ישראל משה חזן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת ספרו של רבי ישראל משה חזן - 'כרך של רומי'

רבי ישראל משה חזן (נודע גם בכינוי: משי"ח[1] 1808 איזמיר, טורקיה - 1863 צידון, לבנון) נכדו של רבי רפאל יוסף חזן, היה חבר בית הדין של רבי יעקב פינצ'י בירושלים, שד"ר בערי מערב אירופה, הרב הראשי של הערים רומא, קורפו ואלכסנדריה[2], מקובל, ומחבר ספרי יהדות בשיטת הוויכוח, שלט בשפות רבות ובמדעי הטבע, דגל בצורך ללמוד "חוכמות חיצוניות" במקביל ללימוד התורה מחד, ולחם ביהדות רפורמית מאידך.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזן נולד בשנת ה'תקס"ח לאביו הרב אליעזר בעיר הנמל הטורקית איזמיר. בהיותו כבן שלוש שנים השתקע אביו עם משפחתו בירושלים, שם גדל ישראל משה. התחנך אצל סבו רבי רפאל יוסף חזן, מחבר הספר "חקרי לב", אשר בשנת 1918 נקרא על ידי רבני ירושלים לבוא ממקום שבתו בחברון לכהן כראשון לציון. עוד בצעירותו הוכר כתלמיד חכם, ובגיל 34 נבחר כחבר בבית דינו של רבי יעקב פינצ'י, בו כיהן כדיין עד סוף ימיו‏[3]. בבית הדין לא היו חייו קלים, ועקב השקפות שונות בענייני דת קמו לו מתנגדים, ואף ראש בית הדין הפך לגדול יריביו‏[4]. בשנת ה'תקצ"ב נפטרה אשתו, אך ימי אלמנותו לא נמשכו זמן רב, והוא נשא תחתיה אישה שנייה, אשר בעודו בירושלים, ילדה לו בת. ההתנגדות כלפיו מררה את חייו, והוא חיכה להזדמנות לעזוב את ירושלים. בספרו כרך של רומי, כתב, שנים לאחר מכן, בהיותו בקורפו: "אין דעתי מיושבת עלי כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', נחלה זו ירושלים, עד ישקיף ה' משמים ויוציאני מכור הברזל, ונתן לי לחם לאכול ושבתי בשלום אל בית אבי..."[5].

לונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזן ניחן בכישרון הנאום והשכנוע, ועל כן נשלח על ידי ראשי הכולל הספרדי בירושלים לחו"ל במטרה לאסוף כספי צדקה עבור בניית בית חולים בעיר. בראשית מסעו נסע לצפון אפריקה, הוא ביקר בתוניס, באלג'יר ובמרוקו. בביקורו התערה בין יהודי המגרב, למד מחכמיהם והושפע מדרך לימודם, נשא ונתן איתם בדברי הלכה, ואף ביקר באתרי עתיקות היסטוריים, ובכל מקום בו עבר, השפיע על סביבתו. ממרוקו הפליג לאנגליה. בלונדון נתקלה שליחותו בקשיים שכן האגרות שהביא עמו מארץ ישראל לא נשאו את חתימתם של פקידי קושטא היהודים, והקהילה הספרדית בלונדון סירבה לשתף פעולה. גם משה מונטפיורי והברון רוטשילד, התנגדו לבניית בית החולים הספרדי בירושלים. עיתונה הלאומי של יהדות בריטניה הג'ואיש כרוניקל מתח ביקורת על משה מונטיפיורי, שלדבריו נהג כלפי הרב חזן בחוסר נימוס בכך שהתעלם ממנו בהגיעו ללונדון ואף לא הזמינו לטקס הכתרת הרב נתן אדלר שהתקיים בשעת ביקורו. התייחסותו זאת של מונטפיורי, הייתה חריגה באשר חזן היה תלמיד חכם ידוע, נציגם של יהודי ירושלים, והביא עמו מכתבי המלצה מהרבנים חיים אברהם גאגין ויעקב ענתיבי. הסיפור הפך נושא להתנגחות בין הג'ואיש כרוניקל, והשבועון המתחרה "קול יעקב‏[6], אשר פירסמו מדי שבוע מאמרי תמיכה והתנגדות בחזן. הוא שהה בלונדון כחצי שנה, בתקופה זאת חיבר את ספרו 'דברי אמת ושלום'. לאחר שהבין כי התנגדותם של מונטפיורי ורוטשילד מונעת ממנו לממש את מטרת שליחותו נסע להולנד‏[7].

אמסטרדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם קהילת אמסטרדם הערימה קשיים, אך נועם הליכותיו של חזן והתערבותו של החכם באשי רבי חיים אברהם גאגין הביאו לכך שבאמסטרדם החלה שליחותו לשאת פירות. באמסטרדם נפגש עם רבי צבי הירש להרן.

בחודש תמוז תר"ד 1844 נערכה בעיר בראונשווייג שבגרמניה, האסיפה הרפורמית הראשונה, ובה הוכרז על עריכת "תיקונים" בהלכה ובסידור התפילה. בתגובה הריצו ראשי ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם מכתבי תלונה לכל גדולי הדור וריכזו בידיהם את מכתבי התשובה. רבי ישראל משה חיבר ספר בשם 'קנאת ציון', בו הוא יוצא חוצץ כנגד הרפורמים וכוונתם לשנות בהלכה, ומבקר אותם באופן חריף. הפקוא"מ הדפיס את ספרו של חזן, וכנספח לספר, פרסם את מכתבי התשובה בשם 'תורת קנאות'. בשנת ה'תר"ו עזב הרב את הולנד ונסע לליסבון שבפורטוגל.

רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מליסבון נסע לליבורנו שבאיטליה, שם חלה ושכב בחוליו תקופה ארוכה. חכמי ליבורנו ובראשם רב הקהילה אברהם ברוך פיפירנו סעדו אותו בחוליו וכך התקרבו אליו ולמדו על מידותיו, ידיעותיו, השקפותיו על היהדות, ויכולותיו המנהיגותיות. כאשר הגיע לרומא כבר הגיע שמעו למנהיגיה היהודים של העיר. באותם ימים היהודים התגוררו בשכונה נפרדת, אשר בדיעבד ניתן לכנותה בשם גטו. בשכונה היהודית הוקמו חברות למתן עזרה בתחומים רבים וראשי הקהילה ניהלו את חיי התושבים ביד רמה, אך רב לא כיהן ברומא מזה כ-12 שנים. ראשי הקהילה שסברו כי רב ומנהיג כדוגמתו יוכל לשנות את התנאים הפוליטיים הגרועים ואת המצב הכלכלי הקשה של יהודי הגיטו הזמינו את חזן להתמנות כרב הקהילה. חזן נעתר להזמנה ובקיץ ה'תר"ז התקיים טקס ההכתרה בבית הכנסת הקטאלני שבעיר ברוב פאר והדר, ונאומי כבוד נישאו על ידי רבנים ומכובדים.

המשורר יוסף אלמנצי חיבר דברי שירה במיוחד לאירוע:

"למהולל ברוב התשבחות, החכם המפואר כמוהר"ר ישראל משה חזן, שליח ירושלים ביום אשר הונף ואשר הורם לרב קהילת רומא הנשגבה"

Cquote2.svg

נָגִיל נשִׂיש נִשׂמַח, אֵין עוֹד עֵיפָתָה
הוֹפִיעַ עַל עַמּוֹ אִישׁ גֹּדֵר פָּרֶץ
כָּלָּה עָב וַיֵּלַךְ אֵין עוֹד סוּפָתָה
שֶׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ זָרַח בָּאָרֶץ

דֹּב יָגוּר עִם פָּרָה, אֵין עוֹד אֵימָתָה
גָּמוּל יָדוֹ הָדָה עַל חֻר הַשָׁרֶץ
כַּקָטוֹן כַּגָּדוֹל, אֵין עוֹד צָרָתָה
נָס הַּיָגוֹן שָׁלוֹם הִשְׁבִּית כָּל-קָרֶץ

