יצחק יעקב ריינס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יצחק יעקב ריינס
Reines.JPG
תאריך לידה י"ט בחשוון ת"ר
תאריך פטירה י' באלול תרע"ה
מקום פעילות שוקיאן ושווינצאן בליטא, לידה ברוסיה הלבנה
השתייכות ציונות דתית
נושאים שבהם עסק תנ"ך, ש"ס, הלכה, השכלה
תפקידים נוספים מייסד תנועת המזרחי
רבותיו הר יחיאל הלוי מקרלין
חיבוריו "עדות ביעקב" "חותם תוכנית", "אורים גדולים", "נאד של דמעות", אור שבעת הימים" שערי אורה ושמחה" "אור חדש על ציון"

הרב יצחק יעקב ריינס (י"ט בחשוון ת"ר, 1839 -י' באלול תרע"ה, 1915) היה רב ליטאי. נולד בקרלין שליד פינסק. מגדולי התורה ביהדות ליטא, ומייסד תנועת "המזרחי". נודע כעילוי תלמודי עוד בצעירותו. באר את התלמוד ואת ספרות המפרשים והפוסקים בשלוב רעיונות מדעיים ולוגיים. ייסד את ישיבת "תורה ומדע" ששילבה לימודים תורניים וכלליים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרב יצחק יעקב ריינס מגילת יוחסין ארוכה אותה פרסם בסוף ספרו "נאד של דמעות", והיא משתלשלת עד רש"י‏‏, שהתייחס אל דוד המלך.‏[1]

שם משפחתו בא לו מצד אם סבתו ששמה היה ריינה. בעלה, הרב משה, חי חיי פרישות ולמד תורה כל ימי חייו. אשתו, ריינה, הייתה בתו של הרב שלמה זלמן, שהיה אב בית דין בעיר מיר ומחברם של ספרים תורניים חשובים, ויוחס לר' שאול וואהל.‏[2]

אביו, הרב שלמה נפתלי, השתייך לחבורת תלמידי הגר"א שעלו לארץ בראשותו של ר' ישראל משקלוב, רצונם העז היה לעלות לארץ הקדוש ול"חונן את עפרה". היעד של הקבוצה היה יעד משיחי של הבאת הגאולה. בשנת 1809 השתקעו העולים בעיר ירושלים ובעיר צפת. בין המתיישבים בצפת היה אביו של הרב ריינס. חלק מפעולותיהם היה לייסד "כולל ובית המדרש לפרושים". ר' שלמה נפתלי קנה שם בית דפוס לספרים עבריים, ופרנסתו הייתה מצויה ברווח.‏[3]

עשרים וארבע שנה לאחר מכן, בחודש מאי 1834, התקוממו הפלאחים שבסביבות צפת ומרדו באיברהים פחה המצרי, שליט הארץ. בהגיעם לעיר פרעו ביהודים ושדדו את רכושם. גם רכושו של ר' שלמה נפתלי נלקח, ובית דפוסו נהרס. היהודים, ובתוכם גם ר' שלמה נפתלי נותרו חסרי כל. היהודים העשוקים פנו לאיברהים פחה בדרישה לשלם את הנזק, והוא הבטיח לגבות את הנזק מנכסי הפלאחים שנתפסו, אבל הרכוש מעולם לא הושב ליהודים.‏[4]

לפי בקשת ראשי הקהילה נסע ר' שלמה נפתלי לקהילות ישראל שברוסיה ובפולין, כשליח יהודי צפת, לאסוף כספים לשיקום היישוב היהודי. בהיותו בוורשה הגיע אליו הבשורה הנוראה, כי ביום האחד בינואר 1837 אירעה בצפת רעידת אדמה קשה, וכי כל בני משפחתו ביניהם, אשתו, בניו ואחותו מצאו את מותם בהתמוטט עליהם ביתם, בין אלפים מתושבי צפת היהודים שנהרגו.‏[5]

כתוצאה מאסונות נוראים אלה התדלדל היישוב היהודי בצפת, ולפי עצת ידידיו נשאר הרב נפתלי בחוץ לארץ והתיישב בעיר קארלין. כעבור שנת האבל נישא בשנית. בט' בחשוון ת"ר (1839) נולד בנם יצחק יעקב.

