הפוטש של אוגוסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפוטש של אוגוסט (מכונה גם הפיכת ינאייב והפיכת אוגוסט) הוא ניסיון הפיכה קצר שהתחולל בברית המועצות באוגוסט 1991, בניסיון להפיל את שלטונו של מיכאיל גורבצ'וב.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנקים מסוג T-80, הנשמעים לקושרים, נעים אל הכיכר האדומה

מאז מותו של סטלין התחולל בברית המועצות שינוי איטי בכיוון של השתחררות משלטונה של המפלגה הקומוניסטית שנמשך עד לפירוקה של ברית המועצות. בתהליך זה, שארך כמעט ארבעה עשורים, היו עליות ומורדות.

גאורגי מלנקוב שעמד בראש השלטון הסובייטי במשך תקופת ביניים קצרה הביא, חודשים אחדים לאחר מותו של סטלין, לנפילתו של ראש הנ.ק.ו.ד. האימתני לברנטי בריה באשמת "פשעים נגד המפלגה והמדינה", על כי הוא ושישה משותפיו "זממו במשך שנים ארוכות לתפוס את השלטון בברית המועצות ולהשיב את הקפיטליזם בסיוע סוכנויות ביון זרות". בריה נשפט בפני טריבונל מיוחד ונגזר עליו עונש מוות.

ניקיטה חרושצ'וב, ששלט בשנים 1953 - 1964, שחרר אסירי מחנות והביא לטיהורם של רבים מהם. בנאום הסודי, שנשא בפברואר 1956 בפני מושב סגור של הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, הוא הוקיע את פולחן האישיות שהנהיג סטלין, את פשעיו, את עריצותו ואת רצח ההמונים בכל תקופת שלטונו ובמיוחד בתקופת הטיהורים הגדולים. יחד עם זאת, דיכא חרושצ'וב בכוח את המרד ההונגרי ב-1956.

נסיגה בתהליך חלה בשנים 1964 - 1982, בימי שלטונו של לאוניד ברז'נייב, שייצג קו קומוניסטי קשוח כלפי פנים וכלפי מדינות הגוש המזרחי, אך במקביל הוביל מדיניות של דו קיום "דטאנט", לשם הפשרת המלחמה הקרה בין הגושים.

ההתקדמות הגדולה ביותר חלה בימי שלטונו של מיכאיל גורבצ'וב החל משנת 1985. בוועידת המפלגה הקומוניסטית ב-1986, הכריז גורבצ'וב על דרך חדשה שהתבססה על שני מושגים חדשים: ה"גלאסנוסט" ("פתיחות" - יתר חופש אישי) וה"פרסטרויקה" ("בנייה מחדש" - יתר חופש כלכלי). ב-1988 הכריז על ביטול "דוקטרינת ברז'נייב" שקבעה כי ברית המועצות לא תיתן למדינות מזרח אירופה לסטות מדרך הקומוניזם, דבר שהוביל לגל של שחרור ודמוקרטיזציה במדינות מזרח אירופה (מלבד רומניה שנשלטה על ידי הרודן ניקולאה צ'אושסקו) שכּונה סתיו העמים.

אחרי פירוק הגוש המזרחי הגיע גם תורה של ברית המועצות עצמה להתפרק. גורבצ'וב ניסה להגיע לברית פדרלית חדשה, בה תהפוך ברית המועצות לקונפדרציה שהמדינות המרכיבות אותה יהיו עצמאיות, ולברית יישארו נשיא, צבא ומדיניות חוץ משותפים. ההסכם היה אמור להיחתם ב-20 באוגוסט 1991 אולם ב-19 באוגוסט התחולל ניסיון ההפיכה של הקומוניסטים הדוקטרינרים השמרנים, מתנגדי הרפורמות, בהנהגת סגן הנשיא גנאדי ינאייב.

הדחת גורבצ'וב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 6:00 בבוקר ב-19 באוגוסט 1991, פרסמו כלי התקשורת, הרדיו והטלוויזיה, של ברית המועצות את ההודעה הדרמטית הבאה:

עקב חוסר יכולתו, מטעמי בריאות, של מיכאיל סרגייביץ' גורבצ'וב למלא את תפקידו כנשיא ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות, ועקב מעבר סמכויותיו, לפי סעיף 127 לחוקת ברית-המועצות, לסגן-הנשיא גנאדי איבאנוביץ' ינאייב, במטרה למנוע את המשבר העמוק והנרחב, המאבקים הפוליטיים, הבין-עדתיים והאזרחיים, את הכאוס והאנרכיה, המאיימים על חייהם וביטחונם של תושבי ברית-המועצות, על ריבונותה, שלמותה הטריטוריאלית, חירותה ועצמאותה של המולדת. כיוצא מתוצאות משאל-העם לשמירת קיומה של ברית-המועצות ומתוקף האינטרסים החיוניים של עמי המולדת, של כל תושבי ברית-המועצות, אנו מודיעים:

