פלייבוי
 | |
 | |
| מרילין מונרו בשער הגיליון הראשון, דצמבר 1953 | |
| תדירות | ירחון |
|---|---|
| סוגה | מגזין גברים |
| מו"ל |
Playboy Enterprises, הוברט בורדה מדיה  |
| תאריכי הופעה |
1 באוקטובר 1953 – הווה (71 שנים) |
| שפה | אנגלית ושפות נוספות |
| מערכת | שיקגו שבאילינוי |
| מדינה | ארצות הברית |
| ISSN | 0032-1478 |
|
www | |
  | |
פלייבוי (מאנגלית: Playboy) היה ירחון סגנון חיים ופנאי לגברים שהתפרסם ברחבי העולם בזכות צילומיו המציגים עירום נשי. הירחון נוסד על ידי יו הפנר בשיקגו שבארצות הברית, בשנת 1953. המותג "פלייבוי" הפך עם השנים לאחד המותגים הידועים ביותר בעולם, והתפתח לתאגיד בשם Playboy Enterprises, Inc, שבנוסף למגזין הבינלאומי, כלל שורה של עסקים נוספים: מועדוני לילה, חברת תקליטים, ערוץ רדיו, חברת הוצאה לאור ועוד.
הירחון כלל מאמרים בנושאים שונים, כגון ספורט, אופנה, צרכנות ופוליטיקה, סיפורים קצרים של סופרים נודעים וריאיון ארוך עם אישיות בולטת. סיסמתו של הירחון, המופיעה מתחת לשמו החל מגיליונו הראשון, היא "בידור לגברים" (Entertainment for Men).
במרץ 2020 הפסיק המגזין לצאת במהדורה מודפסת[1], חברת האם שלו "PLBY Group" נסחרת בבורסת נאסד"ק החל מפברואר 2021. והיא ממשיכה להפעיל אתר אינטרנט, ערוץ טלוויזיה בתשלום ועסקים נוספים סביב המותג "פלייבוי".
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השנים הראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יו הפנר ייסד את המגזין בשנת 1953. את הגיליון הראשון הוציא בהשקעה אישית של 600 דולר ובהלוואה של 6,000 דולר. הפנר שהיה בן 29 באותה עת, נשר מלימודי פסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטה, ועבד במחלקת ההפצה של המגזין היוקרתי "אסקווייר" בשיקגו, בחר לעזוב ולייסד מגזין משלו. בחיפוש אחרי תצלום שימכור את הגיליון הראשון, הגיע הפנר לחברה קטנה לייצור לוחות שנה בשיקגו, שהייתה בעלת זכויות היוצרים על צילום עירום נדיר של מרילין מונרו, שהייתה כוכבת קולנוע מובילה באותה תקופה. עבור תשלום חד-פעמי של 500 דולר, קיבל הפנר זכות שימוש בצילום העירום, שצולם בימים שקדמו להצלחתה בהוליווד[2].
הגיליון הראשון פורסם בדצמבר 1953, ולא סומן עליו תאריך - כי הפנר חשש שלא יוכל להדפיס גיליון שני אם המגזין לא יימכר בהצלחה; לפי גרסה אחרת, רצה שדוכני עיתונים יוכלו להמשיך למכור את הגיליון גם בחודש שלאחר מכן אם לא יימכרו כל העותקים. לשמחתו, נמכרו כל העותקים בתוך מספר שבועות. מספר העותקים שנמכרו היה כ-54 אלף, ומחיר כל עיתון היה 50 סנט (חצי דולר). עותקים של הגיליון הראשון, שנשמרו במצב כמעט חדש, נמכרים לאספנים במחיר של מעל ל-5,000 דולר[3].
