בית כנסת הרמב"ן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת הרובע היהודי
ארון הקודש הכפול בבית כנסת הרמב"ן

בית הכנסת הרמב"ן הוא בית כנסת עתיק השוכן ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, ונחשב לבית הכנסת הקדום ביותר ברובע. יסוד בית כנסת זה מיוחס לרמב"ן, אולם ישנן השגות על זיהוי זה.

תיאור המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית כנסת הרמב"ן הוא אולם מלבני צר וארוך מאוד שכיוונו מזרח-מערב. בסמוך לכניסה אליו ממערב (מרחוב היהודים), יש כיום כמה חדרים, המשמשים לתפילה, שטיבל ולימוד. בצמוד למבנה מדרום שוכנת חצר קטנה המחפה על בור מים גדול.

בית הכנסת מחולק לשניים לאורכו, על ידי ארבעה עמודים נמוכים התומכים תקרת קשתות צולבות. נראה כי היה עמוד נוסף באמצע האולם, אך הוא הוסר (אולי כדי לפנות מקום לבימה), ויש המבקשים לזהותו עם עמוד מיותם העומד בחצר בית הכנסת מדרום. כותרות העמודים דומות לסגנון הדורי, ויש הטוענים כי מדובר בעמודים שהובאו מהקארדו הסמוך והוצבו במהופך. בעבר רווחה סברה כי גובה העמודים כפול מן הנראה לעין, וזאת מפני שרצפת בית הכנסת היום נסמכת על מילוי שהצטבר במקום במשך שנים, אולם לאחר שהתגלה חלקו הקדמי של בית הכנסת התברר כי העמוד הקדמי ניצב על בסיסו ואין רגליים לסברה שבית הכנסת היה עמוק יותר.

בכותל המזרח קבועים שני ארונות קודש, זאת בשל גזירה שגזרו המוסלמים בעת ששלטו על ירושלים. הגזירה קבעה כי על היהודים להכניס את הקוראן לתוך ארון הקודש- דבר שכמובן לא יעלה על הדעת. כפתרון מבריק הציע רב בית הכנסת לבנות ארון קודש נוסף, צמוד לארון הקיים, שאליו יוכנס הקוראן. כך נעשה, ואכן הביקורות הממשלתיות עברו בשלום ובשקט יחסי. למבנה אין כמעט חלונות, דבר המקנה לו אווירה אפלולית ברוב שעות היום.

בעת עבודות שיקום בית הכנסת התגלתה על אחת מכותרות העמודים כתובת חרותה ובה שמות שלושת האבות: אברהם, יצחק, ויעקב. תאריך הכתובת אינו ידוע, אך יש לשער שנחרתה עוד לפני סגירת בית הכנסת במאה ה-16.

בצדו המערבי של בית הכנסת, הפונה אל רחוב היהודים, יש כיום שני חדרי לימוד ותפילה. חדרים אלו אינם ממבנה בית הכנסת המקורי אלא חנויות שהוסבו לשימוש זה.

תולדות בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליית הרמב"ן לירושלים והקמת בית כנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגרת הרמב"ן ליד פתח בית הכנסת

בשנת 1267, בשנות ה-70 לחייו, נאלץ הרמב"ן לברוח מעירו גירונה שבספרד, בעקבות פולמוס יהודי-נוצרי בו היה מעורב. הרמב"ן החליט לעלות לארץ ישראל, וקבע את משכנו בעיר עכו. בביקור שערך בירושלים נוכח בחורבנה הנורא של העיר, וזאת בשל פלישת המונגולים מספר שנים קודם לכן. באגרת ששלח לבני משפחתו כתב:

ומה אגיד לכם בעניין הארץ? - כי רבה העזובה וגדול השיממון! וכללו של דבר: כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו: ירושלים חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל. ועם חורבנה היא טובה מאֹד, ויושביה קרוב לאלפים, ונוצרים בתוכם כג' מאות, פליטים מחרב השולטאן. ואין ישראל בתוכם, כי מעת באו התתרים (פלישת המונגולים לפני קרב עין ג'אלות) ברחו משם ומהם נהרגו בחרבם.

– אגרת הרמב"ן[1] (הפיסוק איננו במקור)

למרות שלא הייתה אז קהילה יהודית בירושלים, מצא לה הרמב"ן שריד בדמות זוג אחים צבעים, שאליהם התאסף מניין מתפללים בשבתות. בהמשך מכתבו מתאר הרמב"ן את ייסודו של בית כנסת בעיר, במבנה נטוש.

