ירון אזרחי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ירון האזרחי)
ירון אזרחי
צילום מ-2010
צילום מ-2010
לידה 19 באפריל 1940
תל אביב, פלשתינה (א"י)
פטירה 29 בינואר 2019 (בגיל 78)
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
בן או בת זוג רות הכהן-פינצ'ובר
סדרה דיקובן אזרחי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ירון אזרחי (19 באפריל 1940 – 29 בינואר 2019) היה פילוסוף וחוקר ישראלי בתחום מדע המדינה, ההיסטוריה והמוסר, שכיהן כפרופסור במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. זכה בפרס על מפעל חיים מטעם האגודה הישראלית למדע המדינה בשנת 2009.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירון אזרחי נולד ב-1940 וגדל בתל אביב לכנר והמוזיקאי יריב אזרחי, לשעבר מנהל קונסרבטוריון רון שולמית ולחנה. למד בבתי הספר העממיים "הכרמל", "דובנוב" ו"הקליר" בתל אביב, ב"תיכון חדש" בתל אביב ושנה אחת ב"תיכון בית הכרם" בירושלים. לאחר שרותו בצה"ל החל ב-1960 ללמוד פילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית. בין מוריו הבולטים היו הפרופסורים שמואל נח אייזנשטדט, יוסף בן-דוד, שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך. נסע ללימודי דוקטורט באוניברסיטת הרווארד ב-1966 וקיבל תואר דוקטור מטעם אוניברסיטה זו ב-1972. בין מוריו הבולטים בהרווארד היו הפרופסורים הנרי קיסינג'ר, דון פרייס, רוברט מרטון, קרל דויטש וג'ודית שקלאר, אשר בהדרכתה כתב את עבודת הדוקטורט. נושא עבודת הדוקטורט שלו היה: "התנאים החברתיים והפוליטיים להתגבשות המדע המודרני ושרידותו במשטרים דמוקרטים ולא דמוקרטים". בתקופת לימודיו שימש יועץ למדיניות המדע של ארצות הברית בבית הלבן ובאקדמיה הלאומית למדע בוושינגטון. בסיום לימודיו ב-1971 הצטרף לסגל האוניברסיטה העברית עד לפרישתו ביוני 2008. מונה למרצה ב-1972, למרצה בכיר ב-1977, לפרופסור חבר ב-1990 ולפרופסור מן המניין ב-1998. החליף את פרופסור יוסף בן-דוד כראש התוכנית לפילוסופיה והיסטוריה של המדעים ולאחר מכן כיהן כמופקד הקתדרה על שם משפחת גרשטן למדעי המדינה. אזרחי שהה כעמית מחקר במכון למחקר מתקדם במדעי ההתנהגות בסטנפורד (1977-8); שימש כפרופסור אורח באוניברסיטאות פנסילבניה (1973-4) באוניברסיטת דיוק (1986-4), הרווארד (1990-1986), פרינסטון (1992-3), בראון (2008) ובמכון רוקפלר בבלג'יו (2011).

כיהן כיועץ למדיניות מדע בישראל לאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (1983-1973). השתתף כחבר המועצה למדיניות מדע של נשיא המדינה בתקופת כהונתו של הנשיא אפרים קציר. ב-1992 הצטרף כעמית בכיר למכון הישראלי לדמוקרטיה ועסק עד 2003 בסוגיות האיומים הפנימיים על הדמוקרטיה הישראלית, בעיקר בשני נושאים עיקריים: השפעת ההון על ריכוז השליטה בעיתונות הישראלית וסכנות הנובעות מהעדר חוקה. השתתף בכתיבת מסמכים והצעת חוקה למדינת ישראל במסגרת ועדה שבראשה עמד נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר. כחלק מפרויקט החוקה לישראל, כתב אזרחי יחד עם פרופסור מרדכי קרמניצר את הספר "ישראל לקראת דמוקרטיה חוקתית", שפורסם על ידי המכון ב-2001.

במסגרת המכון לדמוקרטיה נלחם נגד הצעות חוק המכוננות משאל עם בישראל ונגד תופעות של שחיתות שלטונית. הרצה במכללה לביטחון לאומי (2009-2007) ושימש חבר בוועדה האקדמית שלה.