אחרי מונרו, הוא נאלץ למצוא נערות אמריקניות מן השורה שיסכימו להצטלם בעירום, כך החלה מסורת "נערת החודש" (Playmate of the Month), שנערות שהצטלמו זכו אחר כך לפרסום רב. בקיץ 1955, עמדה תפוצתו של "פלייבוי" כבר על 400 אלף עותקים לגיליון. ב-1960 נפתח מועדון "פלייבוי" הראשון, שילוב של מועדון לילה ובר עם מלצריות לבושות כשפנפנות, ובהמשך עסקים נוספים תחת המותג "פלייבוי"[4]. בשנת 1971 ביצעה חברת האם של המגזין "Playboy Enterprises, Inc." הנפקה ראשונה לציבור בבורסה לניירות ערך בניו יורק[3].
שנות השיא
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-60 פרסם המגזין טורים שהיו במות חופשיות לדיונים פומביים בעניינים שעמדו במרכז הדיון הציבורי, כגון: המאבק לשוויון זכויות של האזרחים האפרו-אמריקאים זכויות להט"ב, זכויות נשים, צנזורה והתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית. "פלייבוי" היה חסיד מוקדם של רפורמה בחוקי הקנאביס, וסיפק תמיכה ל"ארגון הלאומי לרפורמה בחוקי המריחואנה" ב-1970. בשנותיו הראשונות השתדל "פלייבוי" לא לנקוט עמדה בנושאים פוליטיים. אך אחרי שהפנר נקלע לאחת ההפגנות נגד מלחמת וייטנאם בשיקגו ב-1968, וספג חבטות מהאלות של השוטרים, שינה הפנר את עמדתו. מ-1968 ואילך, יצא הירחון באופן מובהק נגד המלחמה ותפוצתו נסקה. הפנר הפך לידוען, סגנון החיים הססגוני וההולל שלו זכה לכיסוי נרחב, והוא זכה לכתבות שער בשבועוני חדשות מובלים דוגמת "טיים" ו״ניוזוויק".
תפוצת הירחון הגיעו לשיאה בתחילת שנות ה-70 - הגיליון הנמכר ביותר בהיסטוריה הוא גיליון נובמבר 1972, שנמכר ביותר מ-7.2 מיליון עותקים. בשנת 1972 החלו גם לצאת מהדורות מקומיות של הירחון בגרמניה ובאיטליה, ולאחר מכן יצאו לאור מהדורות מקומיות במדינות נוספות. במדינות אסלאמיות רבות נאסרה הפצתו של "פלייבוי", וכך גם באחדות ממדינות המזרח הרחוק. ביפן יצאה לאור מהדורה מקומית שבה לא נראים איברי מין נשיים. אך תפוצת הירחון הייתה אחר כך בירידה, על רקע התחרות הגוברת מול מתחריו הבוטים יותר, "פנטהאוז" שהקים בוב גוצ'יונה, ואחר כך "האסלר" שהקים לארי פלינט[5].
משבר והתאוששות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת נשיאותו של רונלד רייגן, החל הימין השמרני בארצות הברית במאבק נגד תעשיית הפורנוגרפיה. ביוזמת התובע הכללי של ארצות הברית אדווין מיס הוקמה וועדה שפרסמה דו"ח (אנ') ב-1986, שקישר בין פורנוגרפיה לפשע ואלימות. הוועדה יצרה אחר כך "רשימה שחורה" של חברות, חנויות ודוכני עיתונים שבהם מופצים ״פלייבוי" ומגזינים דומים נוספים ושלחה להם מכתבי התראה[6]. עקב כך ירדה תפוצת המגזין בחצי משיאה לכ-3.4 מיליון עותקים לגיליון[7].
בשנת 1975, כריסטי הפנר, בתו של המייסד החלה לעבוד בחברה, היא מונתה למנכ"לית בשנת 1988, ואחר כך כיהנה בתפקיד יו"ר מועצת המנהלים עד שנת 2009[8]. תחת כריסטי הפנר התמקדה החברה בפיתוח המותג שלה מעבר למגזין עצמו, כולל מכירת רישיונות לייצור מוצרים תחת המותג שלה, פיתוח ערוצי טלוויזיה, הפקת סרטים, ומכירת זיכיונות למהדורות בינלאומיות של המגזין[9]. באוגוסט 1994 הושק לראשונה אתר האינטרנט של "פלייבוי", שזכה להצלחה. בשיא בועת הדוט-קום תוכנן להנפיק את האתר בבורסה כחברה נפרדת[10], אך ההנפקה בוטלה[11].
במאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל מתחילת המאה ה-21 סבל המגזין וחברת האם שלו מירידה בהכנסות וצבר הפסדים כבדים[12]. בהמשך גם חטיבת הטלוויזיה שלו סבלה מתחרות קשה בשוק הטלוויזיה[13] ושווי המנייה של קרס[14]. בדצמבר 2008, כריסטי הפנר, יו"ר ומנכ"ל פלייבוי, התפטרה מתפקידה[15]. בתחילת 2009 עמדה החברה למכירה[16], ולקראת סוף השנה עברה הפקת המגזין למיקור חוץ, בניסיון לשוב לרווחיות[17]. יו הפנר גם מכר באותה שנה את האחוזה שלו בלוס אנג'לס[18].
בינואר 2011 קנה יו הפנר את כל מניות Playboy Enterprises, החזיר לעצמו את השליטה הבלעדית על החברה, הפך אותה לחברה פרטית ומחק אותה מהמסחר[19].
באוקטובר 2015 הודיעה המגזין שיפסיק לפרסם תמונות עירום, בנימוק שתמונות כאלה זמינות בקלות ובחינם באינטרנט[20]. הגיליון האחרון שכלל עירום הוא גיליון ינואר־פברואר 2016, שבשערו מופיעה פמלה אנדרסון[21]. אך בגיליון מרץ-אפריל 2017 חזר "פלייבוי" לפרסם תמונות עירום[22].
בספטמבר 2017 נפטר מייסד החברה יו הפנר, ומיד אחר כך הודיעה קרן ההשקעות שהייתה שותפה עמו ברכישת מניות החברה כדי להפוך אותה לפרטית, על שינוי אסטרטגי, כולל רכישת השליטה בחברה מיורשיו[23]. במהלך 2019, סגנון המגזין שונה, הוחלט שיצא לאור רק פעם ברבעון, לאור תנועת ה-Me Too, הוחלט שצילומי הנשים יעשו פחות בוטים ויותר אומנותיים, והוא ינסה לפנות לקהל רחב יותר[24].
במרץ 2020 בעקבות מגפת הקורונה, הודיע המגזין כי יפסיק לצאת בדפוס, בשלב זה הוא מכר רק כ-400 אלף עותקים לגיליון[25]. אחר כך הכריזה חברת האם שלו על מיזוג הפוך עם חברת ספאק שנסחרת בנאסד"ק[26]. חברה זו ממשיכה להפעיל אתר אינטרנט, ערוץ טלוויזיה בתשלום ועסקים נוספים סביב המותג "פלייבוי".
פורמט ותוכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]לוגו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלוגו של המגזין, פרופיל של ארנב או שפן עונד עניבת פרפר, עוצב על ידי המעצב ארט פול, עבור הגיליון השני של המגזין. הלוגו המקורי מלווה את החברה מאז. יו הפנר הסביר שבחר בדמות בגלל "ההקשר המיני המשעשע" שהיה לו.
"נערת החודש" ו"נערת השנה"
[עריכת קוד מקור | עריכה]כל גיליון מוקדש ל"נערת החודש" (Playmate of the Month) חדשה, ומציג תצלומי עירום שלה, לצד פרטים אישיים. אחד ממאפייני הירחון הוא תמונת האמצע, שבה מוצג תצלום של נערת החודש על-פני שלושה עמודים[27]. בסוף כל שנה נבחרת "נערת שנה" אחת מתוך 12 נערות החודש.
בין "נערות החודש" הבולטות היו: מרילין מונרו (1953), בטי פייג' (1955), ג'ני מקארתי ואנה ניקול סמית.