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חינוכו, כמו דרך חינוכם של כל ילדי ישראל בימים ההם- בחדר. יצחק יעקב הצעיר הצטיין מאוד בלימודיו, ומלמדיו עמדו על כישרונותיו הטובים, תפיסתו המהירה והבנתו העמוקה וניבאו לו הצלחות גדולות בעתיד. הוא ניחן בכוח התמדה מיוחד ובשקידה עצומה, וכבר בהיותו בן עשר ידע בעל-פה מספר מסכתות מסדר "נשים".‏[6]

אביו הציגו בפני אחד מגדולי תלמידי-החכמים שבעיר – הרב יחיאל הלוי, וזה, לאחר שעמד על ידיעותיו הרחבות וסגולותיו המיוחדות, קיבלו כתלמידו. בהיותו בן חמש עשרה כבר היו בידו חידושי תורה רבים שחידש תוך כדי לימודו. הוא התחיל להעלותם על הכתב, ובהיותו כבן שבע-עשרה הצטברו תחת ידו חידושי-תורה שהיוו ספר שלם, שקראו בשם "שותא דינקותא".‏[7]

באותם ימים הגיע לעיר איש למדן הוגה בתורת ה'. איש זה היה בקי גם במתמטיקה. כשעמד על טיבו של יצחק יעקב הצעיר, ביקש לקבל ממנו שיעורים במקצוע זה[דרוש מקור]. יכולות לימוד אלה השפיעו רבות יצחק יעקב ריינס, והוא החל להשתמש ביסודות ההגיוניים של המתמטיקה גם בלימוד הגמרא והפוסקים. הרב ריינס העיד על עצמו, כי "אור חדש הופיע אז עלי בדרכי לימודי, ומני אז הכה הלימוד הזה שורש בלבי עמוק עמוק".‏[8]

נסע ללמוד בישיבת וולוז'ין הידועה ומשם עבר לאישישוק. בישיבות אלה המשיך לשקוד על התורה, ונחשב בעיני חבריו ורבותיו ל"מתמיד" אמתי. הוא רכש לעצמו ידיעה רחבה בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי ובספרי הראשונים, ושמו יצא לתהילה כאחד הבחורים המצוינים בישיבה, ורבים ראו בו חתן פוטנציאלי לבתם. בהיותו בן שמונה עשרה התארס לבתו של הרב יוסף רוזין, רבה של העיר הורודוק ומאוחר יותר ראב"ד טלז וסלונים, שבה כיהן לאחר פטירת הרב יהושע יצחק שפירא.

הוסמך לרבנות על ידי רבנים גדולים ומפורסמים. התחתן בהיותו בן תשע-עשרה לבתו של הרב יוסף רוזין. לאחר חתונתו החל לסדר את חידושי-התורה שלו. במשך שלוש שנים חיבר שלושה חיבורים תורניים: "ראשית בכורים" – חידושים על ארבעת חלקי השולחן ערוך; "שואל ומשיב" - שאלות ותשובות להלכה למעשה ו"שותא דינקותא" – קובץ חידושים מימי צעירותו.‏[9]

חדשנות בכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "עדות ביעקב"

בשנת 1867 נבחר לרב בעיר שוקיאן. בעקבות משפט מסובך שבא לפניו, התעמק בהלכות עדות וכתב בנושא זה את ספר השו"ת "עדות ביעקב". בסוף שנת 1869 נבחר לרב בעיר שווינצאן. שם התחיל לחבר ספר גדול בשם "דרך בים", בו התווה שיטה חדשה בלימוד התלמוד המבוססת על חוקי ההיגיון המתמטיים.‏[10]

כדוגמה לשיטתו זו הוציא את ספר "חותם תוכנית". ספר זה הכה גלים בחוגי הלומדים, ורבים מגדולי ישראל וחכמיו שלחו לו מכתבי הערכה והוקרה. למרות זאת עורר הרב ריינס גם ביקורות שליליות וחריפות לספרו מצד חוגים שחששו מהכנסת שיטות מודרניות ובלתי מקובלות בלימוד התלמוד, וכך הפכו הרב ריינס ושיטתו להיות מוקד של מחלוקת בעולם לומדי התלמוד.‏[11]

בשיטת לימודו באה תעוזה חדשנית, והיא עתידה הייתה למצוא עצמה באפיקים נוספים בה התעמק. אפיקים אלה העמידו אותו במרכזה של סערות ציבוריות וויכוחים רעיוניים עם רבנים שונים מקהילות שונות.‏[12]

שילוב לימודי קודש וחול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב ריינס התעסק רבות בשאלת דרכי הלימוד והחינוך. הוא ידע כי צעירים יהודים רבים, נושאים את עינם ללימודים כלליים ולהשכלה במקצועות המדע השונים, אשר לא נמצאו במוסדות החינוך הקיימים; ישיבות ובתי מדרש שבהם עסקו רק בלימודי קודש, ובעיקר בתלמוד תורה. מי שרצה לקנות השכלה כללית ומדעים, חייב היה ללמוד בגימנסיה או באוניברסיטה, אשר לא היו פתוחות בדרך-כלל בפני יהודים בכלל, ובפרט בפני יהודים שומרי תורה ומצוות, אשר מקפידים בלבושם המסורתי. רבים מבין אלו שהתענינו בהשכלה מסוג זה נטשו את דרך התורה, וניסו להידמות לגויים בכול.‏[13].