במשך שנות ה-80 היה שותף פעיל בשיחות שהתקיימו באירופה עם אינטלקטואלים פלסטינים שחלקם התמנו אחר כך לנציגים פלסטינים רשמיים בשיחות השלום. בהמשך עסק בסכנה הקיימת לדעתו בהתנחלויות לדמוקרטיה הישראלית. לדעתו, הקפאת חלות החוקים והליכי אכיפה מול תהליך כוחני של בניית ההתנחלויות במשך עשרות שנים יצרו תת-תרבות של אי-לגאליזם, שעודד אלימות שגלשה לחברה הישראלית כולה. מגמות אלה שקיבלו תמיכה, בחלקן הגדול בהסתר, מממשלות ישראל והצבא, קטעו את תהליך הקונסטיטוליזציה (constitutionalization) של מדינת ישראל, שהתקדם מ-1948 עד 1974 לערך באורח סביר. בשעה שהמדינה החלה מרשה וממשיכה להרשות קיום מערכת שלמה של כוחנות מחוץ לחוקי המדינה, ישראל כמדינת חוק נמצאת בתהליך מסוכן של התדרדרות למצב של אלימות לא מוסדרת, של "מדינה בדרך" - מצב שקדם להקמת המדינה. זאת מעבר לתוצאות החמורות של מגמות אלה ללגיטימציה הבינלאומית של ישראל כדמוקרטיה וכמדינה שוחרת שלום.[1]

שימש כמומחה ופרשן לפוליטיקה בישראל בעיתונות בישראל ובעיתונות הבינלאומית. בנוסף להיותו מרואיין לעיתים קרובות לעיתונים וערוצי הטלוויזיה בישראל. אזרחי רואיין פעמים רבות על ידי "הניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" ו"טיים מגזין". מאמריו פורסמו ב-"Foreign Affairs", ומאמר (עם בנו, עורך הדין אריאל אזרחי) פורסם בעיתון "El Hayat". אזרחי רואיין אף על ידי הרשתות BBC, CNN, ובתוכניות כ-"60 דקות"‏, "Charlie Rose", ועוד.

אזרחי השתייך לשמאל פוליטי בישראל[2] ונטל חלק פעיל בשיח הציבורי[3] ובהפגנות נגד ההתנחלויות.[4][5]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבו של ירון אזרחי, מרדכי אזרחי-קרישבסקי, היה יושב-ראש הסתדרות המורים בארץ-ישראל ואחד מאנשי חוגו של אליעזר בן-יהודה בהחייאת השפה העברית וממקימי ועד הלשון. אחי סבו, ד"ר גרשון יצחק קרישבסקי, היה סבו של עזר ויצמן. אמו, חנה דיזנהויז (1981-1906), עלתה לארץ ישראל בגיל 17 מפולין, למדה כימיה וספרנות והייתה מנהלת הספרייה, מרצה ואוצרת במוזיאון תל אביב. אחות אביו, לינה רחל לאה, פסנתרנית ושחקנית תיאטרון, נישאה למשה הופנקו, שהיה מנהל "קונסרבטוריון שולמית". אביו יריב אזרחי היה מנהל "קונסרבטוריון רון", אשר לאחר סגירת "קונסרבטוריון שולמית" הפך ל"קונסרבטוריון רון שולמית".

ירון אזרחי היה נשוי לסדרה דיקובן אזרחי, ילידת ארצות הברית, פרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית, ולהם נולדו שלושה ילדים. אשתו השנייה הייתה רות הכהן-פינצ'ובר, פרופסור למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית. אחותו עופרה, הנשואה לארכאולוג מגן ברושי, היא מוזיקאית שפתחה סניף של "קונסרבטוריון רון שולמית" בירושלים וניהלה אותו במשך שנים רבות.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדע ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

The Descent of Icarus: Science and the transformation of Contemporary Democracy

ספר זה (נפילתו של איקרוס: מדע וגלגולי הדמוקרטיה בזמננו) ראה אור בהוצאת הרווארד ב-1990.[6] בספר זה מנתח אזרחי את השפעתו העמוקה של המדע על התפתחות הדמוקרטיה הליברלית מבחינה מוסדית ותרבותית, השוני במעמדו במשטרים לא דמוקרטיים וההשלכות הפוליטיות הנובעות מכך. במשטרים דמוקרטים מודרניים היו ניסיונות לבסס על המדע תפישה אינסטרומנטלית-מטריאליסטית של הפוליטיקה ואת חזון הנאורות של פוליטיקה רציונלית שקופה. אולם, כפי שאזרחי מראה, מהמחצית השנייה של המאה העשרים ניכרת התרחקות גוברת והולכת של הפרקטיקה הפוליטית בדמוקרטיות מחזון הפוליטיקה הנאורה.[7]

