היסטוריה של גרמניה המזרחית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גרמניה המזרחית, או בשמה הרשמי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, היא מדינה שהתקיימה בין השנים 19491990, וכללה את המדינות הגרמניות מקלנבורג-מערב פומרניה, ברנדנבורג, ברלין (מלבד ברלין המערבית), סקסוניה, סקסוניה-אנהלט ותורינגיה. גרמניה המזרחית היא תולדה של ההפסד הגרמני במלחמת העולם השנייה. עם התפרקות הגוש הסובייטי התאחדה עם גרמניה המערבית.

להיסטוריה של האזור לפני הקמת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית ואחרי פירוקה ראו בהיסטוריה של גרמניה.

ההכרזה על הקמת הרפובליקה

הקמת המדינה 1945-1949[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועידת יאלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורי הכיבוש בגרמניה אחרי המלחמה. הגבול בין השטח הסובייטי (הצבוע באדום) לשטח יתר המעצמות הפך לגבול בין שתי הגרמניות, למעט המובלעת בברלין, בלב השטח הסובייטי, שהפכה לברלין המערבית בשליטת מערב גרמניה

עם סיומה הקרב של מלחמת העולם השנייה החליטו המעצמות המנצחות בועידת יאלטה, שנערכה בפברואר 1945, על חלוקתה של גרמניה לארבעה אזורי כיבוש, לפי הערכות של הטריטוריות שכל אחת מצבאות בעלות הברית תכבוש. בתחילה נקבעו רק שלושה אזורי כיבוש (עבור ברית המועצות, ארצות הברית ובריטניה), אך בעקבות מחאותיה של צרפת הוקצה גם לה אזור כיבוש, על חשבון האזורים של בריטניה וארצות הברית. עם כניעתה של גרמניה הנאצית ופירוק ממשלתה לקחה את סמכויות השלטון בגרמניה מועצת השליטה של בעלות הברית שייצגה את בריטניה, ארצות הברית, ברית המועצות וצרפת.

ועידת פוטסדאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועידת פוטסדאם שנערכה ביולי/אוגוסט 1945 הכירה בהחלטות ועידת יאלטה ובחלוקתה של גרמניה לאזורי הכיבוש. כן אישרה את הסמכויות של הממשל הצבאי הסובייטי בגרמניה (גרמנית: Sowjetische Militäradministration in Deutschland, SMAD). אזור הכיבוש הסובייטי הקיף את המדינות הגרמניות לשעבר מקלנבורג-מערב פומרניה, ברנדנבורג, סקסוניה, סקסוניה-אנהלט ותורינגיה. עיר הבירה ברלין חולקה בחלוקת משנה בין ארבעת כוחות הכיבוש חרף העובדה שמבחינה גאוגרפית היא הייתה ממוקמת עמוק בתוך השטח הסובייטי, כך שנוצרה מובלעת מערבית בתוך שטח זה.

פיצויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות הכיבוש נטלו את מושכות השלטון באזוריהם ביוני 1945. בתחילה קיימה כל מדינה את מדיניותה תוך שיתוף פעולה עם בעלות הברית האחרות. המדיניות המשותפת התמקדה בדה-נאציפיקציה ודה-מיליטריזציה של החברה הגרמנית. אולם עם חלוף הזמן כתוצאה מהמדיניות הסובייטית של פירוק מפעלי תעשייה והעברתם לברית המועצות כפיצויי מלחמה, החלו להתגבש אזורי הכיבוש המערביים והאזור הסובייטי כגושים כלכליים נפרדים. שאר התעשיות שהסובייטים לא החרימו הולאמו על ידם.

רפורמה חקלאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטונות הכיבוש הסובייטים יזמו רפורמה חקלאית שהפקיעה את כל האדמות בבעלות חברי המפלגה הנאצית ופושעי מלחמה, הבעלות הפרטית על אדמה הוגבלה לשטח של קילומטר אחד. במסגרת הרפורמה כ-500 אחוזות של יונקרים הוחרמו והפכו לחוות קולקטיביות (גרמנית: Landwirtschaftliche Produktionsgenossenschaft, LPG) ויותר מ-30,000 קילומטר חולקו בין חצי מיליון איכרים, עובדי אדמה ופליטים.

מתח פוליטי בין המעצמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארק מזרח גרמני

השוני הכלכלי שנוצר בין אזורי הכיבוש המערביים לאזור הסובייטי וניצני המלחמה הקרה שהתעוררו בדמות המתח הפוליטי בין ארצות הברית לברית המועצות, התבטאה בסירובו של ה-SMAD לקחת חלק בתוכנית מרשל. ארצות הברית, בריטניה וצרפת נפגשו בלונדון במרץ 1948 והסכימו לאחד את חלקי הכיבוש שתחת שלטונם למדינה גרמנית חדשה שנקראה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. בתגובה ברית המועצות פרשה ממועצת השליטה של בעלות הברית ועשתה הכנות לקראת ייסוד מדינה גרמנית עצמאית בשטח הכיבוש הסובייטי. החלוקה בין הגרמניות העמיקה ונעשתה ברורה עם הרפורמה במטבע ביוני 1948 שהכניסה את המרק המערב גרמני לשימוש במערב ואת המארק המזרח גרמני לשימוש במזרח.