בעיני יהודים רבים עולם היהדות נתפס כמפגר, מסוגר ומכוער, לעומת תנועת ההשכלה שסימלה את הקידמה. בישיבות היו תלמידים שעסקו בסתר בלימודי חול, קראו ספרות ולמדו שפות שונות. מעשים אלה היו מעין התמרדות כנגד ראשי הישיבות שהתנגדו להכנסת לימודי מסוג אילו לישיבות. בעיני רבים, הן הצעירים והן ראשי עולם התורה ועולם ההשכלה הם שני עולמות המתנגשים וסותרים, אשר אינם יכולים לחיות יחד. המחלוקת בנושא הלכה והחמירה.

הרב ריינס ראה את הסכנה הטמונה בקרע זה, וחשב כיצד ניתן למנוע את המצב או לפחות לצמצמו. הוא הגיע למסקנה ששורש הבעיה טמון בכך שהצעירים שחושקים בהשכלה ובמדע, נאלצים ל"רעות בשדות זרים", מפני שאינם יכולים למצוא דברים אלה בביתם. מכיוון שהיה משוכנע, שתורה ומדע משלימים זה את זה ועולים בקנה אחד, הדרך לתיקון המצב יימצא על ידי הכנסת שינויים בסדרי החינוך שבישיבות, דהיינו על ידי הכנסת לימודי חול לתוכנית הלימודים. לימודי החול בישיבות יהיו על טהרת הקודש ולא להפך. ברגע שהצעירים יקבלו את אשר הם חפצים בגלוי בישיבה הם לא יחפשו זאת בסתר.‏[14]

ייסוד ישיבת "תורה ומדע"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1882 בפטרבורג שברוסיה התאספו גדולי הרבנים ומנהיגי הקהילות לדון בבעיית היהודים. בהתכנסות זו העלה הרב ריינס את הצעתו, והיא להכניס לתוך תוכנית הלימודים של בתי הישיבות גם לימוד שפת המדינה ויתר המדעים הכלליים. אך הוא נתקל בהתנגדות עזה מצד זקני הרבנים. הרב ריינס לא התייאש והחליט להקים בכוחות עצמו ישיבה כזאת שתשלב בתוכה לימודי קודש ולימודי חול.‏[15]

באתו הזמן כיהן הרב ריינס ברבנות העיר שווינציאני, ושם ייסד את הישיבה הראשונה שבה נלמדו גם לימודי חול. שם הישיבה היה "תורה ומדע". הייתה זו מהפכה גדולה ובעיני רבים הדבר התקבל כחילול הקודש, והיו אף כאלה שהתנכלו לרב ריינס ולישיבתו, עד שלבסוף נאלץ הרב לסגור את הישיבה, לאחר שהתקיימה ברציפות במשך ארבע שנים.

לאחר סגירת הישיבה התקבל הרב ריינס בשנת 1888 לתפקיד מגיד-מישרים של קהילת וילנה [לאחר שהרב יעקב יוסף עבר לניו-יורק], ולאחר שקיבל הצעה מהקהילה היהודית במנצ'סטר שבאנגליה התיישב שם לזמן קצר של שלושה חודשים בלבד. למרות התנאים והשכר הגבוה שהובטח לו, לא מצא הרב ריינס בקהילה זו מקום מתאים לפעילותו הרוחנית והחינוכית וחזר לרוסיה. בשובו לרוסיה התקבל כרב של העיר לידא, שם ייסד מחדש את ישיבת "תורה ומדע" בשנת 1905.‏[16].

גולת הכותרת של חדשנותו באה לידי ביטוי בהתמסרותו לתנועה הציונית ובייסוד "המזרחי"- תנועה ציונית דתית. בנוסף לתפקודו כרבה של העיר וכראש הישיבה, נטל הרב ריינס תפקידים מרכזיים בתנועה הציונית, כראש וכמנהיג הציונים הדתיים שהתלכדו סביב דגל "המזרחי". בכך הפכה העיר לידא למרכז התנועה הציונות הדתית.

