קרב אופירה
 | ||||||||||||||||||
| F-4 פנטום עם סימון של שלוש הפלות | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת יום הכיפורים | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 6 באוקטובר 1973 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | שארם א-שייח', סיני | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
27°54′44″N 34°19′47″E / 27.91222°N 34.32972°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לחיל האוויר הישראלי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב אופירה היה קרב אוויר שהתחולל ב-6 באוקטובר 1973 סמוך לשעה 14:00, מיד עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, באזור בסיס חיל האוויר שדה אופיר בשארם א-שייח' בדרום סיני.
בקרב השתתפו שני מטוסי F-4 פנטום ("קורנס") של חיל האוויר הישראלי, ומולם עשרים ושמונה מטוסי מיג-17 ומיג-21 של חיל האוויר המצרי[1] (שבע רביעיות) – שתקפו מטרות במרחב שלמה (אזור דרום חצי-האי סיני). בסיומו של הקרב, שנמשך כשש דקות, הופלו שבעה מטוסי מיג.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-21 בפברואר 1973 הפילו מטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי מטוס נוסעים לובי שחדר בטעות לסיני, לאחר שלא הגיב לאזהרותיהם. בעקבות החשש מתקיפת תגמול במטוסי אל על שטסו מעל שארם א-שייח' בדרכם לאפריקה, הוחלט להציב מטוס פנטום בכוננות יירוט והגנה בבסיס חיל האוויר אופיר בשארם א-שייח'.
בערב יום הכיפורים הגיע לבסיס קצין חיל האוויר אל"ם יעקב נבו, שהודיע שקיבל את המינוי כמפקד הבסיס, והזהיר את הטייסים שלמחרת עלולה לפרוץ מלחמה. לבסיס קודמו שני מטוסי פנטום, על מנת להוות תשובה מיידית לאיום בלתי צפוי מהדרום.
אנשי הצוות הכונן בבסיס היו אנשי צוות אוויר צעירים וחסרי ניסיון קרבי משמעותי, מטייסת 107 ("אבירי הזנב הכתום") – שני טייסים, סרן אמיר נחומי וסרן דניאל שאקי, ושני נווטים, יוסף יבין ודוד רגב. למעשה לא היה ביניהם טייס המוסמך להובלת מבנה מטוסים, ונחומי שהיה בעל ניסיון קרבי כלוחם בסיירת שריון, ועבר שנתיים קודם לכן הסבה לפנטום לאחר שירות כמדריך בבית הספר לטיסה, הוסמך להובלה על ידי מפקד הטייסת יפתח ספקטור בשיחת טלפון בבוקר הקרב. גם בקר היירוט ביחידת הבקרה 528, סג"ם אילן ארבל, היה חסר הסמכה ליירוט לאחר שסיים 6 חודשים קודם לכן את קורס הבקרים והועבר 3 חודשים לפני יום הכיפורים ליחידת הבקרה 528 לסבב תורנות רגיל. סג"ם ארבל יחד עם המוכמת עירית איישו את קרון הפיקוד ביחידת הבקרה 528 (כ-20 ק"מ מערבית לבח"א 29) החל משעה 12:00. בבוקרו של אותו יום הכיפורים, שוחח סג"ם ארבל עם נחומי והורה לו ולשאקי להיות זמינים בכוננות של חמש דקות להזנקה, היות שהגיעו התראות שונות על התחממות הגזרה.
קרב האוויר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעט לפני השעה שתיים בצהריים כינס מפקד הבסיס את ארבעת אנשי הצוות לתדריך, שנקטע על ידי אזעקה שהפעיל בקר היירוט התורן סג"ם אילן ארבל, שישב בכוננות יירוט ביחידת הבקרה 528 על הר צפרא, כ־20 ק"מ מערבית לבח"א 29 (שדה אופיר) בו המתינו הפנטומים. כל פנטום היה מחומש ב־4 טילי אויר-אויר. לאחר שזיהה כ-16 מטוסי מיג (ארבע רביעיות) במרחק של 110 מייל שהתקרבו לאזור מכיוון דרום, הפעיל ארבל את האזעקה, הן עבור הפנטומים בבח"א 29 והן עבור סוללת טילי ההוק ששמרה על הבסיס. מיד עם הפעלת האזעקה, הורה ארבל לנחומי ושאקי בקשר הקווי הפנימי להמתין במצב של "הנע והמתן". בשלב זה הוא כיוון את מכ"מי סוללות ההוק על מנת לנעול על המיגים ולהפילם באמצעות סוללת ההוק. לסוללה היו 12 טילים מוכנים לפעולה. לאחר שמכ"ם בקרת האש של סוללות טילי קרקע-אוויר הוק – שהיו באחריות אש של יחידת הבקרה 528 וארבל – הצליח לנעול על המיגים, ביקש מפקד הסוללה מארבל רשות לאש חופשית. באותו רגע גילה ארבל שנחומי ושאקי ירדו מהקשר הקווי איתו. ארבל הבין שהפנטומים כנראה המריאו עצמאית ולכן מיד ביטל את הוראת הפתיחה באש לסוללת ההוק מחשש שהטילים יפגעו בפנטומים שהמריאו. זה אכן מה שקרה: נחומי המריא על דעת עצמו.