פִּי הֶחָכָם דִּבֶּר אֶל אַנְשֵׁי מֶרִי
שׁוּבוּ וּקְחוּ מוּסָר, כִּי עֵת לָטַעַת
עֵץ דֵּעָה וּתְבוּנָה, עֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי

גִּיל יָגִיל בַּר-לֵבָב וּנְקִי כַפַּיִם
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וָדָעַת
וּדְבַר אֵל שֹׁכֵן עַד מִירוּשָׁלָיִם

Cquote3.svg
– יוסף אלמנצי

ראשית רבנותו בעיר הביאה לפריחה בחיי הקהילה היהודית ברומא. בימים אלו הוא הפגין את כשרונו המנהיגותי הרב, ייעץ, עזר והשכין שלום בין איש לרעהו. מראהו האצילי והנאה ונימוסיו המזרחיים הקסימו את תושבי העיר יהודים וגויים כאחד, ושמעו הגיע עד לבית האפיפיור פיוס התשיעי. אף בעיתונות הכללית זכה לכבוד רב ולדברי שבח. אך תוך פחות משנה קפץ עליו רוגזו של אביב העמים ויציאתו של האפיפיור לגלות, המרידות שפרצו בכל רחבי המדינה וניצחון הצבא האוסטרי בהתמודדות נגד כוחות המהפכה האיטלקים הורידו את מצב הקהילה היהודית לשפל שלא היה כמותו.

קורפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעודו מחזק את בני קהילת רומא המיוסרים בריאותו הלכה והתרופפה, מה שחיזק בו את התחושה שעליו לחזור ולהתיישב בארץ ישראל. בשנת ה'תרי"ב (1852) התפטר ממשרתו והחל בהכנות לעלייה לארץ ישראל. הוא יצא מרומא, נסע לנפולי והמשיך דרך בארי לעיר הנמל ברינדיזי[8]. מברינדיזי הפליג לאי קורפו, כאן התעתד לשהות מספר ימים כאורחה של הקהילה היהודית, עד שימצא ספינה המפליגה ליפו. דבר בואו לאי הגיע לידיעת אנשי הקהילה אשר זה לא מכבר עזב אותם רבם האהוב רבי יהודה ביבאס, ועלה והשתקע בעיר האבות. הם הפצירו ברב חזן לשבת על כסאו של הרב ביבאס, והוא למרות מחלתו נעתר להם והוכתר לרבה של קהילת קורפו. גם בקורפו, כמו ברומא, פעל רבות להנהיג אחדות בקהילה והיה נערץ על ידי תושבי האי יהודים וגויים כאחד. על כס הרבנות בקורפו ישב עד לשנת ה'תרי"ז.

פעלו ההלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף פאור, הרב ישראל משה חזן - האיש ומשנתו, עמוד י"ב, דפוס המערב, ירושלים, 1977
  2. ^ אריה לייב פרומקין, ‏תולדות חכמי ירושלים, דפוס סלומון, ירושלים, חלק שלישי, פרק ח', עמוד 303, באתר HebrewBooks, יעקב שור בהקדמתו לספר העתים של רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני
  3. ^ למרות המחלוקות לא הודח הרב חזן ממשרתו
  4. ^ יוסף פאור, הרב ישראל משה חזן - האיש ומשנתו, עמוד ט"ז, דפוס המערב, ירושלים, 1977
  5. ^ ישראל משה חזן, ‏כרך של רומי, מהדורת ליוורנו, תרל"ו, סי׳ ז׳, באתר HebrewBooks
  6. ^ "קול יעקב" - "The voice of Jacob", שבועון יהודי אנגלי, בעריכת יעקב אברהם פרנקלין, אבי משפחה חשובה ביהדות אנגליה
  7. ^ אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, עמוד 108-109, הוצאת שלם, ירושלים, ה'תשס"ז
  8. ^ ברינדיזי - עיר נמל עתיקה לחוף הים האדריאטי, בעבר שימשה כנקודת מעבר של הצלבנים בדרכם לארץ ישראל