הסובייטים עשו ניסיון להשתלט על ברלין המערבית על ידי הטלת מצור עליה, בתגובה בעלות הברית המערביות החליטו לשלוח הספקה לברלין ברכבת אווירית והמשבר נגמר ב-12 במאי 1949 בנסיגת הסובייטים מן המצור.

התפתחות פוליטית בגרמניה המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

וועידת האיחוד של המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הסוציאל-דמוקטית

בשטח הכיבוש הסובייטי צו מאת ה-SMAD נתן אישור להקמתן של מפלגות בתנאי שהן יהיו בעלות אידאולוגיה אנטי-פשיסטיות והבחירות לפרלמנט נקבעו לאוקטובר 1946. קואליציה שהייתה מורכבת מרובת המפלגות מהקשת הפוליטית וכללה בין השאר את המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, מפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי והמפלגה הליברלית דמוקרטית של גרמניה הוקמה ביוני 1945. המפלגה הקומוניסטית (שהיו בה 600,000 חברים בשטח הכיבוש הסובייטי) והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (שהיו בה 680,000 חברים בשטח הכיבוש הסובייטי) התמזגו בעקבות לחץ כבד שהופעל עליהן מה-SMAD והקימו באפריל 1946, את מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה. בבחירות שהתקיימו באוקטובר 1946 מפלגת האיחוד הסוציאליסטי זכתה בכ-50% מהקולות בכל המדינה. בברלין שבה החלוקה בין מזרח ומערב לא יצא אל הפועל עדיין מבחינה פוליטית המפלגה הובסה וגמרה רק במקום השלישי.

מפלגת האיחוד הסוציאליסטי, שתנהיג את גרמניה במזרחית ברוב שנות קיומה, עוצבה לפי דגם המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. ולטר אולבריכט נבחר כמזכירה הכללי הראשון. המפלגה הייתה בעלת מחויבת לאידאולוגיה המרקסיסטית לניניסטית ולמאבק המעמדות הבינלאומי.

כבר מן השלבים המוקדמים של קיומה ערכה המפלגה פעילות של האחדה פוליטית על מנת לבסס את שלטונה כמפלגה יחידה, רבים מחברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לשעבר וקומוניסטים מתונים טוהרו משורות המפלגה. מפלגות מעמד הביניים, מפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי והמפלגה הליברלית דמוקרטית הוחלשו עם יצירתם של המפלגה הלאומית דמוקרטית של גרמניה (גרמנית: Nationaldemokratische Partei Deutschlands, NDPD) ומפלגת האיכרים הדמוקרטית של גרמניה (גרמנית: Demokratische Bauernpartei Deutschlands, DBD). בנוסף מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה ייצגה בתוכה כמה איגודים מקצועיים, שהחשוב ביותר ביניהם היה האיחוד הפדרטיבי של הסוחרים הגרמנים החופשיים (גרמנית: Freier Deutscher Gewerkschaftsbund, FDGB). המפלגות והאיגודים המקצועיים היו למעשה בובות בידיה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי ושימשו להעמקת שליטתה בחברה המזרח גרמנית.

תהליך הדה-נאציפיקציה במזרח טופל באופן חמור וביתר נוקשות במזרח מאשר במערב שם הנושא הפך משני לשיקולים של תועלת ופרטיות. המערכת הפוליטית אפשרה השתתפות רק לתומכי הנאצים לשעבר שהצטרפו לוועד הלאומי למען גרמניה החופשית שהוקם במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי הסובייטים במטרה להיות חוד החנית של ההתנגדות הגרמנית למשטרו של אדולף היטלר.

ועדת הכלכלה הגרמנית (גרמנית: Deutsche Wirtschaftskomission, DKW) שכללה נציגים מכל המפלגות, לקחה עליה את האחריות האדמיניסטרטיבית במדינה בנובמבר 1948. ההכרזה הרשמית על הקמת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית הייתה ב-7 באוקטובר 1949. וילהלם פיק נבחר כנשיא הרפובליקה, כאשר הוא חולק את הכוח עם ולטר אולבריכט מזכ"ל מפלגת האיחוד הסוציאליסטי ואוטו גרוטהוול ששימש כראש מועצת השרים (ראש הממשלה).

השנים הראשונות 1949-1954[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת האיחוד הסוציאליסטי כמפלגת שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל מפלגת האיחוד הסוציאליסטי

החוקה של גרמניה המזרחית שהתקבלה בשנת 1949 הקימה את הפרלמנט העממי המזרח גרמני, הפולקסקאמר, והכריזה על גרמניה המזרחית כרפובליקה דמוקרטית. החזית הלאומית של גרמניה הדמוקרטית הייתה קואליציה של מפלגות וארגונים שבראשם עמד מפלגת האיחוד הסוציאליסטי. צעדים אלה ביססו את גרמניה המזרחית באופן רשמי כמדינה דמוקרטית כביכול אולם הלכה למעשה שלטה מפלגת האיחוד הסוציאליסטי בחזית הלאומית ובמועצת השרים ובכך רוקנה מתוכן את ההבטחות הדמוקרטיות בחוקה.