מיד אחרי ההמראה הוא עלה על ערוץ היירוט עם ארבל שהכווין אותו לכיוון המיגים, שנכנסו לתקיפה בפניה שמאלית מכיוון מזרח לשדה. באחד ממנועי הפנטום של שאקי התעוררה בעיה, דבר שגרם לו להמריא כחצי דקה מאוחר יותר. גם הוא עלה על ערוץ היירוט עם ארבל שהכווין למיגים, שהיו מעט צפונית-מערבית לשדה.[2]
מיד לאחר ההמראה הבחינו הטייסים במכתשי פצצות על מסלול הטיסה ובמטוסי מיג באוויר, והבינו שהבסיס נתון תחת מתקפה. אף על פי שבקרבות אוויר נהוג לטוס בזוגות כך שמטוס אחד מחפה על השני, החליטו הטייסים להתפצל כדי להגן על האזור שכלל גם את היישוב אופירה ובסיס חיל הים שלידו. נחומי ויבין נותרו בגזרה המזרחית, ושאקי עם רגב עברו לגזרה המערבית.
הקרב התרחש בגובה נמוך מאוד ובתנאים קשים. במהלך הקרב פגע מטוסם של שאקי ורגב שלוש פעמים בפני הים והצליח לצאת ללא נזק. במטוסם של נחומי ויבין כבה אחד מהמנועים לאחר שיגור טיל, והִקשה עליו בביצוע אחת מההפלות. הקרב נמשך כשש דקות (זמן ארוך יחסית), והסתיים עוד בטרם הגיעה רביעיית מטוסי מיראז' שהוקפצה לאזור לעזרה. בסך הכול הפילו נחומי ויבין ארבעה מטוסים, ושאקי ורגב הפילו שלושה מטוסים – ההפלות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים.
תוצאות הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שבעה מטוסי מיג מצריים הופלו על ידי שני מטוסי הפנטום (גרסת חיל הים היא שאחד המיגים הופל על ידי כלי הנ"מ שהיו במחנה חיל הים ובכלי השיט שבמעגן).
- חלק ממטוסי המיג 17 הטילו את פצצותיהם והוציאו מכלל פעולה את סוללת טילי ההוק יטנ"מ 136 של חיל האוויר הישראלי. חייל אחד נהרג ומספר חיילים נפצעו.
- שני הטייסים ושני הנווטים הישראלים קיבלו על קרב זה ואחרים במהלך המלחמה את עיטור המופת, על שיקול הדעת וקור הרוח שהוכיחו במעשיהם ולחימתם במהלך קרב האוויר הראשון שלהם.[3]
שעות אחדות לאחר הקרב תקפו שני מטוסי טופולב Tu-16 מצריים את יחידת הבקרה 528, הסמוכה לשדה אופיר, השמידו בטיל קלט את מתקניה וגרמו לחמישה הרוגים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אליעזר (צ'יטה) כהן, צבי לביא, השמים אינם הגבול סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, ספרית מעריב, 1990, עמודים 453–458.
- אהוד יונאי, "עליונות אווירית", בתרגום יפתח ספקטור, הוצאת כתר, 1995, פרק 22 – "יום הדין", עמודים 246–247.
- זאב אלמוג, מפקד שייטת 13 - הפלגות חיי, כנרת, זמורה ביתן, 2014, עמודים 818-817
- מירב הלפרין, אהרון לפידות, חליפת לחץ - דפים בספר הטיסות של חיל האוויר, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000, הפרק "שבע פטריות עשן", עמ' 127–130
- יצחק שטייגמן, מוכרחים להמשיך לנגן - חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים, מודן הוצאה לאור, 2023, הפרק "קרבות אוויר והפלת שבעה מטוסים מצריים מעל אופיר", עמ' 118–121.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "שני פאנטומים, שבעה מיגים ושש דקות", באתר בטאון חיל האוויר
- תיאור הקרב על ידי המוביל נחומי, באתר יוטיוב
- ניצן סדן, שני פאנטומים, עשרות מיגים: קרב האוויר שפתח את מלחמת יום כיפור, באתר כלכליסט, 12 באוקטובר 2019
- יונתן דינור, אבדות חיל האוויר המצרי במלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973, באתר "מרקיע שחקים", 14 באפריל 2021
Two Israeli Phantoms vs 28 Egyptian MiGs, 1973 - Animated, סרטון בערוץ "The Operations Room", באתר יוטיוב (אורך: 10:57)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אליעזר (צ'יטה) כהן, צבי לביא, השמים אינם הגבול סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, ספרית מעריב, 1990, בתרשים הקרב בעמוד 455, סעיף 6: "מרדף אחר מיג 21 בגובה נמוך מעל הים"
- ^ שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר - החלטות גורליות: חיל האוויר בתחילת מלחמת יום כיפור, ספרית מעריב, 2008, פרק 13, עמוד 287.
- ^