הרב ריינס סירב בתוקף לשייך את הישיבה לתנועת ה"מזרחי", לדידו ישנה ציונות וישנה ישיבה, ושני אלה הם דברים נפרדים. הרב ריינס דגל בחינוך טבעי, לפיו הכרה הוליסטית של החומר מובילה את האדם להשקפת עולם מסוימת ואין צורך להטיף להם מבחינה פוליטית.‏[17].

הרעיון הציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הרעיון הציוני הגיע כבר בימי צעירותו של הרב ריינס. כבר בהיותו צעיר הגיעו לאוזניו דבריו של הרב צבי קלישר ועל תוכניתו להקמת "חברת ארץ נושבת". הרב ריינס הוקסם מרעיונותיו של הרב קלישר ושיגר אליו מכתב ובו תוכנית רחבה להרחבת הגשמת תוכניותיו. הרב קלישר התרשם מאוד ממכתבו של הרב ריינס ונשאר עימו בקשרי מכתבים בנוגע לנושא של היישוב בארץ ישראל.

משפיע נוסף על הגותו הציונית של הרב ריינס היה הרב שמואל מוהליבר, שהיה אחד המנהיגים הבולטים של תנועת "חיבת ציון" ורבה הראשי של היהדות הדתית בתוכה. הרב ריינס נפגש עם הרב מוהליבר מספר פעמים והציג בפניו את תוכניותיו להרחבת הפעילות היהודית הדתית במסגרת תנועה זו. הוא היה סבור שחסרונה של "חיבת ציון" הוא בכך, שהיא איננה מקיפה המונים, אלא רק מתעסקת בקטנות. לפי דעתו צריך לקשור התיישבות בארץ ישראל יחד עם מפעל חינוכי גדול.‏[18].

אחת מתוכניותיו של הרב ריינס הייתה להקים רשת רחבה של בתי ספר ברמות וסוגים שונים שבאמצעותם תיהפך ארץ ישראל למרכז התורה של העם היהודי. הרב מוהליבר ראה בתוכניתו של ריינס דמיונית מדי ובשל המחסור באמצעים דחה תוכנית זו.‏[19]

הצטרפות לתנועה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב ריינס היה "חובב ציון" נלהב. מצבם של היהודים ברוסיה העסיק אותו מאוד, והצורך במציאת דרכים נכונות להקל על גורלם לא נתנה לו מנוח, והוא הקדיש לכך מחשבה רבה.

הקונגרס הציוני בבזל

כשפרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים", ואחרי כן כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, עקב הרב ריינס בדריכות ובעניין רב אחר המתרחש. הוא המתין שנתיים מיום כינוס הקונגרס עד שהצטרף לתנועה הציונית. במשך שנתיים אלה, כך הסביר בספרו "שני המאורות", חקר והתבונן בכל פרט ופרט מן הנעשה בתנועה חדשה זו. דרש וחקר "לטיבו של האיש העומד בראשה, אם הוא ראוי לעמוד בראש תנועה לאומית כזאת, כמה יש לסמוך עליו וכמה הוא מוכשר לתפקיד זה", ורק לאחר שהשתכנע, כי מוקמת תנועה חיובית ולאחר שעמד על "גודל רוחו" של ד"ר הרצל, מנהיג התנועה, הצטרף אליה.‏[20]

ראשית השתתפותו בפעולות התנועה הציונית הייתה בקונגרס הציוני השלישי שהתקיים בשנת 1899 בבזל. הקונגרס עשה עליו רושם גדול, וההשתתפות בו הייתה בשבילו חוויה מרוממת. בעצם ההתכנסות של יהודים מכל קצוות תבל, בהם אנשים מסוגים שונים, בעלי-דעות שונות מתאחדים סביב רעיון תקומת ישראל והצלתו, זהו רעיון חשוב כשלעצמו.

את דעותיו והשקפותיו על הציונות ומנוקדת שיפוט דתית הוא פרסם ספר מיוחד בשם "אור חדש על ציון" בשנת 1902. בספרו הוא דן בכל השאלות והטענות מצד מתנגדי הציונות. כל שאלה הוא מנתח לחלקים ודן בהם בשיטת השכל ההגיוני וגם מצד ההשקפה התורנית והדתית. הוא מגיע למסקנה כי כל אילו הן טענות ללא בסיס וללא יסוד נאמן בתורה ובדת. בתוך הטענות נגד הציונות הוא מזכיר כי אין בסיס לטענה שאומרת שהתנועה הציונית לא ממקור קדוש.