עובדי השירות הציבורי נדרשו לציית להחלטות מפלגה האיחוד הסוציאליסטי והיו נתונים לפיקוח מתמיד מצדה של המשטרה החשאית המזרח גרמנית, השטאזי, שבנוסף לתפקידיה הרגילים כסוכנות מודיעין הייתה אחראית לפיקוח על נאמנותם של האזרחים למשטר.

הקונגרס המפלגה השלישי, שנערך בשנת 1950, התמקד בפיתוח התעשייה במדינה. המגזר התעשייתי, שהעסיק 40% מכוח העבודה, עבר תהליך נוסף של הלאמה, שכתוצאה ממנו הוקמו "תעשיות העם" (גרמנית: Volkseigene Betriebe, VEB), אשר כללו כ-75% מהמגזר התעשייתי. תוכנית החומש הראשונה שפורסמה בשנת 1951 הנהיגה משטר של כלכלה ריכוזית ושמה דגש על פיתוח התעשייה הכבדה והגדלת פריון העבודה. הלחצים הכלכליים שנגרמו כתוצאה מן התוכנית הביאו לגלי הגירה גדולים לגרמניה המערבית.

סגירת הגבול עם גרמניה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגבול בין שתי הגרמניות

המרד המזרח גרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד המזרח-גרמני

כתוצאה ממותו של סטלין במרץ 1953 השלטון בברית המועצות התחלף ומנהיגה החדש, גאורגי מלנקוב, הודיעה של שינוי במדיניות הכלכלית והשמת הדגש על שיפור התעשיות הקלות וזמינות מוצרי הצריכה מתוך מטרה להעלות את רמת החיים. מתוך נאמנות לאדוניה במוסקבה הנהגת מזרח גרמניה הודיעה על אימוץ השינויים של מלנקוב במסגרת תוכנית המסלול החדש.

טנק סובייטי שנשלח לדכא את המפגינים

למרות הגדלת זמינותם של מוצרי הצריכה לפועלים כתוצאה מהתוכנית הכלכלית החדשה מכסות הייצור שהעובדים נדרשו לעמוד בהם נשארו גבוהות וכשהם הועלו עוד יותר בשנת 1953 הדבר הביאה לפריצת התקוממות של עובדים ממורמרים ברחבי המדינה שדרשו רפורמה כלכלית. ההתקוממות דוכאה בסופו של דבר על ידי הפולקספוליציי (משטרת העם) והצבא האדום ולפי הערכות כ-300 מן המתקוממים נהרגו במהלכה.

כתוצאה מן המרד ברית המועצות העניקה ריבונות מלאה לגרמניה המזרחית בשנת 1954, תשלומי פיצויי המלחמה הופסקו ומפעלי התעשייה בשליטה סובייטית חזרו לבעלות מזרח גרמנית. חמש המדינות שהרכיבו את הרפובליקה פורקו ואורגנו מחדש בצורה של 15 מחוזות, צבא העם הלאומי הוקם בשנת 1956 ומזרח גרמניה הפכה לחברה בברית ורשה.

מדיניות כלכלית 1956-1975[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולקטיביזציה והלאמה של החקלאות והתעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית שהתקיים בשנת 1956 דחה ניקיטה חרושצ'וב את הסטליניזם, ובהשפעת החלטתו החלה האינטליגנציה במפלגת האיחוד הסוציאליסטי בראשותו של וולפגנג הריך לדרוש ביצוע רפורמות מקיפות בגרמניה המזרחית, אולם מאמציהם נכשלו ועד סוף השנה הוא ועמיתיו טוהרו משורות מפלגת האיחוד הסוציאליסטי.

המפלגה אישרה מחדש את מנהיגותו של אולבריכט בשנת 1956 והציגה את תוכנית החומש השנייה (1956-60) שהדגישה את התפתחות טכנולוגית. כן הודיע השלטון על כוונתו לפתח אנרגיה גרעינית והכור הגרעיני הראשון בגרמניה המזרחית התחיל לפעול כבר בשנת 1957. מכסות הייצור הוגדלו ב-55% על ידי הממשלה והושם דגש מחודש על התעשייה הכבדה.

תוכנית החומש השנייה האיצה את המאמצים לקראת קולקטיביזציה של המגזר החקלאי והשלמת הלאמתו של המגזר התעשייתי. המגזר החקלאי הורכב מרובו בשנת 1958 על ידי 750,000 חוות בבעלות פרטית שהיווה 65% מהאדמות הניתנות לעיבוד לעומת 6,000 חוות שיתופיות (LPG). נחקקו חוקים בשנים 1958-59 המטילים מגבלות על בעלי החוות הפרטיות ונציגי המפלגה נשלחו לכפרים בניסיון לעודד קולקטיביזציה מרצון, כמה מן החוואים הפרטיים נעצרו בנובמבר ובדצמבר 1959 באשמת הפרות ההגבלות שהשלטון הטיל עליהם. מאמצי השלטון נשאו פרי ובאמצע שנות השישים כמעט 85% מכל האדמות הניתנות לעיבוד נוהלו על ידי 19,000 LPG והחוות בבעלות המדינה היוו 6% נוספים ובשנת 1961 המגזר הסוציאליסטי ייצר 90% מתוצרתה החקלאית של גרמניה המזרחית.

