנהיגות כפולה של מושלים מטעם הפרסים שמונו על פי נאמנותם ובלי קשר לבית דוד, ושל כהונת המקדש. בקרב כהונה זו נכתב המקור הכוהני של התורה (P), אם כי שורשיו עשויים להיות נטועים בכהונה של ימי הבית הראשון, ונראה שהיא גם שביצעה את העריכה העיקרית של המקרא כפי שהגיע לידינו. המציאות בתקופה הפרסית השפיעה על תיאור מאורעות כגון נדודיו ומוצאו של אברהם, מקומם של קברי האבות בחברון (שמחוץ לגבולות פחוות יהודה), ומסורות יציאת מצרים, שאת כולם קראו גם לאור אירועי ומצוקות הדור. הדי תקופה זו השתלבו איפה בכתובים לצד הדי המאה ה-7 לפסה"נ שהתבטאו בנוסח המקורי של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית.

אחרית הדבר לספר[21][עריכת קוד מקור | עריכה]

באחרית הדבר לספר מציגים המחברים את ייחודו יוצא הדופן של המקרא ביחס לכתובים אחרים מהעת העתיקה: לא רק אפוס ומיתוס, או מפתח לסודות קוסמיים, אלא היסטוריה משפחתית ולאומית, מניפסט לאומי, דתי וחברתי ראשון מסוגו בעולם, החל על קהילה שלמה כולל כל מרכיביה. רק כשהחלו במאה ה-18 לנתח את התנ"ך במנותק מתפקידיו הקהילתיים והדתיים, ניסו חכמי ההשכלה וממשיכיהם להוכיח או להסביר את האירועים המתוארים בתנ"ך כאירועים היסטוריים ממשיים; זאת בשעה שרבים מאותם אירועים לא היו כאלה, לפי ניתוחם של המחברים. לדעתם, תרומתן הגדולה של הארכאולוגיה וההיסטוריה המקראיות להבנת המקרא אינה בהוכחה או הפרכה של אירועים ספציפיים הנזכרים במקרא, אלא דווקא בהכרת הרקע הממשי שבו הוא צמח: בקרב חברות קטנות, עניות יחסית ונידחות, שבכל זאת הצליחו להוציא מתוכן, בתהליך שתואר בספר, יצירה שלא הייתה כמוה להשפעה על תולדות האנושות.

נספחים[22][עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר כולל גם שבעה נספחים ובהם דיון נוסף במספר סוגיות מרכזיות שנדונו בפרקים השונים:

  • ניסיונות לזיהוי "תקופת האבות"
  • החיפוש אחר הר סיני
  • תיאוריות חלופיות על כיבוש כנען והתנחלות בני-ישראל
  • מדוע זיהוי הארכאולוגיה של ימי דוד ושלמה שגוי מיסודו
  • זיהוי ימי מנשה בממצא הארכאולוגי
  • כמה גדולה הייתה ממלכתו של יאשיהו?
  • גבולות פחוות יהוד

סיכום ביקורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהספר הוא סיכום מצב המחקר והשקפות המחברים אשר מיועד לקהל הרחב, הספר כולל ביבליוגרפיה מפורטת ביותר לכל אחת מהסוגיות הנדונות בו, באופן המציג את ההשקפות השונות לרבות אלה המנוגדות לדעת המחברים[23]. הדבר מאפשר לקוראים להיחשף לטיעונים השונים שהועלו במחקר.

פרט לסוגיית תקופת הממלכה המאוחדת, שהוויכוח לגביה נמשך מאז פרסום הספר וטרם הוכרע, הרי באופן כללי הספר אכן מציג תמונה מאוזנת של מצב המחקר וההשערות שהיו מקובלות על רוב החוקרים בעת כתיבתו. רבות מהשקפות אלה לא השתנו משמעותית מאז פרסום הספר, שכן המחקר פנה לעסוק בהיבטים אחרים ודגשים אחרים. זהו עדיין ספר יסוד להכרת המחקר המודרני בנושאי הספר, גם אם לא בהכרח מקבלים את כל מסקנותיו[24].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמ' 19–41 בספר.
  2. ^ עמ' 45–151 בספר
  3. ^ עמ' 45–63 בספר.
  4. ^ עמ' 64–83 בספר.
  5. ^ עמ' 84–106 בספר.
  6. ^ עמ' 107–130 בספר.
  7. ^ 1 2 נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990).
  8. ^ עמ' 131–151 בספר.
  9. ^ שלוש שנים לאחר פרסום מהדורתו העברית.
  10. ^ כך למשל הכתובות האשוריות מתייחסות אל יהוא מלך ישראל בתור "בן עמרי", למרות שיהוא הרי השמיד את בית עמרי ומלך תחתיו; אולם מבחינת האשורים נותרה ממלכת ישראל "בית עמרי", על שם מייסדה.
  11. ^ J.M. Cahill, “Jerusalem at the Time of the United Monarchy: The Archaeological Evidence”, in Jerusalem in Bible and Archaeology, pp. 13-80.
  12. ^ וראו ביתר פירוט בערך בעניין זה: מבנה האבן הגדול בעיר דוד.
  13. ^ מאמר על ארמונו של דוד המלך, בכתב העת Biblical Archaeology Review
  14. ^ מאמר אודות חומות שבנה המלך שלמה בירושלים באתר "הידען".
  15. ^ אייל לוי, דוד המלך היה פה: האתר שפתח מלחמת עולם בין היסטוריונים, באתר nrg‏, 2 באוגוסט 2013
  16. ^ אסף שטול-טראורינג, סערה בעולם הארכאולוגיה: האם בחירבת קייאפה נמצאה הוכחה לקיומה של ממלכת דוד?, באתר הארץ, 21 באפריל 2011.
  17. ^ ראו ספרות נוספת בערך על חורבת קייאפה.
  18. ^ עמ' 155–225 בספר.
  19. ^ עמ' 229–305 בספר.
  20. ^ על משקל השלום הרומאי, Pax Romana, שאפיין שלב דומה בתולדות האימפריה הרומית וזמנה.
  21. ^ עמ' 306–309 בספר.
  22. ^ עמ' 310–341 בספר.
  23. ^ עמ' 342–366 בספר.
  24. ^ ראו למשל אצל יגאל בן-נון, קיצור תולדות יהוה. רסלינג, תל אביב, 2016. מחקר מעודכן זה והספרות המעודכנת שהוא מצטט נשענים במידה רבה על התמונה הכללית העולה מספרם של פינקלשטיין וסילברמן. על בסיס זה הוא עובר לחקור היבטים אחרים הקשורים באותה תמונה היסטורית: התפתחות הפולחן בממלכות יהודה וישראל, עלייתו של יהוה כאל המרכזי בפולחן זה, והשינויים שעברו תפישתו ופולחנו של יהוה עד גמר התגבשות היהדות המסורתית.