בתשובות ברורות והגיוניות הוא מגיע לידי מסקנה כי "כל מי שמחליט שרעיון הציוני יש לו יחס עם החופשיות צריך בדיקה אחריו והוא בכלל המחלל את הקדשים כי אין לכך חילול הקודש יותר מזה להחליט כי הציונות מתייחסת לחופש". לפיו אם יש מקום לייחס כזה הוא משתי סיבות: או כי החופש מסבב את הציונות או כי הציונות מסבבת את החופש, האמת לדעתו היא שרק קדושת הארץ גורמת לזה שגם החופשים משתתפים בתנועה זו.‏[21].

העובדה שרבים ממשתתפי הקונגרס באו אל התנועה הציונית על סף התבוללות, היא זכות גדולה לתנועה. אף על פי שחלקם הגדול הוא חופשי בדעות ואינו מקיים מצוות, הרי עצם השתתפותם בתנועה הציונית היא שיבה אל היהדות – "לנגד עינינו הופיעו פתאום רבים מאחינו בני ישראל אשר הרחיקו ללכת מאוד מאוד וכבר נואשנו מהם, והנה פתאום לנגד עינינו – אחים נאמנים..."

הוא ברך על העובדה שרבים אשר היו נותנים עד כה מכישרונם לנכרים בארצות מגוריהם הנה מעתה הם ישקיעו את כל כוחם ומרצם בעבודה לצורכי עמם.

הקולטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"קולטורה" אפיינה חלק מהציונים המשכילים החילוניים שדרשו לכלול בתוכנית הרשמית המחייבת של ההסתדרות הציונית את עבודת ה"קולטורה", כלומר - על ההסתדרות הציונית לפעול לחידוש היהדות מבחינה תרבותית. במקום הדת שהייתה במשך הדורות הגורם המרכזי המאחד של כל היהודים באשר הם. הכוונה הייתה לתת לעם תרבות לאומית חילונית. לפי ההסתדרות הציונית "להיות עם חופשי בארצנו" – פירושו – חופשי לא רק מעול הגויים, אלא גם מעול התורה והמצוות.

עם הגיעו של הקונגרס הציוני השלישי, עמד הרב ריינס בראש מחנה הציונים החרדיים שהתקוממו לרעיון זה בצורה נחרצת. שאלת ה"קולטורה" הובאה לקונגרס הציוני השלישי בעקבות החלטת הקונגרס בשנה שקדמה לו, החלטה זו קבעה, כי מבחינה עקרונית שואפת הציונות לא רק לתחייה כלכלית ומדינית, אלא גם לתחייה רוחנית של העם, אך עם זאת לא תנקוט הציונות בניגוד לדת, שכן אין זה עניינה של ההסתדרות הציונית לעסוק בכך.‏[22].

הרב ריינס שהתנגד לרעיון ה"קולטורה", התנגד גם לרעיון של החייאת השפה העברית, שהיה אבן היסוד של אנשי הקולטורה. באופן אירוני הוא היה היחיד שנאם בקונגרס בשפה העברית. כל שאר הנואמים דיברו בגרמנית. רעיון החייאת השפה העברית נדחה ושלום הבית נשמר. גם בקונגרס הרביעי בשנת 1900 עלתה הסוגיה על הפרק ונדחתה.

לקראת הקונגרס הציוני החמישי ב- 1901 התארגנו אנשי ה"קולטורה" - הציונים המשכילים, בסיעה מיוחדת שכונתה "הפראקציה העממית", כאשר אחת המטרות המרכזיות הייתה הגבלת השפעת הדתיים בתנועה הציונית, כך שתהיה חובה לאחד את עבודת התרבות כחלק בלתי נפרד מהחובות הציוניות. כוחם של אנשי ה"קולטורה" גבר, מצב זה הוביל לוויכוח גדול בין הצד הדתי לחילוני.

ייסוד ה"מזרחי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוויכוח שהתעורר בין אנשי הקולטורה לדתיים עוררה ברב ריינס את הרצון להקים את מפלגת "המזרחי". עד אז היו חברים בקונגרס סיעות שונות, כעת בעזרת הצעירים הדתיים מצליח הרב ריינס להקים מפלגה שמחוברת למטרה אחת- להוות חלק מהתנועה הציונית תוך שימור ישותה העצמית-דתית.

בהמשך פורסם "קול קורא" בהשראתו של הרב ריינס. בזה משתקפת עמדת מחבריו באשר ליחסי דת והתנועה הלאומית. בסקירה ההיסטורית מודגש הקשר של הציונות לחיבת ציון. ההתייחסות החיובית של החרדים אל הפעולה הזאת נראתה כמובנת מאליו, שכן היה רצון לתחייה של שיבת ציון שתתן ביטחון וצביון מיוחד לעם ישראל.

