התנחלות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

(הופנה מהדף התנחלויות)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התנחלות הוא כינוי נפוץ ליישוב שהוקם על ידי יהודים ישראלים מעבר לקו הירוק, כלומר באזורים שנכבשו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. השם משמש לרוב בהתייחסות ליישובים שנמצאים ביהודה ושומרון וליישובים שנמצאו ברצועת עזה ובחצי האי סיני ופונו במהלך השנים, ולעתים גם ליישובים ברמת הגולן, במזרח ירושלים ובבקעת הירדן.

נכון לשנת 2007 גרים בהתנחלויות כ-282,000 תושבים [1]. מספר זה אינו כולל את 20,000 היהודים המתגוררים ברמת הגולן ואת 185,000 הישראלים המגוררים בשכונות שנבנו במזרח ירושלים משנת 1967 ‏‏[1]. אחוז הגידול באוכלוסייה בהתנחלויות בשנת 2006 היה כ-6% [2] ו-5.2% גם ב-2007 [3]. זהו אחוז גידול הגבוה פי שניים מזה שבקרב האוכלוסייה הכללית [4].

שאלת מעמדן המשפטי של ההתנחלויות, ובפרט שאלת הזכות להקמתן, שנויה במחלוקת בישראל ובעולם.

מועצה מקומית אפרת, התנחלות ביהודה ושומרון

תוכן עניינים

[עריכה] על מעמדם של המושגים "התנחלות" ו"מתנחלים"

בהגדרתו הבסיסית, מתייחס המושג "התנחלות" להתיישבות ב"נחלה", שפירושה חלקת ארץ העוברת מדור לדור כירושה משפחתית. כלומר, כל התנחלות היא התיישבות, אולם, לא כל התיישבות היא התנחלות. "התנחל" מופיע פעמים אחדות כבר בספר במדבר, למשל: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ, אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל, לוֹ יִהְיֶה. לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם, תִּתְנֶחָלוּ (לג, נד). במשמעות זו הוא עוסק בהתנחלות בכל שטחי ארץ ישראל, ובמשמעות זו עוסק במושג גם התלמוד. הביטוי "התנחלות" משמש גם באופן כללי לתיאור של היאחזות שבטים נודדים ביישוב קבע.

צעיר תושב גוש קטיף

בתולדות הציונות שימש המושג "התנחלות" לתיאור ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. למשל, בדברי חיים ארלוזורוב: "מהעלייה החלוצית של חמש השנים האחרונות קיבל רק חלק קטן מאוד אפשרות התנחלות"‏‏[2]. המונח "התיישבות" (וכן "מושבות" שנקראו בתחילה גם "קולוניות") שימש גם הוא לתיאור ההתיישבות היהודית, אולם, בד בבד, שימש גם תרגומו של המונח "קולוניזציה" ("קולוניות" וכו') שרווח בלשונות אירופה בתקופת הקולוניאליזם. עם זאת, המונח התנחלות אינו מיוחד להתיישבות של יהודים. הוא מציין התנחלות ביישוב קבע מכל סוג, כמו התנחלות של שבטי נוודים ביישובי קבע. למשל: התנחלות של שבטי בדואים. בכנס החברה הגאוגרפית הישראלית, שהתקיים ב-1978 באוניברסיטת בר-אילן, הרצה פרופ' ארנון סופר בנושא: "תהליכי התנחלות ערבית בישראל - השלכות וממדים".

עם תחילתו של מפעל ההתנחלות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, שימש כינוי זה גם לציון יישובים יהודיים שהוקמו או הוקמו מחדש מעבר לקו הירוק, כשם ששימש לתיאור ההתיישבות היהודית (ובמיוחד ההתיישבות החלוצית) בארץ ישראל מראשית הציונות המודרנית ואף שנים רבות קודם לכן. לכן, השם "התנחלות" והכינוי "מתנחלים" נישאו בגאון על ידי המתנחלים ותומכיהם (למשל במברק הברכה ששלחו למשה דיין בפסח 1968: "חג שמח, מתנחלי חברון").

בעקבות התגברות הביקורת על מפעל ההתנחלות ביהודה, שומרון ועזה, והיחס השלילי של רבים בציבור למתנחלים ולהתנחלויות, ישנם כאלה שמבקשים להימנע מייחוד התואר "מתנחלים" עבור התושבים בשטחים אלה (ובמיוחד תושבי היישובים המזוהים עם גוש אמונים, לעומת יישובי בקעת הירדן והיישובים הפרבריים הקרובים לקו הירוק למשל), בטענה שאין הבדל בינם לבין המתיישבים בקיבוצים ובשאר שטחי ארץ ישראל (בתוככי גבולות הקו הירוק, ברמת הגולן, בעיר העתיקה בירושלים, בבקעת הירדן וכו'). לדעתם, כל היישובים היהודיים בארץ הם התנחלויות, והשימוש בתואר "מתנחלים" רק לגביהם נובע ממגמה להדירם אל מחוץ למחנה. משום כך, לרוב המתנחל אינו מכנה את עצמו בתואר זה (למעט כשנכנע ללשון הנפוצה כדי לחסוך אי-הבנה) ושֵם זה הוא עבורו אקסונים.

למרות זאת, השימוש במושגים "התנחלויות" ו"מתנחלים", לתיאור היישובים והתושבים הישראליים ביהודה, שומרון ועזה בלבד (להוציא מזרח ירושלים, בדרך כלל), התקבל על מרבית דוברי העברית, ומשמש הן את מתנגדי ההתנחלויות, הן את הנייטרלים ביחס אליהם ולעתים אף את תומכיהן המובהקים (למשל אריה אלדד‏‏[3] וחגי סגל‏‏[4]). עם זאת, בחלק מהשמאל הרדיקלי וגם בחוגי ימין, משמש המונח גם ליישובים בתוך הקו הירוק ‏‏[5].