על הכיוון החדש של הדמוקרטיות בנות זמננו כתב ירון אזרחי את הספר העוסק בזיקה בין התפתחות הדמיון הפוליטי הקולקטיבי והדמוקרטיה במעבר מהמודרניות לעידן הפוסט-מודרני:

Imagined Democracies: Necessary Political Fictions

בספר זה (הדמיון הפוליטי של הדמוקרטיה: פיקציות מועילות) שראה אור בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' בשנת 2012[8] מציע אזרחי גישה חדשה להבנת הפוליטיקה וההיסטוריה של משטרים ובעיקר של התפתחות הדמוקרטיות. לפי תפישה זו עלייתם ושקיעתם של משטרים מושפעת משינויים היסטוריים בדמיון הקולקטיבי על מקורות הסמכות והסדר הפוליטי. אם בעבר המשטרים היו מבוססים על דמיוניים (imaginaries) פוליטיים של סמכות שמקורה בהתגלות דתית, בבחירה אלוהית של משפחת מלוכה מקודשת, בחוקי הטבע, ההיסטוריה והחברה - עלית הדמוקרטיה קשורה בדמיון הסמכות השלטונית בריבונות העם. אך גם דמיון קולקטיבי זה של הסדר הפוליטי עובר לדעת אזרחי תהליכי שחיקה ושינוי המשפיעים על מגמות הדמוקרטיה בזמננו.[9]

מאמריו הבולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחי ניתח בשני מאמרים את השפעותיה התרבותיות-פוליטיות של תפיסת הפיזיקה המהפכנית של איינשטיין בדמוקרטיות המערביות. נקודה מרכזית במאמרים היא המתח בין מחויבותו הציבורית של איינשטיין ופעילותו לקידום הדמוקרטיה ובין תפישת המדע שלו. אשר בניגוד לפיזיקה של ניוטון מערערת על החוויה החושית של האדם בעולם המשותף של חיי היום יום כמקור לאינפורמציה מהימנה ופוגעת לכן בהנחות האפיסטמולוגיות של דמוקרטיה השתתפותית.[10]

באחד ממאמריו טען אזרחי שהסיבה העיקרית לכישלון הדמוקרטיה לפי דיואי הייתה ההסתמכות על הראייה האנושית כמקור מוסמך לאינפורמציה על העולם הפוליטי בעוד שהראייה האנושית אינה ראייה מצלמת אלא ראייה מתבנתת. בהתאם, דיואי סבר שהתרבות הוויזואלית של המדע המודרני אינה יכולה לשמש כבסיס לתרבות הוויזואלית של הדמוקרטיה. הוא מציע לכן חיפוש תשתית תרבותית חלופית לדמוקרטיה ולמושגי דעת קהל המקובלים עלינו. דיואי הקדים אפוא את בני דורו בצפיית המצב הפוסט מודרני.[11]

במאמר אחר מלמד ירון אזרחי על הזיקות בין תפישות דפוסי המחשבה וההיגיון בפילוסופיות של הוגים כהובס, מונטן, דקארט, לוק ומיל ובין תפישותיהם את טבע האדם והסדר הפוליטי. [12]

בפרק מהספר אזרחי מפתח את מושג ה"אפיסטמולוגיה האזרחית" כמנגנון סלקציה ותרגום המפשט תכנים וארגומנטים לצורך שילובם בשיח הפוליטי-אזרחי ונגישותם להכרה חברתית משותפת.[13]

בספר שעוסק בביולוג ג.ב.ס הולדיין כתב אזרחי פרק בו הוא מנתח מדוע תחזיותיו לגבי השפעת מדע הביולוגיה על החברה נכשלו ברובן. הסיבה לכך לדעתו היא שעל אף שהולדיין חזה נכון את התפתחות המדע בתחומו, הוא לא חזה נכון את יחסי הגומלין בין מדע וחברה, כי לא לקח בחשבון שינויים עתידיים במבניהן ובעיקר בערכיהן של חברות מודרניות ופוסט-מודרניות שקשה מאוד לחזותם.