בין הנימוקים ב"קול קורא" נקראו היהודים החרדיים לחובתם להצטרף לתנועה הציונית מבחינה הלכתית, שכן ישנה מצווה ביישוב ארץ ישראל. ה"קול קורא" הקדיש תשומת לב לשאלת שיתוף פעולה עם החילוניים בתוך התנועה הציונית. לטענת הרב ריינס אסור לפחד מלהשתתף בפעילות מבורכת, גם אם יתקלו באנשים החולקים על דעתם. בנושא יישוב ארץ ישראל יש לשתף פעולה עם החילוניים.

כדי למנוע מבעלי הדעות החילוניים להטמיע את חותמם על התנועה הציונית ועל דמות היישוב היהודי בארץ ישראל, הוקם המרכז הרוחני ושמו "המזרחי". מרכז זה תפקידו לארגן בתוכו את הציונים החרדים כדי להגן על דעותיהם. המזרחי ראה לעצמו מטרה כפולה, מצד אחד "להאציל מרוח היהדות הנאמנה על הציונות בכללה, ולחזק ולהרחיב את רגש הדת בתוך הציונות", ומצד שני – "להפיץ את רוח הציונות בכל גבולות אחינו היראים למקומותיהם".‏[23].

כינוס היסוד של "המזרחי" היה בשנת 1902 בפרשבורג שבסלובקיה, כשעל הפרק נושא "הקולטורה". הפולמוס הגיע לשיאו בועידת מינסק ברוסיה באותה שנה. ועידה זו היוותה את מבחן הכוח הראשון בין ה"מזרחי" ל"פראקציה העממית". הייתה זו הועידה הראשונה של ציוני רוסיה שהתכנסה על ידי השלטונות.‏[24].

ועידה זו עוררה עניין רב, ואף כונתה "הקונגרס של ציוני רוסיה". הועידה דנה בבעיית היהודים, כאשר הנושא הנוסף המרכזי שנידון בוועידה היה נושא הקולטורה שעורר ויכוח סוער שנמשך שלושה ימים. הרב ריינס השתתף בוויכוח והגיע בנאומו עד לכדי דמעות. בדבריו אמר שמטרת הקונגרס הייתה למצוא בית לעם היהודי, אבל ה"קולטורה" לדידו הביאה רק צרות.‏[25]

הרב ריינס מגיע לקונגרס הציוני החמישי עם תמיכה מלאה של מפלגתו. קבוצה נוספת בקונגרס הייתה קבוצה של ציוניים לא דתיים שהתנגדו ל"קולטורה" מטעמים מדיניים. לדעתם יש לפעול באמצעיים מדיניים להקמת מדינה יהודית. כל פעילות אחרת תגרע מהתוצאה המיוחלת. קבוצה זו הצטרפה לרב ריינס ולציונים הדתיים.

אנשי "הפראקציה העממית", חששו שתביעתם תידחה ופרשו מהקונגרס. הרצל שפחד שיחול פילוג בתנועה הציונית הלך ופייס בין הצדדים. הרב ריינס ראה שעל-פי רוב יש רצון להכניס את רעיון הקולטורה, והבין כי יציאה למאבק לבד לא תביא לתועלת דתית, ואף עלולה להביא לנזק. הריחוק לדידו עלול לקלקל מלתקן. סופו של הקונגרס בקבלת ההצעה, תוך הסכמה מפורשת שנעשתה בין אחד העם לרב ריינס, כי החינוך הדתי ישאר בידי הדתיים. כלומר, הרב ריינס מקבל את הצעה בתנאי שיהיו שתי מערכות חינוך נפרדות- אחת ציונית חילונית בהשפעת הקולטורה ואחת ציונית דתית. בתום הקונגרס נבחרו הוועדות הארציות לתרבות.‏[26]

תוכנית אוגנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית אוגנדה

לאחר שהניסיון לקבל צ'רטר על ארץ ישראל מהשלטון הטורקי לא צלח, קיבל הרצל הצעה משר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברליין, אפשרות לקבל את אוגנדה שבאפריקה. בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903, בעקבות מאורעות קישינב, הרצל היה מודע להתנגדות שעלולה להתעורר, ולכן הציע את התוכנית כ"מקלט לילה" ליהודים הנרדפים ברוסיה.