רפורמה מקיפה בניהול התעשייה יושמה בשנת 1958, הרפורמה כללה העברת האחריות למפעלי תעשייה לוועדת התכנון של המדינה. כדי להאיץ את תהליך ההלאמה השלטוטונות הציעו תמריץ לבעלים בדמות של שותפות עד 50% בתמורה להסכמתם להפיכת מפעליהם ל-VEB. המאמצים נשאו פרי בסוף שנות השישים רק 9% מהייצור התעשייתי של גרמניה המזרחית נעשה על ידי התעשייה הפרטית ותאגידי ייצור שיתופיים (גרמנית: Produktionsgenossenschaften, PG) שלטו כבשליש מהייצור במגזר האומני בשנת 1960-61, שהיווה עלייה מ-6% בשנת 1958.

מכיוון שתוכנית החומש השנייה נתקלה בקשיים בישומה היא הוחלפה על ידי תוכנית שבע השנים (1959-65). התוכנית החדשה שמה לה כמטרה להשתוות לגרמניה המערבית בשיעור הייצור לנפש עד סוף 1961. לכן התוכנית הגדילה את מכסות הייצור, וכיוונה להגדלה של פריון העבודה בשיעור של 85%. כתוצאה מהתוכנית התחילו גלי הגירה גדולים למערב כשרוב המהגרים הם עובדי צווארון לבן וחצי מהם אף היו מתחת לגיל 25.

כתוצאה מהגירה בהיקפים גדולים למערב של כוח עבודה מוכשר וצעיר נוצר איום על כלכלת גרמניה המזרחית בנוסף החשש מפני מדיניות החוץ התוקפנית של גרמניה המערבית הביאו את השלטון להקים סדרה של ביצורי גבול שהיו אמורים למנוע מעבר בין שתי הגרמניות שהביצור המפורסם מכולם היה חומת ברלין.

השיטה הכלכלית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון ששיעור הצמיחה התעשייתית השנתי של גרמניה המזרחית החלה לרדת משנת 1959, ברית המועצות המליצה על יישום את הרפורמות שהוצעו על ידי אווסי ליברמן, שדגל בשילוב רווחיות ועקרונות של השוק החופשי בשיטה הקומוניסטית. אולבריכט קיבל את ההצעה ואחרי התאמה של התאוריה למציאות המזרח גרמנית יישומה החל בשנת 1963 תחת השם "השיטה הכלכלית החדשה" (NES), הרפורמה הביאה לביזור בקבלת ההחלטות והכנסת שיקולים קפיטליסטים בגורמים לקבלת החלטות. מטרת ה-NES הייתה ליצור מערכת כלכלית יעילה והפיכת גרמניה המזרחית לאומה מובילה מבחינת רמת התיעוש.

תחת ה-NES משימת ביסוס ההתפתחות הכלכלית החדשה הייתה נתונה לפיקוח מרכזי ותהליך הביזור היה בהעברת סמכויות חלקית מן מוסדות המדינה אל חבר העסקים העממיים (גרמנית: Vereinigungen Volkseigener Betriebe, VVB). המדינה קבעה את ייעד הייצור הכללי אבל כל VVB קבע את חלוקת התקציב שלו, השימוש בטכנולוגיה והקצאת כוח האדם והמשאבים. ה-NES קבע שהחלטות ייצור יעשו על בסיס רווחיות, משכורות ישקפו את הביצועים בעבודה ושמחירים תלויים בכוחות השוק.

אליטה חדשה נוצרה בפוליטיקה כתוצאה מתוכנית ה-NES ולכן אולבריכט הודיעה בשנת 1963 על פתיחת הפוליטביורו והוועד המרכזי לחברי מפלגה צעירים בעלי חינוך טוב יותר וכישורי ניהול עליונים על קודמיהם בתפקיד. כתוצאה מכך האליטה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי נחלקה לשני פלגים בכל הקשור למדיניות כלכלית ופוליטית, ששיקפו את פער הדורות בין החברים.

הפתיחות החדשה של המפלגה אפשרה לאליטה הטכנוקרטית להיכנס לדרגים הגבוהים ביותר של הבירוקרטיה הממשלתית, דרגים שקודם היו שמורים באופן בלעדי לאידאולוגיים של המפלגה. מנהלים מן ה-VVB נבחרו על בסיס של יכולת מקצועית מאשר ציות אידאולוגי ולכן מספר מקומות העבודה של בעלי כישורים טכניים גדל. המפלגה שמה דגש על חינוך לכישורים ניהוליים וטכניים וגמלה עליהם בהתקדמות חברתית וחומרית. בנוסף עלייה כללית ברמת החיים של כלל האזרחים התרחשה בין השנים 1964-1967.