[עריכה] רקע היסטורי להקמת ההתנחלויות

מלחמת ששת הימים העמידה את ישראל בפני דילמה. מחד, רצתה ממשלת ישראל להשתמש בשטחים שכבשה למטרות ביטחון, ולהמשיך ולהחזיק בכולם או ברובם לאורך זמן (חרף דעות מיעוט שראו בשטחים פיקדון זמני בלבד). גם זיקה היסטורית לשטחים אלה עודדה צעד זה. מאידך, סיפוח כל השטחים למדינת ישראל היה עלול לעורר התנגדות בינלאומית (כפי שאכן עורר סיפוחה של מזרח ירושלים ולימים סיפוח רמת הגולן), וכן היה מחייב גם להעניק לתושבים הפלסטינים של השטחים זכויות אזרח במדינת ישראל, מה שהיה מצמצם מאוד ואולי מעמיד בסכנה את הרוב היהודי במדינה, רוב שכל ממשלות ישראל רואות כערך שיש לקדם.

השאלה שנותרה בלתי פתורה גרמה ליחס דואלי של ממשלות ישראל לחבלי ארץ אלו. ממשלות מסוימות תמכו, עודדו ואף יזמו הלכה למעשה את ההתנחלויות אך הותירו את האזורים בהם הוקמו מחוץ לשטחה הריבוני של מדינת ישראל, וממשלות אחרות פעלו לצמצום, להגבלה ואף לפינוי של ההתנחלויות.

אף ממשלה לא הכריעה בצורה חד משמעית את גורלם של אזורים אלו (מלבד של חצי האי סיני). עקב כך, נוצרה מציאות שבה קיימת התיישבות של מאות אלפי ישראלים יהודים על אדמות, שמצד אחד הינן בעלות חשיבות ביטחונית למדינת ישראל וזיקה היסטורית לעם היהודי, ומצד שני אינן בתחומה הריבוני של מדינת ישראל והן בתוך אזור המיושב במספר רב של פלסטינים.

פעולת ההתיישבות היהודית בשטחי יהודה והשומרון וחבל עזה מכונה בשם "מפעל ההתנחלות", ומשמשת את ישראל לשלוט בשטחים אלו, להשתמש במשאביהם (בעיקר קרקעות ומים) ולהקשות על פינוים, וזאת בטיעונים של זכויות היסטוריות וכן בטיעונים משפטיים של ארעיות וצרכים ביטחוניים.

הדרישה להקים יישובים ישראליים בשטחים שנכבשו החלה להישמע זמן לא רב אחרי המלחמה, וברבות הימים הוקמו התנחלויות בכל השטחים שנכבשו, ובחצי-האי סיני בכלל זה (אך לא בשטחים שנכבשו מאוחר יותר, כמו דרום לבנון).

ההתנחלות הראשונה שהוקמה באזור יהודה ושומרון היא כפר עציון, שהוקמה עוד ב-1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. ההתנחלות הראשונה ברצועת עזה הייתה כפר דרום שהוקמה ב-1970. שתי התנחלויות אלו היו חריגות בכך שהן הוקמו על חורבות יישובים יהודיים שהוחרבו על ידי צבאות ירדן ומצרים במלחמת העצמאות.

בשנים הראשונות, עד למלחמת יום הכיפורים, הוקמו ההתנחלויות ברובן על-פי "תוכנית אלון", שקבעה כי יש להתיישב ברמת הגולן, בבקעת הירדן ובחבל ימית ולא באזורים צפופי האוכלוסין של יהודה והשומרון וחבל עזה. למרות שתוכנית זו מעולם לא התקבלה בצורה רשמית, למעשה פעלה ממשלת ישראל על פיה. על-פי תוכנית זו הוקמו ההתנחלויות גוש עציון, קרית ארבע, הר גילה וגוש קטיף.

בפסח 1968, התיישבה במלון "פארק" בחברון קבוצה בהנהגת הרב משה לוינגר. למחרת ליל הסדר, שלחה הקבוצה מברק ברכה קצר לשר הביטחון, משה דיין: "חג שמח - ממתנחלי חברון". הייתה זו הפעם הראשונה, בה מישהו השתמש בביטוי 'מתנחלים' בהתיחס להתיישבות ישראלים בשטחים שישראל תפשה ב-1967. במהלך חול המועד, הגיע יגאל אלון, שכיהן אז כשר העבודה, לחזק את ידי המתנחלים. חברי הקבוצה ניאותו לצאת מן המקום, רק לאחר שקיבלו היתר להקמת קריית ארבע, הסמוכה לעיר.

התנחלות בשומרון, (שא-נור) 1978

אחרי מלחמת יום הכיפורים חלה התפתחות משמעותית, כאשר הציונות הדתית התחילה להתנחל. הגרעינים הראשונים של הציונות הדתית היו תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב באותה עת. מאז קמו התנחלויות רבות הן בגיבוי הממשלות השונות, הן תוך עצימת עין, והן תוך קביעת עובדות בשטח על ידי המתנחלים, שאושררו מאוחר יותר על ידי הממשלות השונות.

תנועת "גוש אמונים" הוקמה בפברואר 1974, על ידי פעילים מן הזרם הדתי לאומי. התנועה דגלה בהחלת הריבונות הישראלית על הגולן, יהודה ושומרון רצועת-עזה וסיני וראתה בזאת יעד חיוני בהגשמה. בתקופה של אווירת נכאים, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הצליחה תנועה זו להפיח בקרב תומכיה תקווה חדשה. בין תומכיה בציבור החילוני היו אנשי ההתיישבות העובדת כגון נעמי שמר, אריאל שרון ומאיר הר-ציון שראו במתנחלים את ממשיכי דרכם מבחינת התיישבות וציונות.

העמידה היחסית בתוכנית אלון, באה אל סיומה בהקמת סבסטיה על ידי תנועת "גוש אמונים", בתקופת ממשלת המערך בשנות השבעים. לאחר פינויים חוזרים ונשנים של ההתנחלות, הגיעו המתנחלים, שהיו ברובם מאנשי הציונות הדתית, בסיוע בוררות של המשורר חיים גורי, להסכם עם שר הביטחון שמעון פרס על שיכונם במחנה צבאי סמוך, הסכם שהביא למעשה להקמת ההתנחלות חרף התנגדותה הרשמית של ממשלת רבין הראשונה.