ביחס למחקרים אחרים של המפגש בין מדע ופוליטיקה אזרחי מצא שפוליטיקאים ואנשי ממשל למדו להשתמש בסמכות מדענים תוך הזנחה של הידע שהם ייצרו וייצגו. בזיקה להחלטות שיש להן היבטים ציבוריים נודעה לסמכות מקצועית אפוליטית של מדענים בעבר חשיבות רבה ביצירת בסיס מוסכם למדיניות ופעולה ציבורית. דוגמה לכך, כותב אזרחי, היא מייקל פאראדיי בשנות השלושים של המאה ה-19 באנגליה, אשר בדק את הגורמים לאסון מכרות הפחם ואת השאלה אם הבעלים של המכרות אשם באסון בשל אי נקיטת אמצעי ביטחון או שמא מדובר ב"אסון טבע". גם אייזק ניוטון גויס בשעתו להיות ראש המטבעה באנגליה על מנת לתת קרדיטיזציה למטבע האנגלי. דוגמה מאוחרת היא ועדת חקירה שבה היה חבר הפיזיקאי הדגול ריצ'רד פיינמן. מטרת הוועדה הייתה לקבוע את הסיבות והאחראיים להתפוצצות מעבורת החלל צ'לנג'ר 2. אזרחי עוסק במאמריו בהרחבה בשחיקת הסמכות המדעית הזאת בחברות בנות זמננו כסימפטום להתפוגגות השותפות ההיסטורית בין מדע ודמוקרטיה. [14]

פוליטיקה ותרבות ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Rubber Bullets: Power and Conscience in Modern Israel

ספרו זה של אזרחי (כדורי גומי: כוח ומצפון בישראל המודרנית)[15] ראה אור בניו יורק ב-1997 ומהדורה שנייה ראתה אור בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה בברקלי ב-1998. הספר התפרסם גם בגרמנית.[16]

הספר זכה בפרס הספר היהודי הלאומי בקטגוריית ספרים להיסטוריה ולפוליטיקה ציונית. בספר חוקר אזרחי את הקשר בין התפתחות האינדיבידואליזם בישראל, בעיקר החל משנות השמונים, והשלכותיה על עמדות ישראלים ביחס לשימוש בכוח בקונפליקט הישראלי פלסטיני. הוא טוען שבאינתיפאדה הראשונה התקיים הניסיון הראשון בתולדות מדינת ישראל למתן את השימוש בכוח ובנשק קטלני וליישם אמצעים משטרתיים של פיזור הפגנות ככדורי גומי. אזרחי משתמש לכן במושג "כדורי גומי" כמטפורה לניסיון ראשון להגדיר את הקונפליקט במונחים אזרחיים יותר של סכסוך קשה בין שכנים. מגמה זו, שהייתה קשורה אף בשינויים עמוקים בחברה ובתרבות הישראלית משנות השמונים, נקטעה בין שאר הגורמים על ידי רצח ראש הממשלה יצחק רבין, כישלון שיחות אוסלו, הרחבת והעמקת ההתנחלויות בשטחים הכבושים ומתקפות הטרור שהתפשטו במהלך האינתיפאדה השנייה. בחלק גדול מהספר עוסק אזרחי גם במגמות שינוי במשקל היחסי של קולקטיביזם לעומת אינדיבידואליזם בתרבות הפוליטית הישראלית והתפוררות הסיפור האפי–הרואי של הגשמת החזון הציוני.

מאמרו של פרופסור אזרחי "The Political Effects of the occupation on the Israeli Democracy", אשר פורסם ב-2013, מלמד כיצד הכיבוש גרם לעיוות התהליך החוקתי בישראל, איפשר דפוסי אלימות שאינם עומדים לבקרה משפטית אפקטיבית, פגע במעמדו ודימויו של הצבא כצבא העם העומד מעל הפוליטיקה, החריף בצורה דרמטית את היחסים בין אזרחיה היהודים והערבים של ישראל וכן פגע ביסודות החינוך לדמוקרטיה בישראל ובמעמדה הדמוקרטי הנאור בעולם.[17]

כתבים בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחי פרסם מדי פעם מאמרים בעיתון "הארץ". הוא פרסם כמו כן כ-25 מאמרים פובליציסטיים בכתב העת "העין השביעית", שחלקם התפרסמו בספר "איפה טעינו: עיתונאים מתבוננים על עצמם" בעריכת עוזי בנזימן. במאמריו אלה בחן אזרחי באופן ביקורתי את יחסי הגומלין בין התקשורת ודפוסי הפוליטיקה והתרבות הפוליטית בישראל. הביקורת של אזרחי על ריכוז הכוח והשליטה הכלכלית בתקשורת במימון מסחרי וחשיבות השידור הציבורי לדמוקרטיה מופיעה בספרו: "בעלות צולבת – שליטה ותחרות בשוק התקשורת הישראלי" שנכתב בהשתתפות זוהר גושן ושמואל לשם, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-2003.