עמוד השער
[עריכת קוד מקור | עריכה]עמוד השער של המגזין כלל לעיתים צילום של ידוענית או כוכבת קולנוע, במקום "נערת החודש", בין צילומי עמוד השער הבולטים כיכבו: שרון סטון (1990), לה טויה ג'קסון (1991)[28], שרליז ת'רון (1999), פמלה אנדרסון (2007), קים קרדשיאן (2007), כרמן אלקטרה (2009), לינדזי לוהן (2012), קייט מוס (2014)[29].
בגיליון נובמבר 2009 הופיעה לראשונה דמות בדיונית מצוירת, מארג' סימפסון מסדרת האנימציה הטלוויזיונית "משפחת סימפסון"[30].
ראיון החודש
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספטמבר 1962 החל הירחון לפרסם ראיון מעמיק אחד בכל גיליון, עם אישיות מרכזית בולטת, את הראיונות הראשונים ערך הסופר אלכס היילי. בין המרואיינים הי: מיילס דייוויס, פידל קסטרו, מלקולם אקס, סלבדור דאלי, מרטין לותר קינג, ז'אן-פול סארטר, מוחמד עלי, אורסון ולס, ג'ימי קרטר, ג'ון לנון ויוקו אונו, יאסר ערפאת, סטיבן הוקינג, פרנק סינטרה, וודי אלן ואריאל שרון[2].
סיפורים קצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-60 החל יו הפנר לגייס את טובי הסופרים, בהם: הנרי מילר, טרומן קאפוטה, אירווין שו, יצחק בשביס-זינגר, ארתור סי. קלארק, איאן פלמינג ואחרים במטרה שיכתבו סיפורים קצרים לירחון. הפנר שכנע אותם כי פרסום מוקדם של סיפורים או קטעים מספרים שעמדו לראות אור ישרת את האינטרס שלהם בחשיפה ופרסום ועבורו ישפר את התפוצה[2].
פלייבוי בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה, התפרסמה ב"פלייבוי" כתבה מצולמת על "הנערות של ישראל". לאחר שבמשך חודש שלם בסוף 1969, שהה צוות של המגזין בישראל. בעזרת לאה פלטשר, בעלת סוכנות דוגמנות, ואברהם ירון, צלם, התחקו אנשי "פלייבוי" אחרי ישראליות שיסכימו להצטלם עבור תשלום של 350 ל"י[2]. בין הדוגמניות הישראליות שצלם המגזין הנציח היו: ציונה טוכטרמן, אן טוכמאייר ואסתי זבקו. עם זאת רבות מהדוגמניות לא הסכימו לבסוף להצטלם בעירום, ורבים מהצילומים שפורסמו היו בעירום חלקי או בלבוש מלא. השבועון "העולם הזה", פרסם ללא אישור חלק מהכתבה, ונתבע על הפרת זכויות היוצרים שלו. את כתב ההגנה מטעמו כתב ממשרד עורכי הדין של אמנון זכרוני, המתמחה אדם ברוך; השבועון חויב בסכום של 3,500 ל״י[2].
לאחר מלחמת יום הכיפורים חוללה נינה קציר, רעייתו של נשיא המדינה, אפרים קציר, סערה כאשר יזמה חלוקה של אלפי גיליונות "פלייבוי" לחיילי צה"ל שבחזית[31].
בשנות ה-80 מכר המגזין כ-40,000 עותקים מדי חודש בישראל[2].
במאי 2010, הושק בישראל ליין מוצרי הבישום והטיפוח תחת המותג "Playboy", באמצעות היבואן "דנשר"[32].
ב-6 במרץ 2013 הושק לראשונה מגזין "פלייבוי ישראל" (Playboy Israel)[33]. המו"ל היה האמריקאי-ישראלי דניאל פומרנץ, והעורכת הייתה נטע יעקובוביץ-קידר. נערת השער של הגיליון הראשון בעברית הייתה נטלי דדון (בעירום מרומז בלבד)[34]. לאחר פרסום שישה גליונות נקלע המגזין לקשיים כספיים, ולא הופיע מאז דצמבר 2013[35]. לאחר פניית העובדים בבקשה לפירוק המגזין לאור החובות הכספיים של המו"ל דניאל פומרנץ אליהם, ניתן ביולי 2014 צו פירוק למגזין בבית המשפט המחוזי בתל אביב[36].