  • בהתאם לסעיף 127 של חוקת ברית-המועצות וסעיף 2 לחוק "ברית-המועצות" (אודות שלטון החוק בעת מצב חירום), ובהולכנו לקראת דרישותיהן של שכבות ציבור רחבות לחיוניות נקיטת אמצעים החלטיים ביותר למניעת הזחילה האיטית של כלל הציבור אל עבר קטסטרופה לאומית, לשם אבטחת החוק והסדר, עלינו להנהיג מצב שעת-חירום באזורים מסוימים של ברית-המועצות למשך 6 חודשים, החל מן השעה 4, שעון מוסקבה, ב-19 באוגוסט שנת 1991.
  • אנו קובעים כי בכל שטחי ברית-המועצות, החוק העליון היא חוקת ברית-המועצות וחוקי הפדרציה.
  • לצורך השלטון במדינה בשעת-החירום, אנו מקימים את הוועד הלאומי לשעת חירום (וכאן בא פירוט שמותיהם של שמונת הקושרים ובראשם גנאדי ינאייב ממלא מקום הנשיא).
  • אנו קובעים כי החלטות הוועד לשעת-חירום מחייבות את כל גופי השלטון, כל הפקידים וכל האזרחים בכל שטחי ברית-המועצות.

יום קודם לכן, ב-18 באוגוסט, באה משלחת של ארבעה מן הקושרים לבית הנופש של גורבצ'וב בחצי האי קרים, בו נפש גורבצ'וב מאז 4 באוגוסט, בהתכוונו לחזור למוסקבה ב-20 באוגוסט כדי לחתום על האמנה להפיכת ברית המועצות לקונפדרציה. בו בזמן נותקו כל קווי התקשורת מבית הנופש, שהיה שמור על ידי שומרים של הק.ג.ב., ולמקום הוחשה תגבורת נוספת של שומרים, שנצטוו שלא להתיר לאיש לעזוב את הבית. בכך הפך גורבצ'וב להיות נתון במעצר בית. הוא נדרש על ידי הקושרים להכריז על מצב חירום או לפרוש ולמנות את גנאדי ינאייב לנשיא במקומו. גורבצ'וב סירב להיענות לאולטימטום. הקושרים עזבו את הבית וגורבצ'וב נשאר נתון בו במעצר.

חברי הוועד הלאומי לשעת חירום:

ההשתלטות על מוסקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנקים מסוג T-80, הנשמעים לקושרים, על רקע הכיכר האדומה

בסביבות השעה 9 בבוקר ב-19 באוגוסט החלו טורי שריון של טנקים ושריוניות לנוע אל תוך העיר מוסקבה. הכיכר האדומה הוקפה בשרשרת של שריוניות וכוחות של צנחנים ואיש לא הורשה לעבור מבעדה לכיכר ולמאוזוליאום של לנין. רחובות מוסקבה התמלאו טורי חיילים ושריון ומחסומים הוצבו בנקודות שונות בעיר.

בכוונת הקושרים היה לעצור את נשיא הפדרציה הרוסית (שהייתה למעשה המדינה הרוסית, אחת מהמדינות הלאומיות שהרכיבו את ברית המועצות) בוריס ילצין, שעמד לחזור למוסקבה מביקור בקזחסטן ב-17 באוגוסט, או כאשר יגיע לווילה שלו ("דאצ'ה" במינוח הרוסי) בסביבות מוסקבה, אך הדבר לא עלה בידם וילצין הצליח להגיע בשעה 9 בערב ל"בית הלבן", משכנו של ממשל הפדרציה הרוסית, שהיה בגדר מבצרו של ילצין.

בהגיעו לבית הלבן פרסם ילצין, ביחד עם ראש ממשלת הפדרציה הרוסית ועם היושב ראש בפועל של הסובייט של הפדרציה, הכרזה לפיה ההפיכה היא ראקציונית ואנטי-קונסטיטוציונית. הצבא נדרש על ידם שלא להשתתף בהפיכה וכלל הציבור נדרש לפתוח בשביתה כללית עד אשר יתאפשר לנשיא מיכאיל גורבצ'וב לשאת את דברו לאומה. ההכרזה הודפסה והכרוזים פוזרו על פני העיר.