לאחר רצח תלמידו אמיל גרינצויג בהפגנת שלום עכשיו ב-1983 תרם אזרחי לסיפרון לזכרו מטעם האוניברסיטה העברית את המאמר "קול היחיד וקול הרבים". הסיפרון בשם "אמת, ויכוח חופשי ודמוקרטיה" יצא בהוצאת מגנס סמוך לזמן הרצח. אזרחי סבר שחינוך לדמוקרטיה צריך להתרכז בשני מישורים:

  1. ביכולות לחיות במצבי אי-ודאות, מבלי לחפש פתרונות מוחלטים ומכריעים למצבים אלה.
  2. בפיתוחה של תפישת פשרה עם קבוצות אחרות בחברה כערך, כאידיאל ולא כפשיטת רגל של עקרונות והתנוונות ערכית. לדעתו בחברה שסועה כמו ישראל אין עתיד לדמוקרטיה בלי ראיית הפשרה כערך.

כמו כן כתב פרופסור אזרחי מאמר נוסף על אסתטיקה וחינוך לאזרחות בדמוקרטיה בספר בשם "בית, ספר" העוסק בביטוי המרחב הציבורי בבתי ספר ממלכתיים. הספר, בו מופיעים צילומים של בתי ספר מאת אסנת בר-אור, פורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו-אדום, בשנת 2002.[18]

אזרחי כתב הקדמה למסה "על החירות" של ג'ון סטיוארט מיל שיצאה בתרגום עברי על ידי הוצאת שלם ב-2006.

במאמר "כיצד העצמי יוצר את עצמו", בכתב העת "זמנים", עוסק אזרחי בשורשיו של האינדיבידואליזם המודרני כפי שבא לידי ביטוי במשטרים הדמוקרטיים במערב. הוא טוען שדימוי הישות הפנימית העצמאית של האדם, שהתפתח מאז הרנסאנס בתחומי האמנות, הספרות והפילוסופיה, התנוון בעידן הקפיטליזם הנאו-ליברלי. כתוצאה מחדירה עמוקה של ערכים קפיטליסטים לחברה ולתרבות הישראלית השתרש הדימוי של האינדיבידואל כמצבור של אינטרסים ותשוקות ולא כבעל עולם פנימי עשיר וכמוקד של מצפון אנושי וחברתי.[19][20]

מאמר הביקורת של ירון אזרחי על השיח הפוסטקולוניאלי הישראלי פורסם ב"קתרסיס", כתב עת לביקורת במדעי הרוח והחברה, אביב תשס"ט (2009).

פרופסור ירון אזרחי וזוגתו, פרופסור רות הכהן-פינצ'ובר, חקרו לעומק את יחסי הגומלין בין מוזיקה ופוליטיקה. תוצאת מחקרם היא הספר להלחין כוח, לשיר חירות: קשרים גלויים וסמויים בין מוזיקה לפוליטיקה במערב שיצא לאור בשנת 2017 בהוצאת מכון ון ליר בירושלים.

עבודתו בתקופה האחרונה לחייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחי עסק בחקר דפוסי השימוש באלימות, בתיאטרליות ובסמכות המדעית כאסטרטגיות לגיטימציה של כוח שלטוני. כמו כן עסק רבות בשאלת אפשרות הדמוקרטיה בת ימינו לצלוח את המשברים שהיא נתונה בהם, מתוך בחינה אפיסטמולוגית וקוסמולוגית רחבה.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Imagined Democracies: Necessary Political Fictions (New York: Cambridge University Press, 2012)
  • Rubber Bullets: Power and Conscience in Modern Israel (New York: Farrar, Straus and Giroux, 1997; paperback:, Berkeley: University of California Press, 1998).
  • The Descent of Icarus: Science and the transformation of Contemporary Democracy Harvard University Press, 1990

ספר שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Yaron Ezrahi, Everett Mendelson and Howard Segal (eds.): Technology, Pessimism and Postmodernism (Kluwer Academic Publishers, 1993).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: ירון אזרחי
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ירון אזרחי