עם עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 הואץ קצב בניית ההתנחלויות והייתה תמיכה נלהבת בהן, שכללה הטבות כלכליות, בניית תשתיות והגנה משפטית, בניצוחו של שר החקלאות אריאל שרון. במיוחד זכורה הבטחתו של מנחם בגין: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה". בשנת 1978 הוקמה תנועת אמנה כתנועה המיישבת של "גוש אמונים". ארגון מגמת ההתנחלות לא פסקה בתקופת ממשלות העבודה. פרויקט פיתוח הכבישים העוקפים והמנהרות לאחר הסכמי אוסלו, בזמן ממשלת רבין השנייה, חיזק מפעל זה. מספר האזרחים החיים בהתנחלויות בתחילת 2004 נאמד ברבע מיליון תושבים, וכ-40% משטחי יהודה ושומרון הוכפפו לתחומי השיפוט המוניציפלי של ההתנחלויות.

[עריכה] אידאולוגיה

חלק ניכר מתושבי ההתנחלויות התיישבו ממניעים אידאולוגיים וראו בהתיישבותם חלק מהגשמת מטרה חשובה יותר, כגון מצווה דתית, הקדמת הגאולה המשיחית, תרומה לביטחון ישראל, הגשמת הציונות והזדמנות להקים חברת מופת במסגרת התיישבות חלוצית הרחק מחיי העיר הסואנת. טיעונים ומניעים מקובלים למפעל ההתנחלויות הם:

[עריכה] ביטחון ישראל ומניעים מדיניים

ישנו טיעון המצביע על חשיבותן של ההתנחלויות לביטחונה של מדינת ישראל בכלל או של אזורים ותשתיות רגישים בה. מנגד, נטען גם כי הגנתן של התנחלויות רבות הפכה לנטל ביטחוני ודווקא קיומן של התנחלויות רבות פוגעת קשה בביטחון ישראל במקום להגן עליו. בפרט בלט הדבר בדיונים על גדר ההפרדה. ישראל הקימה בשטחי יו"ש מארג מורכב של התנחלויות אזרחיות, מחנות צבא וכבישים המגבים אלה את אלה; כך, את התיחום הברור בין האזרחי לצבאי מטשטשים מאחזים צבאיים שאוזרחו והפכו להתנחלויות, כמו גם ההיתר הניתן לאזרחים תושבי ההתנחלויות לשאת נשק, הקמת כיתות כוננות צבאיות-למחצה המורכבות ממתנחלים, ועוד.

טענה מרכזית להצדקת חשיבותן הביטחונית של ההתנחלויות הוא חלישתן על אזורים אסטרטגיים בישראל. לדוגמה, מישור החוף כפי שנראה מן ההתנחלות הר ברכה באזור שכם. מסומנים בחץ: מגדלי עזריאלי.

יש מי שסבור שההתנחלויות והמאחזים הוקמו ומוקמים במגמה מוצהרת, למניעת מסירת שטחים אלו במסגרת הסדר שלום עם הפלסטינים. מאידך יש מי שטוען ששטחי יהודה ושומרון חיוניים לביטחונה של ישראל, שכן בלעדיהם עורפה צר מאוד וניתן לביתוק לשניים במתקפת בזק מהירה. כמו כן, יש הטוענים, שהרי יהודה וגבעות השומרון חולשות על מישור החוף, גוש דן וירושלים ואם לא יהיו שם התנחלויות, הערבים ינצלו אותם כבסיסים להתקפות רקטות וטילים על ריכוזי האוכלוסייה והתשתיות של ישראל. טיעונים דומים מושמעים בזכות ההתיישבות בבקעת הירדן, המהווה טריז בין ערביי השטחים לערביי ירדן, עיראק וסוריה ומונע יצירת חזית ערבית מאיימת מהמזרח הנושקת לעורפה של ישראל.

עם זאת, כיום נשמעת הטענה כי מרביתם של המתנחלים הם "מתנחלי איכות חיים" שאינם מוכנים להתיישב באזורים מבודדים יחסית, ומעדיפים אזורים בעלי גישה נוחה ומהירה לערים הגדולות. טענה זו מתבססת על העובדה כי מקרב המתנחלים, רק כשליש יושבים באזורים שאינם סמוכים לקו הירוק.

[עריכה] זיקה דתית והיסטורית

טיעונים היסטוריים מתבססים על כך ששטחי יהודה ושומרון הם חלק מרכזי מארץ ישראל ההיסטורית וערש תרבות התנ"ך. שטחים אלו ברובם היו בריבונות יהודית בתקופת מלכות יהודה וישראל ובתקופת החשמונאים, ואף בהפקדה של המנדט הבריטי נאמר "אף שטח ארץ-ישראלי לא יינתן לצמיתות או בחכירה לממשלתה של מעצמה זרה כלשהי ולא יושם באופן כלשהו תחת שלטונה". עיקר הטענה מוסב על שטחי יהודה ושומרון שבהם היה עיקר ההתיישבות היהודית בעת העתיקה ולא במישור החוף בו מרוכזת מרבית ההתיישבות היום. מסיבות אלו נטען כי אין לוותר על שטחים אלו בשל הזכות ההיסטורית שיש לעם היהודי על ארץ ישראל.

טיעונים דתיים - שעיקרם הדגשה גוברת והולכת של מצוות יישוב ארץ ישראל, עד כדי טענה שהיא מהחשובות שבמצוות (מאלו שעליהן נאמר שהן שקולות כנגד כל שאר מצוות הדת היהודית, אמירה שאין לקבלה כפשוטה בשל המעגליות שבה) - העלה בין היתר הרב צבי יהודה קוק, שהגותו שילבה בין הצד המעשי בציונות המעשית, הצד הלאומי אצל המחנה הרווזיוניסטי, והתפיסה של מדינת ישראל כתחילת תהליך הגאולה מהאידאולוגיה של אביו.