בשעות אחר הצהריים החלו תושבי מוסקבה להתאסף סביב הבית הלבן ולהקים סביבו מתרסים. בתגובה לכך הכריז גנאדי ינאייב על מצב חירום בעיר מוסקבה החל משעה 4 אחר הצהריים. ינאייב כינס מסיבת עיתונאים בשעה 5 שבה הכריז כי גורבצ'וב "נח" והוסיף כי:

במשך השנים הוא התעייף מאוד ונזקק לזמן מה כדי להשיב לעצמו את בריאותו.

ינאייב המשיך ואמר כי ועדת החירום מחויבת להמשך הרפורמות. דבריו נתקבלו בחוסר אמון והצופים הבחינו בחולשת גופו, בידיו הרועדות וביציבתו הרופפת, בעת שנשא את דבריו.

הקרב על הבית הלבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד באותו ערב ב-19 באוגוסט, הכריז ראש המטה של גדוד השריון שנצטווה להקיף את הבית הלבן, קצין בדרגת רב סרן, על נאמנותו למנהיגותו של נשיא הפדרציה הרוסית בוריס ילצין. ילצין טיפס על אחד הטנקים ונשא דבריו להמון. במפתיע שודרו דבריו אלו בחדשות הערב של הטלוויזיה הרוסית, שידור שבוצע כנראה על ידי מתנגדי ההפיכה ברשות הטלוויזיה.

למחרת, ב-20 באוגוסט, הכריז המפקד הצבאי של אזור מוסקבה, קצין בדרגת גנרל, על עוצר שהוטל בעיר משעה 11 בבוקר עד לשעה 5 אחר הצהריים. תושבי העיר ראו בכך אות כי הולכת ומתקרבת התקפה צבאית על הבית הלבן.

ההמונים שהקיפו את הבית הלבן ערכו הכנות לקראת ההתקפה. מעטים מהם היו חמושים אך רובם לא נשאו נשק. טנק בפיקודו של רב סרן שהכריז על נאמנותו להנהגה של הפדרציה הרוסית התרחק מן הבית הלבן. על המטה של מגיני הבית הלבן פיקד גנרל שהיה נציג בבית הנבחרים של הפדרציה. למרותו סרו מספר גנרלים וקצינים בכירים והם פיקדו על ציבור המתנדבים הרב שהקיף את הבניין.

בשעות אחר הצהריים ב-20 באוגוסט החליטו קריוצ'קוב, יזוב ופוגו לתקוף את הבית הלבן. קצינים הכפופים להם תכננו את המבצע שקראו לו בכינוי "מבצע רעם". במבצע אמורים היו להשתתף כוחות צבא, צנחנים וכוחות מיוחדים של הק.ג.ב. לרשות המבצע הועמדו שלושה טנקים ומספר מסוקים. מפקדי הכוח ובהם הגנרל אלכסנדר לבד, קרבו למגינים כדי לאמוד את כוחם, ונוכחו לראות כי המבצע אינו אפשרי, מאחר שהוא יהיה כרוך בשפיכות דמים.

בשעה 1 אחר חצות ב-21 באוגוסט שיירה של שריוניות נחסמה על ידי מתרסים שהניחו מגיני הבית הלבן במנהרה שדרכה חלפה השיירה. בירי של חיילי השיירה נהרגו שלושה צעירים מן המגינים ואחרים נפצעו. שריונית אחת עלתה באש אך איש מחיילי השיירה לא נפגע. השיירה נעצרה. כשדווח על כך למרשל יזוב, הוא חשש פן שפיכות הדמים תתרחב והורה לכוחות לסגת ממוסקבה.

בשעה 4 לפנות בוקר החלו הכוחות לצאת ממוסקבה. אנשי ועדת החירום נפגשו במשרד ההגנה והחליטו לשלוח משלחת לקרים להפגש עם מיכאיל גורבצ'וב ולנהל עמו משא ומתן.

כישלון הקשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנקים מסוג T-80, הנשמעים לקושרים, על רקע הכיכר האדומה

משלחת ראשי הקושרים ובהם ראש הק.ג.ב. קריוצ'קוב ושר ההגנה יזוב הגיעה לקרים בשעות הבוקר המוקדמות של 21 באוגוסט. המשלחת הגיעה בשעה 5 בבוקר לבית הנופש של ג'ורבאצ'וב, אך גורבצ'וב סירב להפגש עמם.

גורבצ'וב, שבית הנופש שלו חובר שוב לרשת הקשר, הכריז כי החלטות ועדת החירום מבוטלות וחבריה מפוטרים ממשרותיהם הממלכתיות. הקשר נכשל ומשרד התביעה הכללית של ברית המועצות החל לחקור את הקשר.