הרצאות וראיונות בווידאו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמדות אלה השמיע ירון אזרחי בכלי תקשורת רבים ובמאמריו. ראו למשל מאמרו "השיח הפוסטקולוניאלי הישראלי" (קתרסיס אביב 2009).
  2. ^ סיכום כנס "תפקיד מחנה השלום"- יוזמת ז'נבה- 10.7.07
  3. ^ פרופ' ירון אזרחי: "ההכרה באוניברסיטה באריאל היא אקדמיזציה של הכיבוש", באתר הארץ, 22 בינואר 2010
    אור קשתי וחיים לוינסון, 150 מרצים מהאקדמיה מצטרפים לחרם התרבותי על תושבי אריאל, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2010
    עידן יוסף, מאות אנשי-רוח ומפורסמים: לא נהיה אזרחים, באתר News1 מחלקה ראשונה, 11 באוקטובר 2010
  4. ^ ירון אזרחי, שייח ג'ראח ביום שישי אחר הצהריים, 15 בפברואר 2010
  5. ^ מאות מרצים וסטודנטים הפגינו נגד ההתנחלות בשייח' ג'ראח, אתר חד"ש
  6. ^ The Descent of Icarus: Science and the transformation of Contemporary Democracy (Harvard University Press, 1990)
  7. ^ הספר עומד לצאת בקרוב בסינית בהוצאת: Shanghai Jiao Tong University Press, Chaina
  8. ^ Imagined Democracies: Necessary Political Fictions (New York: Cambridge University Press, 2012)
  9. ^ בעניין זה ראו למשל את מאמרו: “Science and the political imagination in contemporary democracies” in states of Knowledge The Co-production of Science and the Social Order, Sheila Jasanoff (ed.) (Routledge 2004).
  10. ^ “Einstein and the Light of Reason,” in Albert Einstein: Historical and Cultural Perspectives, Gerald Holton and Yehuda Elkana eds., (Princeton University Press 1982) pp. 253-278. and “Einstein’s Unintended Legacy: The Critique of Common-Sense Realism and Post-Modern Politics,” in Einstein For The 21st Century: His Legacy in Science, Art and Modern Culture. Peter Gallison, Gerold Holton and Silvan Schweber eds. (Princeton University Press 2008), pp. 287-297
  11. ^ “Dewey’s Critique of Democratic Visual Culture and its Political Implications,” in Sites of Vision: The Discursive Constitution of Sight in the History of Philosophy David Michael Levin ed. (The MIT Press 1997), pp.
  12. ^ “Modes of Reasoning and the Politics of Authority in the Modern State,” in Modes of Thought: Explorations in Culture and Cognition, David R. Olson and Nancy Torrance eds. (Cambridge University Press, 1996), pp. 72-89.
  13. ^ “Technology and the Civil Epistemology of Democracy,” in Technology and the Politics of Knowledge, Andrew Feenberg and Alstair Hannay eds .(Indiana University Press 1995) pp. 159-171.
  14. ^ “Haldane between Daedalus and Icarus” in Haldane’s Daedalus Revisited, Krishna R. Dronamraju ed. (Oxford University Press 1995), pp. 64-78.
  15. ^ Rubber Bullets: Power and Conscience in Modern Israel (New York: Farrar, Straus and Giroux, 1997; paperback:, Berkeley: University of California Press, 1998).
  16. ^ Gewalt und Gewissen, Israels langer Weg in die Moderne (Berlin, Alexander Fest Verlag, 1998).
  17. ^ The Political Effects of the occupation on the Israeli Democracy," in The Impact of a Lasting Occupation: Lessons From the Israeli "Society, Daniel Bar-Tal and Izhak Schnell (eds.) (Oxford University Press), pp. 189-207.
  18. ^ בית, ספר, צילום אסנת בר-אור; עורכת הספר גליה בר-אור; עיצוב אירית דנוך (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002), עמ' 25-22.
  19. ^ "כיצד העצמי יוצר את עצמו" יצא ברבעון להיסטוריה זמנים סתיו 2008 (104)
  20. ^ אזרחי פרסם בריבעון זמנים (מס. 51-50 חורף 1994) גם את מאמרו "הממד התרבותי של מושג הכוח בדמוקרטיה המודרנית".
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ירון_אזרחי&oldid=37102203"