[עריכה] התיישבות חרדית

בתי מגורים רבי קומות ביישוב החרדי מודיעין עילית.
בניין ישיבת ההסדר בנווה דקלים, שעוצב כמגן דוד ענק על ידי האדריכל גרשון שבח.

קיימים מספר יישובים עירוניים בעלי אוכלוסייה חרדית: ביתר עילית, מודיעין עלית (קרית ספר), עמנואל ותל ציון (שכונה של כוכב יעקב). האידאולוגיה של התנחלויות אלה מבוססת על הרצון לחיות ביישוב שיהיו בו חרדים בלבד. בחלק מישובים אלה פועלת ועדת איכלוס, אשר תפקידה לדאוג לצביונה החרדי של אוכלוסיית העיר. התיישבות החרדים איננה זוכה להדים רבים בשיח אודות ההתנחלות, למרות שהם מהווים חלק לא מבוטל מאוכלוסיית ההתנחלויות. בחלק מיישובים אלה קצב גידול האוכלוסייה הוא המהיר ביותר, הן מילודה והן ממעבר ממקומות אחרים‏‏[6].

[עריכה] התיישבות אידאולוגית

מתנחלים רבים רואים את עצמם כממשיכי דרכם של הקיבוצים ושל יישובי חומה ומגדל המממשים את הקריאה הציונית להתיישב בכל ארץ ישראל, אף בלב יישוב ערבי (כדוגמת תל חי שהייתה דגל הציונות וחניתה שהייתה סמל לישובי חומה ומגדל), שכן "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו" (יוסף טרומפלדור‏‏[7]). חרף זאת, לא זכתה תנועת "גוש אמונים" לתמיכה רבה בקרב אנשי ההתיישבות העובדת.

חלק מהמתנחלים ראו בהתנחלויות בחבלי ארץ התנ"ך הזדמנות להקים חברת מופת המשלבת תורה ועבודה, יהדות וציונות. כך, למשל, דגם היישוב הקהילתי, השכיח כיום באזורים רבים בארץ, הומצא לראשונה ביישוב עפרה. רבות מההתנחלויות הן בעלות אופי של יישוב קהילתי-דתי, ובלא מעט מהן הוקמו מוסדות חינוך ממלכתיים-דתיים ותורניים, לרבות ישיבות, ישיבות הסדר ומכינות קדם-צבאיות (המכינה הקדם צבאית הראשונה הוקמה בהתנחלות עלי). רבים מתושבי גוש קטיף התגאו בקהילה שהקימו ובנווה המדבר הירוק שהקימו בלב החולות של רצועת עזה. רוב היישובים הללו היו יחסית סגורים ואפשרו הקפדה על אורח חיים דתי אדוק, ובמקומות מסוימים אף חרדי.

אחרים רואים בשטחים הזדמנות להתחבר לטבע ולהתנתק מהעיר והעולם המערבי המתועש. כתוצאה מכך, בהתנחלויות ובמאחזים פרחו ענפים של חקלאות אורגנית, ורוב תושבי המאחזים עוסקים בחקלאות ולעתים אף ברעיית צאן. חלק מתושבי המאחזים הם נוער הגבעות הנחשבים למשיחיים וקיצוניים, וכן חסידי ברסלב וחוזרים בתשובה המחפשים אחרי הארה רוחנית בנוף המדברי והמיסטי שמציעים מדבר יהודה וגבעות השומרון, עם ההיסטוריה רבת השנים שלהם, עוד מתקופת התנ"ך.

[עריכה] מעמדן המשפטי של ההתנחלויות

שאלת מעמדן המשפטי של ההתנחלויות, ובפרט שאלת הזכות להקמתן, שנויה במחלוקת בישראל ובעולם.

הכנסת החילה את החוק והמינהל הישראליים על שטחי מזרח ירושלים ועל רמת הגולן, אך היא לא סיפחה שטחים אחרים ביהודה, שומרון ועזה ולא החילה עליהם את החוק הישראלי. לפי פסיקת בית המשפט העליון, אחיזתה של ישראל בשטחים אלה היא בגדר תפיסה לוחמתית. כנגד ההתנחלויות נטען שהקמתן נוגדת את אמנת ז'נבה הרביעית, הקובעת כי "המעצמה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית לשטח שכבוש על ידה" [8]. אולם תחולת פסקה זאת באמנה על ההתנחלויות שנויה במחלוקת.

ראשית, קיימת מחלוקת לגבי המעמד המשפטי של שטחי יהודה ושומרון. יש מומחים למשפט בינלאומי, כגון פרופ' ארנה בן-נפתלי מהמכללה למינהל וד"ר אייל גרוס מאוניברסיטת תל אביב‏‏[9], הרואים בשטחים שמעבר לקו הירוק שטחים כבושים בידי ישראל, שאחיזתה בהם אינה חוקית. אחרים, כדוגמת פרופ' ג'וליוס סטון‏‏[10], המשפטן פרופ' יוג'ין רוסטוב, לשעבר סגן מזכיר המדינה של ארצות הברית וממנסחי החלטה 242‏‏[11], המשפטן דאגלס פייט, בכיר לשעבר בממשל האמריקני, פרופ' יהודה בלום, לשעבר שגריר ישראל באו"ם, ‏פרופ' טליה איינהורן ממרכז אריאל למחקרי מדיניות[12], פרופ' אליאב שוחטמן דיקן מכללת "שערי משפט"[13], ואף נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט שמעון אגרנט‏‏[14], הרואים בישראל בעלת הזכויות החזקות ביותר בשטחים אלה: יותר מירדן, שסיפחה את הגדה המערבית אחרי 1948 (סיפוח שלא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית), ויותר מהפלסטינים, שמעולם לא הייתה להם ריבונות שם. (ראו הרחבה בערך יהודה והשומרון וחבל עזה).