והנה זרזנו אותם, ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה. והתנדבנו לתיקון הבית, וכבר התחיל בשיפועו, ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו מירושלים, והבריחום שם בבוא התתרים, והנה יציבו בית הכנסת, ושם יתפללו, כי רבים באים לירושלים מדמשק וצובה וארץ מצרים וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו.

– שם

בית הכנסת שייסד הרמב"ן אינו זהה בהכרח עם המבנה המכונה כיום 'בית כנסת הרמב"ן (ראו בהמשך).

עדויות על בית הכנסת במאה ה-15[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמוד בבית הכנסת הרמב"ן עליו חרותים שמות שלושת האבות. תאריך החריתה אינו ידוע.
הפתח מבית הכנסת אל החצר

על פי מסמכי בית הדין השרעי בירושלים נרכש מבנה בית הכנסת ב"חצר האשכנזים" ב-25 במרץ 1425, בתקופת שלטון הממלוכים בירושלים.

בשנת 1488 עלה לירושלים רבי עובדיה מברטנורא, מפרש המשנה הנודע.בעת הגעתו לירושלים שיגר לאביו איגרת, ובה הוא מתאר את בית הכנסת של ירושלים: (תיאור זה אינו מתאר בהכרח את בית הכנסת שייסד הרמב"ן, ראו בהמשך)

ובית הכנסת של ירושלים הוא בנוי על גבי עמודים, וארוך וצר ואפל, ואין נוגה לו כי אם מן הפתח, ובתוכו בור של מים.

– אגרת רבי עובדיה מברטנורה[2]

גם רבי משה באסולה מתאר בשנת 1520 את בית הכנסת היחידי בירושלים: "בית כנסת אחד בלבד יש בירושלים ויפה הוא, עם ארבעה עמודים בתוכה".

סגירת בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

למבנה בית הכנסת צמוד מסגד סידנא עומר, שהוא בעל צריח רבוע המתוארך למאה ה-14. בעדותו של רבי עובדיה מברטנורא נקשר מבנה המסגד לסגירת בית הכנסת:

היה הבית ההוא של יהודי אחד, ומפני קטטה ומחלוקת שהיה לו עם היהודים נעשה ישמעאל. ובראות אמו כי בנה המיר דתו על כל הכעסים שהכעיסוהו היהודים, עמדה והקדישה את ביתה אשר בחצר בית הכנסת לבית תרפות של ישמעאלים ולעשות בו מוסקיטה להינקם מן היהודים.

– שם, שם

בשנת 1447 החריב אספסוף מוסלמי את בית הכנסת‏[3]. שנה לאחר מכן התיר הסולטאן הממלוכי קאיתבאי את פתיחת בית הכנסת מחדש, אולם בשנת 1587 הורה המושל העות'מאני של ירושלים על סגירתו באופן סופי בטענה שהמבנה מפר את תנאי עומר, האוסרים על הקמת בתי כנסת וכנסיות בירושלים.

במאה ה-17 הושב מבנה בית הכנסת לידי היהודים, אך נאסר עליהם להשתמש בו למטרות תפילה והתכנסות, והוא הוסב לשימוש כמחסן. רחל ינאית בן צבי שביקרה במקום לפני 1948 תיארה בספרה "אנו עולים" את בית-הכנסת, אך כמעט שלא זיהתה אותו כמבנה בית כנסת מפני ששימש אז כמפעל לייצור גבינות.

הפתיחה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום מלחמת ששת הימים, הוחלט לשקם את מבנה בית כנסת הרמב"ן, וזאת לאחר חפירת הצלה ארכאולוגית מהירה. כמו כן הובע הרצון להזדרז ולפתוח את בית כנסת הרמב"ן מחדש כבר באותה שנה - 1967, כדי "לסגור מעגל" של 700 שנה עם שנת עלייתו של הרמב"ן ארצה - 1267.

לאחר שיקומו של בית הכנסת הוא החל לשמש בית הכנסת המרכזי של תושבי הרובע היהודי, מאחר שבתי כנסת אחרים לא שוקמו אלא מאוחר יותר. כרב בית הכנסת נבחר הרב אביגדור נבנצל, אשר התנה עם הכנסו לתפקידו כי בית הכנסת לא ישא אופי ונוסח מסוים, אלא כל מתפלל ואף שליח הציבור ינהג כפי מנהג אבותיו. כך אף שאופי התפילה בבית הכנסת היא אשכנזית, הרי שהנוסח אינו אחיד, והוא משתנה לפי מנהג שליח הציבור. בשבתות מנהגי התפילה הם אשכנזיים מאחר שבני עדות ספרד מתפללים בבתי הכנסת הספרדיים.