שידורי ערוץ פלייבוי בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוגוסט 2000 עלה לשידור ערוץ "פלייבוי" בשידורי yes הטלוויזיה בלוויין, באמצעות זכיין - חברת "פליי-טי-וי"[37], והחל מאפריל 2001 גם בחברת הכבלים "תבל", ובהמשך גם בחברות הכבלים "ערוצי זהב" ומת"ב[38]. הערוץ שודר במתכונת "תשלום תמורת צפייה" וכלל פורנוגרפיה רכה. שידורי הערוץ הופסקו באוגוסט 2002, לאחר שחברי כנסת דתיים וחרדים, יזמו תיקון לחוק התקשורת שיאסור שידור פורנוגרפיה בישראל[39]. עם זאת חברות הכבלים הגישו בקשה להעלות את הערוץ מחדש בשל אי בהירות בנוסח החוק, לפיו "לא יוצג אדם או איבריו בדרך מינית". הם ביקשו מהמועצה לשידורי כבלים ולווין להכיר במשדרי פלייבוי, שאינם חושפים סצינות מין מפורטות, כ"צילומים אמנותיים"[40].
במרץ 2003, חברת "פליי-טי-וי" מפעילת הערוץ, פנתה לבית המשפט העליון בבקשה שיחייב את חברות הכלים והלוויין לשדר את הערוץ[41], בטענה שהשקיעה בערוץ כ-7 מיליון דולר וקיבלה רישיון שידור בשבילו כחוק[42]. בנוסף טענה כי ההחלטה להוריד את הערוץ עומדת בניגוד לדעת המועצה לשידורי כבלים ולווין, שקבעה כי אין מניעה להמשיך ולשדרו, לאחר שאינו על ההגדרה של שידור פורנוגרפיה אסורה[43]. בעקבות צו ביניים שהוציא בית המשפט חזר הערוץ לשדר[44]. בנוסף, ביולי 2003, החל ערוץ פלייבוי ישראל לשדר גם באינטרנט, תמורת תשלום של 19.90 שקל בחודש[45].
בתגובה עתרו לבג"ץ 39 ח"כים מרוב סיעות הכנסת וארגונים פמיניסטים נגד שידור הערוץ, בטענה שהוא מבזה ומשפיל נשים[46]. ב-2 במרץ 2004 קבע פה אחד, הרכב מורחב של בית המשפט העליון, בראשות השופטת דליה דורנר, כי שידורי הערוץ אמנם פוגעים בכבוד הנשים, אך אין בכך כדי לאסור את שידוריו והוא יוכל להמשיך לשדר כערוץ מקודד בתשלום. השאלה המשפטית נסובה סביב הגדרת "החפצת נשים". דורנר קבע שיש לפרש אותה באופן מצומצם והצגה של יחסי מין אינה תמיד נחשבת החפצה[47].
באוקטובר 2003, הודיע הערוץ על תחרות לתפקיד המגישה הישראלית בערוץ פלייבוי העולמי והישראלי, ונערת פלייבוי הישראלית הראשונה[48]. ארגונים פמיניסטיים ניסו לאסור על התחרות ועל כל הפקות מקור ישראליות בערוץ[49]. התחרות נערכה לבסוף בדצמבר 2003 כשבין המתמודדות היו שני אלוני, לימור דגני, מעיין קדם, גליה אברמוב ודורין שמר, כשהזוכה הייתה נוגה שחר[50][51].