שנית, קיימת מחלוקת האם האמנה מתכוונת לאסור על אזרחי המדינה הכובשת לעבור באופן וולונטרי לשטח הכבוש או רק על מדיניות גירוש כפוי של אזרחים לשטח הכבוש. לדעת מתנגדי ההתנחלויות, כוונת האמנה היא שבתקופת הכיבוש, המדינה הכובשת חייבת להתייחס אל אוכלוסיית השטחים הכבושים הכפופה למרותה כאל אוכלוסייה מוגנת, ועל כן המדינה הכובשת חייבת למנוע באופן אקטיבי שינוי של המאזן הדמוגרפי בשטח הכבוש, ולמנוע מאזרחיה להשתמש במשאבי השטחים שתחת כיבושן (ובכלל זה משאבי קרקע, מים, מחצבים וכדומה). לעומתם טוענים משפטנים כי האמנה העוסקת בפשעי מלחמה מכוונת רק למנוע גירוש כפוי של אזרחים לשטח הכבוש ‏‏[15], הן מבחינה פורמלית (המינוח המדויק באמנה, לצד "דפורטציה", הינו "טרנספר", מונח המתייחס להעברה, בדרך כלל שלא מרצון, של אוכלוסייה גדולה מחבל ארץ אחד לאחר; בפרסומי האו"ם שאינם דנים ישירות בישראל, המונח "טרנספר" מיוחד להעברה כפויה של אוכלוסייה) ‏‏[16], והן מבחינת "כוונת המחוקק" - ניסוח זה נבחר לאחר מאמצים רבים מצד מדינות אירופאיות כגון צרפת ואנגליה, להגן על האוכלוסיות שלהן בשטחי האימפריות שלהן בעבר.

לדעת התומכים בהתנחלויות, גם הצהרת בלפור, ועידת סן רמו (המעגנת את הצהרת בלפור) וכתב המנדט הבריטי מעניקים תוקף חוקי להתנחלויות. הם טוענים שגם אלה יכולים להיחשב הסכמים בינלאומיים, שכן סעיף 80 באמנת האו"ם מעגן כל הסכמים וחוקים בינלאומיים קודמים.

האו"ם החליט פעמים רבות כי ההתנחלויות מנוגדות למשפט הבינלאומי ‏‏[17]. פרקליטות המדינה ומשרד היועץ המשפטי לממשלה הגנו באופן שיטתי על זכותה של מדינת ישראל לבנות בהתנחלויות. משרד החוץ הישראלי אף טען בשנת 2001 שהטענות לגבי אי חוקיות ההתנחלויות במשפט הבינלאומי חסרות בסיס ונובעות משיקולים פוליטיים ‏‏[18]. משרד החוץ הוסיף וקבע‏‏ בנחרצות[19]: Israeli settlements in the West Bank are legal both under international law and the agreements between Israel and the Palestinians.רשויות המשפט הישראליות טענו כי בניית ההתנחלויות על אדמות מדינה נעשית לצורכי ביטחון, אבל גם שמדובר בחבלי ארץ מולדתו של העם היהודי, וכי "זכות עם ישראל להתנחל ביהודה ושומרון" ‏‏[20]. ובתי המשפט הישראליים קיבלו טענות אלה. לעומת זאת, אסר בג"ץ בפסק הדין בעניין אלון מורה על הפקעת קרקעות פרטיות מפלסטינים לצורך הקמת התנחלויות.

בעקבות פסיקה זו נעשה מאמץ להסדרת מעמד של אדמות מדינה לרוב השטחים שעליהם הוקמו ההתנחלויות. בראש המאמץ עמדה פליאה אלבק שהייתה במשך 24 שנים מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. בתפקידה זה הגדירה את המנגנון המשפטי שאיפשר להכריז על הקרקע כאדמת מדינה על פי החוק העות'מאני מ-1858. הדבר לא כלל את מערכת הכבישים עוקפים, שנבנו עקב בעיות ביטחון מחד ורצון להפרדה בין ישראלים וערבים מאידך, ושלצורך הקמתם הופקעו שטחים פרטיים נרחבים. עם זאת, במרץ 2007 פרסמה תנועת "שלום עכשיו" דו"ח המתבסס על נתוני המנהל האזרחי, הטוען שכ-32% מהשטח עליו שוכנות ההתנחלויות ו24% מהשטח הבנוי בהתנחלויות הן קרקעות פלסטיניות פרטיות‏‏[21].

ממשלות ישראל התחייבו מספר פעמים במסגרת הסכמי שלום ובעקבות הלחץ הבינלאומי, להפסיק הקמת התנחלויות חדשות והרחבת הקיימות, אולם הן לא עמדו בהתחייבות זו. נהפוך הוא, קצב הקמת הבתים החדשים בהתנחלויות גבר ב-2003, למשל, ב-35%.

[עריכה] מחלוקת פוליטית בעניין ההתנחלויות

[עריכה] הרחבת ההתנחלויות

כל ממשלות ישראל עד כה הרחיבו, בנו וחיזקו את ההתנחלויות, וזאת על אף ההתנגדות בישראל ובעולם. רוב ממשלות ישראל ראו בהתנחלויות כמפעל ביטחוני המקבע אחיזה ישראלית בשטחים אסטרטגיים חשובים כגון הרי יהודה, עוטף ירושלים, מרחב התפר ובקעת הירדן. אחרי הסכמי אוסלו חל שינוי בגישה מצד ממשלות ישראל, כאשר ממשלות שמאל (רבין, פרס, ברק) הסכימו פורמלית להקפאת הבנייה בהתנחלויות אך בפועל לא עשו הרבה כדי לאכפה. בשנים האחרונות, מאז התחייבות ממשלת ישראל ב-1996 שלא לבנות התנחלויות חדשות, נוהג מיעוט מהמתנחלים לקבוע עובדות בשטח על ידי הקמת מאחזים בלתי חוקיים, שהם יישובים קטנים שבהם מעט אנשים. למרות שכל ממשלות ישראל התחייבו לפנות מאחזים אלה, בפועל פונו מאחזים מעטים בלבד. בנוסף מאחזים שמתפנים, מוקמים מחדש תוך זמן קצר, ומשרדי הממשלה אף מסייעים בפועל להקמתם של המאחזים ולאספקת תשתיות להתרחבותם. מאחזים רבים הוקמו כמחאה על פיגועי טרור, ומתוך מטרה לקבוע עובדות בשטח שיסייעו לשמירת מפעל ההתיישבות ואבטחת צירי התנועה.