אולבריכט פתח במסע תעמולה בשנת 1968 בקרב חברות הקומקון למען הגדלת התפתחותם הכלכלית "באמצעות עצמם", ה-NES הוחלף בשיטה הכלכלית של סוציאליזם (ESS) שהתמקדה בהיי-טק מתוך מחשה שכך אפשר לעשות את הצמיחה הכלכלית העצמית אפשרית. תכנון מרכזי הוחזר למגזרים שתויגו כזקוקים לבנייה כגון האלקטרוניקה, התעשייה הכימית ותעשיית הפלסטיק, ננקטו פעולות לשילוב בין התעשיות השונות וניתנו סובסידיות כדי להאיץ את הצמיחה במגזרים מועדפים. אולם בסופו של דבר המשק לא הצליח לעמוד בייעדי היצור הגבוהים שהתוכנית תבעה וזה הביאה לחיסולה בשנת 1970.

המשימה העיקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית "המשימה העיקרית" שהוכנה לשימוש על ידי אריך הונקר בשנת 1971 שמה את הדגש מחדש על גישה מרקסיסטית-לניניסטית ואת מאבק המעמדות הבינלאומי. במהלך התקופה הזאת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי פתחה במסע תעמולה נרחב כדי לזכות בתמיכת הציבור לסוציאליזם בנוסח סובייטי ולתוכנית לשים את "העובד" במרכז. המשימה העיקרית שמרה על מטרת התיעוש אבל הדרך להשגתה הייתה באמצעות תכנון ריכוזי על ידי המדינה. סוציאליזם צרכני, היה המרכיב העיקרי של המשימה העיקרית, ונעשה ניסיון להגביר על הפופולריות של הסוציאליזם על ידי סיפוק הצרכים החומריים של מעמד הפועלים, המדינה העלתה את המשכורות והשתדלה להעלות את הזמינות של מוצרי הצריכה.

בניית יחידות דיור ושיפוץ קיימות הפכו לעדיפות של המשטר ו-60% מהם שימשו את מעמד הפועלים, דמי השכירות המשיכו להיות מסובסדים ונשארו נמוכים. אימהות קיבלו תשלום במהלך חופשות לידה ונבנו מקומות לטיפול בילדים, תשלומי הפנסיה הוגדלו אף הם.

מדיניות חוץ 1967-1975[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולבריכט נגד הדטאנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות החוץ אותה נקט אולבריכט בשנים 1967-71 דגלה בהתנגדות למדיניות הדטאנט של המערב, אף על פי שמדיניות זאת הייתה יכולה לסייע לגרמניה המזרחית להתגבר על בידודה הבינלאומי ולהשיג הכרה כמדינה עצמאית. באופן רשמי שתי הגרמניות חתרו לקיום איחוד ביניהם אולם המחויבות למערכות הפוליטיות הנוגדות שלהם עשתה את הדבר בלתי אפשרי ובשנת 1968 תיקון בחוקת גרמניה המזרחית קבע שרק שכל איחוד יוכל להתרחש רק תחת הדגל הקומוניסטי.

למרות הצלחת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי בביסוס הקומוניזם בגרמניה המזרחית ובייצוב המשטר היא נתקלה בקשיים בניסיונה לזכות באהדת הציבור שהמשטר הדמוקרטי והמצב החומרי הטוב יותר בגרמניה המערבית קסמו לרבים בו. לכן אולבריכט חשש שהפשרת היחסים עם גרמניה המערבית יגרום תסיסה בקרב אזרחי המדינה ויאיים על השלטון הקומוניסטי.

בשנות השישים המאוחרות נערכו מספר שינויים במשטר בדמות הפיכת מועצת המדינה לגוף השלטון העיקרי, המועצה בת 24 החברים שהונהגה על ידי אולבריכט ונשלטה על ידי 15 החברים שהשתייכו למפלגת האיחוד הסוציאליסטי הביאה לעידן חדש של שמרנות בפוליטיקה המזרח גרמנית. מדיניות הפנים והחוץ בשנותיו האחרונות של אולבריכט היו מחויבות לגישה תוקפנית כלפי המערב והאידאולוגיה הקפיטליסטית שלו, מדיניות החוץ דגלה בחיזוק הקשרים עם מדינות ברית ורשה וארגון התנגדות למדיניות הדטאנט ובשנת 1967 גרמניה המזרחית חתמה על הסכם עם צ'כוסלובקיה, פולין, הונגריה ובולגריה שבו הם מתחייבים לסיוע הדדי ולאי ביסוס קשרים עם גרמניה המערבית עד שבון תכיר בזכות הקיום של גרמניה המזרחית, גישה שזכתה לכינוי דוקטרינת אולבריכט.

ברית המועצות וגרמניה המערבית חתמו על אמנת מוסקבה באוגוסט 1970 שבה שתי המדינות מתחייבות לשמור את השלום ביניהם וגרמניה המערבית הכירה בקו הגבול שעובר באודר-נייסה. כתוצאה מכך ברית המועצות התחילה להפעיל לחץ על גרמניה המזרחית לפתוח בשיחות עם המערב, סירובו של אולבריכט פגע עוד יותר במנהיגותו שכבר התערערה כתוצאה מכישלון ה-ESS. בברכת הסובייטים הוועד המרכזי של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי במאי 1971 בחר את אריך הונקר לרשת את אולבריכט כמזכיר הכללי של המפלגה.