באוגוסט 2005, טענה חברת "פליי-טי-וי" כי Yes איפשרה לצפות בערוץ בהנחות ובחינם במסגרת מבצעי שיווק שונים, ללא הסכמתה; אף על פי שאחד התנאים שקבעה מועצת הכבלים והלוויין לשידור הערוץ הוא כי הערוץ לא יינתן בחינם לאף אדם. YES טענה מצידה כי אפשרה לעובדיה צפייה בחינם, תוך רצון שיכירו את השירותים שהחברה מציעה[52].
בשנת 2009 נקלע זכיין הערוץ בישראל לקשיים כלכליים, עקב ירידה חדה במספר המנויים, בעקבות עלייה בזמינות תכנים פורנוגרפיים חינם באינטרנט[53].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של פלייבוי (באנגלית)
פלייבוי, ברשת החברתית פייסבוק
פלייבוי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
פלייבוי, ברשת החברתית אינסטגרם
פלייבוי, ברשת החברתית טיקטוק
פלייבוי, סרטונים בערוץ היוטיוב- פלייבוי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אורי לוטן, הגברים החדשים, באתר nrg, 14 באוקטובר 2004
- שירות גלובס, שפנפנה מתממשת: יו הפנר מוכר 21% מההון המונפק של פלייבוי, באתר גלובס, 15 בפברואר 2004
- איילה צורף, ראיון בלעדי עם מנכ"לית פלייבוי: הפורנו באינטרנט לא פגע בנו - אנשים באים אלינו בשביל האווירה, באתר TheMarker, 16 בנובמבר 2009
.svg){kind=icon}
- פלייבוי ישראל
- אביבה קרול, החוק האוסר פורנוגרפיה יגרום לזכיינית פלייבוי בישראל נזק של 19 מיליון דולר ויביא לחיסולה, באתר גלובס, 10 ביולי 2002
- משה גורלי, הדרך להכללת חופש הביטוי בחוקה עשויה לעבור בערוץ "פלייבוי", באתר TheMarker, 1 באפריל 2003
- לימור בן-רומנו, "בואנה, יש אחלה כתבות בפלייבוי ישראל", באתר מאקו, 6 במרץ 2013
- רות פרל, מי בכלל צריך פלייבוי בעברית?, באתר מאקו, 6 במרץ 2013
- ציפה קמפינסקי, את הגרסה הישראלית של "פלייבוי" לא תוכלו להגיד שקניתם בשביל המאמרים, באתר העין השביעית, 18 במרץ 2013
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ וול סטריט ג'ורנל, קורבן נוסף לקורונה: המגזין המודפס של "פלייבוי" בארה"ב, באתר גלובס, 19 במרץ 2020
- ^ 1 2 3 4 5 6 רון מיברג, לשפן יש בית, חדשות, 11 בדצמבר 1992
- ^ 1 2
גיי טליז, מרדנות, יחסי מרות וצילום אחד של מרילין מונרו. כך הקים יו הפנר את אימפריית "פלייבוי", באתר הארץ, 22 בנובמבר 2017
- ^ רן גוני, נסגר אחרון מועדוני "פלייבוי" בארח"ב, מעריב, 31 ביולי 1988
- ^ ,פלייבוי' בקשיים כלכליים, מעריב, 6 באוגוסט 1975
- ^ אבי גנאור, "פלייבוי" ו״פנטהאוז" נלחמים על הפצת חוברות עירום, חדשות, 22 במאי 1986
- ^ מנחם לס, פלייבוי – תפילת השכבה, חדשות, 1 באוגוסט 1986
- ^ מייקל ויינריפ, הניו יורק טיימס, עכבר העיר, האשה שהצילה את פלייבוי פורשת, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2009