[עריכה] ההתנגדות להתנחלויות

בישראל מתנגדות להתנחלויות תנועות ומפלגות פוליטיות הרואות בהחזקת השטחים הללו כורח זמני עד להסכם שלום עם מדינות ערב, וכן תנועות המתנגדות לשלטון ישראל בשטחים, ורואות את מפעל ההתנחלויות כמפעל המפלה בין מתנחלים ישראלים לערבים-פלסטינים היושבים באותו חבל ארץ; להוציא קולות ישראליים בודדים ומעטים, הקוראים לספח את השטחים על תושביהם ולהקים מדינה דו-לאומית על כל שטח ארץ ישראל המנדטורית, קוראים מתנגדי הכיבוש לסיימו בהקמת מדינה פלסטינית. לקריאה זו מתלווה בדרך כלל גם תביעה לפינוי ההתנחלויות. התומכים בפינוי ההתנחלויות רואים בהתנחלויות מכשול לכל נסיגה עתידית מהשטחים. אחרים מבין מתנגדי הכיבוש קוראים לסיימו גם מבלי לפנות את ההתנחלויות, ולאפשר למתנחלים להישאר כאזרחים שווי זכויות במדינה פלסטינית‏‏[22].

דף הבית של "שלום עכשיו" (2 במרץ 2006) המוקדש ברובו לההתנחלויות

מפלגות הימין בארץ תומכות בדרך כלל בהקמת התנחלויות חדשות ובהרחבת הקיימות, בעוד מפלגות השמאל דוגלות בפינוי חלקן, כולן או רובן, ובריכוז רוב המתנחלים בגושי התיישבות גדולים, במסגרת הסכם שלום עתידי עם הפלסטינים. תנועות השמאל הישראליות מתנגדות להתנחלויות מנימוקים אידאולוגיים, מוסריים, תועלתניים ומשפטיים ורובן דורשות לפנותן. חלק מתנועות אלו רואה בהתנחלויות פשע מלחמה; לעתים מתורגמת ההתנגדות להתנחלויות לכדי שנאה גלויה כלפי המתנחלים עצמם. תנועות רדיקליות כגון גוש שלום מטיפות להחרמת תוצרת ההתנחלויות ומספר אנשים המזוהים עם השמאל הקיצוני אף נתנו לגיטימציה לטרור פלסטיני כנגד המתנחלים [23]. במסגרת התנגדותה להתנחלויות הקימה תנועת שלום עכשיו צוות שמטרתו לעקוב אחרי הבנייה בהתנחלויות ולדווח לציבור הישראלי והעולמי על כל הרחבה שלהן, ובפרט של המאחזים, שלרוב נעשית בניגוד להסכמים והצהרות של הממשלה. חלק גדול מפעילות התנועה כיום מוקדש למאבק בהתנחלויות והם רואים את מפעל ההתנחלות כמכשול משמעותי לקראת הסכם עתידי.

בהבנות ז'נבה שנחתמו ב-2003 בין קבוצת אנשי שמאל ישראלים ופלסטינים, סוכם כי במסגרת הסדר שלום עתידי ישארו בריבונות ישראלית שכונות יהודיות בירושלים וסביבה, ישובי גוש עציון, ומספר התנחלויות קטן בסמוך לקו הירוק. אך הבנות ז'נבה נתקלו בהתנגדות רבה במפלגות הימין והמרכז בישראל ואף בחלקים ממפלגת העבודה והשמאל. מתווי השלום שמציעים גופים מתונים יותר, כמו מפלגת העבודה ומפלגת קדימה, השלימו עם כך שיש חלק ניכר מההתנחלויות שאי-אפשר לפנות, ובהן הערים הגדולות בשטחים (אריאל, מעלה אדומים וביתר עילית) וגושי יישובים הקרובים לקו הירוק. ההנחה כיום בדיון הציבורי היא שגדר ההפרדה תקבע אילו התנחלויות ישארו על כנן ואילו יפונו במסגרת הסדר קבע או נסיגה חד-צדדית, למרות הצהרות הממשלה וקביעת בג"ץ שהגדר איננה גבול מדיני.

בשנים האחרונות החלה להתפתח נכונות לוותר על ההתנחלויות המבודדות גם בקרב המרכז והימין המתון. המרכז והשמאל המתון רואים בהתנחלויות המבודדות ובאחזקת השטחים המאוכלסים בצפיפות בעיה ביטחונית ומדינית ועול כלכלי. לעומת זאת, בימין המתון מוכנים לוותר על ההתנחלויות המבודדות תמורת שמירת גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון, לרבות מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון. זו הייתה גם עמדתו של ראש הממשלה אריאל שרון, שהכריז שגושי ההתנחלויות ישארו בידי ישראל בכל הסדר קבע עתידי ואף טען שהשיג לעמדה זו גושפנקה אמריקנית. ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני הכריזו אף הם כי גושי ההתיישבות ישארו בתחומי ישראל גם לאחר חתימת הסכם הקבע עם הפלסטינים.