מיכאיל גורבצ'וב המריא מקרים למוסקבה. במקביל שבה גם משלחת הקושרים למוסקבה, כאשר קריוצ'קוב, יזוב ועמם אחד הקושרים האחרים הגיעו למוסקבה בשעות הבוקר של 22 באוגוסט הם נעצרו בנמל התעופה. שר הפנים פוגו נעצר במשרדו. יתר הקושרים נעצרו במהלך היומיים הבאים.

שתי החלטות חשובות התקבלו מיד עם כישלון הקשר. ההחלטה הראשונה הייתה החלטת הסובייט העליון של הפדרציה הרוסית להדיח מתפקידם את ראשי החבלים והמחוזות שתמכו בקושרים. להחלטה השנייה הייתה חשיבות סמלית עצומה - הסובייט העליון של הפדרציה החליט ב-22 באוגוסט, כי הדגל ההיסטורי של רוסיה, בצבעי לבן-כחול-אדום, יהיה מעתה הדגל של רוסיה במקום הדגל האדום של ברית המועצות.

אירוע בעל חשיבות היסטורית אירע בלילה שבין 22 באוגוסט לבין 23 באוגוסט, כאשר נאספו כ-1500 איש בכיכר שבחזית מטה הק.ג.ב. במוסקבה וצעקו ססמאות בגנות הארגון. לאחר מאמצים שנמשכו שעות ארוכות, עלה בידי המפגינים להפיל את פסלו של מייסד המשטרה החשאית הסובייטית, פליקס דז'רז'ינסקי, שניצב על ראש עמוד גבוה בחזית מטה הארגון.

הקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיכת ינאייב הסתיימה כמעט ללא שפיכות דמים, למעט שלושה גברים שנהרגו ברחובות מוסקבה:

  • איליה קריצ'בסקי, אדריכל יהודי, בן 28 במותו.
  • דימיטרי קומר, נהג, חייל משוחרר ממלחמת אפגניסטן, בן 23 במותו.
  • ולדימיר יוסוב, כלכלן, בן 37 במותו.

השלושה נהרגו בבוקר 21 באוגוסט כאשר איליה קריצ'בסקי ניסה לחסום שיירה של שריוניות ברחוב מרכזי במוסקבה על ידי הצתת אחת השריונית ונורה מאש השריונית. שני חבריו נורו כאשר ניסו לחלץ את גופתו.

ביום שבת, 24 באוגוסט, שלושה ימים לאחר כישלון ההפיכה, הובאו השלושה לקבורה במוסקבה בהלוויה המונית ומתוקשרת שבה צעדו אלפים מתושבי מוסקבה.

באותו מועד הוענק לשלושה, על פי צו של נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, התואר "גיבור ברית המועצות".

בראשית שנת 1992, בטקס שנערך בקרמלין, העניק סגן נשיא רוסיה אלכסנדר רוצקוי (ששנה לאחר מכן יחולל אף הוא הפיכה במוסקבה) את "אות לנין" לבני משפחותיהם של השלושה.

הדואר של ברית המועצות הוציא עוד ב-1991, לפני פירוק ברית המועצות, בול דואר לזכרו של כל אחד מהם.

בנוסף להם, שר הפנים של ברית המועצות, בוריס פוגו שלח יד בנפשו. פוגו, שהיה אחד מראשי הקושרים התאבד בירייה ב-23 באוגוסט בעודו במעצר. בטרם התאבד נטל את חיי אשתו, שבה ירה למוות.

התוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכישלון הביא לפירוקו של הק.ג.ב.; עם מעצרו של ולדימיר קריוצ'קוב מונה במקומו הגנרל ואדים בקטין, ב-23 באוגוסט 1991, לעמוד בראש הארגון וניתנה לו הסמכות לפרק את הארגון. ב-6 בנובמבר 1991 חדל הארגון מלהתקיים באופן רשמי. לאחר פירוק ברית המועצות התפצל הארגון למספר ארגונים נפרדים שהראשיים מביניהם הם שירות הביטחון הפדרלי (פ.ס.ב.) - האחראי על ענייני פנים, ו-סו"ר האחראי לביון חוץ.

כישלון הקשר הוכיח גם כי לא ניתן לעצור את מהלך הרפורמות בברית המועצות, אך הכוח להמשך ביצוען עבר לידיו של בוריס ילצין.

התהליך שהוביל לפירוקה של ברית המועצות ולחיסולה של המפלגה הקומוניסטית נמשך, לאחר כישלון הקשר, ביתר שאת, והביא תוך פרק זמן של ארבעה חודשים, ב-25 בדצמבר 1991, לפירוקה של ברית המועצות ולהקמתו של חבר המדינות שבראשו בוריס ילצין.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]