נושא אוגנדה הביא לוויכוח גדול בקונגרס. המחנה הציוני התחלק לשניים- תומכים ומתנגדים. גם בתוך תנועת המזרחי נוצר וויכוח גדול. הרב ריינס שהושפע גם הוא מהמאורעות הקשים שעברו על היהודים באותה תקופה האמין, כי עם ישראל בסכנה פיזית-קיומית. גאולה מבחינותו התוכנית היא הצלה של העם היהודי.

הרב ריינס שהיה מקורב להרצל, לא ויתר על נאמנותו והחליט לתמוך בתוכנית. הוא הסביר על התמיכה בתוכנית במכתב לאחד מראשי הציונות:

Cquote2.svg

והנה דעתי היא, כי לא על-פי תורה ולא על-פי ההיגיון הישר יכולים אנו להיפטר מהשתדלות בדבר השגת איזו ארץ מקלט בעד רבבות אחינו הנודדים... וחובה קדושה רובצת עלינו להסתגל בהשגת איזו ארץ מקלט בעד האומללים הללו, כל זמן שקצרה ידנו מלהראות להם את הדרך המובילה ציונה".

Cquote3.svg
– ד' ‏‬שמש, הרב יצחק יעקב ריינס : מחולל הציונות הדתית, משרד החינוך והתרבות/אגף החינוך הדתי, ירושלים תשל"ז (1977), עמ' 35.

הרב ריינס רואה בתוכנית זו תוכנית זמנית, כאשר היעד הסופי הוא ארץ ישראל.

Cquote2.svg

"ובהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע מציון עיר קודשנו. ונהפוך הוא הדבר. הסכמנו לאפריקה, מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו ורוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון".

Cquote3.svg
– מכתב לתיאודור הרצל (1903), 180

בעקבות הוויכוחים הוחלט לשלוח משלחת עסקנים של הסוכנות היהודית, במטרה לבדוק את השטח באוגנדה. המשלחת חזרה עם דו"ח מפורט בו מצוין, כי האזור איננו ראוי להתיישבות וההצעה ירדה מהפרק.‏[27]

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקונגרס הציוני ה-10 בשנת 1910 עזבו חלק מחברי "המזרחי" את ההסתדרות הציונית, אך הרב ריינס נלחם נגד מגמה זו ונותר מנהיג "המזרחי" עד לפטירתו.

הרב ריינס ייזכר בחדשנות לימודיו שבאה לידי ביטוי ב"ישיבת תורה ומדע" בה למדו הצעירים לימודים כלליים לצד לימודי קודש. לדידו היה צורך לשנות את שיטת הלימוד המסורתית ולתקן את מוסד הישיבות, דרך זו תמשוך את הצעירים ולא תרחיק אותם.

הקמת "המזרחי" הייתה הגשמת רעיונותיו הציוניים. הוא ראה בצורך העז של גאולת העם היהודי. פירושו לגאולה היה קודם כל גאולה פיזית ולאחריה גאולה רוחנית. הרב ריינס שהיה עד למאורעות קשים נגד היהודים הבין, כי זו הדרך היחידה לשמר את עם היהודי.

רעיונותיו החדשניים לא התקבלו בעין יפה בחברה החרדית של אותה תקופה. הרב ריינס הועמד להשמצות רבות עד לכדי חרם. ולמרות שחיבר ספרים רבים, מעטים יצאו לאור.

הרב ריינס נקבר בבית העלמין היהודי בלידא, שנהרס בשנת 1941 וכיום לא ידוע מקום קבורתו המדויק.

על שמו נקרא המושב הדתי שדה יעקב וכן רחובות רבים בערי ישראל.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי הלכות:

.

ספרי דרשות:

ספרי הגות והשקפה:'