[עריכה] תוכנית ההתנתקות

עמוד ראשי
 ערך מורחב – תוכנית ההתנתקות

בתחילת 2004, הכריז ראש ממשלת ישראל אריאל שרון על כוונתו לפנות באופן חד צדדי התנחלויות ברצועת עזה. מפלגות הימין וחלקים גדולים מן הליכוד הביעו התנגדות קשה לתוכנית זו, ואיימו לנסות ולהפיל את אריאל שרון. חלק מהרבנים, ובראשם הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, אף החלו להטיף בגלוי לחיילי צה"ל לסרב לפקודות, אם יהיו כאלה, לפנות מתנחלים והתנחלויות, ורואים בפינוי כזה פקודה בלתי חוקית בעליל.

בשנת 2005 התבצעה תוכנית ההתנתקות ורצועת עזה פונתה מכל תושביה היהודיים וכוחות צה"ל. כלי צמ"ה של משרד הביטחון הרסו את הבתים הפרטיים, ואילו את בתי הכנסת, שישראל נמנעה מלהרוס, החריבו פורעים פלסטינים. בנוסף להתנחלויות ברצועת עזה פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון. למרות שהפינוי עבר באופן כללי עם אירועי אלימות מוגבלים יחסית, הקרע בין הציונות הדתית ותומכי ההתנחלויות לבין מתנגדי ההתנחלויות והמוסדות הציבוריים (בג"ץ, התקשורת ואפילו צה"ל) רק התרחב. את הקרע הרחיב אף יותר פינוי והריסת תשעה בתי קבע במאחז הבלתי חוקי עמונה בתחילת פברואר 2006, וזאת בשל האלימות שליוותה אותו והעובדה שבניגוד לגוש קטיף לא נסתיים הפינוי (שהתקיים ערב הבחירות לכנסת ה-17) בפשרה אלא במספר גדול של פצועים.

[עריכה] ההנהגה הפוליטית והדתית בקרב המתנחלים

הגוף הייצוגי וההנהגתי העיקרי של המתנחלים הוא מועצת יש"ע, המורכבת מראשי המועצות המקומיות ביהודה ושומרון וכן מאנשי ציבור המזוהים עם "גוש אמונים" והציונות הדתית. מועצת יש"ע היא ההנהגה הפוליטית של ציבור המתנחלים ואף על פי שהיא לא דתית במהותה, חברים בה כיום הרבה חובשי "כיפות סרוגות". יו"ר מועצת יש"ע (מ-2007)הוא דני דיין.

בכנסת המתנחלים מיוצגים על ידי המפד"ל, האיחוד הלאומי והפלג הימני של הליכוד. מספר לא קטן של חברי כנסת הם תושבי התנחלויות בעצמם. אחד מהם (צבי הנדל) אף פונה מביתו במסגרת תוכנית ההתנתקות. ח"כים מתנחלים יש גם במפלגות ישראל ביתנו וקדימה.

למתנחלים מוסדות נוספים. אמנה, שבראשה עומד זאב חבר ("זמביש"), היא כיום התנועה המיישבת העיקרית (לאחר שהתנועות המיישבות של ההתיישבות העובדת התפרקו למעשה). המתנחלים והימין גם מפעילים ערוצי תקשורת אלטרנטיביים, ביניהם ערוץ 7 ותחנת "רדיו קול חי" שזוכים לפופולריות רבה, ועיתונים דוגמת הצופה, מקור ראשון, נקודה ובשבע. המתנחלים מפעילים גם מספר תנועות פוליטיות ועמותות (ראו עוד בערך ארגוני ימין בישראל).

ההנהגה הדתית של המתנחלים היא ההנהגה הדתית של הציונות הדתית, כאשר הרבנים החשובים ביותר הם הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב מרדכי אליהו. לצדם בולטים הרב זלמן ברוך מלמד, הרב שלמה אבינר, הרב צבי ישראל טאו, הרב מרדכי אלון והרב חיים דרוקמן. ארגון ועד רבני יש"ע, המורכב מרבנים הפועלים בהתנחלויות, נחשב לקיצוני יחסית, ולא ברור מה מידת השפעתו על השטח.

תוכנית ההתנתקות נתנה ביטוי גם לזרמים שאינם רואים עצמם כפופים למועצת יש"ע, ביניהם יש להזכיר את קבוצת נוער הגבעות.

לשם הגנה על זכויות האזרח של ציבור המתנחלים, יסדה אורית סטרוק את ארגון זכויות אדם ביש"ע, אשר היה פעיל בעיקר בזמן ההתנתקות ופינוי עמונה.

[עריכה] החיים בהתנחלויות

אוטובוס ממוגן ירי האופייני בהתנחלויות, באפרת
ההתנחלות חומש בצפון השומרון, לפני הריסתה
רחוב בנווה דקלים בגוש קטיף, לפני הריסת הגוש

צורת יישוב רווחת בהתנחלויות הינה יישוב קהילתי, שהינו בעצם יישוב פרברי קטן, בעל אווירה של סולידריות וקהילתיות, אם כי לא מדובר בדפוס ההתיישבות היחיד וקיימים צורות נוספות כגון ערים, שכאמור חלק לא מבוטל מהמתנחלים גרים בהם, מושב עובדים או התיישבות דתית. רוב תושבי ההתנחלויות עובדים בתחומי הקו הירוק וחלק גדול מהם הם עובדי מדינה וחינוך. יש מתנחלים העוסקים בחקלאות. קרבתם של חלק מההתנחלויות והכבישים המובילים אליהן ליישובי הפלסטינים, הקלו על פגיעות רבות של פלסטינים במתנחלים וברכושם. המתנחלים הפכו ליעד לזריקת אבנים ובקבוקי תבערה, לפיגועי ירי ולחדירה של מחבלים ליישובים. ברצועת עזה היו חשופים המתנחלים גם לירי פצצות מרגמה, רקטות קסאם וטילי נ"ט. מספרם של המתנחלים שנפגעו בפעולות טרור הינו רב. תושבי ההתנחלויות התלוננו פעמים רבות על אזלת ידה של מערכת הביטחון בהגנה עליהם. בקרב המתנחלים יש אנשי ימין רדיקלי הנוהגים לעתים במה שמכונה על ידם "פעולות תגמול" וכולל פעילויות שונות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית כמו יידוי אבנים, הכאות, הצתות, והשחתת מצבות. במשך השנים היו מספר התארגנויות שבקשו להפעיל ואף הפעילו טרור נגדי כנגד הפלסטינים.