הגישה החדשה של הונקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד חתימת הסכם ברלין

גישתו של הונקר שילבה בין נאמנות לברית המועצות לגישה חיובית כלפי הדטאנט, בקונגרס המפלגה השמיני ביוני 1971 הוא הציג את התוכנית של משטרו החדש. במדיניות החוץ הונקר וויתר על השאיפה לאחד את גרמניה ואימץ אידאולוגיה הדוגלת בהפרדה והגנה על ריבונותה של גרמניה המזרחית והושם דגש הקשרים הידידותיים עם ברית המועצות. המדיניות החדשה כלפי המערב הובילה לחתימת הסכם ברלין בשנת 1971 ולהסכם בין שתי הגרמניות בשנת 1972.

שתי ההסכמים הביאו לנרמול היחסים בין הגרמניות. הסכם ברלין שנחתם על ידי בריטניה, צרפת, ארצות הברית וברית המועצות הגן על ריבונותה של גרמניה המערבית במערב ברלין ואמור היה לשפר את היחסים בין שתי חלקי ברלין, אולם ברית המועצות הדגישה שמערב ברלין לא תשולב בגרמניה המערבית. ההסכם בין שתי הגרמניות כלל הכרה הדדית והתחיבות לכיבוד הריבונות בין המדינות כמו כן הוא קבע שקשרים כלכלים, תרבותיים ודיפלומטים יבוססו בין שתי המדינות, ההסכם סלל את הדרך להצטרפותם של הגרמניות לאו"ם בספטמבר 1973 וכך גרמניה המזרחית זכתה בפעם הראשונה מאז ייסודה בהכרה בינלאומית רחבה.

שתי גרמניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומת ברלין הפכה לסמל לפירוד הגרמני

תיקון בחוקת גרמניה המזרחית נערך בשנת 1974 ונמחקו ממנה כל התייחסות ל"אומה הגרמנית", "האחדות הגרמנית", לעומת זאת נוספו לה ההגדרה של גרמניה המזרחית כ"אומה-מדינה סוציאליסטית של איכרים ופועלים" והגדירה את מקומה כ"חלק בלתי נפרד מן הקהילה של מדינות סוציאליסטיות". אולם מפלגת האיחוד הסוציאליסטי לא הצליחה לנטוע באזרחים את רעיון הלאומיות החדשה ואת תחושת הנאמנות לברית המועצות. הונקר, שנאלץ לעשות וויתור לדעת הקהל, הציג את הנוסחה של "אזרחות, מזרח גרמנית; לאום, גרמני" הייתה בכך משום הכרה בכישלון הניסיון לנתק את תושבי גרמניה המזרחית מהזהות והלאום הגרמני.

למרות מדיניותה הזהירה של המפלגה הדטאנט רק חיזק את הקשרים בין שתי הגרמניות. הקשרים בין אזרחי שתי המדינות שופרו ואזרחי מערב גרמניה הורשו לבקר במזרח, כמו כן אזרחי גרמניה המזרחית נחשפו בתדירות גבוה יותר לתרבות המערב, בעיקר דרך הרדיו הטלוויזיה. מערב גרמניה הפכה לספקית של מוצרי צריכה באיכות גבוה למזרח ומוצרים מזרחים נמכרו בחנויות במערב.

כחלק מאווירת הדטאנט גרמניה המזרחית השתתפה בוועידה למען ביטחון ושיתוף פעולה באירופה וביולי 1975 חתמה על הסכם הלסינקי שבו היא התחייבה לשמור על זכויות אדם. אף על פי שההסכם הבטיח חופש תנועה, בקשתם של 120,000 מזרח גרמנים להגר מהמדינה נדחתה.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהות לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשיתה גרמניה המזרחית שאפה לבסס לעצמה זהות שתהיה נפרדת מזאת של גרמניה המערבית והזהות הגרמנית של העבר, כתוצאה מהתיעוב שקרל מרקס רחש כלפי פרוסיה והעובדה שהקומוניסטים היו באופן מסורתי אויביה של השמרנות הפרוסית, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי ניסתה לחסל כל זכר למורשת הפרוסית בגרמניה המזרחית. מעמד היונקרים חוסל, ארמונו של הקייזר בברלין המזרחית נהרס ופסליו של פרידריך הגדול הוסרו מהרחובות, המפלגה העדיפה להחליפם כגיבורי האומה את במשתתפי המהפכה הגרמנית והקומוניסטים הגרמנים שנרצחו בזמן שלטונו של היטלר. למרות המדיניות האנטי פרוסית, צבאה של גרמניה המזרחית, ירש רבות מן המסורת הצבאית הפרוסית.

לאחר קונגרס המפלגה התשיעי במאי 1976 גרמניה המזרחית התחילה לחשוב על עצמה כנושאת ההיסטוריה המרכזית של גרמניה בעוד שגרמניה המערבית היא רק פרק חולף. כתוצאה מכך נוצרה הערכה מחודשת של העבר הפרוסי, גיבורים פרוסים כגון הגנרלים שלחמו כנגד נפוליאון בשנת 1813 הועלו למעמד גיבורים, פסליו של פרידריך הגדול הוצבו מחדש בחותות הערים והונקר עצמו החל להתייחס למלך הפרוסי בנאומיו.

דיסידנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ההפשרה ביחסים עם המערב שבאה בעקבות מדיניות הדטאנט, גרמניה המזרחית נותרה מחויב לקומוניזם בנוסח הסובייטי והמשיכה במדיניות היד הקשה בטיפול בדיסידנטים. למרות כל זאת התפתחה שכבה אליטיסטית מרקסיסטית בתוך מפלגת האיחוד הסוציאליסטי שביקרה את התנהלות השלטון וקראה לביצוען של רפורמות דמוקרטיות, בתגובה לדרישותיהם המפלגה ערכה טיהור משורותיה של כ-100 דיסידנטים.

למרות פעולות הדיכוי של השלטון, סופרים בגרמניה המזרחית התחילו לפרסם הצהרות פוליטיות בעיתונות המערב גרמנית שבהם הם מבקרים את התנהלות השלטון המזרח גרמני, הדוגמה הבולט ביותר לכך היא המקרה של רודולף בהרו שפרסם מאמר בשם "האלטרנטיבה במזרח אירופה", פרסום המאמר הוביל בסופו של דבר למאסרו והגלייתו מגרמניה המזרחית. מניפסט מטעם "הליגה הדמוקרטית קומוניסטית של גרמניה" פורסם בדר שפיגל בשנת 1977, הליגה שהייתה מורכבת כביכול מחברים אלמונים של מפלגת השלטון, דרשה רפורמות דמוקרטיות כצעד ראשון לקראת איחוד עם גרמניה המערבית.

המשטר המשיך בהחמרת הדיכוי כלפי דיסידנטים. הספרות, שהייתה אחד התחומים החופשיים היחידים בגרמניה המזרחית, הייתה מושא להתקפות אידאולוגיות וצנזורה ובסופה של דבר הוכפפה לפיקוח המדינה, מדיניות זאת הביאה לגל הגירה של אומנים אל מחוץ למזרח גרמניה. המוסד היחידי שיכל לבקר את המשטר היה הכנסייה הלותרנית, שאליה השתייכו רובם של אזרחי גרמניה המזרחית, ולכן המשטר גילה אליה יחס סובלני.

קונגרס המפלגה העשירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקונגרס המפלגה העשירי, שהתכנס באפריל 1981, הושם הדגש על התמקדות בשיפור הכלכלה, ייצוב המערכת הסוציאליסטית, שיפור יחסי החוץ וחיזוק הקשרים עם גרמניה המערבית. הקונגרס הציג את מפלגת האיחוד הסוציאליסטי ככוח המרכזי בחברה המזרח גרמני והמזכיר הכללי הונקר הדגיש את חשיבות החינוך של דור המשך נאמן כדי להבטיח את מעמדה של המפלגה. הוא הכריז שיותר משליש מחברי המפלגה וכמעט שני שליש ממזכירי המפלגה השלימו את לימודיהם באוניברסיטה או בבית ספר טכני ושארבע חמישיות ממזכירי המפלגה גם קיבלו חינוך בבית ספר מפלגתי למשך יותר משנה.

הונקר סירב לכל הקלה במדיניות הצנטרליזם הדמוקרטי ושם דגש על מדיניות ריכוזית בתוך המפלגה. הקונגרס אישר גם את מחויבותה של המפלגה למדיניות חברתית וכלכלית אחידה ואת תמיכתה בלי סייג בברית המועצות ובניגוד לקומוניסטים באיטליה, יוגוסלביה ורומניה הוא הודיעה על תמיכת המפלגה בהתערבות הצבאית הסובייטית באפגניסטן.

הוועד המרכזי שעד כה תפקד כגוף מייעץ הופחת במעמדו והפך לגוף נכבד בלי שום כוח ממשי, וכוחו של הפוליטביורו והמזכירות נשאר בלי שינוי. בנוסף לנושאי המדיניות הקונגרס הציג תוכנית חומש (1981-85) חדשה ששמה לה כמטרה את הגברת הייצור וניצול יעיל יותר של משאבים.

דעיכה והתמוטטות 1975-1989[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר הקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מהמסורת הגרמנית של שתיית קפה, קפה היה אחד ממוצרי הצריכה החשובים ביותר שיובאו לגרמניה המזרחית. כשהתרחשה עלייה חדה במחירי הקפה בשנים 1976-77 היא גרמה לבעיות כלכליות בגרמניה המזרחית וגרמה למחסור תמידי במטבע חוץ. בתגובה למשבר הפוליטביורו הפסיק את מכירת סוגי הקפה הזולים, הגביל את הגשתם במסעדות ועצר את אספקתם במוסדות ממשלתיים. בנוסף סוג חדש של קפה הוכנס לשוק, "מישקפה" (קפה מעורבב) שהיה מורכב מ-51% קפה ו-49% תחליפי קפה. באופן לא מפתיע הקפה החדש בעל הטעם הנורא לא זכה לפופולריות ולכן התקופה נודעת כ"משבר הקפה". המשבר נפתר בשנת 1978 כשמחירי הקפה בעולם התחילו לצנוח וגרמניה המזרחית חתמה על הסכם אספקת קפה עם וייטנאם. המשבר מהווה אחד מהדוגמאות הטובות ביותר לשבריריותה של הכלכלה המזרח גרמנית.