הפולמוס על זיהוי בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השלושים של המאה העשרים זיהה האדריכל יעקב פינקרפלד את המבנה המוכר כיום בשם בית הכנסת הרמב"ן ברובע היהודי כמבנה העתיק אותו מתאר הרמב"ן בו נוסד על ידו בית כנסת. פינקרפלד פרסם את מסקנתו בספרו "בתי כנסיות בארץ ישראל מסוף תקופת הגאונים ועד עליית החסידים" (1946), והעלה השערה כי המבנה הקיים אינו נפרס על כל שטחו העתיק של בית הכנסת, וכי בית הכנסת ממשיך מזרחה מהמבנה הקיים. השערה זאת הוכחה כנכונה בחפירות ארכאולוגיות שנערכו לאחר מלחמת ששת הימים. השערתו של פינקרפלד התקבעה בתודעה הציבורית, ומאז ועד היום השתרש שמו של בית הכנסת כ"בית כנסת הרמב"ן".

אולם, מבחינה מחקרית קשה לקבל את השערתו, מאחר שמבנה זה אינו תואם כלל את התיאור באיגרת הרמבן: אין לא כיפה ולא עמודי שיש (חשוב לציין כי פינקרפלד ביקר במבנה בהיותו חשוך ביותר ונמנע ממנו לראות את גגו ששימש חצר המסגד הסמוך, כך שלא יכול היה לדעת שאין למבנה כיפה). אף מיקומו של בית הכנסת בעייתי, שכן בעת ישיבת הרמב"ן בירושלים, ישבה הקהילה היהודית בהר ציון ולא ברובע היהודי של ימינו.

לעומת זאת, תאוריהם של רבי עובדיה מברטנורא ושל רבי משה באסולה, נראים מתאימים יותר למבנה המכונה כיום בית הכנסת הרמב"ן, אשר שימש כבית הכנסת היחידי בירושלים בשלהי המאה ה-15. המחקרים נוטים לראות במבנה זה את מעונו השני של מניין מתפללי בית כנסת הרמב"ן המקורי, אשר העתיקו את מקום משכנם לתוככי הרובע היהודי של ימינו, ועמם עבר גם בית הכנסת.

הארכאולוג מאיר בן דב זיהה את החורבה שבה ייסד הרמב"ן בית כנסת עם קפלת תפילה ביזנטית שהתגלתה בהר ציון ליד חומת העיר העתיקה (כ-150 מטרים מהמבנה הידוע כיום בשם בית כנסת הרמב"ן). כאישוש לזיהויו הוא מסתמך על הסכסוך שפרץ בראשית המאה ה-15 בין נוצרים ויהודים בהר ציון, בדבר הבעלות על קבר דוד המלך, סכסוך שבעקבותיו גירשו שליטי העיר המוסלמים מהמקום הן את הנוצרים והן את היהודים. בעקבות גירוש זה, פנו היהודים להתיישבות בתחומי הרובע היהודי של ימינו, וייתכן שזו גם הסיבה של נדידת בית הכנסת הראשון למקומו השני.

ההיסטוריון אלחנן ריינר סבור‏‏[4] כי בית הכנסת שאותו מתאר הרמב"ן לא היה בית כנסת קדום שיהודי ירושלים חזרו אליו, אלא הוא בית כנסת חדש שהוכשר לתפילה במהלך ביקורו, ונועד להחליף את מקום התפילה הקודם בביתם של האחים הצבעים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אברהם דוד, שאלו שלום ירושלים - אסופת איגרות עבריות בעניינה של קהילת ירושלים ויהודיה בתקופה הממלוכית, הקיבוץ המאוחד, 2003, עמוד 42
  2. ^ שם, אגרת רבי עובדיה מברטנורה 1488, עמ' 191
  3. ^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 117
  4. ^ ‏אלחנן ריינר, "ואיך? שהרי ירושלים לחוד וציון לחוד! - (השכונה היהודית בירושלים לאחר התקופה הצלבנית)", (בתוך) נוף מולדתו, יוסי בן-ארצי, ישראל ברטל ואלחנן ריינר (עורכים), הוצאת מאגנס, תש"ס, עמ' 277‏