כמו בישובי ספר אחרים, צה"ל עושה מאמץ רב לאבטח את חייהם של אנשי ההתנחלויות. לצורך זה מוקצים כוחות רבים, הן בסדיר והן במילואים, ואף הוקמו שישה גדודי חי"ר ייעודיים שפועלים במקומות אלו במניעות טרור כנגד המתנחלים כמו גם כדי לךמנוע הוצאת פיגועים לתוך תחומי הקו הירוק. לעתים צה"ל אף מקצה כוחות להגנת מאחזים לא חוקיים. במסגרת פעולות האבטחה הוקמו גם יחידות הגמ"ר (הגנה מרחבית) וכיתות כוננות, שבהם משרתים תושבי ההתנחלויות. ברוב היישובים ביו"ש מבצעים התושבים שמירה על פי חוק.

ההתנחלויות (שאינן במעמד של רשות מקומית עצמאית) מנוהלות על ידי שש מועצות אזוריות: שומרון, מטה בנימין, גוש עציון, הר חברון, בקעת הירדן ומגילות. לרשימה מלאה של יישובי יש"ע ראו: רשימת יישובי יש"ע.

ארבע התנחלויות זכו במעמד של עיר,עקב אוכלוסייתן הגדולה: מעלה אדומים, אריאל, ביתר־עילית ומודיעין־עילית. מודיעין עילית היא ההתנחלות האחרונה שהפכה לעיר, בהחלטת שר הפנים מאיר שטרית במרץ 2008.

[עריכה] הטבות בחקיקה

אחדים מחוקי מדינת ישראל מעניקים הטבות מסוימות לתושבי ההתנחלויות, על-פי עקרונות כלליים בחוקים אלה שייושמו לגבי התנחלויות המפורטות בהם.

סעיף 11 לפקודת מס הכנסה מעניק זיכוי ממס לתושביהם של יישובים מסוימים, שנמצאו ראויים לכך, ובהם יישובי גבול הצפון ויישובי עוטף עזה. במשך שנים רבות נכללו גם כמעט כל ההתנחלויות ברשימה זו, אך ההטבה נשללה מהן החל מחודש יולי 2003, במסגרת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל שיזם שר האוצר, בנימין נתניהו.

תקנה 12(ד) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, קובעת כי רואים התפטרות של עובד כפיטורים, אם העובד העתיק את מקום מגוריו למקום התנחלות או היאחזות שאושרו לעניין זה על ידי שר הביטחון ושר החקלאות, וגר באותו מקום לפחות שישה חודשים רצופים. ברשימת ההתנחלויות שאושרו נכללות עשרות התנחלויות, ובהן אלון שבות, קרני שומרון ורבות אחרות, כמו גם יישובים בגולן, כמו מרום גולן ועוד.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] קישורים חיצוניים

מועצות אזוריות:

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ ‏מכון ירושלים לחקר ישראל, שנתון סטטיסטי 2000-2007‏
  2. ^ http://benyehuda.org/arlosoroff/014.html
  3. ^ http://www.leumi.org.il/our_works_id.asp?cat=10&id=668&class_cat=maamarim
  4. ^ ‏http://www.leumi.org.il/search_id.asp?q=התנחלות&id=2072‏
  5. ^ http://www.nakbainhebrew.org/index.php?id=85
  6. ^ ‏נדב שרגאי, אוכלוסיית המתנחלים גדלה בשנה האחרונה בכ-5%‏‏, באתר הארץ, 12.9.06‏
  7. ^ ‏http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=30715&Word=&gilayon=2288&mador=‏
  8. ^ מתוך ‏‏אמנת ז'נבה הרביעית, סימן ג' סעיף 49 באתר בצלם
  9. ^ ‏Orna Ben-Naftali, Aeyal M. Gross, Keren Michaeli, Illegal Occupation: Framing the Occupied Palestinian Territory, 23 Berkeley Journal of International Law (2005) 551-614‏
  10. ^ ‏http://www.aijac.org.au/resources/reports/international_law.pdf‏
  11. ^ http://www.tzemachdovid.org/Facts/islegal1.shtml
  12. ^ , ארץ-ישראל ויישובה במשפט הבינלאומי, אתר NFC‏
  13. ^ ‏פרופ' אליאב שוחטמן, התנתקות מהחוק, מתוך מאמר במקור ראשון‏
  14. ^ ‏בג"ץ 223/67, פ"ד כב(1), 441‏
  15. ^ ‏Freedom of movement and population transfer, Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights Geneva, Switzerland 28 August 1997
  16. ^ ‏Israeli Settlements and International Law, Israel Ministry of Foreign Affairs, May 20, 2001
  17. ^ ‏ראו למשל את החלטה 446‏ של מועצת הביטחון
  18. ^ ‏Israeli Settlements and International Law, Israel Ministry of Foreign Affairs, May 20, 2001
  19. ^ ‏Are Israeli settlements legal?‏
  20. ^ ‏הודעת בא כוח המדינה בשם ראש הממשלה בבג"ץ 390/79, פ"ד לד(1), 16‏
  21. ^ ‏http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/837656.html‏
  22. ^ המתנחלים יכולים להישאר בפלסטין‏, מאת: עקיבא אלדר, הארץ, יום שני, 25 באוגוסט 2008, 8:54
  23. ^ במוסף מעריב, ה-30 באפריל 1993, התפרסם ראיון של בילי מוסקונה לרמן עם עו"ד לאה צמל שבסופו מובא דו השיח. מוסקונה: תגידי לפחות שאת נגד פגיעה בחיי אדם. צמל: זה לא יהיה נכון כי אני בעד פגיעה במתנחלים.

מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%AA
כלים אישיים