- ^ זידדויטשה צייטונג, פלייבוי שואף למעמד של תאגיד מולטימדיה, באתר גלובס, 10 במאי 1998
- ^ שירות רויטרס, וושינגטון, פלייבוי.קומ מתערטל להנפקה, באתר גלובס, 12 בינואר 2000
- ^ איי אונליין, השפן בורח מהשוק: Playboy.com מבטלת ההנפקה עקב 'תנאי השוק הרעים', באתר TheMarker, 14 בנובמבר 2000
- ^ כתב גלובס, פלייבוי מצמצמת הפסדים, באתר גלובס, 2 במאי 2002
רויטרס, פלייבוי מקצצת 70 משרות - 8% מכוח האדם, באתר TheMarker, 21 בנובמבר 2002 - ^ סוכנויות הידיעות, הפסד של 3.3 מיליון דולר לחברת פלייבוי בגלל תחרות קשה בשוק הטלוויזיה, באתר TheMarker, 9 באוגוסט 2006
- ^ רויטרס, מניית פלייבוי נופלת ב-16.2% בעקבות אזהרת רווח, באתר TheMarker, 4 במאי 2006
- ^ שמואל שוסטר, כריסטי הפנר, יו"ר ומנכ"ל פלייבוי ובתו של מייסד החברה, מתפטרת מתפקידה, באתר TheMarker, 8 בדצמבר 2008
- ^ סוכנויות הידיעות, האם אחד המותגים הידועים בעולם קרוב לקצו? פלייבוי שוקלת לחפש רוכש לחברה בעקבות הפסדיה ב-2008, באתר TheMarker, 19 בפברואר 2009
- ^ רויטרס, פלייבוי תבצע מיקור חוץ למגזין בניסיון לשוב לרווחיות, באתר TheMarker, 24 בנובמבר 2009
- ^ סוכנויות הידיעות, יו הפנר השתפן: מכר אחוזה בלוס אנג'לס בהנחה של 10 מיליון דולר, באתר TheMarker, 12 באוגוסט 2009
- ^ יעל גרונטמן, פלייבוי קופצת 17%: יו הפנר מתכוון למחוק אותה מהמסחר, באתר גלובס, 10 בינואר 2011
- ^ רן דגוני, סוף עידן: "פלייבוי" יחדל לפרסם תמונות עירום במגזין, באתר גלובס, 13 באוקטובר 2015
- ^ איתי שטרן, על שער הגיליון האחרון של "פלייבוי" כמגזין עירום: פמלה אנדרסון, באתר TheMarker, 14 בדצמבר 2015
- ^ AP, פלייבוי חוזר למקורות - ומדפיס שוב תמונות עירום, באתר TheMarker, 14 בפברואר 2017
- ^ וול סטריט ג'ורנל, פוסט-הפנר: תאגיד פלייבוי מתכנן שינוי אסטרטגי עמוק, באתר גלובס, 3 בינואר 2018
- ^ ג'סיקה בנט, הניו יורק טיימס, האם המילנאלס יצילו את "פלייבוי"?, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2019
- ^ Steph Harmon, Playboy magazine stops printing amid coronavirus disruption, The Guardian, 19 MAR 2020
- ^ Jim Osman, Playboy Could Be The King of SPACs - Here Are Three Picks, Forbes, 2 בספטמבר 2020
- ^ נאוה סילוורה, "פעם נערת פלייבוי, תמיד נערת פלייבוי": נערות שער מהעבר משחזרות את צילומיהן, באתר וואלה, 13 ביוני 2017
- ^ אחותו הבלתי נלאית של מייקל ג׳קסדן, חדשות, 6 בספטמבר 1991
- ^ מאיה בניטה, עכבר העיר, שפנפנות ונהנות: שערי הפלייבוי הלוהטים של הסלבס, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2017
- ^ ירון פריד, מארג' סימפסון עומדת לככב על השער של "פלייבוי", באתר הארץ, 16 באוקטובר 2009
- ^ אינגה דויטשקרון, אלפי גיליונות "פלייבוי" לחיילים, מעריב, 19 בדצמבר 1973