  • אור חדש על ציון (וילנה תרס"ב)
  • ספר הערכים - ערכים המסודרים בסדר ההיגיון והמחקר הפילוסופי לפי נושאים על האדם והטבע, עם ישראל, ארץ ישראל, וכל העניינים העומדים ברומות של עולם באנושות ובישראל. יצא לאור על ידי "החברה להוצאת ספרי רבי יצחק יעקב ריינעס, מאושרת מטעם הממשלה" (בנו הרב אברהם דוב בר סידר את הספר לדפוס), ניו יורק תרפ"ו.
  • שני המאורות - חיבור בין שני חלקים. בראשון ששמו "אור עמים" על סיבת היחס האכזרי של עמים מסוימים לישראל, ובשני הנקרא "זיכרון בספר" ישנם שני שערים שהראשון בהם הוא "אור לו בציון" על חיבת ציון וייסוד תנועת ה"מזרחי" והשני הוא "אור תורה" על לימוד חול בישיבות. יצא לאור בפיוטרקוב תרע"ג.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏‬ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס : מחולל הציונות הדתית, משרד החינוך והתרבות/אגף החינוך הדתי, ירושלים תשל"ז (1977), עמ' 13.‏‬
  2. ^ הרב יהודה ליב הכהן מימון, הרב ר' יצחק יעקב ריינס-תולדותיו, בהוצאת "המזרחי", ורשה תר"פ (1920), עמ' 3.
  3. ^ ‏‬הרב מימון, זכר זאת ליעקב : תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, הוצאת פלומן, ירושלים תרצ"ד (1934), עמ' 5-4.
  4. ^ הרב מימון, הרב ר' יצחק יעקב ריינס-תולדותיו. עמ' 5-4.
  5. ^ ‏‬הרב מימון, זכר זאת ליעקב : תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, עמ' 13.
  6. ^ ‏‬שם, עמ' 7-6.
  7. ^ ד' ‏‬שמש, הרב יצחק יעקב ריינס : מחולל הציונות הדתית, עמ' 14.‏‬
  8. ^ שם, עמ' 14-15.‏‬
  9. ^ הרב מימון, הרב ר' יצחק יעקב ריינס-תולדותיו, עמ' 7-6.
  10. ^ שם, עמ' 9-8.
  11. ^ י' שפירא, (2002), "דרכו של הרב יצחק יעקב ריינס אל הציונות".
  12. ^ מתוך: הרב יעקב יצחק ריינס, באתר עמלנט.
  13. ^ ‏‬ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס : מחולל הציונות הדתית, עמ' 16-15.‏‬
  14. ^ מתוך המאמר ב"עמלנט".
  15. ^ א' סטריקובסקי, הרב יצחק יעקב ריינס - אבות הציונות הדתית, משרד החינוך התרבות והספורט/מינהל התרבות האגף לתרבות תורנית, עמ' 38-37, ירושלים תשנ"ט (1999).
  16. ^ ד' ‏‬שמש, הרב יצחק יעקב ריינס : מחולל הציונות הדתית, עמ' 16.‏‬
  17. ^ הרב מימון, הרב ר'יצחק יעקב ריינס-תולדותיו, ע' 18.
  18. ^ ‏‬הרב מימון, זכר זאת ליעקב : תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, עמ' 12-11.
  19. ^ מתוך המאמר של י' שפירא "דרכו של הרב יצחק יעקב ריינס אל הציונות" שבאתר דעת.
  20. ^ א' סטריקובסקי, הרב יצחק יעקב ריינס - אבות הציונות הדתית, עמ' 32.
  21. ^ ‏‬הרב מימון, זכר זאת ליעקב : תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, עמ' 18-17.
  22. ^ ‏‬ד' שמש ד, הרב יצחק יעקב ריינס : מחולל הציונות הדתית, עמ' 31-30.‏‬
  23. ^ ‏‬ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס: מחולל הציונות הדתית, עמ' 34-33.
  24. ^ הרב מימון, הרב ר' יצחק יעקב ריינס-תולדותיו, עמ' 11-10.
  25. ^ ראו מאמרו של י' שפירא שבאתר דעת.
  26. ^ א' סטריקובסקי, הרב יצחק יעקב ריינס - אבות הציונות הדתית, עמ' 35-34.
  27. ^ צ' הרשקוביץ, הרצאה בנושא : "הרב יצחק יעקב ריינס" שהתקיימה ב-17 במרץ 2009).
  28. ^ בנו של הרב משה צבי רבינוביץ' שהיה רבה השני של הקהילה היהודית באנטופול. היה בעל זיכרון ותפיסה מבריקים במיוחד. למד בתלמוד תורה בבריסק, ובישיבת גרודנה, ולאחר מכן למד פילולוגיה (ענף בבלשנות) באוניברסיטת ברסלאו ורפואה באוניברסיטת פאריס. תרגם לצרפתית חלקים מהתלמוד וכתב בשפה זו את "התלמוד והרפואה", "החוקים הפליליים בתלמוד", "מבוא לתלמוד" ו"אמונת ישראל". בסוף ימיו פעל בתנועת חיבת ציון והיה ממארגני ועידת קטוביץ.
  29. ^ המחבר הוציא כמה שנים קודם לכן את טללי אורות : ממשנתו של הגאון רבי יצחק יעקב ריינס ותולדותיו, בהוצאת "מורשת", תל אביב תשט"ו.