משבר חוב חיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות השמונים החוב החיצוני של גרמניה המזרחית תפח ליותר מ-40 מיליארד מארק גרמני, סכום שהיה סכום עצום ביחס ליכולת היצוא למערב שדרכו השיגה גרמניה המזרחית מטבע חוץ. מסמך שהוכן לפוליטביורו באוקטובר 1989 חזה שכדי לייצב את המצב יהיה צורך להגדיל את הייצוא למערב מ-2 מיליארד מארק ליותר מ-11 מיליארד מארק עד שנת 1995, אולם לא סביר שעלייה כזאת הייתה יכולה לקרות מבלי לעורר אי יציבות פוליטית.

משבר החוב נוצר כתוצאה מייבוא של רכיבי טכנולוגיה וחומרי גלם וניסיון לשמור על רמת החיים על ידי ייבוא של מוצרי צריכה. הניסיון המזרח גרמני להתחרות במערב נידון לכישלון וגם גרם לבזבוז משאבים גדול. לכל הצרות האלה נוספה החלטת ברית המועצות בשנת 1981 להפסיק לספק לגרמניה המזרחית נפט בזול.

התמוטטות המשטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפורמות בשיטה הקומוניסטית שמנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב התחיל ליזום בסוף שנות השמונים יחד עם הנסיגה מדוקטרינת ברז'נייב היווה איום על המשטר הלא פופולרי של גרמניה המזרחית שהתנגד להם בתקיפות מתוך הבנה שאם הרפורמות של גורבצ'וב ייושמו בגרמניה המזרחית הן יביאו להחלשתו ונפילתו של המשטר.

אולם את מהלך הרפורמות בגוש המזרחי לא ניתן היה לעצור ובאוגוסט 1989 בצעד שהיה הסדק הראשון במסך הברזל ממשלתה הרפורמיסטית של הונגריה פתחה את גבולות המדינה עם אוסטריה. אלפי מזרח גרמנים ניצלו זאת כדי להגר למערב. אלפים אחרים צרו על הנציגויות הדיפלומטיות של גרמניה המערבית במזרח אירופה, בדרישה לזכות להגר למערב. בתגובה הודיעה גרמניה המזרחית שהיא תספק תחבורה שתוביל את המהגרים לגרמניה המערבית תוך שהיא מתארת את הגירתם כגירוש גורמים "אנטי-חברתיים, בוגדניים וקרימינלים". בו בזמן החלו הפגנות המונים בלייפציג ובדרזדן, שבהן הועלתה הדרישה ליישום רפורמות דמוקרטיות במדינה.

מצעד צבאי כחלק מחגיגות ה-40 שנה לייסוד הרפובליקה

הונקר וצמרת המפלגה בחרו להתעלם מההפגנות ההמוניות ולהתרכז בחגיגות שנת ה-40 ליסודה של הרפובליקה, אולם באותו היום התפשטו ההפגנות אל הבירה וחזרו על הדרישה לקיום רפורמות דמוקרטיות והיה ברור שלא ניתן להתעלם מהן עוד. בניסיון לשמור על כוחה של מפלגת האיחוד הסוציאלי, לעצור את התפשטות המחאה ולהגן על יציבות המשטר הדיח הפוליטביורו באוקטובר 1989 את הונקר ומינה במקומו את אגון קרנץ למנהיג המדינה החדש.

בניסיון לעצור את המבוכה הבינלאומית שהיוו הפליטים שנהרו לגרמניה המערבית דרך מדינה שלישית המשטר הודיעה ב-9 בנובמבר 1989 על פתיחת הגבולות עם גרמניה המערבית ושכל מזרח גרמני שירצה להגר אליה יוכל לעשות כך, כתוצאה מההחלטה עשרות אלפי מזרח גרמנים עברו למערב. באותו יום הופלה חומת ברלין. אולם בניגוד לציפיותיו של המשטר פתיחת הגבול רק המריץ את ההפגנות כנגדו דבר שהביא להתפטרותו של קרנץ ולמינויו של הנס מודרו, קומוניסט בעלת גישה רפורמיסטית שהכריז על קיום בחירות חופשיות בגרמניה המזרחית.

בבחירות שנערכו במרץ 1990 מפלגת האיחוד הסוציאליסטי, ששינתה את שמה למפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי כניסיון לרענן את תדמיתה, ספגה תבוסה מוחצת. מפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי שזכתה בבחירות הקימה ממשלה בראשותו של לותר דה מייצירה.

מצבה של הממשלה החדשה היה קשה שכן גלי הפליטים שעברו למערב פגעו באופן קשה בכלכלתה ותפקודה התקין של מזרח גרמניה ולכן הוחלט להתחיל בשיחות על איחוד מחדש של גרמניה. לאחר משא ומתן עם המעצמות הכובשות לשעבר, סוכמו תנאי האיחוד וכך ב-3 באוקטובר 1990 הצטרפו מדינות המחוז שהרכיבו את גרמניה המזרחית לרפובליקה הפדרלית של גרמניה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]