- ^ שירות גלובס, דנשר אינטרקוסמא תשווק בישראל את המותג PLAYBOY, באתר גלובס, 6 במאי 2010
- ^ נתי טוקר, כחול לבן: גירסה עברית לפלייבוי, באתר TheMarker, 13 בינואר 2013
- ^ ציפה קמפינסקי, את הגרסה הישראלית של "פלייבוי" לא תוכלו להגיד שקניתם בשביל המאמרים, באתר העין השביעית, 18 במרץ 2013
- ^ נתי טוקר, עובדי "פלייבוי" ישראל ליו הפנר: "הזכיין הישראלי חייב לנו 200 אלף שקל", באתר TheMarker, 23 במרץ 2014
- ^ נתי טוקר, חפשו את המאמרים במקום אחר: צו פירוק למגזין "פלייבוי" ישראל, באתר TheMarker, 15 ביולי 2014
- ^ אביבה קרול, ערוץ פלייבוי עולה לאוויר אצל YES, באתר גלובס, 2 באוגוסט 2000
- ^ רוני קורן-דינר, ערוץ פלייבוי ישודר גם בתבל החל מאפריל 2001, באתר TheMarker, 27 בנובמבר 2000
- ^ TheMarker digital, נציגת פלייבוי בישראל הגישה עתירה לבג"ץ בנושא הצעת החוק לחיסול הערוץ, באתר TheMarker, 28 בפברואר 2002
- ^ רוני קורן-דינר, חברות הכבלים הגישו בקשה להעלות מחדש את ערוץ פלייבוי, באתר TheMarker, 26 באוגוסט 2002
- ^ רוני קורן-דינר, ביהמ"ש העליון ידון בהרכב מורחב בעתירת ערוץ פלייבוי ישראל נגד הסרתו ממסך הכבלים והלוויין, באתר TheMarker, 3 במרץ 2003
- ^ רוני קורן-דינר, עתידו של ערוץ פלייבוי יוכרע היום בבג"ץ ע"י הרכב שופטים מורחב, באתר TheMarker, 26 ביוני 2003
- ^ ענת באלינט, המלצה למועצת הכבלים והלוויין: להתיר את שידורי ערוץ פלייבוי, באתר TheMarker, 30 באוקטובר 2002
- ^ רוני קורן-דינר, בג"ץ הוציא צו על תנאי נגד הורדת ערוץ פלייבוי ממסכי ערוצי הכבלים והלוויין, באתר TheMarker, 29 ביולי 2002
- ^ רוני קורן-דינר, ערוץ פלייבוי החל לשדר באינטרנט, באתר TheMarker, 30 ביולי 2003
- ^ רוני קורן-דינר, עתירה נוספת נגד ערוץ פלייבוי: 39 ח"כים מרוב סיעות הכנסת עתרו לבג"ץ נגד החזרת הערוץ למסך, באתר TheMarker, 18 ביוני 2003
- ^ ענת באלינט, בג"ץ: ערוץ פלייבוי יוכל להמשיך לשדר, באתר הארץ, 3 במרץ 2004
- ^ רוני קורן-דינר, פלייבוי העולמית מחפשת מגישת טלוויזיה ישראלית, באתר TheMarker, 27 באוקטובר 2003
- ^ ענת באלינט, ארגונים פמיניסטיים: לאסור הפקות מקור בערוץ פלייבוי, באתר TheMarker, 19 בנובמבר 2003
- ^ רונית מקובר ויפעת יעקובסון, חשופות, באתר ynet, 31 בדצמבר 2003
- ^ ציפי שוחט, נערת הפלייבוי הישראלית נגה שחר בתפקיד ראשון בתיאטרון, באתר הארץ, 27 בינואר 2011
- ^ בועז גריילסמר, עובדי הלוויין צופים בחינם בערוץ פלייבוי, באתר TheMarker, 25 באוגוסט 2005
- ^ אופיר בר-זהר, אולפני מימד תובעים כ-2 מיליון שקל מערוץ פלייבוי ישראל בגין אי תשלום על שידור הערוץ, באתר TheMarker, 16 באוקטובר 2008
אופיר בר-זהר, מסתמן: פלייבוי תחליף זכיין בישראל, באתר TheMarker, 20 במאי 2009
